ארגון דב

תקציר

     ארגון דב הוקם בסוף 1970 ע"י סטודנטים באוניברסיטה העברית (ראה גם כתבה מהעיתונות) בראשות טומי נדשי (היום עו"ד חיפאי). בתחילה, אחת ממטרות הארגון היה לפעול נגד "בוגדים" מהשמאל שפעלו באופן קולני בקמפוס הירושלמי. אולם בהמשך, כאשר הארגון יצא מתחומי הקמפוס, חלו מספר שינויים באופי הארגון: דבר ראשון הצטרפו תלמידי תיכון ובני ישיבות שאינם סטודנטים,  דבר שני הארגון התמקד בנושאים אידיאולוגיים, קיום הרצאות ופעולות בעיר ירושלים. האידיאולוגיה היתה ימין לאומי של ארץ ישראל השלמה בגבולות ההבטחה, הנחלת מורשת אצ"ג אלדד ויאיר וכן ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י. פעולות הארגון כללו גם להפגנות למען עליה חופשית של יהודי רוסיה וסוריה, הפגנות נגד קשרים עם גרמניה, והפגנות נגד מנהיגים כמו טדי קולק ואחרי שפגעו בקדשי ישראל. הכיוון הלאומי בא לידי ביטוי גם בסמל הארגון ששילב מגן דוד עם קצוות משוננים וזאת על פי הפסוק: "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה". מסיבות שונות שמו עולה גם היום לכותרות, בעיקר בגלל שהוא מככב  ברשימת ארגוני הטרור כפי שנקבע ע"י ממשלת ארצות הברית (1) (2) (וזאת לאחר הרבה שנים מאז הארגון פורק). למרבה האבסורד, את הקרדיט לכך יש לתת דווקא לשב"כ ולסוכן אבישי רביב, שבשנים 1993-1995 הקים סוללה של ארגוני מחתרת וירטואלים שאחד מהם נקרא בשם ד"ב. יש לציין כי להבדיל, בשנים 70-72, הפעילות של ארגון דב היתה די גלויה ולא סבלה מהתנכלויות מצד הממסד. היו רבים שהצטרפו, גם חילונים, וזאת ללא חשש. אמת, לאחר רצח רבין, פעילות תנועות ימין כבר לא היו דבר של מה בכך וזאת בעקבות מסע הסתה ודה-לגיטימציה שהונהגה ע"י הממסד נגד כל ארגוני הימין, ואם היה הארגון קיים אז, בטוח שלא היה פועל באופן חופשי. בדיעבד התברר לי כי גם אז השב"כ היה מעורב עד העצם בפעילות ארגון דב, באופן המזכיר מאוד את מעורבותו בארגון אי"ל באמצעות אבישי רביב.

מבחינה אישית, החברות בארגון היה עבורי שיעור מאלף לחיים, ולמרות הקשיים והעימותים הפנימיים, אני חושב שתרמתי והארגון תרם לי לא מעט. הייתי תמים אז ולא הבנתי את הזרמים האפלים שרחשו מתחת לפני הקרקע בארגון, ואולי זה מה שהציל אותי מייאוש ותסכול ואפילו מאיבוד האמונה בדרך. על רקע זה נכתב הסיפור שלי כאשר מרבית הפרטים המובאים כאן מבוססים על יומני האישי ומסמכים. גם השמות כאן הם אמיתיים, אין לי כוונה ליפות או להסתיר.   

רקע

על דב שמעתי לראשונה דווקא במסגרת השתתפותי בחוג נוער פוליטי (היה דבר כזה) של בית הנוער העברי (המתנ"ס של אז) בהדרכתו של יוסי שוורץ- מראשי מצפן בירושלים. קראתי והערצתי את שמואל תמיר מהמרכז החופשי, ושאפתי להיות חלק מן העשייה הלאומית. בעזרת קרוב משפחה פניתי אל ד"ר ישראל אלדד שמסר לי את כתובת הארגון: משרדי עיתון "סולם" בבניין סנסור שברח' בן יהודה 2 בירושלים. הפעם הראשונה שלי בארגון היה בספטמבר 71. שם פגשתי חברה שהמכנה המשותף ביניהם זה הרצון לפעול. באותו משרד נחשפתי גם לנושאים חדשים, לעולם מרתק, הכוונה לחוברות כתב העת "סלם". עבורי הנגישות לאוסף כתבי העת המצוינים שנכתבו ונערכו ע"י ישראל אלדד היווה אוצר שמימי. את החוברות קניתי בכסף מלא תרומה לארגון דב.

כאמור, הארגון הוקם ע"י סטודנטים שרצו לפעול נגד ההסתה של השמאל הקיצוני שקרא להחזרת שטחים ואף לסירוב לשרת בצה"ל. לאחר המעבר למרכז העיר הצטרף להנהגה שמעון רחמים שהחליף את טומי נדשי שהיה עסוק בלימודיו. הערכתי מאוד את שמעון, פקיד בנק, אדם חכם ורחב אופקים, שידע הכל כמו אנציקלופדיה. שמעון פעל בצורה שונה מהקו הקודם. יותר אידיאולוגי, יותר פרגמטי, יותר 'תנועתי'. דבר ראשון שמעון התעקש על שינוי שם הארגון מד"ב לדב (בלי גרשיים) ע"ש הצנחן "דב אדר" ז"ל. דב החדש גם חדל מעימותים נגד אנשי שמאל (אם היה דבר כזה בעבר) והשם "דיכוי בוגדים" הוצא משימוש. הדיבורים בארגון היו יותר אידיאולוגיים (לפחות זה נכון לגבי ולגבי שמעון). הארגון גם פעל לחיזוק המודעות הלאומית והשורשים התרבותיים והערכיים של חבריו. במפגשים בארגון דיברנו הרבה על נושאים כמו מלכות ישראל ופרשיות אחרות, ואילו אני ניצלתי את ההזדמנויות שניתנו לי לדבר על שירת אצ"ג. שמעון המשיך בכיוון הזה והזמין מרצים שמומחיותם רבה באותם נושאים. חיזוק המודעות הלאומית בא לידי ביטוי, לדעתי, על חשבון פעולות נגד השמאל, דבר שעורר תסיסה בקרב מספר פעילים מרכזיים.

 הפעולות

הארגון פעל בעיקר בקרב הנוער בבתי הספר, כל אחד בבית ספרו. אני למשל פעלתי בהצלחה בתוך בית ספרי – בית חינוך, נתתי הרצאות בשעות חברה, וצירפתי חברים לארגון. הארגון גם יזם מספר עצומות, מאוד חשובות מבחנת השפעתם וחשיפתן לתקשורת. היו עצומות מטעם בני נוער לפני גיוס שקראו לספח את השטחים ושללו סרבנות גיוס. גייסנו תמיכה בכל נושא לאומי כמו יהדות ערב וברה"מ. הארגון תמיד הפגין נגד גרמניה באירועים כמו שבוע גרמניה, רכישת אוטובוסים גרמניים או בכל הזדמנות אחרת בה היו נוכחים גרמנים. הארגון הפיץ כרוזים נגד אנשי שמאל כמו מירון בנבנישתי שהציע לחלק את ירושלים או טדי קולק שדאג להפקיר את הכותל והעיר העתיקה. פעילים מהארגון דאגו להחליף את דגל האו"ם בארמון הנציב- בדגל ישראל. מספר רב של פעמים יצאו חברי הארגון לעיר העתיקה עם מברשות צבע ומחקו שמות רחובות בערבית שלא תאמו את השם העברי. חברי הארגון יזמו או הצטרפו להפגנות בנושאים לאומיים בירושלים או תל אביב.

חלק מהפעולות בהם היה מעורב הארגון נמצאים בטבלה להלן. מטבע הדברים לא כל הפעולות רשומות כאן. פעולות מיוחדות כמו חלוקת כרוזים, מחיקת שמות רחובות או הסרת דגלים זרים, לא רשומים ביומן הפעילות מסיבות מובנות.

לאחר ששמעון רחמים הצטרף להנהגה, היתה תחלופה גם בקרב השורות. סטודנטים עזבו ותלמידי תיכון הצטרפו. וכל זה גרר גם שינוי באופי הפעילות (למורת רוחם של כמה מפעילי דב הותיקים). מה שהיה נדרש זו הפעילות בשטח: פעולות שיפעלו כפרובוקציות תקשורתיות שרק הן יכלו לחדור את מסך ההשתקה של העיתונות. לטובת העניין הארגון יצר קשרים טובים עם שנים שלושה עיתונאים מסוכנות 'עיתים' ומעריב, אשר קיבלו מאתנו ידיעות בלעדיות שיצרו הד תקשורתי ניכר. דב גם הצטרף להפגנות הימין נגד הקומוניסטים והשמאל. בשלב מסוים דב ניסה לקשור קשרים גם עם הפנתרים. ראשיהם, אליעזר אברג'יל, אדי מלכה וצ'רלי ביטון הוזמנו למשרדי הארגון, ופעילי דב ביקרו בשכונות אצל פעילי הפנתרים. היו גם הסכמות על קו פעולה אולם בסופו של דבר קשרים אלו לא התפתחו למשהו ממשי. כניסתה של הליגה להגנה יהודית לפעילות בישראל ב 1971 הביאה לשיתוף פעולה בייננו בארגון ההפגנות אם כי יש להודות שהליגה שהייתה בעלת אמצעים, היא שיזמה את רובם. שיתוף הפעולה, יחד עם התחרות הסמויה בין שתי התנועות, רק חיזקה את הימין שיצא בכוחות משותפים נגד הממשלה. מצד שני, הרקע והחומר האנושי השונה בין הישראלים מארגון דב והאמריקנים מהליגה, לא תרם לחיזוק הקשרים הפנימיים או להצטרפות של אנשי דב לליגה וכן להפך.

חלק מהפעילויות כללו הזמנת מרצים מבחוץ. בערך אחת לחודש הופיעו מרצים שרובם אנשים מהימין. זאת היתה פעילות שהתקבלה בברכה, לפחות עבור מרבית חברי התנועה. אולם לא היה די בהרצאות כדי להחזיק את הארגון, דרושה היתה גם פעילות מעשית, ברחוב ובבתי הספר ובהפגנות. ובשביל ליזום פעולות היה צריך בגוף מיוחד בארגון. החיסרון הזה הביא מספר חברי דב ותיקים לתבוע משמעון להקים את הוועדה הטכנית (הביצועית) של ארגון דב.

הוועדה הטכנית והפוליטיקה הפנימית

בארגון התארגנה קבוצה בראשות אהוד "גולדי" גולדשמידט וישראל אפשטיין שטענה כי אסור להשאיר את ההחלטות בידי גוף של איש אחד (שמעון) ולכן תבעו את הקמת הוועדה הטכנית. לראש דב, שמעון, לא היתה הרבה ברירה והוא הסכים ליוזמה, אולם בתנאי שהוא יהיה הפוסק האחרון. הוועדה הטכנית הורכבה מחמישה חברים שנבחרו בידי חברי הארגון. הוועדה הטכנית היתה מוסמכת להציע וליזום (כפוף לאישור ההנהגה) פעולות בשטח ופעילות רעיונית.  

בדיעבד הסתבר לי כי מעבר לכוונה ליצור גוף ביצועי, הסיבה הראשונה להקמת הוועדה הטכנית היתה כדי שזו תשמש מכשיר לרתימת הארגון לעגלתם של גולדי וחבורתו בדרכים "דמוקרטיות". כך על כל פנים על פי דבריו של גולדי שהסביר לנו מייד לאחר הקמתה, כי הוועדה הטכנית תוכל להחליט על פעולות מעל לראשו של שמעון. הבחירות לוועדה הטכנית נערכו בסוף נובמבר 71. נבחרו לתפקיד חמישה פעילים מרכזיים: לתפקיד יו"ר הוועדה הטכנית, נבחר ישראל אפשטיין. אחריו נבחרו אהוד "גולדי" גולדשמידט, יורם "יוקי" חביב, אורלי דורון ואני, חיים חרמון. בחירתי לוועדה היתה הפתעה גמורה ובאה כנראה על חשבון בחור חובש כיפה בשם מתניה הכט, מאנשיו של גולדי וישראל. לדעתי, ניתן לזקוף את בחירתי בעיקר להרצאה על שירי אצ"ג שהעברתי באותו ערב לחברי הארגון, דבר שחיזק את המעמד שלי בקרב החברים מן המניין.

ארבעת חברי הועדה היו מגובשים מלכתחילה כקבוצה: אורלי דורון, בת ליוצאי קהילת חלב, היתה בעלת נוכחות חזקה בהפגנות. עומדת וצווחת בבגדיה האדומים בלטה היטב בכל הפגנה, לפעמים עד כדי רתיעה (לפחות כך הרגשתי). בנוסף, עמדותיה לא עמדו ממש בקו אחד עם דב, כך למשל אורלי הצהירה בויכוחים בארגון כי היתה מוכנה להעניק מקלט לערביי חברון אם אלו היו נרדפים בידי יהודים, כולל מחבלים שהיו מעורבים בטבח תרפ"ט. יו"ר הוועדה היה ישראל אפשטיין, תלמיד ישיבת חברון. מאוד מרשים מבחינה חיצונית בחליפותיו המחויטות. תמיד נראה היה טרוד בפעילות כלשהיא, בעיקר בניהול המזכירות, ההתרמות והטפסים. הסתבר לי כי אפשטיין השתלח נגדי בכל הזדמנות שנקרתה לו (מאחורי הגב בעיקר) וכן שמעתי כי דיבר נגד "התערבותי בכל נושא" לדבריו. לא רק זה, הוא גם פעל נגדי בנושאים האידיאולוגים, וזאת בצורה מתוחכמת של עיוות דברי. וכך לאחר שסירס את מה שאמרתי- קל היה לו יותר לפסול אותם מבחינה אידיאולוגית. זה עבד היטב על חסידיו כמו אורלי ו "יוקי" ששוכנעו כי עלי להתפטר מהוועדה. ועד שאתפטר- הם היו מחרימים אותי מישיבות הוועדה. כיום אני מבין כי זה ש"ידעתי לדבר" מצד אחד, ולא נבהלתי מהם, מצד שני, רק חיזקה את התנגדותם כלפי. ההתנגדות לא היתה רק נגדי אישית כי אם למה שאני מייצג, ואני שימשתי לפה למרבית חברי דב החדשים, אלו שבאו מרקע ישיבתי. כדי למנוע ממני לקחת חלק בישיבות הוועדה הטכנית, הם פשוט יצאו לפגישות מסדרון מחוץ למשרד. לאותם ישיבות מסדרון הצטרף גם מי שלא נבחר, מתניה הכט, שהפך להיות חבר לא רשמי בועדה (כשהיה מגיע בכלל לפגישות). הנ"ל כשלא היה עסוק במסדרון, מצא עניין בהטרדת בנות שהגיעו לארגון, דבר שגרם לי אי נוחות כי את רובן אני הבאתי. אבל האמת שהוא הגיע לפגישות (לפי דבריו) בשביל לקבל חזרה את ה-100 לירות קנס שקיבל על צביעת שלטים, כי הוא כל הזמן הזכיר זאת לשמעון. אבל מצד שני שמעון זכר לו את הבגידה כשמסר למשטרה את שמות שותפיו לצביעה.

המחלוקת ומשפט השדה

מקרה שהותיר בי את רישומו הוא המקרה הבא: עם הקמת הוועדה הטכנית נזרעו זרעי המחלוקת. כחודש לאחר ההקמה, במהלך אחת הפגישות בתחילת ינואר 72, יצאו כהרגלם ארבעת חברי הועדה לדיון מסדרון (בנושא שיתוף פעולה עם סניף בית"ר תל אביב בהנהגת יוסי עוזיאל). שאר חברי דב בראשם אליעזר פרסמן (היום הרב אפרסמון) דחקו בי להצטרף גם, "זו הזכות שלך", אמרו. אולם ישראל אפשטיין קבע כי זו אינה ישיבה אלא דיון בהצעה וכשזה יגיע לידי הצבעה- יקראו לי. זה לא הטריד אותי, גם ככה לא רציתי לכפות את עצמי עליהם. אולם התערבותו של אליעזר לא נעלמה מעינו של יוקי שראה לנכון "להעניש"  את אליעזר למען יראו וייראו. באותו מקרה, הגיע יוקי אל אליעזר וללא אומר ודברים עיקם לו את היד עד שזה זעק מכאב. כשביקשתי מיוקי להפסיק, הוא הפעיל יותר כח, ולא נותרה לי כל ברירה אלא לנסות לשחרר את אליעזר מלפיתתו של יוקי.  אבל אז התערב גם גולדי ועכשיו היו שניהם נגדי. איימו עלי "לשבור לי את הפרצוף". את האיום הם התכוונו לממש בסיום הערב, אז גולדי שלח מישהו לקרא לי החוצה למסדרון ואמר לי שהוא רוצה לגמור את החשבון איתי. מיד תפסו בבגדי והרימו אותי מעל הקרקע. אני חייב להודות כי שקשקתי מפחד. שניהם ערכו לי משפט שדה במטרה לאלצני להתפטר ואף לעזוב את הארגון. אולם הדבר כלל לא עלה על דעתי. היו שם איומים, ואולר, והאגרופים של יוקי, אבל עדיין לא הבנתי ממש מה הם רוצים ממני, הרי נבחרתי באופן חוקי ולא התנגדתי לפעילויות, אם הם היו מציעים כאלו. גולדי המשיך לאיים, ויחד עם יוקי הצמיד אותי לקיר המסדרון תוך שליחת  מבטי רצח כלפי בשילוב מכות יבשות. הוא נשבע שהיה הורג אותי מזמן אלמלא שמעון שהגן עלי. גולדי השווה אותי ל"מיניאטורה של גפרור" אותו החזיק בידו ויוקי מצידו איים כי הוא רק מחכה להזדמנות לתת לי אגרוף. לא הסכמתי בשום אופן להכנע לדרישתם, ולקראת הסוף אפילו כבר הפסקתי לפחד. וכדי לקצר את הסבל, הצעתי ליוקי שלא יהסס, וייתן לי אגרוף גם בלי לחכות להזדמנות.

גולדי האשים אותי במהלך ה"משפט" שאני מתערב יותר מדי בענייני אחרים. עניתי לו שאני מתערב בכל נושא שלדעתי מן הצדק שאתערב בו. מה שאני עושה זה לטובת הארגון ואסור שיפגעו ללא סיבה באנשים שלא קשורים למחלוקת ביננו. לכן לא אתן שיפגעו באליעזר ואחרים ולא אכפת לי גם לסכן את עצמי. "כשאליעזר אמר שאתם מטורפים גם אני מסכים עם דבריו" הסברתי. באותה הזדמנות גם גיניתי את ההתנכלויות לאנשי שמאל (לדבריו של גולדי, הוא חתך למצפניסט אדם קלר, את כפתורי חולצתו בסכין). גולדי המשיך וטען כי אני בוגד ומתון והאשים אותי שגיליתי סודות של דב ופעולות, ובנוסף, בזאת שאני מביא חברים חדשים לתנועה אני מגלה את מיקומו הסודי (לדבריו) של המשרד. הוא גם האשים אותי שאני מגלה לשמעון מה הולך בוועדה הטכנית (נכון). כמובן שלא הסכמתי עם עיקר דבריו של גולדי וטענתי שבינתיים הוועדה הטכנית לא עושה כלום. לגבי שמעון, הסברתי לגולדי ויוקי, לא אתן שיפעלו מאחורי הגב שלו והזכרתי ליוקי את דבריו בעבר שהודיע שלא ייתן ששמעון וטומי יהיו בהנהגת דב.

למותר לציין כי מקרה זה סימל את המשבר בו היה שרוי הארגון, כאשר הכאוס השתלט על מפגשי התנועה וכתוצאה התנועה הושבתה כמעט כליל מפעילות.

הפגישה עם גולדה

גולת הכותרת בפעילות דב מבחינת יחסי ציבור, היתה החתמת עצומת האלף של אלף תלמידי שמיניות בעד שירות בצה"ל ונגד נסיגה, עצומה שבאה בעקבות עצומות שמאל שקראו לסירוב לשרת בצה"ל. העצומה הביאה לחשיפה עצומה בעיתונות הארצית ונודעה בשם "עצומת האלף"- אשר נשלחה לרה"מ גולדה מאיר בפברואר 1972. להפתעתנו הרבה גולדה ניאותה לפגוש משלחת מיוזמי המכתב לפגישה שנקבעה לתאריך 14 למרס 1972. כמובן שידענו כי השב"כ מעורב באישור הפגישה ולכן ההפתעה היתה כפולה. לקראת הפגישה עם גולדה, שמעון הכין את הנציגים לגבי הנושאים עליהם נדבר אצל גולדה: תמיכה בהתנחלויות והיחס כלפי הערבים.

כשבחרו את אלו שילכו לגולדה הופתעתי כששמעון הוסיף הערה שנשמעה אז מאוד משונה: "חיים אמנם אני רשמתי אותך אבל זה לא אומר שתצא לפגישה, וגם את אורלי" ברמזו כי לא יצאו חברים מהוועדה הטכנית. ואכן הוא בחר בהתחלה 7 חברים ואח"כ 8 והמספר קפץ ל 11, 12 ועד ל 17 מועמדים הגיע. אולם כשהוקראה הרשימה יומיים לפני מועד המפגש, התברר כי שמי אינו נכלל בין שמונת ה"מאושרים" שיצאו לפגישה. שמעון הקדים תרופה למכה כשהקדים ואמר "אני מקווה שאלה שלא יוצאים לא יעלבו ולא יתרגזו". זה לא שינה. בסוף, גם ישראל אפשטיין יצא וגם אורלי דורון יצאה כמשתתפת תשיעית. ואלו הנציגים שיצאו לבסוף לפגישה עם גולדה (ראה תמונה- לפי הסדר מימין לשמאל): דויד לוי, אברהם לוי, שי קורנבלום, ישראל אפשטיין, אברהם וייס, שמואל שפירא, דפנה שמורק, אורלי דורון ויואב בן ישראל כולם אנשי דב בעבר ובהווה.

האכזבה מאי צירופי לרשימה לא היתה אכזבה חד פעמית. שמעון גם סירב לתת לי כל תפקיד ארגוני, גם אם הייתי נאמנו הבודד. כשהחלטנו, בישיבה שנערכה אצל טומי במעונות הסטודנטים, על הקמת העיתון "ימינה פנה", נבחרתי ע"י טומי לועדת העורכים, יחד עם גולדי וישראל. הועדה היתה אמורה להתכנס ביום ג' 7 למרס 72, אולם אז התברר כי שמעון הספיק למנות לועדת העורכים אנשים מטעמו במקום, ואני שוב הייתי מחוץ לתמונה (כמו ברשימה לגולדה). באותו יום, גולדי הציב אולטימטום לשמעון כי הוא יהיה אחראי על הפעולות. שמעון בתגובה הודיע לו כי הוא מסולק מהארגון. הרגשתי באותו זמן כאילו שמעון יצר צימוד ביני ובין גולדי, ועל כל סנקציה המוטלת על גולדי- תוטל סנקציה גם עלי לשם איזון. למרות סילוקו, דבר לא השתנה וגולדי המשיך לבא לפגישות כרגיל, אולם הפעם ניהל את מרבית פעילותו במסדרונות, ולמשרד נכנס רק אם בא לו להפעיל נגדנו טרור.

תחילת הנפילה

מיד לאחר השיא בפגישה עם גולדה, באה הנפילה. והיא היתה מהירה, כואבת וקשה. המתחים בתוך הארגון התרבו והארגון חדל לתפקד. האידיאולוגיה אולי החזיקה אותנו ביחד, אולם לנוכח חוסר הפעילות, מיעוט ההרצאות והסכסוכים הפנימיים, גם העניין הערכי רעיוני לא החזיק, ופחות ופחות פעילים הגיעו לפגישות. חשבתי אז לתומי כי הארגון לא יחזיק יותר משנתיים נוספות, אבל הייתי אופטימי מדי, הארגון התפרק עוד באותה שנה. האמת: לא הבנתי למה שמעון מפגין חוסר נחישות מול גולדי מצד אחד, ולא מעריך את נאמנותי, מצד שני. הרגשתי צער על שמעון, במיוחד לאור העובדה כי היה ברור לכולם שכל מטרתו של גולדי זה להרוס את הארגון ולפגוע בשמעון. הרגשתי כי שמעון איבד את רצונו להמשיך ולהנהיג ולקיים את הארגון. שאלתי אותו יותר מפעם אחת מדוע אינו מגיב אולם הוא הותיר אותי עם השאלות ללא מענה. (אגב, רק לאחר פירוק הארגון, שמעון התוודה בפני כי הסיבה להוצאתי מהרשימה לגולדה היתה אולטימטום שהציבו לו גולדי וישראל, שאיימו להדיח אותו מראשות הארגון גם אם יביא הדבר לפירוקו, אבל אז לא העליתי בדמיוני אפשרות כזאת). בחכמה לאחר מעשה ניתן לקבוע כי לא היה מנוס מפירוק הארגון לאחר שתוכו נרקב ע"י גולדי ויוקי ורק פירוק הארגון הביאו לחיסול הרקב.

גולדי ויוקי

גולדי, היה תלמיד תיכון כריזמטי משכונת רחביה, שנעזר ביוקי, נער גברתן, חסר מסגרת שנאלץ לעזוב את ביתו. השניים היוו את המסמר החברתי של דב לטוב ולרע. הם היו מגיעים לפגישות מלאים בסיפורים בסגנון "שו שו" שהלהיבו את דמיוני. הם תיארו בפרוטרוט איך השב"כ נצמד לזנב שלהם כל פעם שהם יוצאים מביתם בדרכם לארגון. החלק המפתיע הוא שהם תמיד הצליחו להתחמק ממעקב השב"כ. הם הסבירו לנו גם כיצד בדיוק יש להבדיל בין ג'יפ רגיל לג'יפ של השב"כ, כיצד יש לבצע תרגילי הטעיה וכיצד לזהות מעקב. האמת, לא היה ברור לי למה השב"כ עוקב רק אחריהם, חשבתי שהם פשוט חסרי מזל. השניים גם הצטיינו בסיפורי הפעולות נגד ה"אוייב", ולא משנה מי הוא אותו אוייב. סיפורים שמאוד הרשימו אותי בהתחלה. בדיעבד נראה לי כי ככל שהם דיברו הרבה, הם עשו פחות.

עם הזמן, האווירה בנוכחותם החלה להיות קשה. הרבה מפגשים היו מתבטלים בעקבות התפרעויות של השניים. לא היה כל סיכוי להעביר ערב אחד שלם בלי שיופסק ע"י האלימות שהופנתה כלפי שמעון או כמה בחורי ישיבה צעירים. התרשמתי כי כל פעילותם התמקדה למעשה בניסיון להרוס את הארגון. לא היה הסבר אחר. זאת עשו ע"י הסתה נגד חברים בארגון, הפעלת אלימות פיזית, ובחתירה גלויה תחת הנהגתו של שמעון. משרדי הארגון הפכו להיות לזירת התגוששויות, השולחן הדלתות והמדפים כוסו בחורי סכיני ההטלה של גולדי ויוקי, אנשים פחדו, הפסיקו להגיע לפגישות. החלשים נפלו ראשונים ופשוט לא הגיעו יותר למפגשים. למעשה רק אני נותרתי לעמוד בדרכם של גולדי ויוקי, וזאת מבלי שהתכוונתי לכך. גם על שמעון הפילו השניים אימה גדולה. 

העימות ביני ובין שאר חברי הועדה הטכנית

הועדה הטכנית היתה אמורה לפעול כגוש אחד להדחת שמעון רחמים וטומי נדשי. אני הפרעתי להם במלאכתם. לא הייתי חלק מהקונספירציה שלהם. ובתור שכזה הפכתי אוייב. עובדת בחירתי לועדה אף טרפה את הקלפים שהחזיקו מאחר והייתי בעמדה מרכזית בארגון. במצב זה ברור שארבעת חברי הועדה יפעלו נגדי והזמן בהחלט לא היה לטובתי בעניין. תורי להיות קרבן למזימותיהם הגיע מהר משחשבתי. גולדי ויוקי לא בחלו בשום אמצעי של לחץ עלי כדי לגרום לי להתפטר מן הוועדה הטכנית. לטענתם הייתי מתון מדי, מתנגד לפעולות ובעד שמעון. הטקטיקה שלהם היתה הפעלת אלימות מזדמנת יחד עם הפעלת לחצים פסיכולוגיים בכדי להביאני להתפטר מן הועדה הטכנית.

נקודת המפנה לטובתי, באה לאחר עוד חציית שיא באלימות נגדי. בתאריך 3 ליולי 72 הוזמנו להרצאתו של הרב כהנא במלון ציון יחד עם כל חברי דב. להרצאה הגיעו כחמישים איש, רובם מדב, בכדי לשמוע את הרב. כהנא סיפר על כוחו העולה של השמאל בעיקר בקמפוסים והציע לפעול שם בכדי לשכנע את הסטודנטים נגד השמאל. כן קרא לעליית חירום של יהודי ארה"ב לישראל וכבר הודיע על הקמת תנועת "הביתה" אליו נרשמו כ 3000 משפחות. בחלק של השאלות בסיום, הרמתי ידי ושאלתי את הרב כהנא מה קורה לגבי התכנית של שביתת השבת של 600 העולים, שלא יעזבו את נמל התעופה עד שיתנו להם להתיישב בשכם.

השאלה שלי הרגיזה משום מה כמה חברי דב בהובלת יוקי ומתניה הכט, שהחלו להתעלק עלי בדחיפות. זה, מסתבר, היה רק ההקדמה למה שחיכה לי כשחזרנו למשרד. במסדרון יוקי תפס אותי מאחור והפיל אותי לרצפה. הצטרפו אליו גולדי ומתניה הכט. הם החלו לאיים עלי במכות בטענה שקיללתי את יוקי. גולדי אחז בי ויוקי הכניס לי אגרופים תוך אחיזה בגרוני. האמת שהייתי מאוד מבוהל, ואולי בגלל זה גם לא הרגשתי כל כך את המכות. תוך כדי הגיעו גם שאר חברי דב חזרה למשרד ולשאלתם מה קורה, השיב גולדי ללא כחל ושרק כי נמאס להם ממני הם שונאים אותי ואני מדבר יותר מדי. רק כששמעון, ראש דב, הגיע, פסקה האלימות. בתחילה הוא ניסה לשחררני ללא הצלחה עד כי נאלץ לריב גם עם גולדי על מנת להפריד. ואילו במשרד, השלושה החלו לשבור מקלות כדי שאלו ישמשו אותם בהמשך נגדי, ובנוסף הבטיחו שהיום יהיה דם. יוקי שבר גם את המטאטא בטענה שזכותו כי הוא שילם דמי חבר. שמעון לא הצליח בשום אופן להוציאם מן המשרד. המצב היה קשה ואף שמעון נפל קרבן לאלימות. רק לקראת חצות הצלחתי לצאת מהמשרד בלי שיפגעו בי יחד עם חבר טוב בשם מנשה. בדרך הביתה מנשה סיפר לי כי אורלי דורון ספרה לו שכל חברי דב החליטו להרביץ לי מפני שאני מדבר יותר מדי ושואל את הרב כהנא שאלות. כשמנשה התפלא ושאל אותה מדוע לא לדבר איתי קודם, היא השיבה לו "כי זו הדרך היחידה להוציא אותו מדב, במכות, מפני שיש יותר מדי גורמים שקושרים אותו לארגון והוא לא יעזוב אחרת". נדהמתי.

הבנתי כי כל מה שקרה באותו יום אינו אלא תוצאה של לחץ הדחקה והעתקה במשך תקופה ארוכה. הייתי בעימות מתמשך עם חברי הועדה הטכנית (פרט למועד קצר בו היה אחד בשם אברהם וייס בוועדה), לא ניסיתי להתחבר אתם, וכן העזתי להתנגד להם בפומבי. אני זוכר כי עוד מההתחלה, כשהועדה הוקמה, עמדתי בתוקף נגד כוונתו של ישראל אפשטיין להכניס את המילה פשיסט למצע דב. ישראל ניסה להעיף החוצה את טומי ושמעון מהארגון ואילו אני עשיתי הכל בכדי למנוע זאת. שמירת האמונים שלי לשמעון רחמים, היה לי לרועץ. כשדיווחתי זאת לשמעון הוא אמר שהוא יודע הכל, אבל לאכזבתי לא עשה דבר בנידון. ישראל אפשטיין הוא אחד הגורמים לקיפאון שאחז את דב. כיושב ראש הועדה הטכנית היה עליו להציע וליזום פעילויות בשטח, אולם במקום זאת כל מה שעשו באותם ישיבות ספורות שהתקיימו, היה הסתה נגד טומי ונגד שמעון, ויכוחים על המצע או נושאים שנידונו בהיעדרי. ישראל הצליח ליטול את כל הפעולות הארגוניות לידיו, אולם להפתעתי עשה זאת בתמיכתו המלאה של שמעון נגדו הוא חתר. ויכוחים על המצע היו גורם נוסף ליריבות ביני ובין אורלי דורון שתמכה באופן אוטומטי בכל אשר אמר ישראל כולל השימוש במינוח פשיסט. אורלי קראה לישראל "הרב", זה צרם מאוד ולא התאפקתי מלהעיר לה על כך. אולם אורלי המשיכה לאמץ באופן טוטלי את כל אשר אמר "הרב" ישראל. בנוסף, התערבותי להפסקת ההתעללות הנמשכת של יוקי וגולדי בשני בחורי ישיבה, אורי פ. ואליעזר פרסמן, חרצו סופית את גורל מערכת היחסים ביננו למצב של פיצוץ. התוצאה שארבעת חברי הועדה הטכנית ניסו בגלוי להוציא אותי מהארגון בעילה שאני מזיק לארגון. אפילו טענו לא פעם שאני סוכן שב"כ. התמדתי הגלויה לשמור על האינטרסים של שמעון בוועדה, כולל דיווח גלוי לראש הארגון למרות בקשתם, יצרה ביננו מתח בלתי אפשרי.

שילנסקי מספר על רצח אלטלנה

בתאריך 10 ליולי 72 דב שילנסקי הוזמן למשרדי הארגון להרצות על רצח אלטלנה. אני התבקשתי להמתין תחילה בחוץ כי יוקי גולדי ומתניה חיכו לי בפנים. נכנסתי רק כשהגיעו עוד אנשים ושילנסקי. הוא הגיע בליווי כמה פנתרים שהוזמנו אף הם, בהם כוכבי שמש וצ'רלי ביטון.

שילנסקי סיפר לנו על פעולות האצ"ל באיטליה, פיצוץ השגרירות הבריטית ונפילתו של ישראל אפשטיין (אין קשר בינו ובין ישראל אפשטיין מדב). הנקודה החשובה ביותר בהרצאתו היתה שנאת האחרים על רקע פרשת אלטלנה. שילנסקי היה אחד ממפקדי אוניית הנשק, וסיפר כי כאשר נסע עם עולים שירדו מהאנייה למחנה העולים עמד באמצע הכביש משוריין של ההגנה ועומד על גג המשוריין בחור עם שפם על פי אופנת הפלמ"ח ומזוין בתת מקלע סטן. הבחור לא נתן לעולים החדשים זכות מעבר למחנה העולים אליו נשלחו. דב שילנסקי הסביר לו שהוא בא מחו"ל כדי לעזור לו כדי להלחם ביחד בערבים והוסיף ושאל: "לאן אתה רוצה שנלך, לים"? תשובתו של הבחור היתה "לא אכפת לי" ולא נתן להם לעבור כך שנאלצו להגיע דרך החולות. הוא סיפר כי בשעת פיצוץ אלטלנה קובצו רבים מהעולים במצודת זאב בתל אביב. העולים היו עייפים ותשושים וקיבלו שמיכות לישון בהם. אבל פתאום נורה לחלון החדר פגז של "פיאט" (בזוקה) ואח"כ התפרצו לחדר לוחמי פלמ"ח עם נשק דרוך כאשר חלקם ירו ביושבי החדר. לוחמי הפלמ"ח שדדו את כל דברי הערך שהביאו העולים ולאחר מכן הכניסו אותם לצריף ודרכו ירו שוב על העולים, עוד שני פצועים נתווספו לרשימת הקרבנות של רצח אלטלנה.

כשדב שילנסקי התגייס לצבא, הוא הבחין שלמפקדו היתה משקפת שדה בצבע צהוב מהסוג שנשדד מהעולים של אלטלנה. משקפות אלו קנו העולים כעודפי ציוד מצבאו של רומל לאחר מלחמת העולם השניה. כששאל אותו דב מהיכן השיג את המשקפת, התגאה המפקד כי את המשקפת לקח שלל בימי "המרד הגדול". ובנוסף התפאר בפניו כי הוא זה שירה את פגז הפיאט בול לחלון. לאחר סיום דבריו, קרא דב שילנסקי לאותו מפקד ואמר לו בפניו כי הוא שקרן מנוול בוגד ורוצח. דב גילה לו כי הוא היה שם כאחד ממפקדי אלטלנה. סיפור נוסף שזעזע אותנו היה על בן גוריון כאשר בזמן ההתקפה על אלטלנה התייצבו אצלו בבית האדום ראשי הערים רוקח קריניצי ובן עמי, ודרשו ממנו שיפסיק את ההתקפה. בן גוריון התווכח אתם ותוך כדי הויכוח בא שליח ולחש משהו לאזנו. מייד צהל בן גוריון ואמר תוך כדי שפשוף ידיו בהנאה, כי אפשר להפסיק את הויכוח כי הצלחנו לפגוע באנייה. בהתקפה על אלטלנה נרצחו 16 עולים חדשים.

ובאותו ערב...

כשנגמרה ההרצאה יוקי וגולדי שוב החלו להציק לי. הם כמובן לא שעו לתחינותיו של שמעון להפסיק והטיחו בפניו כי הארגון התפרק רק מפני שלא יזם פעולות בעוד שאת הפעולות שהציע גולדי הוא דחה ומסר אותם לליגה להגנה יהודית. קצת לפני השעה 11 בלילה יוקי נטפל אלי שוב. כששמעון נקרא למסדרון תפס אותי יוקי והדגים לגולדי שיעור מעשי איך צריך לתת מכות קרטה, איך מוציאים עיניים ואיך מהממים את האויב. הוא ביקש מגולדי שיתן לי אגרוף בצלעות כדי לראות אם למד משהו ב"שיעור". גולדי לא העז לתת לי אגרוף. שני חברי דב ניסו להפריד והסבירו כי זאת לא הדרך. אולם דבר לא עזר. שמעון חזר וניסה אף הוא להפריד. בסוף יוקי הזמין אותי לצאת למסדרון, הוא הבטיח כי לא יפגע בי. לאחר היסוס קצר הסכמתי כי לא היו הרבה ברירות. ואכן יוקי הפך את עורו. לדבריו הוא "לא מתנהג אלי כמו אל סנדר ופסט (שני בחורי ישיבה שיוקי נהג להציק להם) ולא נותן לי מכות כי....  יש לי שכל ואני יודע לדבר". שוחחנו על כל נקודות המחלוקת בגילוי לב. אבל יוקי המשיך לדרוש כי אתפטר מן הארגון. הסכמתי בתנאי שאשתתף בכל הפעולות. אמרתי להם כי אני בעד פעולות והוספתי כי הזהרתי את שמעון כי אם נמשיך לא לבצע פעולות הארגון יתפרק. אז יוקי שינה את דעתו ואמר שמוטב שאשאר בארגון כדי להפעיל לחץ על שמעון, ולהפתעתי הציע לי לכרות אתו ברית נגד שמעון. כמובן שנעניתי לרעיון ההצטרפות אליו. הסכמתי אתו על הכל העיקר שירפה ממני. באותה הזדמנות גולדי הודה בפני כי בחירתי לוועדה הטכנית טרפה את קלפיו (לדבריו: "להעיף את שמעון ולהשתלט על הארגון") ולא נותר לו אלא לנטרל את הוועדה הטכנית ולעבוד באופן פרטי רק עם נאמניו. ליוקי היו גילויי לב אישיים ונוגעים ללב, על כך שגורש מביתו (גם אני התוודיתי לפניו כי אני עומד לעבור למשפחה אומנת בגלל דעותיי). יוקי גילה לי כי לא יצאתי לפגישה עם גולדה בגלל שחברי הועדה הטכנית התנגדו. הם שנאו אותי מפני "שהייתי בעל שכל ונולדתי עם מח". ולדבריו, טומי נדשי חשב אותי לפחדן. הם סיפרו כי שמעון אהב אותי וקניתי את עולמי כשנתתי הרצאה על אצ"ג, (ואולי גם הנטייה שלי לדת קרבה אותי לשמעון, הוספתי).

השיחה היתה גלויה וארוכה ונמשכה עד קרוב לחצות. הבנתי כי ליורם היתה בעיה עם התנהגותי שנראתה כמתנשאת. לא ניסיתי להתחבב על ידם או להתקרב אליהם כפי שעשו האחרים. אולם תסכולו רק גבר כשלא הראיתי כל סימן שאני מתרגש ממנו, ויותר מזה, יתכן וחשש כי מעשיו נגדי הם שגרמו לו לנזק בארגון והוציאו לו שם של עבריין.

הוועדה לא חזרה להתכנס מאז, ויחסי עם גולדי לא חזרו כבראשונה אבל לפחות עלי להודות כי מאז האלימות נגדי פסקה לחלוטין.

סוף

זמן לא רב לאחר מכן בא גולדי הודיע מיוזמתו כי הוא פורש סופית מדב. הוא האשים את שמעון באחריות למצב. האווירה היתה קשה, עצובה, לא שמחנו על כי הוא עוזב כי ראינו כבר את סופו של הארגון. אף המעטים שנותרו הדירו את רגליהם מהארגון. כל הפעילויות פסקו. לארגון נותר מוצא אחד של כבוד וזה לאמץ את הזמנת הליגה להגנה יהודית של הרב כהנא שנתנה בעבר, ולהצטרף אליהם. ההתמזגות אפשרה לשמעון מוצא של כבוד. לנו זה כבר לא שינה כי האנשים כבר הפסיקו לבוא, וממילא אף אחד לא חשב להצטרף באמת לכהנא, גם שמעון לא.

הסוף הרשמי היה בתאריך 25 לספטמבר 1972, כאשר שמעון רחמים הודיע בחגיגיות כי ארגון דב מצטרף לליגה לאות סולדריות. שלושה ימים לאחר מכן אושרה ההתמזגות עם הליגה על ידי חברי הארגון, ולדברי שמעון, חברי הארגון יכלו לראות עצמם חברים לכל דבר בליגה להגנה יהודית (אח"כ תנועת כך).

את סיפורי אסיים בפגישה מקרית שהתרחשה כעבור שנתיים. בהיותי בחופשה מהצבא, פגשתי בכיכר הצנחנים בירושלים את גולדי והוא על מדי חאקי של שוטר מיוחד. לא חייל. ישר קלטתי את התמונה. בירכתי אותו לשלום והבחנתי כי היה מעדיף לקבור עצמו באדמה. לא שאלתי אותו איך הגיע למשטרה כי לא רציתי להביך אותו אולם אז התבהרה לי התמונה כליל.

המדים היו זהים לאלו של אנשי שירותי הביטחון, אותם אלו שמהם התחמקנו שנתיים קודם לכן. לא היה שום סיכוי כי גולדי היה יכול להתגייס לשירותי הביטחון עם עבר עשיר כמו שהיה לו בדוב, כאשר לפחות על פי סיפוריו, לשב"כ היה מידע מלא על מעשיו בארגון. אין זאת כי היה איש שירותי הביטחון עוד בהיותו בדוב. או במילים אחרות שתול מטעם השב"כ, דבר המסביר את התנהגותו ההרסנית בארגון. עצם הרעיון מאוד הפחיד אותי (עד להיכן השב"כ הצליח לחדור) אולם גם ענה לי על הרבה שאלות שהיו עד אז ללא מענה.

מצע דב (נכתב ע"י אורלי דורון).

  כרוזי דב

מן העיתונות

חזרה לעמוד הבית