|
|
1971
|
סוג הפעילות (מתוך
יומן דב)
|
|
30 לספטמבר |
הרצאת הרב כהנא
|
|
12 לאוקטובר |
הרב כהנא דן על איחוד הפעילויות של דב ושל הליגה להגנה יהודית.
הדבקת כרוזים נגד שר החוץ אבא אבן |
|
13 לאוקטובר |
השתתפות בהפגנה גדולה נגד מדיניות רוג'רס מול שגרירות ארה"ב
ברחוב הירקון 71 ת"א. סיום בהפגנה מול ביתו של וילנר |
|
14 לאוקטובר |
הפגנה נגד השמאל מול קפה טעמון בירושלים |
|
26 לאוקטובר |
שביתת רעב בכותל (למען אסירי ציון), וצביעת שלטי רחובות בעיר
העתיקה |
|
27 לאוקטובר |
הרצאה של אליעזר ליבנה וחנה שמורק |
|
28 לאוקטובר |
ביקור הזדהות עם שובתי הרעב בכותל ותמיכה בעלייתה של רות אלכסנדרוביץ
לישראל |
|
11 לנובמבר |
שבוע תרבות גרמניה- הפגנה נגד הצגה במסגרת שבוע גרמניה. |
|
20 לנובמבר |
שבוע תרבות גרמניה- הפגנה נגד שבוע גרמניה בבנייני האומה |
|
29 לנובמבר |
פעילות רעיונית- ניתחתי את שירו של אצ"ג 'כעת'. ייסוד הוועדה
הטכנית שתפקידה ליזום פעולות |
|
1 לדצמבר |
פעילות רעיונית: הרצאה של ד"ר ישראל אלדד |
|
2 לדצמבר |
הפגנה למען יהודי ערב בכותל |
|
25 לדצמבר |
ביקור הזדהות של דב עם שובתי הרעב למען אסירי ציון בכותל |
|
27 לדצמבר |
הרצאה של אמנון לין: בעיית הדמוגרפיה הערבית בישראל |
|
30 לדצמבר |
הרצאה של אהרון פיק: קידום הרעיון של הקמת ארגון גג לתנועות הימין
|
1972
|
|
|
20 לינואר |
הקונגרס הציוני העולמי- דב הראה נוכחות בקונגרס ובהקשבה לנואמים. |
|
10 לפברואר |
חילול הכותל ע"י קולק, דב משתתף בתפילות המחאה בכותל נגד
קולק ובחלוקת הכרוזים בבתי הספר ובעיר. |
|
24 לפברואר |
"עצומת
האלף" תלמידים נגד נסיגה, הוגשה לגולדה מאיר. גולדה מזמינה את נציגי
התלמידים לפגישה ב 14 למרס. |
|
2 למרס |
בחירות בפתח, ישראל אלדד מרצה על פורים ביהדות. קיום דיון בניהולי
על דרכנו בבחירות והצורך בהוצאת עיתון דב |
|
7 למרס |
דיונים להקמת עיתון דב בשם "ימינה פנה". |
|
14 למרס |
הפגישה של התלמידים נגד נסיגה (דב) עם גולדה מאיר |
|
17 למאי |
דב שולח מכתב תמיכה בניכסון במלחמת ארה"ב בווייטנאם |
|
5 ליוני |
דב מארגן הפגנת נגד להפגנת מצפן נגד מלחמת ששת הימים מול הכנסת |
|
21 ליוני |
הפגנה משותפת של ארגוני הימין בראשות הליגה, דב, ביתר ואסירי ציון
נגד כנס רק"ח העולמי בתיאטרון הבימה בת"א. |
|
3 ליולי |
השתתפות חברי דב בהרצאת כהנא במלון ציון. נידונה גם הצטרפות דב
לליגה |
|
5 ליולי |
הפגנה מול חברת אגד במחאה על רכישת 150 אוטובוסים גרמנים |
|
10 ליולי |
דב שילנסקי- הרצאה בנושא פרשת אלטלנה |
|
13 ליולי |
ישראל אלדד- דיון בנושא איקרית ובירעם ועוד. |
|
15 לאוגוסט |
דב נוטל חלק בדיון בסמינר סטודנטים של איחוד הקבוצות והקיבוצים |
|
23 לאוגוסט |
השתתפות בהפגנה נגד איקרית ובירעם |
|
25 לספטמבר |
המשך המגעים עם הליגה והחלטה להתמזגות. |
לאחר המעבר למרכז העיר והצטרפות
שמעון להנהגה, חלה גם תחלופה בקרב השורות. מרבית הסטודנטים עזבו ותלמידי תיכון
ובני ישיבה הצטרפו. מצב זה גרר גם שינוי באופי הארגון (למורת רוחם של כמה מפעילי
דב הותיקים). אולם הפעילות נמשכה, במיוחד לאור החשיבות בהחדרת העניין הלאומי
לכותרות הראשיות. בין השאר בוצעו גם פעולות פרובוקטיביות המושכות את אמצעי
התקשורת ושוברות את מסך ההשתקה של העיתונות. הארגון גם יצר קשרים טובים עם שנים
שלושה עיתונאים מסוכנות 'עיתים' ומעריב, אשר קיבלו מאתנו ידיעות בלעדיות שיצרו
הד תקשורתי ניכר. דב גם הצטרף להפגנות הימין נגד הקומוניסטים והשמאל. בשלב מסוים
דב ניסה לקשור קשרים גם עם הפנתרים. ראשיהם, אליעזר אברג'יל, אדי מלכה וצ'רלי
ביטון הוזמנו למשרדי הארגון, ופעילי דב ביקרו בשכונות אצל פעילי הפנתרים. היו גם
הסכמות על קו פעולה אולם בסופו של דבר קשרים אלו לא התפתחו למשהו ממשי. כניסתה
של הליגה להגנה יהודית לפעילות בישראל ב 1971 הביאה לשיתוף פעולה בינינו בארגון
ההפגנות אם כי יש להודות שהליגה שהייתה בעלת אמצעים, והיא שיזמה את ההפגנות.
שיתוף הפעולה, יחד עם התחרות הסמויה בין שתי התנועות, רק חיזקה את הימין שיצא
בכוחות משותפים נגד הממשלה. מצד שני, הרקע והחומר האנושי השונה בין הישראלים
מארגון דב והאמריקנים מהליגה, לא תרם לחיזוק הקשרים הפנימיים או להצטרפות של
אנשי דב לליגה וכן להפך.
חלק מהפעילות כלל הזמנת
מרצים מבחוץ. בערך אחת לחודש הופיעו מרצים שרובם אנשים מהימין. זאת הייתה פעילות
שהתקבלה בברכה, לפחות עבור מרבית חברי התנועה. אולם לא היה די בהרצאות כדי
להחזיק את הארגון, דרושה הייתה גם פעילות מעשית, ברחוב ובבתי הספר ובהפגנות.
ובשביל ליזום פעולות היה צריך בגוף מיוחד בארגון. החיסרון הזה הביא מספר חברי דב
ותיקים לתבוע משמעון להקים את הוועדה הטכנית (הביצועית) של ארגון דב.
הוועדה הטכנית
והפוליטיקה הפנימית
בארגון התארגנה קבוצה
בראשות אהוד "גולדי" גולדשמידט תלמיד שביעית כריזמטי מהתיכון שליד
האוניברסיטה, וישראל אפשטיין, בחור ישיבה שהצטרף די מקרוב. הקבוצה טענה כי אסור
להשאיר את ההחלטות בידי גוף של איש אחד (בידי ראש דב- שמעון) ולכן תבעו את הקמת
הוועדה הטכנית. שמעון לא יכול היה שלא להסכים לרעיון וכך הוקמה הוועדה הטכנית,
אולם זאת בתנאי שהוא יהיה הפוסק האחרון. הוועדה הטכנית הורכבה מחמישה חברים
שנבחרו בידי חברי הארגון ובסמכותה להציע וליזום (כפוף לאישור ההנהגה) פעולות
בשטח ופעילות רעיונית.
הרעיון נראה על פניו
מצוין אולם במהרה נוכחתי כי המטרה האמיתית הייתה ליצור אלטרנטיבה להנהגתו של
שמעון, ולהעביר את השליטה לידיו של גולדי וחבורתו בדרכים "דמוקרטיות".
למעשה גולדי לא שמר זאת בסוד, ומיד עם הקמת הועדה פרסם ברבים את כוונתו לפעול
מעל לראשו של שמעון. הבחירות לוועדה הטכנית נערכו בסוף נובמבר 71. נבחרו לתפקיד
חמישה פעילים מרכזיים: לתפקיד יו"ר הוועדה הטכנית, נבחר ישראל אפשטיין.
אחריו נבחרו אהוד "גולדי" גולדשמידט, יורם "יוקי" חביב,
אורלי דורון ואני (חיים חרמון, כותב שורות אלו). בחירתי לוועדה הייתה הפתעה
גמורה ובאה כנראה על חשבון אחד מאנשיו של גולדי, בחור ישיבה בשם מתניה הכט.
הרצאה שנתתי באותו ערב על שירי אצ"ג חיזקה מן הסתם את סיכויי בחירתי.
ארבעת חברי הועדה היו מגובשים
מלכתחילה ביחד: לצמד גולדי ויוקי הצטרפה תלמידת התיכון אורלי דורון, בת ליוצאי
קהילת חלב, שהייתה בחורה מאוד אנרגטית, דבר שהפך אותה לדומיננטית ביותר בהפגנות.
תמיד הגיעה בתלבושת אדומה, ויחד עם קולה הצעקני הפכה כוכבת כל הפגנה. יש להעיר
כי בניגוד גמור למעשיה, עמדותיה הפוליטיות היו מתונות: למשל היא הביעה נכונות
להעניק מקלט לערביי חברון, גם אלו שרצחו יהודים, אם אלו היו נרדפים בידי יהודים.
יו"ר הוועדה הטכנית היה ישראל אפשטיין, תלמיד ישיבת חברון. בעל חזות
חיצונית מאוד מרשימה, מצויד תמיד בחליפות מהודרות אבל תמיד היה טרוד בניהול
המזכירות וההתרמות. לכאורה הוא לא התעסק בפוליטיקות אולם בדיעבד נודע לי כי פעל
והסית נגדי מאחורי הגב בטיעון של סטייה מהקו של דב. ודי בהצלחה יש לומר כי שני
חסידיו- אורלי ויוקי שוכנעו אף הם כי עלי להתפטר מהוועדה. ועד שאתפטר- הוחרמתי
מישיבות הוועדה. כיום אני מבין כי זה ש"ידעתי לדבר" לדבריהם, מצד אחד,
ולא נבהלתי מהם, מצד שני, החריפה את ההתנגדות לנוכחותי. ההתנגדות לא הייתה רק
נגדי אישית כי אם למה ולמי שאני מייצג, ואני שימשתי לפה לחברי דב החדשים, בעיקר
אלו שבאו מרקע ישיבתי. כדי למנוע ממני לקחת חלק בישיבות הוועדה הטכנית, הם פשוט
יצאו לפגישות מסדרון מחוץ למשרד. לאותם ישיבות מסדרון הצטרף גם מתניה הכט, תלמיד
ישיבה בעל גוף, שהפך להיות חבר לא רשמי בוועדה (כשהיה מגיע בכלל לפגישות). יש
לציין כי למורת רוחי הוא גם מצא עניין בהטרדת בנות (שאת חלקן אני הזמנתי) ויצר
אווירה לא נעימה. אותו הכט היה בעימות עם שמעון כאשר הראשון רוצה משמעון פיצוי
על קנס 100 לירות שקיבל על צביעה, והאחרון כועס על שהסגיר למשטרה את שאר שותפיו
לפעולה.
כחלק ממחויבותי בוועדה
פעלתי בכדי למנוע פגיעה בראשי דב שמעון וטומי. אם כי נוכחתי ששמירת האמונים שלי
לשמעון לא זכתה להכרת תודה מצידו. וכשסיפרתי לו מה קורה, הוא הפטיר שהוא יודע
הכל. בתוקף היותו יו"ר הוועדה הטכנית, ישראל אפשטיין היה אחראי ראשי
לקיפאון שאחז את דב מאחר והוועדה לא יזמה אפילו פעולה אחת. מה שכן, היה הרבה
מאוד זמן פנוי לפוליטיקה בעיקר נגד שמעון. למרות זאת ישראל הצליח לרכז את כל
התפקידים בארגון לידיו- בתמיכתו של שמעון. ניסינו לשכתב מצע לארגון. גם על בסיס
נושא זה צצו ויכוחים לאין ספור. אני זוכר כי עוד מההתחלה, כשהוועדה הוקמה, עמדתי
בתוקף נגד כוונתו של ישראל אפשטיין להכניס את המילה פשיסט למצע דב. אורלי דורון
צירפה כמובן את קולה (האוטומטי) להצעתו של ישראל בעד הפאשיזם. אורלי קראה לישראל
"הרב", זה צרם מאוד ולא התאפקתי מלהעיר לה על כך. התערבתי גם להפסקת
ההתנכלויות של הצמד יוקי וגולדי בשני בחורי ישיבה, אורי פ. ואליעזר פרסמן, דבר
שכמובן לא שיפר את מעמדי החברתי בוועדה הטכנית. אין פלא שמהר מאוד ארבעת חברי
הועדה הטכנית גם פעלו בגלוי לסילוקי בעילה שאני מזיק לארגון. אפילו טענו לא פעם
שאני סוכן שב"כ.
אין ספק כי הארגון היה
שרוי במשבר שהלך והחריף עם הזמן. פעילות התנועה הושבתה כמעט כליל ולאט לאט שקענו
בתוך דיכאון וייאוש- עד ליום שנקרתה לנו הפגישה עם גולדה.
הפגישה עם גולדה
פעלנו רבות בחתימת
עצומות, אחת מהן באה לחזק את ידי הממשלה (ממשלת גולדה) שהרגישה פגועה לנוכח
עצומות השמאל ששללו גיוס לצה"ל וקראו נגד הכיבוש (מכתב השמיניסטים). דב הוא
שיזם את עצומת האלף של אלף תלמידי שמיניות בעד שירות בצה"ל ונגד נסיגה.
העצומה הביאה לחשיפה עצומה בעיתונות הארצית ונודעה בשם "עצומת האלף"-
אשר נשלחה לרה"מ גולדה מאיר בפברואר 1972. להפתעתנו הרבה גולדה ניאותה
לפגוש משלחת מיוזמי המכתב
לפגישה שנקבעה לתאריך 14 למרס 1972. כמובן שידענו כי השב"כ מעורב באישור הפגישה ולכן ההפתעה הייתה אף כפולה. לקראת הפגישה עם גולדה, שמעון
הכין את הנציגים לגבי הנושאים עליהם נדבר אצל גולדה: מצד אחד תמיכה בהתנחלויות
ומצד שני לא להזכיר את שמו של הארגון.
כשבחרו את הנציגים
לפגישה עם גולדה, הופתעתי כששמעון הוסיף הערה שנשמעה אז מאוד משונה: "חיים
אמנם אני רשמתי אותך אבל זה לא אומר שתצא לפגישה, וגם את אורלי" ברמזו כי
לא יצאו חברים מהוועדה הטכנית. ואכן הוא בחר בהתחלה 7 חברים ואח"כ 8 והמספר
קפץ ל 11, 12 ועד ל 17 מועמדים הגיע. אולם כשהוקראה הרשימה יומיים לפני מועד
המפגש, התברר כי שמי אינו נכלל בין שמונת ה"מאושרים" שיצאו לפגישה.
שמעון הקדים תרופה למכה כשאמר "אני מקווה שאלה שלא יוצאים לא יעלבו ולא
יתרגזו". זה לא שינה. בסוף, גם ישראל אפשטיין יצא וגם אורלי דורון יצאה
כמשתתפת תשיעית. אלו הנציגים שיצאו
לבסוף לפגישה עם גולדה (ראה תמונה- לפי הסדר מימין לשמאל): דויד לוי, אברהם לוי,
שי קורנבלום, ישראל אפשטיין, אברהם
וייס, שמואל שפירא, דפנה שמורק, אורלי דורון ויואב בן ישראל כולם אנשי דב בעבר
ובהווה.
האכזבה מאי צירופי
לרשימה הייתה עמוקה. יותר מזה: שמעון גם סירב לתת לי כל תפקיד ארגוני, גם אם
הייתי נאמנו הבודד. כך היה בישיבה שנערכה אצל טומי נדשי במעונות הסטודנטים, אז
החלטנו על הקמת העיתון "ימינה פנה" כשאני נבחרתי ע"י טומי לועדת
העורכים (וגם גולדי וישראל). יום לפני שהועדה הייתה אמורה להתכנס (יום ג' 7 למרס
72), שמעון הספיק לשנות את ההרכב, ושוב נותרתי מחוץ לתמונה. אגב, באותו יום,
גולדי גם הציב אולטימטום לשמעון כי הוא יהיה אחראי על כל פעולות הארגון ושמעון
בתגובה הודיע לו כי הוא מסולק. למרות סילוקו, דבר לא השתנה וגולדי המשיך לבא
לפגישות כרגיל, אולם הפעם ניהל את מרבית פעילותו במסדרונות, ולמשרד נכנס רק אם
בא לו להפעיל טרור נגד שאר חברי הארגון.
הנפילה שלאחר השיא
לאחר השיא בפגישה עם
גולדה, באה הנפילה. והיא הייתה מהירה, כואבת וקשה. המתחים בתוך הארגון התרבו
והארגון חדל לתפקד. האידיאולוגיה אולי החזיקה אותנו ביחד, אולם לנוכח חוסר
הפעילות, מיעוט ההרצאות והסכסוכים הפנימיים, גם העניין הערכי רעיוני לא החזיק,
ופחות ופחות פעילים הגיעו לפגישות. חשבתי אז לתומי כי הארגון לא יחזיק יותר
משנתיים נוספות, אבל הייתי אופטימי מדי, הארגון התפרק עוד באותה שנה. האמת: לא
הבנתי למה שמעון מפגין חוסר נחישות מול גולדי מצד אחד, ולא מעריך את נאמנותי,
מצד שני. הרגשתי צער על שמעון, במיוחד לאור העובדה כי היה ברור לכולם שכל מטרתו
של גולדי זה להרוס את הארגון ולפגוע בשמעון. הרגשתי כי שמעון איבד את רצונו
להמשיך ולהנהיג ולקיים את הארגון. שאלתי אותו יותר מפעם אחת מדוע אינו מגיב אולם
הוא הותיר אותי עם השאלות ללא מענה. (אגב, רק לאחר פירוק הארגון, שמעון התוודה
בפני כי הסיבה להוצאתי מהרשימה לגולדה הייתה אולטימאטום שהציבו לו גולדי וישראל,
שאיימו להדיח אותו מראשות הארגון גם אם יביא הדבר לפירוקו, אבל אז לא העליתי
בדמיוני אפשרות כזאת). בחכמה לאחר מעשה ניתן לקבוע כי לא היה מנוס מפירוק הארגון
לאחר שתוכו נרקב ורק פירוק הארגון הביאו לחיסול הרקב.
גולדי ויוקי
שני הבחורים הבולטים
שבארגון היו גולדי ויוקי, (גולדי כבר הוזכר קודם ויוקי היה נער בעל חזות
גברתנית, שחי ללא מסגרת מסודרת). הם היו המסמר החברתי בארגון לטוב ולרע. כשהייתי
חדש בארגון, תמיד הם הגיעו לפגישות עם סיפורים בסגנון "שו שו" שהלהיבו
את דמיוני. הם תיארו בפרוטרוט איך בלשי השב"כ היו נצמדים לזנב שלהם כל פעם
שהם יוצאים מביתם בדרכם לארגון, אבל הם תמיד הצליחו להתחמק. הם הסבירו לנו גם
כיצד בדיוק יש להבדיל בין ג'יפ רגיל לג'יפ של השב"כ, כיצד יש לבצע תרגילי
הטעיה וכיצד לזהות מעקב. האמת, לא היה ברור לי למה השב"כ עוקב רק אחריהם,
חשבתי שהם פשוט חסרי מזל. השניים גם הצטיינו בסיפורי אלף לילה ולילה על הצלחתם
כמו למשל לפגוע באנשי שמאל או להתגנב לארמון הנציב.
האלימות הפנימית משתלטת
על הארגון
בהמשך נגמרו סיפורי
המעשיות, והחלו ההתעללויות. המצב החמיר עד שלא היה כל סיכוי להעביר ערב אחד שלם.
האלימות הופעלה על ידי גולדי ויוקי כנגד כל מי שלא סר למרותם. אלו היו בחורי
הישיבה הצעירים שהצטרפו לא מכבר או אפילו שמעון עצמו. התרשמתי כי כל מטרתם הייתה
למעשה להרוס את הארגון. לא היה הסבר אחר. זאת עשו ע"י הסתה נגד חברים בארגון,
הפעלת אלימות פיזית, שימוש בסכינים ובחתירה גלויה תחת הנהגתו של שמעון. משרדי
הארגון הפכו להיות לזירת התגוששויות, השולחן הדלתות והמדפים כוסו בחורי סכיני
ההטלה של גולדי ויוקי, אנשים פחדו והפסיקו להגיע לפגישות. למעשה רק אני נותרתי
לעמוד בדרכם של גולדי ויוקי, וזאת מבלי שהתכוונתי לכך. התרשמתי כי גם על שמעון
הפילו השניים אימה גדולה.
הרקע להפעלת הטרור בתוך
הארגון היה הקמת הוועדה הטכנית. מצד אחד תסכולם שלא הכניסו את כל מועמדיהם, ומצד
שני כשנבחרתי אני - לא התחברתי עמם כלל. כך הפכתי אני לקרבן הראשון של האלימות.
הועדה הטכנית הייתה
אמורה לפעול כגוש אחד להדחת שמעון רחמים וטומי נדשי. רק שנוכחותי הפריעה להם
במלאכתם. לא הייתי חלק מהקונספירציה. הייתי בעמדה מספיק מרכזית בארגון בכדי
למנוע מהם פעולה חופשית. הפכו אותי אויב. תורי להיות קרבן למזימותיהם הגיע.
גולדי ויוקי לא בחלו בשום אמצעי של לחץ עלי כדי לגרום לי להתפטר מן הוועדה
הטכנית. לטענתם הייתי מתון מדי, מתנגד לפעולות ובעד שמעון. הטקטיקה שלהם הייתה
אלימות מתמשכת עד שאשבר ואתפטר. אבל לא העליתי בדעתי אפשרות כזאת.
החוויה הטראומטית
הראשונה שעברתי במסכת הטרור הייתה כחודש לאחר ההקמה, (ינואר 72), אז יצאו כהרגלם
ארבעת חברי הועדה לדיון מסדרון (בנושא שיתוף פעולה עם סניף בית"ר תל אביב
בהנהגת יוסי עוזיאל). שאר חברי דב בראשם אליעזר פרסמן (היום הרב אפרסמון) דחקו
בי להצטרף גם, "זו הזכות שלך", אמרו. אולם ישראל אפשטיין קבע כי זו
אינה ישיבה אלא דיון בהצעה וכשזה יגיע לידי הצבעה- יקראו לי. זה לא הטריד אותי,
גם ככה לא רציתי לכפות את עצמי עליהם. אולם התערבותו של אליעזר לא נעלמה מעינו
של יוקי שראה לנכון "להעניש"
אותו למען יראו וייראו. הוא ללא אומר ודברים תפס ועיקם לו את היד עד שזה
זעק מכאב. כשביקשתי מיוקי להפסיק, הוא הפעיל יותר כח, ולא נותרה לי כל ברירה אלא
לנסות לשחרר בכח את זרועו אליעזר. אבל
אז התערב גם גולדי ועכשיו היו שניהם נגדי. איימו שישברו לי את הפרצוף בסוף
הפעולה. גולדי שלח מישהו לקרא לי החוצה למסדרון בכדי שיוכל (יחד עם יוקי שותפו)
לגמור איתי את החשבון. יצאתי, ואז תפסו בחולצתי והצמידו אותי לקיר המסדרון. אני
חייב להודות כי שקשקתי מפחד. שניהם דרשו ממני להתפטר ואף לעזוב את הארגון. אולם
הדבר כלל לא עלה על דעתי. היו שם איומים, אולר והאגרופים של יוקי, אבל עדיין לא
הבנתי ממש מה הם רוצים ממני, הרי נבחרתי באופן חוקי ולא התנגדתי לפעילויות, אם
הם היו מציעים כאלו. גולדי המשיך לאיים וגם שלח כלפי מבטי רצח. הוא נשבע שהיה
הורג אותי מזמן אלמלא שמעון שהגן עלי. לא הסכמתי בשום אופן להכנע לדרישתם,
ולקראת הסוף אפילו כבר הפסקתי לפחד. וכדי לקצר את הסבל, הצעתי ליוקי שלא יהסס,
וייתן לי אגרוף גם בלי לחכות להזדמנות.
גולדי ערך לי למעשה מעין
משפט שדה בו האשים אותי שאני מתערב יותר מדי בענייני אחרים. עניתי לו שאני מתערב
בכל נושא שלדעתי מן הצדק שאתערב בו. מה שאני עושה זה לטובת הארגון ואסור שיפגעו
ללא סיבה באנשים שלא קשורים למחלוקת בינינו. לכן לא אתן שיפגעו באליעזר ואחרים
ולא אכפת לי גם לסכן את עצמי. הודעתי להם שאני מסכים עם אליעזר שקרא להם
מטורפים. באותה הזדמנות גם גיניתי את ההתנכלויות לאנשי שמאל (לדבריו של גולדי,
הוא חתך למצפניסט אדם קלר, את כפתורי חולצתו בסכין). גולדי המשיך וטען כי אני
בוגד ומתון והאשים אותי שגיליתי סודות של דב כמו מיקום המשרד, בכך שאני מצרף
חברים חדשים לתנועה. הוא גם האשים אותי שאני מגלה לשמעון מה הולך בוועדה הטכנית
(נכון). כמובן שלא הסכמתי עם עיקר דבריו של גולדי וטענתי שבינתיים הוועדה הטכנית
לא עושה כלום. לגבי שמעון, הסברתי לגולדי ויוקי, לא אתן שיפעלו מאחורי הגב שלו
והזכרתי להם את הכרזתם שלא ייתנו ששמעון וטומי יהיו בהנהגת דב.
לאחר האירוע המדובר,
המשכתי בפעילותי בארגון כרגיל מבלי להתייחס אליהם ומבלי להתחבר עמם, גם האלימות
נגדי נטלה פסק זמן. בחודש יולי 1972 בהרצאה שערך הרב כהנא- התרחש העימות השני
ביני ובין גולדי וחבורתו. רק שהפעם כוחי התחזק כי עמדתי מולם ללא מורא. הרב כהנא
הגיע אז לארץ ונתן הרצאה במלון ציון. גם חברי דב הוזמנו. כהנא סיפר על כוחו
העולה של השמאל בעיקר בקמפוסים והציע לפעול שם בכדי לשכנע את הסטודנטים נגד
השמאל. כן קרא לעליית חירום של יהודי ארה"ב לישראל ואף הכריז על הקמת תנועת
"הביתה" אליו נרשמו כ 3000 משפחות. בחלק של השאלות בסיום, הרמתי ידי
ושאלתי את הרב כהנא מה קורה לגבי התכנית של שביתת השבת של 600 העולים, שלא יעזבו
את נמל התעופה עד שיתנו להם להתיישב בשכם.
השאלה שלי הרגיזה משום
מה את מתניה הכט, שיחד עם יוקי החל להתעלק עלי בדחיפות. זה, מסתבר, היה רק
ההקדמה למה שחיכה לי כשחזרנו למשרד. במסדרון יוקי תפס אותי מאחור והפיל אותי
לרצפה. הצטרפו אליו גולדי ומתניה הכט. הם החלו לאיים עלי במכות בטענה שקיללתי את
יוקי. שוב גולדי ויוקי אחזו בי והחטיפו לי מכות יבשות. לשאלת שאר חברי דב שחזרו
מן המפגש השיבו כי נמאס להם ממני הם שונאים אותי ואני מדבר יותר מדי. כששמעון
הגיע והתערב, האלימות הופעלה גם נגדו לפני שהופסקה. אבל זה לא נגמר כאן, שלושתם
החלו לשבור בפראות קרשים במשרד בכדי שישמשו אותם נגדי בסוף הערב. הם הבטיחו
שהיום יהיה דם. לא ניתן היה להשתלט עליהם יותר, שמעון נותר חסר אונים. לקראת
חצות הם התפזרו ואחריהם גם אני. חברי מנשה ליווה אותי הביתה וסיפר לי כי אורלי
דורון אמרה לו שכל חברי דב החליטו להרביץ לי מפני שאני מדבר יותר מדי ושואל את
הרב כהנא שאלות. כשמנשה התפלא ושאל אותה מדוע לא לדבר איתי קודם, היא השיבה לו
"כי זו הדרך היחידה להוציא אותו מדב, במכות, מפני שיש יותר מדי גורמים
שקושרים אותו לארגון והוא לא יעזוב אחרת". נדהמתי.
הבנתי כי כל מה שקרה
באותו יום אינו אלא תוצאה של לחץ הדחקה והעתקה במשך תקופה ארוכה. בעקר לאור המצב
בו לא ניסיתי להתחבר לחברי הוועדה ואף העזתי להתנגד להם בפומבי.
שילנסקי מספר על רצח
אלטלנה
בתאריך 10 ליולי 72 דב
שילנסקי הוזמן למשרדי הארגון להרצות על רצח אלטלנה. אני התבקשתי להמתין תחילה
בחוץ כי יוקי גולדי ומתניה חיכו לי בפנים. נכנסתי רק כשהגיעו עוד אנשים
ושילנסקי. הוא הגיע בליווי כמה פנתרים שהוזמנו אף הם, בהם כוכבי שמש וצ'רלי
ביטון.
שילנסקי סיפר לנו על
פעולות האצ"ל באיטליה, פיצוץ השגרירות הבריטית ונפילתו של ישראל אפשטיין (אין
קשר בינו ובין ישראל אפשטיין מדב). הנקודה החשובה ביותר בהרצאתו היתה שנאת
האחרים על רקע פרשת אלטלנה. שילנסקי היה אחד ממפקדי אוניית הנשק, וסיפר כי כאשר
נסע עם עולים שירדו מהאנייה למחנה העולים עמד באמצע הכביש משוריין של ההגנה
ועומד על גג המשוריין בחור עם שפם על פי אופנת הפלמ"ח ומזוין בתת מקלע סטן.
הבחור לא נתן לעולים החדשים זכות מעבר למחנה העולים אליו נשלחו. דב שילנסקי
הסביר לו שהוא בא מחו"ל כדי לעזור לו כדי להלחם ביחד בערבים והוסיף ושאל:
"לאן אתה רוצה שנלך, לים"? תשובתו של הבחור היתה "לא אכפת
לי" ולא נתן להם לעבור כך שנאלצו להגיע דרך החולות. הוא סיפר כי בשעת פיצוץ
אלטלנה קובצו רבים מהעולים במצודת זאב בתל אביב. העולים היו עייפים ותשושים
וקיבלו שמיכות לישון בהם. אבל פתאום נורה לחלון החדר פגז של "פיאט"
(בזוקה) ואח"כ התפרצו לחדר לוחמי פלמ"ח עם נשק דרוך כאשר חלקם ירו
ביושבי החדר. לוחמי הפלמ"ח שדדו את כל דברי הערך שהביאו העולים ולאחר מכן
הכניסו אותם לצריף ודרכו ירו שוב על העולים, עוד שני פצועים התווספו לרשימת
הקרבנות של רצח אלטלנה.
כשדב שילנסקי התגייס לצבא,
הוא הבחין שלמפקדו הייתה משקפת שדה בצבע צהוב מהסוג שנשדד מהעולים של אלטלנה.
משקפות אלו קנו העולים כעודפי ציוד מצבאו של רומל לאחר מלחמת העולם השנייה.
כששאל אותו דב מהיכן השיג את המשקפת, התגאה המפקד כי את המשקפת לקח שלל בימי
"המרד הגדול". ובנוסף התפאר בפניו כי הוא זה שירה את פגז הפיאט בול
לחלון. לאחר סיום דבריו, קרא דב שילנסקי לאותו מפקד ואמר לו בפניו כי הוא שקרן
מנוול בוגד ורוצח. דב גילה לו כי הוא היה שם כאחד ממפקדי אלטלנה. סיפור נוסף
שזעזע אותנו היה על בן גוריון כאשר בזמן ההתקפה על אלטלנה התייצבו אצלו בבית
האדום ראשי הערים רוקח קריניצי ובן עמי, ודרשו ממנו שיפסיק את ההתקפה. בן גוריון
התווכח אתם ותוך כדי הויכוח בא שליח ולחש משהו לאזנו. מייד צהל בן גוריון ואמר
תוך כדי שפשוף ידיו בהנאה, כי אפשר להפסיק את הויכוח כי הצלחנו לפגוע באנייה.
בהתקפה על אלטלנה נרצחו 16 עולים חדשים.
ובאותו ערב...
כשנגמרה ההרצאה יוקי
וגולדי שוב החלו להציק לי. הם כמובן לא שעו לתחינותיו של שמעון להפסיק והטיחו
בפניו כי הארגון התפרק רק מפני שלא יזם פעולות בעוד שאת הפעולות שהציע גולדי הוא
דחה ומסר אותם לליגה להגנה יהודית. קצת לפני השעה 11 בלילה יוקי נטפל אלי שוב.
כששמעון נקרא למסדרון תפס אותי יוקי והדגים לגולדי שיעור מעשי איך צריך לתת מכות
קרטה, איך מוציאים עיניים ואיך מהממים את האויב. הוא ביקש מגולדי שיתן לי אגרוף
בצלעות כדי לראות אם למד משהו ב"שיעור". גולדי לא העז לתת לי אגרוף.
שני חברי דב ניסו להפריד והסבירו כי זאת לא הדרך. אולם דבר לא עזר. שמעון חזר
וניסה אף הוא להפריד. בסוף יוקי הזמין אותי לצאת למסדרון, הוא הבטיח כי לא יפגע
בי. לאחר היסוס קצר הסכמתי כי לא היו הרבה ברירות. ואכן יוקי לא שיקר, פנה אלי
בצורה הוגנת וללא איומים. לדבריו הוא "לא מתנהג אלי כמו אל סנדר ופסט (שני
בחורי ישיבה להם נהג להציק) ולא נותן לי מכות כי.... יש לי שכל ואני יודע לדבר". שוחחנו על
כל נקודות המחלוקת בגילוי לב. אבל יוקי המשיך לדרוש כי אתפטר מן הארגון. הסכמתי
בתנאי שאשתתף בכל הפעולות. אמרתי להם כי אני בעד פעולות והוספתי כי הזהרתי את
שמעון כי אם נמשיך לא לבצע פעולות הארגון יתפרק. אז יוקי שינה את דעתו ואמר
שמוטב שאשאר בארגון כדי להפעיל לחץ על שמעון, ולהפתעתי הציע לי לכרות אתו ברית
נגד שמעון. כמובן שנעניתי לרעיון ההצטרפות אליו. הסכמתי אתו על הכל העיקר שירפה
ממני. באותה הזדמנות גולדי הודה בפני כי בחירתי לוועדה הטכנית טרפה את קלפיו
(לדבריו: "להעיף את שמעון ולהשתלט על הארגון") ולא נותר לו אלא לנטרל
את הוועדה הטכנית ולעבוד באופן פרטי רק עם נאמניו. ליוקי היו גילויי לב אישיים
ונוגעים ללב, על כך שגורש מביתו (גם אני התוודיתי לפניו כי אני עומד לעבור
למשפחה אומנת בגלל דעותיי). יוקי גילה לי כי לא יצאתי לפגישה עם גולדה בגלל
שחברי הועדה הטכנית התנגדו. הם שנאו אותי מפני "שהייתי בעל שכל ונולדתי עם
מח". ולדבריו, טומי נדשי חשב אותי לפחדן. הם סיפרו כי שמעון אהב אותי
וקניתי את עולמי כשנתתי הרצאה על אצ"ג, (ואולי גם הנטייה שלי לדת קרבה אותי
לשמעון, הוספתי).
השיחה הייתה גלויה
וארוכה ונמשכה עד קרוב לחצות. הבנתי כי ליורם הייתה בעיה עם התנהגותי שנראתה
כמתנשאת. לא ניסיתי להתחבב על ידם או להתקרב אליהם כפי שעשו האחרים. אולם תסכולו
רק גבר כשלא הראיתי כל סימן שאני מתרגש ממנו, ויותר מזה, יתכן וחשש כי מעשיו
נגדי הם שגרמו לו לנזק בארגון והוציאו לו שם של עבריין.
הוועדה הטכנית לא חזרה
להתכנס מאז, ויחסי עם גולדי אמנם לא חזרו כבראשונה אבל לפחות עלי להודות כי נשמר
הכבוד ההדדי בינינו והאלימות נגדי פסקה מאז לחלוטין.
הסוף
זמן לא רב לאחר מכן בא
גולדי הודיע מיוזמתו כי הוא פורש סופית מדב. הוא האשים את שמעון באחריות למצב.
האווירה הייתה קשה ועצובה, לא שמחנו על כי הוא עוזב כי ראינו כבר את סופו של
הארגון. אף המעטים שנותרו הדירו את רגליהם מהארגון. כל הפעילויות פסקו. לארגון
נותר מוצא אחד של כבוד וזה לאמץ את הזמנת הליגה להגנה יהודית של הרב כהנא שנתנה
בעבר, ולהצטרף אליהם. ההתמזגות אפשרה לשמעון מוצא של כבוד. לנו זה כבר לא שינה
כי האנשים כבר הפסיקו לבוא, וממילא אף אחד לא חשב להצטרף באמת לכהנא, גם שמעון
לא.
הסוף הרשמי היה בתאריך
25 לספטמבר 1972, כאשר שמעון רחמים הודיע בחגיגיות כי ארגון דב מצטרף לליגה לאות
סולדריות. שלושה ימים לאחר מכן אושרה ההתמזגות עם הליגה על ידי חברי הארגון,
ולדברי שמעון, חברי הארגון יכלו לראות עצמם חברים לכל דבר בליגה להגנה יהודית
(אח"כ תנועת כך).
את סיפורי אסיים בפגישה
מקרית שהתרחשה כעבור שנתיים. בהיותי בחופשה מהצבא, פגשתי בכיכר הצנחנים בירושלים
את גולדי והוא על מדי חאקי של שוטר מיוחד. לא חייל. ישר קלטתי את התמונה. בירכתי
אותו לשלום והבחנתי כי היה מעדיף לקבור עצמו באדמה. לא שאלתי אותו איך הגיע
למשטרה כי לא רציתי להביך אותו אולם אז פתאום הבנתי מה באמת התרחש בארגון.
ישנה סבירות אפסית שפעיל
הימין קיצוני עם תיקים במשטרה, יגוייס לשירותי הביטחון – אלא אם כן היה שייך
אליהם מלכתחילה!!!
האסימון ירד, ופתאום הבנתי
מה הניע את גולדי לפעול באינטנסיביות כזאת להרוס את הארגון. הבנתי מהיכן צצו הסיפורים שלו על השב"כ על
זה שהצמידו לו מעקב כאילו היה אויב העם ועל השב"כ שנמצא בכל חור מסביב
למשרד ועוד. פתאום הרגשתי פחד עצום מכוחו של השב"כ עד להיכן חדר לתוכנו ושלט
על סדר היום בארגון.
מצע דב (נכתב ע"י אורלי דורון).