ישראל אלדד 

הד"ר ישראל אלדד מוכר כאחד משלושת מנהיגי מחתרת לח"י, אולם את רישומו העיקרי השאיר כפובליציסט ונואם בחסד וכן כפרשנו האולטימטיבי של אצ"ג.  עוד כשהייתי בגיל תיכון, אני זוכר את עצמי נוסע באוטובוס למדרשה הלאומית בתל אביב בימי רביעי רק כדי לשמוע את שיעוריו של הד"ר ישראל אלדד על שירת אצ"ג. הטרחה בהחלט היתה שווה את הרצאותיו של אלדד.

אלדד, ששם משפחתו המקורי היה שייב, נולד בשנת 1910 בעיר פודבולוצ'יסק שבגליציה. הוא נולד לבת משפחה חסידית עשירה שברחה בגיל 17 מביתה יחד עם בחור חסר פרוטה. הוא למד בסמינר לרבנים בוינה וכן באוניברסיטה העירונית. לאחר השגת התואר דוקטור לפילוסופיה הוא חזר לפולניה בכדי ללמד יהדות בסמינר למורים בוילנה. הוא היה ממנהיגי בית"ר בפולניה והתפרסם כאשר תקף את עמדת ז'בוטינסקי בוועידת בית"ר של 1938, ז'בוטינסקי המשיך לתמוך באוריינטציה הבריטית עד ליומו האחרון. האירוע השפיע על עתידו של ד"ר אלדד כאשר הכיר אז את אברהם שטרן (יאיר). הוא גם כתב מספר רב של מאמרים פובליציסטיים בעיתונות היהודית בפולניה בשפות עברית ואידיש. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה ב 1941, עזבו רבים מאנשי בית"ר את וילנה וישראל אלדד בתוכם, ועלו באופן בלתי לגלי לישראל בקבוצות שעברו בד"כ דרך תורכיה (גם מעט הסרטיפיקטים שהבריטים חילקו- הגיעו רק למקורבי ההנהגה הפועלית ולא לאנשי בית"ר). אלדד הגיע לישראל באפריל 1941 (כל שאר בני משפחתו נותרו שם ולא שרדו את השואה). אנשי בית"ר שבאו זה עתה מפולין הצטרפו רובם ככולם, בהם גם ישראל שייב, למפקדה של אברהם שטרן שפרשה מהארגון הצבאי הלאומי. לאחר הירצחו של יאיר בכה בכסלו התש"ב, הקים יצחק שמיר מחדש את לח"י וישראל שייב אלדד מונה לאחד משלות מנהיגי הארגון. שייב, שכינויו המחתרתי היה אלדד, היה האינטלקטואל שבחבורה והיה ממונה על האידיאולוגיה והכתיבה בפרסומי לח"י ועיתון לח"י "המעש". הלח"י האמינו כי רק שימוש בכוח נגד הבריטים בלי קשר למלחמה העולמית היא הדרך היעילה היחידה במאבק לעצמאות ישראל, בניגוד לעמדת ז'בוטינסקי כי יש לשתף פעולה עם הבריטים כל עוד נמשכת המלחמה נגד הנאצים. הבידוד אליו נקלעה לח"י ביישוב בא לידי ביטוי בעובדה כי אפילו עיתון המשקיף הרביזיוניסטי פרסם את רשימת המבוקשים אנשי הלח"י מטעם השלטון הבריטי.

ב 1944 בניסיון בריחה ממעצר ע"י הבריטים, הוא נפצע וסבל פגיעה קשה בגבו. פצוע הוא הובל למאסר בכלא ירושלים ובלטרון. אולם ביציאתו לטיפול בבית החולים בירושלים להסרת הגבס, תקפו אנשי לח"י את מכונית המשטרה ושחררו את אלדד לחופשי.

לאחר הקמת מדינת ישראל, אלדד כתב וערך את הירחון "סולם" בו הוא תקף את המדיניות הבוגדנית של אנשי השלטון, וקידם את רעיון מלכות ישראל בארץ ישראל בגבולות ההבטחה. על רקע זה באה הוראתו של רה"מ דוד בן גוריון שלא לאפשר העסקתו של אלדד במשרד החינוך או כל מקום ציבורי אחר. אלדד לא ויתר ופנה להגנת בית המשפט העליון. פסק הדין לזכותו של אלדד נגד רה"מ, היה הפסק הראשון של בית המשפט במערכה על שמירת זכויות האזרח במדינת ישראל הצעירה. למרות ההיתר ללמד בבתי הספר, נמנעה מאלדד הקריירה האקדמית אף על פי שזה לא מנע ממנו להמשיך במחקריו בנושאים רבים בהם גם על הפילוסוף ניטשה ולהעביר שיעורים באוניברסיטת חיפה ובאר שבע.

במקביל לכתיבתו ב"סולם", אלדד גם כתב את עיתון דברי הימים (ההסטוריה התנ"כית) בלבוש השפה של העיתונות העכשווית, וכן את הספרים "מעשר ראשון" על תקופת המחתרת והשנים הראשונות במדינת ישראל, "דמע ונגה, דם וזהב", פרשנות על שירת אצ"ג, הגיונות המקרא, ירושלים אתגר ועוד.

צורת כתיבה זאת שימשה כלי יעיל ביותר ללימוד ההסטוריה היהודית. אלדד שימש כאחד מדוברי התנועה הלאומית, עסק בחינוך ובהוראה, היה מפרשניו האוטנטיים ביותר של המשורר נביא אורי צבי גרינברג (אצ"ג). עורכי העיתונים היו יותר סובלניים לדעותיו וארחו אותו בקביעות בעיתוניהם שם המשיך בכתיבה פובליציסטית. את המאמר האחרון, "דרוש מלך", פרסם בעיתון ידיעות אחרונות ארבעה ימים לפני מותו ב 22 לינואר 1996. אלדד הובא לקבורה בהר הזיתים בירושלים למרגלות קברו של המשורר אורי צבי גרינברג.

 

מדבריו של ד"ר ישראל אלדד:

 " איך ישתכנעו גויי עולם, שחברון ושכם אינן כבושות בידינו, ואנו לא שליטים זרים שם, אם "אינטלגנציה" ישראלית ושרים בישראל ומפלגות בישראל, ואף מנהיגים המכונים "נצים", מדברים על שטחים "מוחזקים", על נכונות לסגת, ומונעים כמיטב המסורת של השלטון הבריטי הזר והאכזר- יישוב יהודים בחברון, בשכם ובשטחים מרכזיים של ארץ-ישראל? איך נסביר אנחנו לגויים בעולם, כשלא הסברנו לעצמנו?"..."צריך אל"ף-בי"ת ציוני. צריך להושיב גם פרופסורים ושרים מסוימים בגן-ילדים וללמדם שירי ציון ישנים, אם עוד אין מרגישים הם כי המעשה שאנו עושים פה הוא עדיין מלחמת שחרור של העם היהודי והארץ היהודית"..."תהיה הסברתנו לעצמנו ומעצמנו לעולם. הסברתו של עם יהודי, שהציונות המלאה וגם ישראל הם מכשירי גאולתו השלמה. כך, במלוא הפה וללא גמגום ו"ניסוח": גאולת ישראל מלאה. מזה אין נסיגה."

 ( ישראל אלדד, דגש חזק,ע' 148-149)

עדותו של הרב חנן פורת ממשחררי ירושלים והר הבית:

אתה (הרב חנן פורת) מספר שכשהייתם למעלה על הר הבית, חיפשתם מיד ובאופן כמעט אינסטינקטיבי, דרך לרדת אל הכותל, רבים חשים לגבי מהלך זה הרגשה של החמצה גדולה.
.....ישראל אלדד אמר לי פעם "אני לא אסלח לכם הצנחנים, מה שעשיתם היה בניגוד למשנה מפורשת בסוף מסכת ברכות 'אין עושים הר הבית קפנדרייה' אתם הפכתם את הר הבית לדרך גישה לכותל. עשיתם את הכותל לעיקר, ולא סתם, עשיתם קפנדרייה היסטורית". אמרתי לו פורמלית אתה צודק. אבל בהשתלשלות הדברים הזאת, עם- ישראל גילה שעדיין אין הוא במדרגת הר-הבית היינו במקום הכי מקודש ואף אחד לא הצליח להתחבר, כולם רצו לכותל. היום אני יכול להסביר שהכותל סימן אלפיים שנות גלות, 'כותל הדמעות', אלו הדברים שיכולנו להתחבר אליהם באותה תקופה. הר-הבית היה 'גדול' עלינו. זה גם כנראה הסדר האלוקי. באותה שעה עוד לא חשבנו על זה, אבל באמת רק בכותל אנשים פתאום בכו. וזה כשלעצמו נס גדול!

מאמרים

פרופ' אריה אלדד על אביו

   תיווך בין ניטשה ובין הקוראים, מאת צבי רייטר (שלושים למותו)

ישראל אלדד על יאיר ולח"י (מתוך חוברת סלם)

תמונות

Dr. Eldad
loading image . . . .

ישראל אלדד ואורי צבי גרינברג בתפילת שחרית