|
ראיון עם
אתי אנקרי
בברקה
מאת:
רן רייטר -
נגב אונליין 19.5.2004
לפני
תחילת
ההופעה,
כשירדתי
לחדר
האומנים
להצטלם עם
אנקרי
נוכחתי
לראות אדם
שליו, צנוע
ומשעשע.
אנקרי חייכה
למצלמה.
עניין אותי
לראות האם
הקסם האישי
שהיא ניחנה
בו עובר גם
לבמה.
כשמגיעים
להופעה היא
יכולה להיות
בועטת,
צועקות,
מצחיקה,
מעייפת (ובמקרה
כזה- חבל
שהולכים
אליה) או
מרגשת.
ההופעה של
אתי אנקרי
אתמול
במועדון
הברקה הייתה
מרגשת, ללא
ספק.
אנקרי עלתה
לבמה בשמלה
אדומה צמודה,
אך צנועה,
ופתחה את
ההופעה
בביצוע
אינטימי
לשיר "עד מתי",
זו יכולה
להיות בחירה
מסוכנת
להתחלת
הופעה, אך
אנקרי בקולה
המיוחד
הגישה את
השיר בעוצמה
וברגש שעבר
ונגע בכל אחד
מהיושבים
בקהל.
אנקרי
המשיכה בעוד
מספר שירים
שקטים,
שהבולט
ביניהם היה
השיר "מיכאל".
באופן בו היא
שרה ניכרת
ההתחברות,
ההתמסרות
למילים
וללחן, היא
נותנת את כל
כולה.
אנקרי הרבתה
לשוחח
וליצור קשר
ישיר עם הקהל,
היא סיפרה על
בחור אותו
פגשה ברחוב,
חבר אותו
הכירה בעבר
ואשר הדרדר
לסמים. הוא
ביקש ממנה: "תשירי
לילדים, לפני
שהם עפים,
לפני שהם
נוגעים".
השיחה איתו
הפכה לשורה
בלהיט "קראת
לי אסתר". אף
פעם לא חשבתי
על השיר
בצורה כזו.
כשמישהו צעק
לה לשיר את
השיר 'מיליונים'
היא ענתה
בחיוך: "את
השיר הזה אני
אשיר רק
כשיהיו לי
המיליונים".
מובן שהקהל
צחק.
הקהל לקח
מאנקרי את
העוצמה, אבל
גם נתן, והרבה.
בשירים רבים
אנקרי הניחה
את
המיקרופון
ונתנה לנו
להוביל
ולהיסחף
ולשיר
בעצמנו. "כמה
כיף לשמוע
אתכם", ציינה.
הסאונד
הנעים
והסביל
בהחלט לאוזן
אפשר גם לנו
לשמוע את
עצמינו שרים.
הגיטרה לא
צורמת, התוף
לא קורע, הבס
לא מרתיע,
פשוט תענוג.
הסחיפה
בהופעה לא
הייתה במובן
הרוקיסטי של
נענוע השיער
מצד לצד
בפרעות אלא
היסחפות
רגשית יותר,
מאופקת. את
השיר "ים",
מהדיסק שרק
בתקופה
האחרונה
נכנס לתודעת
אוהבי
המוסיקה,
האריכה
אנקרי ונתנה
לקהל לחוות
אותו, את
העומק שבו. לא
יכולתי
לראות אחד
שלא הצטרף
בשירה.
ההופעה
הסתיימה
לאחר שני
הדרנים.
בהדרן השני
עלתה אנקרי
כשלא היה לה
כלל מושג מה
תשיר. היא
נענתה לבקשה
של אחת מהקהל,
ושרה שיר מן
המקורות
היהודיים,
שכידוע
אנקרי
מתקרבת
אליהם בשנים
האחרונות.
כשהסתיימה
ההופעה,
ירדתי ביחד
עם קובי, ככוח
חיזוק,
לראיין את
אנקרי. מצאנו
אותה נחה על
הספה, קצת
תשושה, אך
שמחה לשוחח
איתנו:
נראה שאת
נותנת את
כולך על הבמה
ושזה תופס
אותך בצורה
רגשית מאוד.
זה מעייף,
סוחט?
אנקרי: "אני
בסוג של
התמסרות על
הבמה. סוג של
טוטאליות.
כשאני מגיעה
הביתה אחרי
הופעה, מצד
אחד אני
מותשת אך מצד
שני גם מלאה.
כי גם נוצר
משהו עם הקהל,
מפגש, אני
חושבת שגם
מפגש רוחני".
בהופעה היום
הרבית
להנמיך את
הווליום,
ופשוט לתת
לקהל לשיר. כך
את נוהגת בכל
הופעה?
אנקרי: "האמת,
שהיום זה היה
משהו מיוחד.
הרגשתי
שהקהל רוצה
לשיר, אז נתתי
להם לעשות מה
שהם מרגישים".
באינטנסיביות
הזו של
ההופעה, את
מסוגלת
לעשות הרבה
הופעות
בשבוע?
אנקרי: "אני
עושה. לפני כל
הופעה אני
מתפללת
ומקווה
שתהייה
הופעה שהלב
שלי ייפתח. כי
לפעמים הלב
לא נפתח
בהופעה, זה
קורה".
ומה קורה
בהופעות בהם
הלב של הקהל
פחות נפתח?
אנקרי: "אני
חייבת לציין,
ברוך השם,
שבכל הופעה
נוצר לי
חיבור, בכל
הופעה נוצר
איזשהו שביל
ביחד עם הקהל".
נראית
מופתעת
מכמות
האנשים
שהגיעה הערב.
זמרת ברמתך,
לאחר חמישה
דיסקים
מצוינים.
מאיפה נבעה
ההפתעה?
אנקרי: "תראה,
זה אף פעם לא
מובן מאיליו.
נכון שאני
יכולה לעמוד
מול קהל של 500 ו
1000 איש, אבל זה
לא מובן
מאיליו. זה
הקטע במקצוע
הזה, כל יום
הוא הפתעה".
חווית
תקופות
אחרות?
אנקרי: "היו
גם תקופות עם
מעט קהל"
איך
מתמודדים עם
זה. איך
שומרים על
ההערכה
עצמית גבוהה
גם לאחר
הופעה עם מעט
קהל?
אנקרי: "העניין
הוא שצריך
לקחת את
העבודה הזו
לא מהכיוון
של האגו. צריך
לשאול אם אני
עושה משהו, אז
בשביל מה?
זו העבודה
שלי, כמו
שמרצה נותן
הרצאה על
חומר לימודי,
ככה גם אני.
ברור שאני
איהנה יותר
אם יגיעו 1000
איש להרצאה
ולא 10.
אבל יש השפעה
על האגו, אני
משתדלת
לנקות אותו".
כשאת רואה
אמנים
שממלאים
אולמות
ענקיים,
למרות
שייתכן
והמוסיקה
שלהם פחות
איכותית, מה
זה עושה לך?
אנקרי: "אני
מאוד מאמינה
בקדוש ברוך
הוא, אני
יודעת שלכל
דבר יש סיבה.
גם אנשים
שניתן
להעריך אותם
פחות אבל הם
מביאים הרבה
קהל, יש לזה
סיבה נסתרת.
אני לא
מזלזלת בזה.
אני לא הולכת
ואומרת 'זה
ההמון, הם לא
מבינים'. אלא
להפך אני
אומרת לעצמי 'הנה,יש
שם סוד שאני
לא יודעת מה
הוא'."
לאחר שהדיסק
'ים' שהיה מאוד
מיוחד אך לא
הצליח
מסחרית,
הרגשת צורך
להתפשר
בדיסק החדש?
אנקרי: "גם
בדיסק הזה
אני מאוד
נאמנה לעצמי,
אבל יש
תהליכים
שאני עוברת
כיוצרת. מעבר
לזאת, אף פעם
לא ניתן לדעת
איזה דיסק
יצליח. 'ים'
יכול היה גם
להצליח – לא
ניתן לדעת מה
מצליח ומה לא".
מחוץ
למועדון
מוכרים
עכשיו
דיסקים שלך.
אין תחושה
מביכה שאת
כאומן צריכה
למכור בעצמך
דיסקים?
אנקרי: "תראה,
זה מקובל
מאוד היום.
מעבר לזה, אני
לא עושה את זה,
אלא המפיקה
שלי. אני לא
יכולתי
לעמוד ממש
ולמכור. זה
יותר מדי, זה
מביך.
ולשמוע
שירים שלך
ברדיו, זה
עדיין מביך?
אנקרי: "ממש
לא. זה נעים לי,
אני מודה.
כשאני שומעת,
אני נכנסת
לתמונה. השיר
מחזיר אותי
לתקופה שבה
הוא הוקלט.
השירים הם
כמו תחנות
בזמן".
את מרגישה
שהחיבור שלך
ליהדות פוגע
בך, אולי
מרתיע את קהל
הרוק
הטיפוסי?
אנקרי: "בגלל
שאני לא
יודעת מה
מביא קהל, אני
אף פעם לא
מנסה לכוון
לזה. גם אם אני
אנסה לנחש,
אטעה. אז מראש
אני עושה רק
מה שאני
יודעת ומה
שאני אוהבת.
ואני מקווה
שיהיה קהל, כי
בסופו של דבר
אני מסתכלת
על השירה גם
כמקצוע,
כפרנסה".
את כותבת את
השירים
בעצמך. מה
עובר עליך
בתהליך
כתיבת
השירים?
אנקרי: "תהליך
הכתיבה לא
קשה לי, אני
אוהבת את זה
מאוד. אני
צוללת לתוך
הבזק ונותנת
לשיר לקחת
אותי. אני
כותבת את זה
לעצמי".
בראיון את
מדברת בשקט,
בלחש. מאיפה
מגיעות
העוצמות על
הבמה?
אנקרי: "לא
יודעת, זה
פשוט יוצא לי".
את גם צועקת
בלחש?
אנקרי: "האמת
היא שאני כבר
לא צועקת,
ברוך השם.
הצעקה
הפנימית
יוצאת לי
באומנות".
אנו נמצאים
בתקופה בה
הציניות
כצורת
התבטאות
שולטת, וגם
במוסיקה.
דווקא
בתקופה זו
היה נעים
מאוד לפגוש
אדם כמו אתי
אנקרי.
|
