מדינת היהודים- פרק ב'

תקציר,

ד' ימלוך לעולם ועד

בימים אלו כאשר הגאולה בפתח, טוב נעשה אם גם נתייחס אל המשמעות המעשית הכרוכה בצורך ליישם את הגאולה. ראשית, חשוב לברר לעצמנו מהי הגאולה. להלן ההבנה שלי: הגאולה היא כלפי חוץ שחרור לאומי. פנימה יותר - משמעותה הכרה במלכות ד'. אבל הגרעין ויסוד הגאולה היא באמת גאולה תודעתית. גאולה תודעתית משמעותה שחרור מכבלי ההונאה העצמית וביטול הצורך הפנימי שלנו לשקר בכדי לפצות על אפסות כוחנו. ברור כי כל עוד אנו משועבדים לטיפשות ולדעות קדומות, לא נוכל להתעלות מעל עצמנו ולהביא את הגאולה. על כל אחד מאתנו, לזכור כי אנו בני אדם שנבראו בצלם ד', ועלינו להתחיל להתנהג בהתאם. עלינו לשאוף לאמת ולהאמין כי בכך נוכל להביא מזור לעולם. כמובן כשהגאולה תבוא, אל לנו לצפות שהקב"ה הוא שיקים לנו את המדינה ויסדר לנו את מערכת החוק והממשל. זה כבר תפקיד שלנו, ועל זה היינו חייבים לחשוב כבר אתמול. עלינו לחשוב איך אנו רוצים לראות את המדינה, את כל סוגיות שיטת הממשל עד הפרטים הקטנים, אפילו על האיזונים בין הזרמים השונים (אם יישארו כאלו), וזאת על מנת להמנע ממוקשים שיצוצו מאוחר יותר. בחיבור זה מובאת הצעה לשיטת ממשל ייחודית למדינת יהודית בעת הגאולה. הצעה זאת מבוססת על התורה וההלכה ויצירת התנאים לחברה צודקת בהנחה תמימה כי אין סתירה ביניהן.

תנאי ראשון ליישום השיטה הגאולתית הוא מן הסתם שלטון יהודי על ארץ ישראל. ומובן שאת השליטה יש להשיג בכיבוש, קודם פנימי ולאחר מכן חיצוני, שמשמעותו שנשלוט קודם על עצמנו, על יצרנו, על האמת והמוסר, ורק אז נוכל גם להשיג את כיבוש הארץ. גם אם הזכות על הארץ קיימת לעולמי עד, עלינו לדעת כי כדי לממשה צריך לקיים את מחוייבותנו לעבודת השם. בכל מקרה, ישיבתנו בארץ אינה המטרה אלא אמצעי. המטרה היא עבודת השם וקידוש השם המתממשת על ידי הפצת האמת האלוקית לכל עמי עולם. גם אם נרצה, לא נוכל לברוח ממחוייבותנו לברית עם הקב"ה. אם העם יפר את חלקו בברית, הקב"ה לא ינקה אותנו מזה.

השיטה המוצעת בחיבור מיוסדת קודם כל על השכל וההגיון, אבל גם מושתתת על יסודות ההלכה היהודית. עדיין לא זכינו במהלך ההסטוריה, לשלטון יהודי חופשי משעבוד והשפעה זרה, שיהיה גם מבוסס על התורה וההלכה (במיוחד ההלכה שהתפתחה לאחר החורבן והגלות). עכשיו זה רגע האמת, לא נוכל להתחמק מטיפול יסודי בנושא, אחרת הגאולה שחלמנו עליה כל כך – לא תצלח. לדעתי- הדרך השכלית לא רק שאינה סותרת כל מנהג והלכה אלא קולעת לדעת גדולים. לפי עיקרי השיטה, יש ליישם מערכת שלטונית חזקה אבל הוגנת שאינה עוברת בירושה. זה נושא חשוב מאוד ועקרוני להשגת הגאולה ואני בהחלט מודע לקיומן של דעות אחרות לפיהן יש להחזיר את המלוכה (באופן מעשי או סמלי) ובית דוד ימלוך לעולמי עד. לדרכי, יהיו בחירות פנימיות לנשיאות ותישמרנה זכויות וחופש הביטוי אולם תהיה גם הקפדה על החוק והמוסר.  בראש המדינה היהודית יעמוד הנשיא שיבחר ע"י הסנהדרין ויכהן בתפקידו ללא הגבלה (עד גיל 70 או כל עוד יאפשר לו כוחו). אולם בניגוד למלוכה, הנשיא יהיה נתון לביקורת הסנהדרין שבסמכותה להעבירו מתפקידו אם לדעתה הוא פועל בניגוד לדרך התורה. שיטה זאת, יש לציין, קרובה לשיטת אברבנל ותהיה מוסכמת לדעתי גם עם שיטת הרמב"ם.

הסנהדרין של 71 הינו גוף המוכר לנו מהמסורת הקדומה, אולם כשתקום מחדש היא תיצור לעצמה את התוכן בה תעסוק וזאת בהתאם לצרכי החקיקה והבקרה. תחומי הפעילות בהלכה ויעוץ לנשיא יוגדרו ע"י נשיא הסנהדרין ובתנאי שאינם מתנגשים בסמכות הנשיא. נשיא הסנהדרין ישמש למעשה ממלא המקום לנשיא המדינה. הסנהדרין יבחרו לתקופה של 10 שנים ע"י גוף נוסף שנקרא מועצת החכמים בו יהיו 12 איש. גוף זה יורכב מהדמויות ההלכתיות הבולטות ביותר בעולם היהודי, ומינוי חבריו יהיה באחריות הנשיא.

חידוש נוסף יהיה ביטול חובת השירות בצבא וצמצום משך השירות ההתנדבותי לשנה אחת בלבד. מעבר לתקופה זאת, השירות יהיה בתנאי קבע לכל דבר, במטרה להפוך את הצבא למקצועי. במקביל יונהג שירות לאומי חובה לתקופה של שנה אחת שייושם בגיל 18 מייד לאחר סיום הלימודים. לא יהיו פטורים, פרט לנשים נשואות ובעלי מגבלות קשות.

החיבור מציע גם שינוי רדיקלי במערכת המשפט והענישה. בעקרון שיטת הכליאה תצומצם מאוד ובמקומה תוקם מערכת תיקון חינוכית. עבריינים שיש סיכוי לשקמם ישהו לתקופות של עד שנתיים במתקן חינוכי חקלאי בהם ישלבו תורה ועבודה כשהמטרה להוציא את האדם מהאווירה השלילית אולם מבלי שיהוו נטל כלכלי על המערכת. לעומת זאת עבריינים החוזרים לפשע ייענשו בעונש קשה או גירוש, עונשים קשים יוטלו גם על עבירות כמו אונס או הסתה. 

יחד עם שינוי התפיסה לגבי הענישה והצורך בחינוך מתקן, תשונה גם שיטת המשפט באופן מהותי- עם דגש לשיפוט בזמן סביר. לצורך כך יוקם מנגנון של וועדות חקירה שיפוטיות (שיטפלו בעבירות מרמה, הפרת אמונים ושאר העבירות שאינן אלימות) בהן ישרתו חוקרים ברמה אקדמית. וועדות החקירה תהיינה ייעודיות ויינתנו להן מרחב פעולה וסמכויות חקירה נרחבות. בסמכותם יהיה לבצע את החקירה, לתבוע את העבריין ולשפוט אותו בעת ובעונה אחת ללא עיכובים פרוצדורליים. כמובן שתהיה גם משטרה רגילה שתפקידה המסורתי יישאר ללא שינוי, כמו שמירת הסדר הציבורי וכן טיפול בעבירות אלימות: מניעה, מעצר, חקירה והעמדה לדין. ועדות החקירה יאיישו גם את הרכב בית הדין המהיר בערכאה נמוכה. עבירות חמורות או ערעורים ידונו בבית משפט מחוזי, וזאת על פי הסטנדרטים אותם אנו מכירים כיום בהן יתאפשר ייצוג ע"י עורך דין.

דגשים מיוחדים יופנו לנושאי כלכלה, חברה, איכות הסביבה ובריאות. למשל: המס הכולל על עבודה (כולל 5% ביטוח לאומי) יעמוד על מקסימום 35% ומס ערך מוסף ירד ל 10%. חברות יצרניות יהיו פטורות ממס במרבית המקרים. אין קושי גם בשילוב של דיני המעשרות על פי ההלכה במערכת המס. חידוש נוסף בוא בביטוח ביטוח החובה שייטמע במחיר הדלק (הרכב הירוק ישלם פחות). המדינה תהיה מעורבת מאוד בייזום ובהשקעות בתחום החקלאות והתעשייה. השמירה על איכות הסביבה תהיה לנר למראשותינו. המדינה תעשה מאמץ מיוחד לעודד שימוש במקורות אנרגיה חלופיים, תמנע תחבורה מזהמת ותשקיע כל שנדרש למחקר ופיתוח כלי רכב לא מזהמים.  

כל האמור למעלה יהיה אפשרי קודם כל אם יישמרו עקרונות הצדק והמנהל התקין, בלי זה לא תושג הגאולה. חשוב שנושאי המשרות יהיו אנשי אמת, עם הרבה רצון טוב ומספיק יכולת אינטלקטואלית ואמונית בכדי לעמוד באתגרים. בשביל זה שווה להשקיע את כל המשאבים הנדרשים על מנת ליצור שירות ציבורי נאמן ויעיל. אין לי כל ספק כי התמורה למדינה תהיה גבוהה עשרות מונים מההשקעה בהון אנושי. התמורה תהיה יצירת חברת מופת בארץ ישראל שתהיה אור לגויים ותקדש שם שמיים ברבים. זה חלום שאני מאמין כי יתגשם בוודאות. רק לאחר מכן נוכל לעזור לעמים אחרים בעולם באהבה, בטכנולוגיה ובהחזרת האמון באדם ובכך גם להפיץ את האור האלוקי.

1-1. מבוא

מאמר זה מיועד להביא את בשורת הגאולה לכל ישראל באשר הם. אני מאמין, וכל הסימנים תומכים בכך, כי הגאולה בפתח. וכדי להכניסה אלינו-חשוב להפוך אותה מעניין ערטילאי לעניין חי ונושם. ערמות ספרים נכתבו על ימי הגאולה. אלפי מאמרים וספרי קודש נכתבו בנושאים הקרובים לגאולה, המלוכה ושאר ענייני אחרית הימים ע"י חז"ל. הרמב"ם פורס משנה סדורה בנושא המלוכה (הלכות מלכים ועוד). גם הרב יהודה זולדן פרסם לאחרונה ספר מקיף (מלכות יהודה וישראל) ובו אוסף מאמרים רב. הר הפרסומים מעיד על חשיבות הנושא. מאמר  זה בא לכסות את המעטפת הביצועית כמו שיטת המנגנון הביורוקרטי שכיום אין מי שיראה טעם להתעמק בהם אבל את חשיבותם הקריטית לתחילת הגאולה מי ישער. החשש הוא שנתעורר בוקר אחד לשיטה שלטונית אם לא מסואבת אז לא יעילה, שתהפוך לעובדה בלי שניתן יהיה להחזירה אחורה. מעבר לדיני שלטון ומלוכה (שדורשים גם הם המשך דיון), נדרשת מחשבה רבה לגבי אופן היישום של נושאים ארציים בהם: כלכלה, חינוך, בריאות, משפט, ואיכות הסביבה אשר חייבים גם הם לעלות על במת הדיון הציבורי. אסור להשאיר את האחריות לנושאים אלו ביד הגורל, או יותר נכון- ביד פקידי ממשל חסרי ידע וחסרי מוטיבציה כפי שהדבר נעשה כיום באופן הציני ביותר.

שאלת המפתח עליה נענה לפני שנתחיל להציע פתרונות, היא מה זה הגאולה. מה אנו רוצים לראות. ובכלל, איזה ילד יצא מההריון הזה (אנו בתהליך של תחיית עם ישראל בארצו, שיבת ציון והתחלת הגאולה שבסופו כך אנו מאמינים תבוא הגאולה). במישור האישי משמעותה שחרור. שחרור ממעצורי הנפש, משעבוד חיצוני, מסטיגמות ודעות קדומות אשר יאפשרו את הפתיחות לדברי ה'. במישור הלאומי משמעותה קיבוץ כל נדחינו אל ארץ ישראל, נאמץ את תורת ישראל בשלמותה, נקיים את שלטון הצדק וניצור עם שיהיה אור לגויים. בקיצור אוטופיה: נשיג את כל הדברים הטובים ונממש את כל החלומות הכי דמיוניים שחלמנו. אנו למדים מהרמב"ן (בהקדמה לספר שמות) כי אין הגאולה מסתיימת בקיבוץ הגלויות ולא בשלטון עצמי, אמנם אלו שלבים חשובים במהלך הגאולה אולם רק עם בניית בית המקדש נוכל לברך על המוגמר.

יש להוריש את יושבי הארץ, מצווה אותנו התורה: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג נב), מלמד שמעבר לחובת הישיבה בארץ, יש להוריש את יושביה הקודמים, וזאת כדי להגיע לשלמות והרמוניה עם דרישות ה' במדינת הגאולה במטרה להנחיל את האלוקות בעולם. מבשר הגאולה, המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג (אצ"ג) מקונן בשירו: "הן פושע אני אם יום אבל אחד אני חי...ואינני זועק זעקה גדולה ומרה" (בין דמים לדמים, תר"ץ). השתיקה היא חלק מן הפשע, יש להזהיר ולידע את כולם כי הנה יום ד' קרב. בזעקתנו עדיין ניתן להציל את עם ישראל ולהביאו לגאולתו היום ועכשיו. אצ"ג בשירו "אמת אחת ולא שתיים" מאיר את עיננו לעובדות אותן אנו מסרבים לראות: "רבותיכם למדו: יש אמת אחת לאומות: דם תחת דם – ולא היא אמת-יהודים. ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתיים, כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים. כתובה בתורת הכיבוש של משה ויהושע..." והמסר כאן ברור וגלוי.

חשיבות תקופה זאת לעמנו היא מעבר לכל דבר בו התנסינו בהיסטוריה של עם ישראל והעולם כולו, אסור לנו להתפשר ברגעי האמת ואסור לנו מלחשוש מלפרסם את המסר החד משמעי אותה מצווה תורתנו הקדושה. החל במצוות כיבוש הארץ וכלה באהבת האדם (אהבת האל). מסיבה זאת החשיבות המרובה לפרסום מאמר זה. אין להבין מכך שיש לכפות את הגאולה עכשיו ומיד. זה לא עובד כך, קודם יש לעשות תשובה, גם אם התשובה תהיה בכפיה (טראומת האסון וגילוי הנס), אבל לפחות שתהיה תשובה מהלב. אולם כן יש לחזק את האמונה ולהכין את העם למהפכה רעיונית שסופה הגאולה ותשובה שלמה של העם. כאן אני חייב לציין כי הגאולה תבוא בכל תנאי, אולם מה שנשאר זאת שאלת המחיר. המחיר תלוי במידה רבה במצב העם ונכונותו לגאולה. עברנו אלפיים שנות גלות, עברנו את השואה ונעבור גם את המכשול האחרון שהוא הפקפוק וחוסר האמונה. ננצח כאשר לב האבן של העם יוחלף בלב חדש. אז נחזור להיות עם התורה ונכיר בזכות הקיום הנצחי של העם היהודי. רק אחרי שאנו נכיר בעצמנו יש לצפות כי גם הגויים יכירו בזכות קיומו הנצחי של העם היהודי. לדעתי, תכונת הרפיסות הלאומית המאפיינת את רובנו היא יותר עניין תורשתי מאשר כישלון חינוכי, כאשר אנו שואפים בתת מודע להצטייר כבעלי מוסר אוניברסליים אף יותר מהאלוקים עצמו.

"באין חזון יפרע עם". תופעת איבוד השורשים הדתיים החלישה גם את האמונה בצדקת הדרך, אנשים נהיו יותר מבולבלים, לא יודעים כיצד להגיב מול הטרור, נבוכים מול ההאשמות כי היהודים הקימו את המדינה על חשבון עם אחר. כתוצאה חלק מהציבור באמת נחלש ופתר את הקונפליקט בירידה מהארץ או בתמיכה בהקמת מדינה דו לאומית (מדינת כל אזרחיה) בלי להתחשב בסיכון העצום הנובע מצעד כזה. אבל חלק אחר, שהם מרבית הציבור המנותק (מהתורה), אימץ גישה פרגמטית של שוביניזם מתוחכם הבאה לידי ביטוי בשנאת זרים והתנשאות, או במילים אחרות גישה לאומנית בהגדרה. על פי גישה זאת זכותם על הארץ נובעת מכך שהם נולדו בה וגם אם הם מסכימים כי לכאורה נעשה עוול למוסלמים שגורשו במלחמה, הרי זה כבר לא בעייה שלהם כי הם נולדו לתוך המצב החדש. לאומנות זאת אף באה לידי ביטוי מעשי בהתנתקות מחלקי מולדת והקמת גדרות שירחיקו את המוסלמים מהבית והעיקר שלא יטרידו ולא יפריעו את מנוחתם. וכל זאת הם עושים באצטלה של כוונה ליברלית ומוסרית "כדי לשמור על הצביון הדמוקרטי של המדינה" או במילים אחרות לעשות הכל שלא נראה שכנים מוסלמים בסביבתנו.

ניתן לומר כי "לאומנותם" של המנותקים באה למלא את החלל שנוצר לאחר איבוד התורה, אבל בלי התורה מה שנשאר זה רק הקליפה - שאריות הזיקה ההיסטורית של העם על ארץ ישראל. ללא התורה, כיצד נוכל להסביר את הזיקה על הארץ? הרי לא רק העם היהודי גר בעבר בישראל. אם זכותנו אינה דתית, וגם אינה זכות אבות, אז מה שנותר זה זכות על בסיס כח חוזקנו ועוצמתנו. אם זה הנימוק של המתנתקים, הכח, המשמעות היא בעצם לאומנות לשמה. מכאן שתנועת הלאומנות המנותקת מכל סממן יהודי, דוגלת בעקרון של זכות הכוח ולא כוח הזכות. לאומנות לפי הגדרה. התנתקות מהשורשים והסתמכות על הכח, שמה אותנו באותה דרגה של הצלבנים, ואם נאמץ אותה, יהיה גורלנו דומה לגורלם של הצלבנים. אולם בניגוד לדרכה של הציונות המנותקת- זכותנו על הארץ היא דתית בעיקרה ועדיפה על פני זכויות העמים האחרים היושבים בארץ.

דינה של המדינה הישראלית נגזר עוד מראשיתה כאשר לא ידעה ליישם את רצונה להיות מדינה יהודית כפי שהתכוונה ובסוף יצאה מדינת כל אזרחיה כפי שמנוסח במגילת העצמאות. הכרזת העצמאות מנגנת אמנם על הקשר ההיסטורי של העם היהודי והצורך למציאת פתרון ליהודים שרידי השואה. אולם על פי מנסחי המגילה, זכותנו למדינה מתבססת על החלטת האומות המאוחדות ולא על התורה. יותר מזה, המגילה מצהירה על שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין. מנסחי המגילה לא חשבו אז על האפשרות שהמוסלמים יגיעו לרוב דמוקרטי ויבעטו את היהודים החוצה ולכן הרשו לעצמם להיות נדיבים עם האויב שהובס. צחוק הגורל הוא שהמדינה נוצרה כדי לפתור את בעיית הפליטים היהודיים אולם סופה לפתור דווקא את בעיית הפליטים המוסלמים שבתש"ח נכשלו בהשמדתנו.

וודאי שזכותנו בארץ לא נובעת מהקשר ההיסטורי, לא מגלי העלייה השונים, לא מהתנחלויות יישובי חומה ומגדל, לא מהכרזת בלפור ולא מהחלטת החלוקה של האו"ם אלא רק  בזכות הברית שכרת ה' עם אברהם אבינו. קשר היסטורי והכרת האומות יכולים להציג עמים אחרים, לא אנחנו. לנו יש רק זכות אלוקית. ראוי כי נהיה מוכנים לקבלת מלכות שמיים בקרוב, מאורעות גדולים עומדים לקרות, וכוונתי בזאת לתהליך גאולת ישראל (והעולם). ואם סומים אנו מראות את תמונת הגאולה, עלינו לסמוך על הכתוב בתורתנו שתיארה פעמים רבות את התהליך המתרחש בעת הנוכחית. שום תהליך אינו מגיע על מגש של כסף ויש להתאמץ על מנת להגשימו גם אם בא הדבר מאת ד'. אם לא נהיה מוכנים לבואה של הגאולה, ונדחה אותה בשתי ידיינו, נשלם כולנו את המחיר על כך. את הגאולה אמנם איננו הולכים להחמיץ במקרה זה, אולם אנו מוותרים על האפשרות להקדימה וקבלתה בלא ייסורים, אם כי כנראה זאת הדרך הבלעדית לגאולה. יש להאיר את נושא הגאולה בזוית חדשה ואולי שונה מהמקובל, ברוח רבותינו הגדולים ובראשם הרמב"ם. הגאולה קשורה לאמונה בצדק המוחלט על פי תורת ישראל (שניים שהם אחד), דבר הבא לידי ביטוי בהצגת הרעיונות המרכזיים בצורה ברורה ולא מתפשרת. על פי חז"ל אין הגאולה תלויה בתשובה (סנהדרין צ"ז ע"ב) אולם עם ישראל יחל בעשיית תשובה קודם הגאולה כנאמר: "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלוהיך את שבותך" (דברים ל' א'). הרב צבי יהודה קוק מלמד כי "כשישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים – ישנה גאולה שלמה". ברוח זאת בא החיבור ומציע את הדרך ליישום חוקת התורה בימי הגאולה: עשיית תשובה וקבלת עול מלכות שמיים לפני הגאולה על מנת שנוכל לעשות תשובה שלימה לאחר הגאולה. הבנת הרקע האידיאולוגי לתחיית עם ישראל תביא יותר אנשים להבין את הגאולה ולמניעת הססנות בדרך להגשמתה. המטרה הכללית בסופו של דבר היא להביא את העולם להכרה במלכות שמיים, ולהביא להרמוניה בחיים עלי אדמות. לדעתי, הדרך לכך עוברת במסלול הגשמת הגאולה על פי הקווים אותם אני מתאר בחיבור. אני מעוניין להפיס את דעתם של אלו המפחדים מגאולה וממדינת חוק עברי: הנביא ישעיהו (מ"ד ח') קורא לעם "אל תפחדו ואל תראו הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי היש אלוה מבלעדי ואין צור בלתי ידעתי". בכוונתי להוכיח שאם תקראו בעיון את החיבור ותהיו פתוחים לבחון בכנות רעיונות שונים מאלו שגדלתם לאורם, תגיעו גם אתם למסקנה כי זאת הדרך היחידה לפתור את כל הבעיות ואת כל הקונפליקטים הלאומיים בעולמנו. כבוד האדם וחופש המידע מוטמעים היטב במאמר זה, וכן גם הניסיון להתמודד בשאלות קרדינליות כגון היחסים בין שומרי תורה וכאלו ששומרים פחות, בין יהודים ובין לא יהודים. אודה ולא אבוש- יש לי עדיין הרבה מה ללמוד בנושאים עליהם אני דן במאמר, ובהחלט אשמח לקבל ביקורת ולא אהסס לתקן את הדרוש תיקון. זוהי למעשה מטרת הפרסום המוקדם של המאמר, ואני מקווה שבסופה יוסכם כי יש לנו מטרה משותפת: תיקון עולם בדרכה של התורה. אני מאמין באמונה שלמה כי הגאולה תביא לתיקון העולם ברוח תורתנו הקדושה ככתוב: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב ג).

ציור 1 מבנה הממשל

דרך הציור שלמעלה ניתן להבהיר את מנגנון הנשיאות המוצע כאן. הנשיא נבחר ע"י הסנהדרין שהם העילית הרוחנית של העם ומייצגיו האמיתיים. הרעיון המרכזי הוא שבתחילת משטר הגאולה יוקמו שלושת גופי הממשל הללו. אני לא יודע מי משלושת הגופים יהיה הראשון לקום, הכל תלוי בנסיבות. יתכן ויהיה מנהיג שיוביל את מלחמת הגאולה, ועם סיומה יוכר כנשיא שיפעל למינוי מועצת הגדולים והסנהדרין, אבל ישנה אפשרות אחרת שהמנהיג שיוביל את מלחמת הגאולה יפעל באופן זמני עד לבחירת הסנהדרין שהיא תבחר את הנשיא. מן הסתם המסלול הראשוני מותנה במהלך הגאולה, למשל: האם זה יהיה תהליך איטי ומושכל, שבו הכל יתנהל לפי הספר? או האם יהיה זה תהליך מהיר וטראומטי שיובל ע"י מנהיג שצמח מהעם או אפילו ע"י הקב"ה עצמו? אין בינתיים תשובות וזה גם לא חשוב לצורך הדיון. הנשיא שיעמוד בראש המדינה יהיה אמנם בדרגת מלך עם כל הסמכויות, פרט כמובן לעובדה שאין התפקיד עובר בירושה. תהיה זאת המשימה של הסנהדרין לבחור את המנהיג המתאים ביותר (לדעתם) להיות נשיא. הרמב"ם מחייב חידוש הסנהדרין עוד לפני הגאולה ומתיר את סמיכת הסנהדרין אם כל או רוב חכמי הדור יסכימו למהלך. אני כמובן בטוח כי כל העם יבין את חשיבות הגאולה (כי אחרת אין זאת גאולה), וגדולי הדור יתנו את הסכמתם לסנהדרין. את חברי הסנהדרין יבחרו מועצת גדולי ישראל בו יהיו חברים 12 מגדולי ישראל שיומלצו לנשיא ע"י ועדה מיוחדת. המועצה תהיה גם מוסמכת לבטל מינוי לסנהדרין אם יהיה צורך. שיטה זאת בה יש הפרדת רשויות בין הגופים הבוחרים והשלטוניים היא רעיון אמיץ וחדשני הבא לנטרל תופעות של שחיתות ורדיפת פופוליזם על ידי מתן יותר כח לגופים המבקרים. בשיטה זאת השפעת הנשיא על הגוף הבוחר היא עקיפה ובדרגה נמוכה.

חשוב להדגיש עוד פעם שהשיטה המוצעת כאן היא יותר הוגנת ואפילו דמוקרטית בהשוואה ל"דמוקרטיה" של היום. זאת השיטה היחידה לדעתי שתעבוד ותיתן סיכוי למשטר הוגן ומתחשב בציבור מצד אחד ותואמת את ההלכה מצד שני. על פני השטח לא מדובר על מהפכה או סטייה מדרך ההלכה, אלא אימוץ הקווים הכללים של שלטון הסנהדרין. אבל מתחת לפני השטח מדובר במהפכה של ממש הבאה ליצור מערכת שלטונית משולבת אשר האיזונים המיוחדים בין גופי הממשל כמו נשיא הסנהדרין ונשיא המדינה, שומרים על שלטון נקי ומוסרי. האבסורד הוא שבמשטר המכונה "דמוקרטי", הציבור בוחר לכאורה את מנהיגיו אולם באותו מהלך גם מנטרל אותם בגלל רצונם של המנהיגים לרצות את דעת הקהל. האבסורד הגיע לשיאו לאחרונה כאשר הממשל רקד על פי חלילם של יועצי תקשורת וסוקרי דעת קהל שהצליחו להביא לשינוי ב 180 מעלות באג'נדה של ראש הממשלה, תוך ניצול חולשתו והתדרדרות מעמדו. באופן כללי די התאכזבנו מתפקוד הפוליטיקאים שנבחרו למוסדות ולא הצטיינו במיוחד, פרט ללשונם המשתלחת, דבר שהוציא לפוליטיקה שם רע מאוד והרחיקה משם את האנשים הטובים. כל שיטת הקרייריזם הפוליטי בא בסופו של דבר על גבם של הציבור שהוא היחיד שמשלם על טעויותיהם. לדעתי לא קשה להוכיח כי המשחק הפסאודו דמוקרטי- נזקו רב על תועלתו, אבל שוב, זה נכון רק בהשוואה למשטר הנשיאותי הגאולי, כשכולם מאמינים ומקפידים על דרך האמת ללא סייג. רק אז תתאפשר בניית קהילה מוסרית על בסיס תורת ישראל.

ישנה חשיבות מיוחדת לפרסום השיטה המוצעת כאן כדי להראות לכל הציבור שיש אלטרנטיבה לשלטון סדום ועמורה. המוטו של הדרך החדשה כבר נכתב בתהילים: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו" (תהילים לד). זאת הדרך שתוביל את המאבק לשינוי פני החברה, המדינה, והעולם כולו, ליצירת חברה חדשה שהאמת נר למראשותיה. ויש עוד כמה דברים חשובים לביצוע: כלכלה חופשית, צמצום הביורוקרטיה, עיתונות חופשית, כבוד האדם, שירות לאומי ומנהל תקין. כמובן שינתן גם כבוד ומשקל לנושאים חברתיים כפי שהדרך היהודית יודעת, כולל רפורמות במערכת החוק והמשפט ומתן יחס אוהד לסביבה בה אנו חיים. זו לא סיסמת בחירות, זאת הגדרת המטרה והאידיאל. הציבור רק יתברך אם יונהג על ידי מנהיגות אמיתית העומדת במבחן התורה, הצדק והחכמה. לשם כך יש להגן על הציבור בפני כל כשלי המנהיגות האפשריים, וזאת באמצעות מוסדות ביקורת וגופים שיפוטיים ייחודיים. בחיבור זה גם מודגשת החשיבות שתינתן למערכת משפט יעילה מאוד אבל גם רגישה למצוקות העומדים לדין וזאת על פי עקרונות הצדק האלמנטריים. הכל נעשה בכוונה להפוך את הגאולה מעוד מילה ערטילאית למושג המבטא איכות חיים מכל הבחינות: עולם מושלם. שהיא למעשה תכלית הבריאה ורעיון הגאולה.

2-1. רקע  

גרעין הגאולה נבט זה מכבר, אולם נראה כי העם היהודי עדיין לא גיבש לעצמו השקפת עולם מעשית ויהודית לגבי המדינה היהודית. בשונה מתקופת המלכים או החשמונאים, המדינה צריכה לתת מענה גם לנושאים כלכליים, תעשיה מתקדמת, זיהום אויר ופשיעה מתוחכמת, מה שלא היה פעם, ולכן מערכת השלטון נדרשת להרבה יותר. היהדות אינה דת הקופאת על שמריה, ההפך הוא הנכון- למדנו כי היהדות התאימה את עצמה לחיי התקופה וזאת מבלי לפגוע בכללי ההלכה שנקבעו עד כה. אבל צריך מנהיגות אמיצה, מצד אחד, ומוסכמת, מצד שני, שתוכל לקחת אחריות על החלטות, מנהיגות המורכבת מסנהדרין מלוכדת ומנהיג מקובל. לכן יש כאן דרישה לדיון רציני בנושא התאמת שלטון המדינה להלכה היהודית. אין זה מצב בריא לדחות את ליבון נושא הגאולה והמדינה לעתיד ולצפות שהכל יפול עלינו מן השמיים. כי אם לא נדון היום בצורה שקולה, ניאלץ לקחת החלטות פזיזות במצבי לחץ בעתיד. המודעות המעשית לנושא המדינה היהודית (פרק ב') החלה אצלי לאחר לימוד מקיף של ההסטוריה של עם ישראל בזמן בית שני ובזמן החדש, וכן לימוד נושאים בהלכה והמוסר של היהדות, ואז יצאו תחת ידי פרקים הנוגעים למבנה החברה והשלטון האוטופי לתקופת הגאולה.

ויתור על ההתמודדות עם השאלות העולות כאן, יעלה לנו במחיר גבוה מאוחר יותר. יש כאן תשובות לבעיות הנוצרות כאשר לא מפעילים נכון את הממשל. השיטה המוצגת כאן יכולה אולי לתת מזור גם לחוליי הממשל הנוכחי, אבל בעצם היא מיועדת עבור הממשל האוטופי של הגאולה וזאת מהסיבה שנדרשים כאן שינוי מרחיקי לכת במבנה החברתי ובפילוסופית חיינו, קודם להטמעה מוצלחת של החוקים היהודיים. זאת מהסיבה שרק אנשים עם תכונות אופי "תמימות" יוכלו לקבל ולעכל את הפתרונות המוצעים כאן, ולהצליח. כיום החברה בנויה על התובנה לפיה "כל דאלים גבר" שבה כדי להתקדם עליך לדרוך על גוויות. אם נהפוך לחברה שבה רק אנשי האמת והחכמה יזכו להערכה ולקידום, אם יושג שינוי כזה משמעותי, זה מה שיאפשר להגשים את הרעיון היהודי הלכה למעשה. לכן כל הפתרונות וההצעות המובאות כאן ימתינו מן הסתם לימי הגאולה. אבל בינתיים יש לפעול למען אחדות העם היהודי סביב התורה וביסוס האמונה, ולפחות להעלות לדיון רציני את השאלות האמיצות כדי להכין עצמנו לגאולה. חשוב שכל אחד יבין לקראת מה העם צועד, וידע להגדיר את מטרותיו ודרכי פעולתו. לכשנתאחד תחת תורת ישראל, כל הצעדים להגשמת הגאולה יהיו ברורים יותר ויאפשרו פתיחת הדרך לגאולה השלמה ואז נביא לעולם את האמונה באל האחד ונשכין צדק ושלום עולמיים: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אין צורך להכביר בסקירות היסטוריות בכדי לשכנע כי דרוש שינוי. רבים וגדולים ממני כבר עסקו בזאת בצורה מאוד מפורטת ומקיפה. לכן אציג בקטע אחד או שניים מעט מהנושאים הרלוונטיים לענייננו, בעיקר בנושא הציונות. הציונות על פי גישתי, היא בעיקרון תנועה חילונית שבאה לתת אלטרנטיבה מוצלחת יותר לדרך היהודית. ואכן, הציונות ההיולית הזאת היא שהגשימה את הגאולה היהודית בשלב בראשון (השלב הראשון= הקמת המדינה היהודית תוך הפיכת הגלות לגורם משני מבחינת חשיבותו בעולם היהודי), אבל הצלחה זאת באה על חשבון הדרך היהודית כאשר היא נאלצה לוותר על שמירת המצוות בכדי להתגשם, בהמשך נרחיב קצת בנושא. אמנם יש להודות כי הציונות החילונית היתה צעד נכון לזמנו, אבל אז כשההגשמה הראשונית הושגה, לא נותר בה הכח להמשיך לשלב השני כי יחד עם מותם של המצוות, מתה גם האמונה בצדקת הדרך,וכמעט ולא נותר היום משהו ממשי מאותה ציונות חילונית. עובדה זאת באה לידי ביטוי בסימפטומים חריפים של תופעות חולשה ורפיון לאומי שהפכו להיות גורם דומיננטי בחיי המדינה.  מדברים על עייפות ממלחמות. שאלת יכולת שרידותנו כמדינה כבר אינה דבר המובן מאליו. דיבורים על שואה שניה כבר לא טאבו. המלחמות והייאוש תורמים למחשבות זרות כמו הסכמה להתבוללות עם תושבים גויים מקומיים מתוך כוונה נסתרת להתקבל כחלק מהם. יש כאלו הנוטים לאמץ את האמונה בשלום בתור תחליף לדת, לדעתם אך טבעי הוא כי כמו כל אדם בן תרבות, גם המוסלמים לא יוכלו להתעלם מיתרונות השלום, גם אם זה יקח קצת זמן. ולשם תימרוץ השלום גם בצד השני, שווה לשלם כל מחיר (יש להם צידוק אולטימטיבי- מבחינתם הרי מדובר על חיי אדם: ערך עליון). אנשי השלום לעולם אינם מתייאשים, התקווה  לשלום מחזיקה אותם אופטימיים תמיד, גם אם תקוותם קצת משתבשת לנוכח חסרונו של מחנה שלום מקביל בצד המוסלמי. האמונה הפנאטית בשלום גורמת נזק להתנהלותה התקינה של המדינה, אולם קשה יותר היא המכה שמנחיתים על המדינה אנשי הזרם המרכזי בממסד, המחזיקים עצמם כליברלים. אלו תומכים בהנחלת דמוקרטיה צרופה עד כדי מדינת כל אזרחיה וביטול הצביון היהודי של המדינה. הם אולי במיעוט יחסי במדינה, אולם השפעתם רבה כי הם שולטים באופן מוחלט בתקשורת, בממסד ובמערכת המשפט וכך מצליחים לתמרן את דרכה של החברה בישראל לכיוון התואם את האג'נדה החברתית שלהם. אם הם ישיגו את מבוקשם למדינת כל אזרחיה, אזי זה יהיה הסוף לחלום הציוני. הרוב הדומם שותק, לא מתמרד נגד העיוות, רואים בערכי הדמוקרטיה ערך עליון שאסור להרהר אחריהם. עבור אחרים המדינה היא לא יותר מאשר מקום פרנסה ומגורים. כדי להבין כיצד הגענו למצב זה יש לחזור לנושא החינוך וקביעת סדרי הקדימויות בחברה. הכשל החינוכי בבניית התובנה הלאומית החל עוד בראשית דרכה של הציונות, כאשר המייסדים אמנם באו עם הרבה כוונות טובות כדי להגשים אידיאות חברתיות סדורות כחלק מתנועת התחייה הלאומית, הציונות. אולם החלום על חברה סוציאליסטית בריאה ושוויונית, על עובדי אדמה ללא ניצול, נמוג עם הזמן כאשר דור ההמשך נותק מערכי אבותיהם, לא רק זה אלא גם היהדות נעלמה לה מאין דורש. העלייה השניה, הסוציאליסטית, גם אם השפיעה מאוד על צביון המדינה שבדרך, לא היתה בולטת עד כדי כך מבחינת מיקומה בהיסטוריה הציונית. צריך לעשות צדק היסטורי ולהזכיר את עליות החסידים והמתנגדים בשנים 1777 ו 1808 בהתאמה. מאוחר יותר, היו גם שומרי מצוות ורבנים ידועים שקראו לעליה לארץ. הרב קלישר קרא לשיבת ציון וחידוש עבודת הקרבנות: "בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים", (שיבת ציון, תרכ"ב). אולם יש להודות כי השפעתו על החרדים היתה קטנה: תומכיו הואשמו ע"י האורתודוקסיה בניסיונות לדחיקת הקץ. עליה לארץ היתה כרוכה בפגיעה מסוימת בצו ההלכה והתנתקות מהקהילה. רבנים ידועים הוציאו קונטרס המגנה את הציונים העוברים על שלושת השבועות, שלא ימרדו באומות ולא יעלו בחומה (ואילו השבועה השלישית דורשת מהגויים שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי). את הפרשנות המחמירה לשבועות נתן רבי יצחק די ליאון שהיה אחד מהראשונים. הוא פירש את השבועה שלא יעלו בחומה, "שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה", ומכך הסיק שאין מצווה ליישב את הארץ עד הגאולה, וזאת בגלל החשש שמתוך קשיי הגלות יעפילו לעלות לארץ ללא היכולת המעשית לבנותה ויביאו לחורבן ולמשבר ולא להתחלת הגאולה. אולם לדעת שאר גדולי הראשונים והאחרונים, מצוות ישוב הארץ קבועה וקיימת בכל הזמנים, כפי שכתב הרמב"ן, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע עה, ג-ה), (הרב ז. מלמד). קשרי הגומלין בין הדת ליישוב הארץ הן סיפור מורכב מאוד בפני עצמו ונתון להבדלים הדקים הקיימים בין קהילות ובין רבנים שונים. כך שספק אם יהיה זה נכון להשתמש המונח "הציונות הדתית" לגבי אותם שומרי תורה ומצוות שקראו לעלייה ויישוב הארץ ועוד הרבה זמן לפני שחלמו על מדינה יהודית, הם עשו למען חקלאות עברית וחלמו על צבא יהודי. מבחינה זאת, שומר המצוות ה"ציוני" הראשון לפי ההגדרות המקובלות, היה דווקא החרדי רבי עקיבא יוסף שלזינגר, שעלה לארץ ישראל מהונגריה בשנת 1870 הקים את כולל ההתיישבות, ופעל להקמת יישוב חקלאי בחברון ואח"כ בפתח תקווה. הציונים שומרי המצוות נאלצו להתמודד מצד אחד מול החרדים שראו בעין צרה את הפעולות ליישוב הארץ לפני בא הגאולה, ומצד שני היו המתבוללים ששאפו להשתחרר מכבלי הדת כאשר הציונים מביניהם אף ראו בציונות ובלאומיות את התחליף לדת ובכך חתרו שהעם היהודי יהיה לעם ככל העמים. בסופו של דבר, מי שקבע את צביון המדינה שבדרך היתה העלייה החלוצית, הלא דתית. עלייה זאת, במיוחד העלייה השנייה והשלישית, התאפיינה בחלוצים אידיאליסטיים שיחד עם הניתוק מביתם ומולדתם, התנתקו גם מהמורשת היהודית תוך העדפת המהפכה הסוציאליסטית על פני מסורת בית אבא. מצד שני, גם היישוב הישן תרם לדומיננטיות החילונית בהתיישבות בארץ ישראל כאשר הסתגר בתוך עצמו, ניתק מגע, קידש את החלוקה ודרס כל פורץ גדר שהביע את רצונו להתנתק מהחלוקה ולבנות את הארץ כדוגמת הרב שלזינגר. מסיבה זאת הם צמצמו במודע את השפעתם על אופי היישוב בארץ ישראל. יוצא דופן היה הרב קוק. על פי הרב קוק, לתנועה הציונית ולהקמת מדינת ישראל ישנה משמעות קוסמית (פירר). את התהליך של שיבת ציון תפס הרב קוק כתהליך שנועד להביא גאולה לעולם כולו; הוא האמין שעד מהרה גם עתידה להתחולל מהפכה עמוקה בדת היהודית ושבארץ עתידה להיווצר תורה חדשה – 'תורת ארץ ישראל' שתהיה מחוברת לאדם ולנשמתו. הרב קוק פעל לקרב את כל חלקי היישוב ובניגוד לרבני היישוב הישן, לא נרתע מפעילות גם בקרב החילונים. וכמו שחשש הרב קוק, עם השנים בני העלייה הציונית איבדו את הזהות היהודית כתוצאה משימת הדגש על ערכים פרגמאטיים כמו העבודה וההשכלה תוך הזנחת החינוך היהודי. אולם בניגוד לבורות של הדור הנוכחי, אנשי העלייה לפחות זכרו גרסת ינקות מתלמודם בגולה. לכן אין פלא שחלק מהוגי הדעות יצרו פילוסופיה יהודית ייחודית המשולבת עם אידיאות סוציאליסטיות מהפכניות. כאמור, בגלל המרד בדת והנתק בחינוך, מהיהדות לא נותר דבר, וגם גורלו של הלהט הסוציאליסטי לא היה טוב יותר אצל דור הנכדים, עובדה שציערה רבים מהותיקים. נחזור לימי החלוצים הראשונים: שאלת הזהות היהודית לאומית העסיקה לא מעט את הוגי הדעות הראשונים של התנועות הציוניות: א.ד. גורדון ראה את החלוציות כנובעת מהיהדות אותה אימץ בדרכו הייחודית, החברה החדשה שעליה חלם הייתה אמורה להיות קודם כל חברה יהודית, השואבת את השראתה מן המסורת היהודית, וכך כתב: "החיים יאמרו יהדות מהי". וכן: "אין לגאול את הארץ בלי תחיית העם ואין תחיית העם בלי גאולת הארץ (...) העבודה העברית היא יסוד התחייה הלאומית כשם שהיא יסוד לגאולת הארץ הלאומית" (מתוך מכתבו ט"ז סיון, תרע"ב). ברל כצנלסון כתב: "תנועת פועלי ארץ ישראל היא תנועה משיחית, היא דוחקת את הקץ היא רואה את הציונות כחלק מהגאולה האנושית והיא רואה את הסוציאליזם כפגום אם לא תהיה גאולה לעם היהודי" [ערכים גנוזים, 125]. היו שניסו לתקן את חולשת הציונות בתחום היהודי והרוחני. הרב י.ל. הכהן מימון (פישמן) פעל רבות כדי לקדם את ייסוד המדינה היהודית על יסודות הדת ועל פי נביאי ישראל, תוך הישענות על הפסוק "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך אמר ה מעתה ועד עולם", (ישעיהו נט כ-כא). הגישה של הרב מימון ביטאה היטב את שאיפת הציונות הדתית להקמת מדינה המבוססת על ההלכה. לפי גישה זאת של הרב מימון ואחרים, לא ניתן להפריד בין הדת והמדינה, בין מצוות שבין אדם לחברו ובין חיי המדינה, הכל היה לאגודה אחת שפרטיה קשורים זה בזה. זאת ניתן ללמוד גם מהכתוב בתורה: "אם בחוקותי תלכו... ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד…וחרב לא תעבור בארצכם ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" ואז ממשיכה: "ונתתי משכני בתוככם… והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כו). מכאן אנו רואים כי הדת והמדינה שתיהן יונקות מאותו מקור- מתורת ה'. וכך גם כתב הוגה הדעות פרופ' ש.ה. ברגמן: "..אין עלינו להתבייש, ולהודות, ההיסטוריה הישראלית אינה היסטוריה חילונית, אלא מטפיזית דתית, והציונות היא תוצאה ומסקנה מתוך היסטוריה זו... את העובדה הראשונית של קיומנו ודרכנו בהיסטוריה ושל שובנו לארצנו לא תבין בכלים של המדעים, אף החדישים ביותר, של מחקר פסיכי ופיזי, כי היא עובדה מטאפיזית-דתית". קדושת הארץ היא מעיקרי היהדות, ולנוכח זאת נוצר יותר מפעם אחת קונפליקט בין ההלכה ובין אילוצים שהוכתבו על ידי המצב הפוליטי. הרב קוק התבקש לצרף חתימתו ב 1930 על הצעת פשרה לפיה היהודים יכירו בבעלות המוסלמים על הכותל ובתמורה יכירו המוסלמים בזכות הגישה של היהודים לכותל. בגלל המצב הביטחוני המתוח, הנהגת הישוב הייתה מוכנה להצעה זאת לפי שיש כאן עניין פיקוח נפש, אולם הרב קוק לא הסכים לחתום על הויתור ותשובתו הייתה "אין אני יכול לוותר על מה שנתן הקב"ה לעם ישראל" והוסיף: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי! אין לנו שום זכות לכך. אם חס ושלום נוותר על הכותל, גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו". כך אכן צריכה להיות התייחסותנו לארץ ישראל.

ציור 2. גבולות ארץ ישראל (גלויה בהוצאת תנועת "סולם" תשט"ו)

לעיתים נדהמים אנו מתופעת חוסר הנאמנות לחברה בה אנו חיים, לניכור העצמי והאהדה לאויב. ניתן להבין זאת ברצון להיות צודק, יפה נפש, לנהוג ללא משוא פנים, אפילו באופן מוגזם, ולדרוש צדק אבסולוטי. אבל לפעמים מרוב רצון להיראות הוגנים, יש ואנו סוטים עד כדי התנכרות עצמית. בתת מודע זה אולי נובע ממלחמה חיובית נגד הנטייה הטבעית ההפוכה, אבל לא אצל היהודים הגלותיים, אצלם אין נטייה טבעית הפוכה ואין מלחמה פנימית. את מעשיהם הם עושים בשקר, וסותמים את פיותיהם של החושבים אחרת. אפשר להבין אותם כי התמימים המעטים שנפתחים ומוכנים לשמוע, וגם להתווכח בהגינות, יסיימו לרוב בהחלפת צד. הנדיבות שאותם יפי הנפש מגלים היא תמיד על חשבון האחרים, או המדינה כולה. אולם בניגוד לפן הציבורי, באופן אישי הם די קשוחים ועומדים על שלהם. אחד מההיבטים לתופעה זאת, זה הימצאות שיקולים לאומיים רק במקום שני בעוד ששיקולי תדמית וכדאיניקיות קצרת טווח נמצאים בראש. הגיע המצב עד כדי שיש החולקים על מה שהיה מובן תמיד שהציונות ומדינת ישראל חד הם. תופעה זאת מוצאת היום את ביטויה אפיל בבית המשפט העליון. התובנה לפיה מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית מתבררת היום כטעות קולוסאלית. טעות זאת הובילה גם לטעות הקונצפטואלית החמורה יותר כאילו על ישראל לחתור להשיג שלום עם אויביה. ובכן, מאחר והציונות היא ענף אחד ממכלול היהדות – אסור שמטרותיה יהיו שונות ממטרות היהדות. לכן הציונות היא אמצעי ולא מטרה, כחלק מגאולת עם ישראל. אולם המטרה בגדול היא עבודת ה'. לכן כל ההמולה כיום סביב השלום וקבלתנו למשפחת העמים יסודה בשקר ועיוות של המציאות. לכאורה אנו מוצאים ביהדות את מצוות רדיפת השלום, אולם זה שלום אחר, זה שלום בין הבריות, אנו מצווים לאהוב את השני, אולם בוודאי שלא להתמסר לאוייב או למסור לו את אדמתנו. זה לא שלום, למרבה האבסורד זה בדיוק העונש המובטח בתורה ליהודים על חילול המצוות. הברית עם השם היא ערובה להמשך קיום הלאום היהודי אבל יש התניה שאף אנו נשמור הברית. כל יום נוסף בו שורד העם היהודי, מוכיח פעם נוספת את מציאות האלוקים, ולכן העם היהודי קיים. זאת המטרה האמיתית - לעבוד את ה' ולפארו בעולם, וכל השאר הן האמצעים. אני מקווה כי הקוראים יוכלו להבין בהגיונם האלמנטרי, כי גם אם יהיה נס ונשיג "שלום" עם האוייב, לא נגיע את המנוחה והנחלה. מבחינה הגיונית- הרי גלוי ומוצהר בפי האוייב כי מטרתם להשמידנו, ודרכם לכך היא לסחוט מאתנו הסכמי שקר על מנת להפילנו. ובוודאי שמבחינה יהודית יש סתירה יסודית בין שלום כפוי ושמירת אמונים  לקב"ה. הקב"ה הוא היחיד המברך בשלום ואם לא נלך בדרך שהראה לנו ה' לא יכול להיות שלום בהגדרה. אם כי יתכן ולא די שמרבית העם יכירו ויעבדו את הקב"ה בכדי להבטיח הנהגה הנאמנה לדרכה של תורה ללא פשרות. הגשמת הגאולה תהיה אפשרית כאשר העם כולו יתאחד עם מנהיגיו בדרך השם. בהקשר לכך, אם נקדים לעשות קיצור דרך לגאולה ללא הסכמת ה' (בסימן או בנס) אנו מסכנים את הגשמת הגאולה. ושוב, הצורך בפשרה הוא באמת חיוני בעניינים שבין אדם לחברו, אולם אף פעם לא בעניינים שבמהות התורה. היסטורית, כשהעם היהודי התפשר בכל הנוגע לשמירת התורה- התוצאות היו הרות אסון לעם.

על אהבת האדם, דרך ארץ, ויראת השם- עומדת התורה. האמת חייבת להיאמר: מי שבאמת אוהב את הקב"ה, יאהב גם את האדם שנברא בצלמו ובדמותו, או לפחות ילמד לכבד ולהעריך כל אדם. דרך השנאה סותרת את האמונה בקב"ה (כאן אני חייב לציין כי לשיטתי, אין דבר כזה "רוע", אלא טיפשות ומוגבלות אינטלקטואלית). נושא אהבת האדם, הנו חוט השני העובר בכל מסורות ישראל ונובע מהמצוות והחינוך, וככל שנאמין יותר, כך תתחזק בליבותינו מידת האהבה. הרמב"ם מתייחס אף הוא לנושא: "מצווה על כל אחד לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו" (רמב"ם הלכות דעות פרק ו). האהבה והאור הפנימי משקפות את פנים הנשמה לטוהר נפשותינו ולאהבת ה'. למעשה, מצוות אהבת האדם ואהבת האלוקים- קשורים האחד בשני ומילוי המצווה האחת בשלמותה מביאה מטבע הדברים גם למילוי המצווה השניה. כך עלינו לחנך את בני העם היהודי ובטוחני כי חינוך זה יוכיח את עצמו לעם ולמדינה. אנו, כיהודים, מחויבים במוסר עליון - המוסר האלוקי המהווה את הבסיס האידיאלי לעבודת ה' באהבה, ומשמעותו בחיי היום יום- מלחמה מתמדת בתאוות ליבנו, לא לשנוא ולא לקנא, ובזאת נבדלים אנו מן הבהמה. וכמו שכל אדם פרטי נדרש לכבד את הזולת, כך קו"ח שאנשי ציבור נדרשים לכבד את הזולת, וראוי שכל נציגי הממסד יטפלו בציבור האזרחים בהדרת כבוד ותשומת לב כאילו המדובר במשפחה הקרובה ביותר. ואכן, אם בזכות האווירה החדשה נמגר את הניכור והשנאה, ונשפר את איכות החיים, כך תתחזק גם מידת האמון שבין האנשים ותתעצם נכונותם של האנשים לתרום ולתמוך בחברה. הערבות ההדדית היא מיסודות היהדות, כנאמר: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז). רש"י מפרש "וכשלו איש בעוון אחיו" שמשמעותו "כל ישראל ערבים זה בזה".  

 מלחמה מתמדת למען שחרור הארץ אינה מחייבת לוותר על ההומניזם היהודי המפורסם. אני לא רואה סתירה בין ערכים כמו שמירת כבוד האדם ובין חובתנו לחזור אל נחלת ארצנו. להפך, תנועת השחרור היהודית מאפשרת לעם היהודי צדק והחזרת כבוד האדם למעמד שווה מול עמים אחרים בעולם. שיבת ציון היא תהליך היסטורי צודק שהעולם המאמין מקבל זאת כרצון השם ואילו העולם הלא מאמין רואה זאת כאיום. האיסלם היא כיום הדת המובילה את המסע נגד העם היהודי באשר הם. האסלאם גם מצהיר על שאיפתו לכפות עצמו על כל העולם. למרבה הצער, גם אם העולם כולו עד למאבק המתמשך בין העם היהודי והאסלאם, אין הוא קולט שזאת מלחמת בני אור בבני חושך העלולה להשפיע באופן ישיר על שאר הארצות התרבותיות.

יש לציין כי לזכותו של עם ישראל עומדת העובדה כי מעולם לא הפסיק לחלום על השיבה לארצו למרות כל הצרות שהיו מנת חלקו בגלות. על חטאינו ההיסטוריים שהביאו לגלותנו – העם שילם על ידי מקדשי שמו שהקריבו נפשם אלפיים שנה ולא נכנעו ובכך שמרו על הגחלת היהודית. הם אשר במותם ציוו לנו את החיים וזיכו אותנו ביכולת לקיים את מצוות שיבת ציון והקמת בית המקדש. כשאנו אומרים שלוש פעמים בכל יום "לירושלים עירך ברחמים תשוב" כוונתנו היא לשחרור האמיתי של ירושלים, בהחזרת העבודה בבית המקדש. זהו חלום הדורות של עם ישראל ותפילה לתחייתה הרוחנית של האומה בארץ ישראל ולהקמת מלכות ישראל על פי תורת ישראל. גם היום יהודים מקריבים נפשם למען עתיד העם היהודי, אבל דווקא היום כשאנו כה קרובים, רעיון הגאולה כבר אינו במרכז הוויתנו. אולי אין כאן בגידה בערכים כי היום אין ערכים, אבל יש פה חוסר נאמנות וחוסר אחריות של הדורות האחרונים כלפי עתידנו. אולי יש כאן מן נפילה רוחנית כתוצאה מהאופוריה לאחר השגת מדינה אחרי אלפי שנות גלות. ספק אם העם בישראל רואה את המציאות האמיתית כפי שהיא, נראה שרבים מעדיפים לבנות מצגות שווא שתתאים לדמיונם ולהשקפתם, ולא תאלץ אותם להתמודד עם המציאות הקשה בה אנו נמצאים. לכאורה מלחמת ששת הימים הייתה שעת רצון נדירה מאת הקב"ה לקרב את גאולת ישראל, לצערנו דחינו בשתי ידים את חלון ההזדמנויות הנדיר שבאה בעקבות המלחמה, בגלל חוסר מודעות דתית-לאומית ומהחשש מה יאמרו הגויים. אין אף עם אחר בעולם עליו ניתן לומר שניצל בעור שיניו מסכנות ממשיות לקיומו ועדיין עושה הכל כדי לרצות את משנאיו. במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים עשינו כל שאפשר בכדי להתחמק מהכרעה. כל עם אחר בעולם היה מכה את אויביו מכה אחת אפיים, ובמיוחד מחזיר את השליטה על הר הבית, כפי שכולם ציפו שייעשה, אולם לא כך עם ישראל. אנשים שגדלו ללא תורה ומצוות, שופכים היום את המים יחד עם התינוק כשהם פועלים נגד התורה. כל הערכים ההיסטוריים והלאומיים נמוגו כשקם דור חדש שלא הכיר מילה מהסידור. אבל הכל מכוון מלמעלה, כנראה כל זה נדרש בכדי להשיג את הגאולה, כי דווקא אנשים אלו הנם חצופים ונועזים דיים בכדי ליצור שינויים בתבנית נפש האומה הפורצים כל גדר. ואכן נפלאים הם דרכי ההשגחה העליונה, ואולי מוטב כך. לזה שלא זכינו בהר הבית למרות הכיבוש יש גם הסבר רציונלי: ישנה סתירה פנימית עמוקה בין היותנו עם חסר אמונה הבז לכל דבר שמריח יהדות או אלוקות, ובין דרישת ריבונות על הר הבית ובניית בית המקדש. אם נעשה זאת זה יהיה חילול השם גדול. האם מאנשים אלו אנו מצפים שיקימו ויטהרו את בית המקדש? להקריב את הקורבנות על הר הבית? האם זוהי המנהיגות המשתוקקת לרומם את קרנו של החוק היהודי שקיבל משה מסיני ולפעול על פיו? התשובה היא בבירור שלילית. טוב שימנעו מהעם את זכותו וחובתו בהר הבית ולא יכשילו את הכלל בזילות הקודש. ולמעשה בראיה לטווח ארוך ניתן להבין כי חוסר הנאמנות לערכי אבות ולתורת השם הנם חלק מתהליך הריפוי כי העם צריך לעבור את מסלול "החינוך" אותו מייעד לנו השם. כמובן שבמועד האמיתי וברגע האמת- לא נזדקק לקבל את אישורם של יהודים כאלו או אחרים ולא להסכמת הגויים כדי למלא את חובתנו בהר הבית בפרט ובארץ הקודש בכלל. בינתיים אין לנו אלא להצר על העובדה שערעור האמונה הבסיסית בזכות הקניין של עם ישראל על ארץ ישראל תגבה מחיר עצום בקרבנות. כדי להשתחרר מהקיבעון התודעתי ממנו סבל העם כשהגלות עדיין טבועה עמוק בנפשו, יש לחדש את הברית בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. מסתבר כי רק סדרת החינוך הטראומטית שיעביר אותנו השם היא שתאפשר את המהפך ההכרתי וההשתחררות מכבלי הגולה.

שרים ומנהיגים אינם מסוגלים להציג רמה מינימלית של כבוד לאומי כפי שניתן לצפות דבר המחליש מאוד את רוח הדור וגורם לניוון האתגרים הלאומיים. ההנהגה היהודית עצמה חולה אנושות בניוון לאומי ואיבדה את היכולת ליישם את הציונות הלכה למעשה. סילוק האידיאלים מלבנו הותירו חלל פנוי ואת המקום תופסת תרבות הנהנתנות והסביאה. אולם במקביל לידידה הרוחנית בציבור הכללי, יש גם חיזוק משמעותי במעמדו של הציבור האמוני. את ההובלה החלוצית נוטלים חובשי הכיפות הסרוגות העוסקים כמעט לבדם במלאכת הקודש של ההתיישבות בחלקי הארץ לאחר שזאת הופקרה בידי המתיישבים הוותיקים מהתנועות הסוציאליסטיות. למרבה הבושה, הציונות הממסדית, עוסקת דווקא בעידוד ההתנחלות המוסלמית ובולמת את זאת היהודית. וכל זה נעשה בצורה שפלה של הפצת מידע כוזב ויצירת דלגיטימציה לכלל הציבור האמוני. ההנהגה שלנו במקום להוביל היא מובלת, חסרת עמוד שדרה ולא מראה בגרות מדינית. ביטוי לכך נותן יחזקאל דרור בספרו "תזכיר לראש הממשלה" (1989, ב, לבנות מדינה, עמ' 40 ). לדבריו בגלל העדר מסורת מדינה, העם היהודי הוכיח אמנם כושר שרידות כקהילות ותרבות אולם נכשל בכל הקשור להקמת מסגרת מדינית שלטונית בגלל היעדר הרגלי משמעת חברתית בעם וחולשת מנהיגים, אלו מצויים דווקא במדינות שעברו בהדרגה משלטון מרכזי סמכותי לדמוקרטיה.

ראוי כי עם ישראל ייטיב את דרכו ויעשה תשובה מלאה גם בלי הצורך באיומים ועונשים קשים. אבל למרבה הצער זו לא המציאות. מן הסתם אנו הולכים בדרך הקשה, ויבואו עונשים ונספוג מכות כי כנראה אנו לא כאלו חכמים וגאונים המסוגלים להבין דברים פשוטים כמו מציאותו של האלוקים והצורך לציית למצוותיו. כנראה שבגלל מגבלתנו השכלית, תובנה זאת תיאלץ לבוא דרך הרגליים. כך או כך, בטוב או ברע, כולנו נזכה להאמין בקב"ה לקראת הגאולה. ישנם רבים המאמינים שיש לפעול בכל האמצעים למען החשת הגאולה (גאולה עכשיו), זה רצוי בתנאי שנעשית בדרך הישירה ולא באמצעות קיצורי דרך. אם אין ברירה- יש לתת לציבור ללכת בעצמו גם אם זה אל התהום, אם זו דרכו, ואז, כשיבחינו בטעותם ויראו את ניסי השם, ההארה תהיה גדולה ותגרור גם נהירה עצומה ליהדות. באותו אופן, החשת הגאולה לא תיעשה על ידי מעשים שהנם גדולים מדי עבור הציבור, אבל אינם מובנים על ידו. באופן ספציפי אני מכוון לגילויי הגבורה שראינו בהיצמדותם של מתיישבי קטיף לאדמתם, צעד שפורש ע"י הרוב כאילו הם אויבי השלום בעוד שאלו טענו כי התעקשותם תרתיע את הפורעים ותמנע מלחמה. השאלה היא למה זה מגיע לעם האדיש, שצדיקים ישמשו עבורם מגן אנושי ולהוסיף מלח על הפצעים, הם יואשמו בהאשמות שווא. הדוגמה האחרונה אינה יוצאת דופן אלא מהווה חוליה אחת בשרשרת המאפיינת את דרכנו הערכית לכל אורך ההסטוריה החל עוד מחטא המרגלים. יש להכיר בכך כי אין מתנות בגאולה. אנשים טועים מחוסר מודעות וליקוי בראיית תמונת המצב לאשורו ועל כך משלמים. הגאולה הנה תהליך מורכב מאוד מאחר ובסופה היא תביא את האנושות לידי הבנה במהות הבריאה. לכן שלבי ההכנה הנם קפדניים ודקדקניים הדורשים מהפכה נפשית ותודעתית בקרב העם והעולם כולו. מסיבה זאת, ורק מסיבה זאת, הגשמתה ע"י פעולות אינסטנט הבאים לדלג על "אפקט החריש העמוק" הנה מנוגדת לטבע והגיון הבריאה. הגאולה תבוא בעיתה, גם אם בדרך הקשה, כי ככה זה אנחנו- לא מסוגלים להאמין אלא אם כופין עלינו. אבל עד שתבוא הגאולה, עלינו להיות דרוכים וזהירים, לא לחרוג מאורח חיינו הרגיל, ללמוד ולקבל בהבנה גם מצבים קשים. כך שבבוא העת נהיה נכונים לקבל את הגאולה במועדה ובאהבה.

אחד הבולטים ביותר בהנחלת האמונה באהבה למען עם ישראל ולמען הגאולה הוא הרבי מלובביץ, (הרב מנחם מנדל שניאורסון) ראש תנועת חב"ד שמהווה חוד החנית בשמירת הגחלת היהודית בתפוצות. חב"ד עושים נסים בקרב הנידחים בעיקר לנוכח השואה המתרחשת מול עיננו ביהדות התפוצות. חב"ד היא הדוגמה האולטימטיבית למורי ההוראה העושים מלאכת צדיקים שלא על מנת לקבל שכר ומתוך כך הם יהיו חיל החלוץ לדבר השם בימים הקשים של הגאולה. כיום קשה לנו להבין את התהליך, אולם החזרה ליהדות תהיה בזמן נס הגאולה מהלך טבעי ומובן. האירועים שיתרחשו בגאולה והנסים שיבואו על עם ישראל יביאו לפתיחת לב האנשים אל תורה חדשה ישנה. אז תתגלה האמת. אז יתברר כי הערכים עליהם גדל ציבור שלם כמו שלום שוויון ודמוקרטיה, הם ערכי כזב שתוצאתם הרת אסון לקיומנו. האמת האלוקית תהיה שוב נקודת המוצא לכולם. הצער על הקושי הצפוי לנו מתגמד לנוכח השמחה על הגאולה הבאה עלינו. אומות העולם יעשו תשובה יחד עמנו, וזאת כדי לתקן את העוול והפגיעה בנו לאורך כל ההסטוריה, והם ייקחו חלק בשיקום המדינה היהודית על מנת שתשמש אור לגויים בהנחלת ערכי הצדק והשלום.

לסיום הפרק, אביא מדברי קהלת: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב יג) זאת התשובה האולטימטיבית לטעם החיים וגם בסיס האמונה היהודית. ניתן להבין את משמעות הפסוק בפשטות: האדם נברא (ע"י האלוקים) כדי לעבדו ולהכיר בו כאל העליון. ומכאן- על בני האדם להזדהות עם הקב"ה ומעשה בריאתו, ולשם כך עליהם לפחות לשמור את מצוותיו. הפסוק שלאחריו מחזק דעה זאת "כי את הכל יביא במשפט" ואוי לאדם או לעם שיפר את הסדר העולמי, ויחלל את חוקי השם. עבודת ה' היא תכלית הבריאה והקיום, ואל לאדם לפקפק בכך. גם על הספקן ביותר לסמוך על קהלת לאחר שהתנסה  בכל סוגי החוויות בעולם לפני שהגיע למסקנתו הסופית בשאלת השאלות של מהות קיומנו בעולם. כך גם מטרת חיבור זה להעביר את המסר: עבודת ה' היא המטרה וקיום המצוות ע"י עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל היא הדרך היחידה לביצועה, ובעזרת ה' שיביא לנו את הגאולה אנו לא נכזיב. פנינו מופנים לקראת הגאולה והזמן קצר והמלאכה מרובה

2. האדם והגאולה

חיבור החומר ורוח (שהנם חסרי ערך לבדם) נותנים יחדיו את היצור האנושי- האדם. כל הערך המוסף שמקבל האדם לאחר היווצרותו- ערך יקר מפז, נובע ממגע ידו של הקב"ה. הקב"ה נפח בגופנו נשמה והעניק לנו חיים ואף סיפק את התנאים הפיזיים והרוחניים להמשך הקיום האנושי ואף את הבסיס המוסרי להצדקת הקיום האנושי. הנחלת עקרונות הבסיס המוסרי לקיומו של האדם, על כל ברואיו של הקב"ה מוטלת על האדם עצמו, ולכן ניתנו לנו כל החוקים והמצוות, וגם העונשים אם נפר את מחויבותנו זאת. יש הרבה דברים בנושא שהם מעבר לבינתנו והאמונה מגשרת על החסר. זה מסביר לנו את הצורך האישי באמונה ואף נותן מוטיבציה אמיתית לחיות על פי מידת החסד והאמת. השורה התחתונה היא שהאדם אינו מעל הכל. עלינו להפנים את המסר: אל לאדם להחשיב את עצמו יותר ממה שהוא שווה באמת, הוא אפס קטן מול הקב"ה. למרות שהאדם הוא חלק מן הקב"ה, עליו תמיד להשפיל את עצמו אל מול יוצרו ובוודאי לא להעמיד את עצמו מעל בני אדם אחרים. לכל בני האדם יש ערך בסיסי זהה, אולם המטען שרכשו, ענוונותם וצדיקותם מקפיץ את ערכם הסגולי של בני האדם. אני מאמין כי בכל יצור על פני היקום, חי או דומם, יש חלק מרוחו של ה' יוצרו, כאשר היצורים שונים בערכם ובמדרגת נשמתם.

יהיה זה צודק להקיש, כשם שהאדם הנו בצלמו של הקב"ה כך גם דמותו הפנימית של האדם היא צל של דמותו החיצונית של אותו אדם ולכן מאפשרת לראות את הפנימיות וטוהר הנפש, מי לטוב ומי לרע. מכאן ניתן לפתח את תורת הפרצוף המלמדת על האופי הפנימי לפי החיצוניות. אולם, גם אם האדם נולד עם פוטנציאל שלילי, הוא מסוגל לשלוט על אופיו הבסיסי ולהתמודד בהצלחה כנגד היצר הרע, כאשר יכולת זאת מוקנית בחינוך לערכים שספג במהלך חייו. חבל שישנם גם כאלו שאינם מסוגלים לשליטה עצמית, מצב המאפשר ליצר לשלוט בם. את אלה הייתי מסווג כבני אדם במדרגה הנמוכה ביותר. ובמדרגה העליונה נמצאים הצדיקים- שאין ליבם נתון כלל לטרדות היצר וכל מחשבתם זכה המקרינה הילה של קדושה על סביבתם. כאמור, האדם נברא בצלמו ובדמותו של הקב"ה, ובריאה זאת נוצרה במטרה לעבוד ולהעריץ את הקב"ה ומעשה הבריאה. "בצלמו ובדמותו" משמעותו כי דמותו של האדם היא הצילום הדו מימדי של הדבר האמיתי, מקור האמת שהנה ישות רב ממדית. הקב"ה יצר את השלד הפיזי והרוחני על פיו נוצר האדם והקב"ה גם ממלאו בתוכן וערכים במטרה להעניק לו חיים גשמיים אולם כדי להשלים את הענקת החיים- האדם עצמו מתבקש לתרום את חלקו ולממש ככל הניתן את הפוטנציאל האלוקי הגלום בו בשאיפה להבין ולהתקרב אל ה'. הדרך להגשמה עצמית מתחילה עם ההכרה בבריאת העולם ובעליונות האל. לאחר שלב זה תהיה ברורה ההכרה העצמית כי לעם ישראל חלק מרכזי בתהליכים ההיסטוריים העולמיים ועם ישראל משמש כשליחו של האל בכל אותם תהליכים. כך ניתן לראות גם את גלות עם ישראל בין הגויים ואת השואות והפורענויות שבאו כדי להכין את עם ישראל למילוי תפקידו בהפצת עיקרי מוסר ה' בפני עמי העולם ולקדש שם שמיים ברבים. לא ניתן להתכחש לעובדה שנוכחות העם היהודי בין הגויים תרמה רבות לתרבות המוסר וחיזוק המונותיאיזם בעולם. נצחיות הקב"ה ובריתו עם ישראל, מספקת לעם כוח אין סופי לעמוד כנגד כל הצרות שבעולם כי הגוי הקדוש הזה הוא חלק מן הקב"ה, ותפקידו בעולם אף נקבע על ידו. זכות גדולה היא שהאלוקים הנצחי בורא העולם בחר בעם ישראל כדי לייצגו בפני העולם וגם הקדיש לעמו את ארץ ישראל למולדת. בחירה זאת הנה נצחית כשם שהקב"ה הוא נצחי וכשם שחוקי הטבע הנם נצחיים.  

ידיעת העתיד לא חוסכת מאתנו את הגורל היהודי. בפרשת כי תבוא, משה אומר לעם ישראל את הקורות אותו: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ...ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה לך מנוח...והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כ"ה ס"ד-ס"ו). דברים כדרבנות, אולם משה מודה כי אין דרכו של העם לשמוע לאזהרותיו: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמע עד היום הזה" (דברים כ"ו ג'). "היום הזה" זאת הגאולה. מסלול החתחתים אותו עובר העם הינו חיוני להכנת העם לקבלת התורה בזמן הגאולה. אולם הדבר המעודד הוא כי כל הבריתות וכל הבטחות השם נשארות תקפות בלי שום קשר להתנהגות העם, ובהתאמה גם כל הויתורים והנסיגות הנן גם הן חסרות כל תוקף. הזיקה לארץ מקורה בהבטחה האלוקית בברית בין הבתרים, אותה ברית בין אברהם אבי האומה ובין הקב"ה שכרתו ברית נצחית ומשולשת הקושרת למעשה בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל ובה גם נקבעו גבולות ארצנו "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, י"ח). למען הסר ספק, הברית הזאת חודשה גם עם יצחק ויעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כח טו). מדינה יהודית אשר אינה רואה עצמה מחויבת לתורה הקדושה ולברית בין הבתרים, מאבדת את זכותה על הארץ ומעמידה את עצמה באותו מישור שבו נמצאים שאר העמים באזור. זה ההסבר מדוע לממשלות ישראל יחס מנוכר אל ארץ ישראל כאילו אינה מכירה בבעלות בלעדית של העם היהודי ולכן כך גם יראו אותנו הגויים. אף על פי כן- עצם קיום המדינה היהודית, הנה הסימן המובהק לתחילת הגאולה. ההארה האלוקית הזאת תאפשר להקים מחדש את המדינה היהודית אשר במרכזה יעמוד בית המקדש, וזאת תקום ברוח נביאי ישראל ולא תהיינה יותר פורענויות ושואות.

מנקודה זאת נחזור לעניין המרכזי כיום: העם היהודי אינו בשל מבחינה רוחנית כדי להבין את משמעות הגאולה ולכן נדרש ממנו להתחזק באמונתו קודם להגשמת הגאולה, זאת הבעיה הקרדינלית העומדת על הפרק ברגע זה. מתי נדע כי העם מסוגל לקבל את הגאולה? כאשר העם יוכיח כי הוא נותן את כל בטחונו בקב"ה, ביטחון אישי ובטחון לאומי. לשם דוגמא- בטחון בצור ישראל וגואלו אינה התכונה הבולטת במנהיגות הציונית הנוכחית דבר המסביר את הניתוק בין הציונות הלאומית ובין מימוש זכויותינו ההיסטוריות על פי הברית בין הבתרים. ויפה תיאר את המצב משוררנו הלאומי אורי צבי גרינברג (אצ"ג) המדמה את מנהיגי העם כ"רוכלים" הנועלים את שערי הארץ בפני הגאולה ("באזני ילד אספר" - תר"ץ). בכל המקרים בהם שוחררו חלקים נרחבים מארץ ישראל, סירבו המנהיגים לראות זאת כסימן מהקב"ה אלא התייחסו אל אדמת הקודש כאל פיקדון למולך השלום. אין ספק כי הזלזול בקדושת הארץ גובה מאתנו - העם היהודי את המחיר היקר ביותר האפשרי. מלחמת יום הכיפורים הנה דוגמה המראה מה קורה לעם שאנן ששם את כל מבטחו בעצמו ולא באלוהיו. אז עמדה המדינה בסכנה גדולה לקיומה, ורק במזל הצליחה להתגבר על כל אויביה אולם לא השכילה ללמוד את המסר שה' רוצה שנבין לאחר המלחמה הנוראה.

במלחמת יום כיפור באה לידי ביטוי אכזבת ה' מישראל על שרחקו משמירת קדשי ישראל, השבת והמצוות. עיתוי המלחמה בימים הקדושים ביותר לעם היהודי, יום כיפור שחל בשבת, מצביע על חילול השבת בפרהסיה הנעשה בידי העם ועל כעל הסיבה המרכזית לזעמו של ה', שלא סלח לעם ודורש מהעם כפרה לאומית כשם שהיחיד מכפר על חטאיו כלפי המקום בצום יום הכיפור. יום הכיפור הלאומי שלנו היה כואב מאוד אולם זהו רק אות וסימן כדי להזהירנו שהמחיר על ביזוי הקודש וחילול שבת יהיה טראומטי וכואב עד מאוד. למעשה יש לראות את עניין הכפרה כחלק מתהליך הגאולה שבלעדיו לא תוכל להתממש. 

נגד העם היהודי עומדת תמיד הדרישה להתעלות והזדככות למען שיהיה מסוגל להבדיל בין הטוב ובין הרע, בזאת הוא נבדל משאר אומות העולם ומצדיק את מעמדו כעם קדוש. מעמד זה לא נוצר בזכות צדיקותו של העם אלא בזכות האבות שגם כרתו את הברית עם ה', ברית שהעם אינו יכול לבטלה משום שהיא מחייבת את כל העם היהודי לכל הדורות. לאור היותו העם הנבחר ע"י ה', על ישראל לתת דוגמת מופת ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר, לכן תמיד ה' מקפיד עם ישראל הקפדה יתרה. על ישראל לעמוד בהצלחה בכל הציפיות וזה יהיה המבחן בעיני הגויים לכוחו וקיומו של הקב"ה. מכאן ברור כי לעם ישראל אין רשות לנטוש את דרך אבותיו מדורי דורות וכל ניסיון להתחמק מביצוע המטלות שהופקדו בידיו מביא פורענויות רבות שימשכו עד שיחזור למסלול הנכון. אני מאמין כי כל אשר עושה ה' בעולם אינו מקרי ונעשה על פי כללי הצדק העולמי ומהלכיו מוכוונים כך שיביאו באמצעות שליחיו, להפצת תורת ה' בעולם והטמעת האמונה בקרב כל בני האדם.

שאיפת העם הנה להתקרב אל הקב"ה. אולם תהליך ההתקרבות הנו תהליך ארוך ומתמשך שאינו מושג בקפיצת דרך אחת אלא בעבודה קשה של דורות רבים ומותנה בשיפור רמת המוסר של כלל האנושות. יכול להיות שחלק ממעשי ה' אינן ניתנים להבנה אנושית ויתעוררו שאלות אמונה אצל רבים, אולם מבט לאחור בכל מהלכי ההיסטוריה העולמית מלמד על קו ברור והגיוני המוביל למטרה מאוד מוגדרת וכל סטייה ממנו הייתה יכולה להיות הרת אסון ליהדות ולחברה האנושית כולה. מדוע דווקא הטובים נותנים את נפשם על קידוש השם? התשובה נובעת מהשאלה, שהרי חיילינו בגבול והאזרחים התמימים שנתנו נפשם לבורא, אינם משלמים על חטאים שעשו או לא עשו. הם מכפרים בצדיקותם על העם כולו שהרי נכתב שהשם הנו "אל קנא ונוקם" ואל לנו להעלות ספק בדבר.

אמנם זה נראה לא צודק אולם זה ההבדל בין צדק אנושי לצדק המוחלט. לעם ישראל אסור בשום אופן לסטות כהוא זה מדרך התורה אחרת המחיר יהיה יקר מאוד ולדורות!  לכן כל המבינים את מנגנון החשיבה הזה- לא יסבלו ממשברי אמונה גם לאחר אסונות איוב הקורים אותנו רבות. פורענויות ואסונות מוזכרים מספר פעמים במקורות, כמו בפרשת כי תבא (ראה לעיל) וכן גם בפרשת בחוקותי: "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם והנשארים בכם יימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם אתם ימקו... או אז  ייכנע לבבם הערל  אז ירצו את עוונם ... ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבכם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כ"ו, ל"ח-מ"ד). זה מחזק את התיזה כי השואה היא חלק מעונש הנמשך לאורך דורות שהטיל עלינו ה' בשל חטאינו עוד לפני חורבן בית שני. הגלות והשיבה מוזכרים שוב בדברי משה בפרשת ואתחנן :"והפיץ ה' אתכם בעמים...ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת...ושבת עד ה' אלוהיך " (דברים ד כז), אולם כפיצוי לכל הסבל תבוא בעקבות הגלות הגאולה. גם נבואת יחזקאל (כ לה) "והוצאתי אתכם מן העמים ... והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" מסבירה מדוע העונש לעם הוא כל כך קשה, כי הקב"ה שופט קודם כל את עצמו בזה שהוא מטיל עונש