מדינת היהודים- פרק ב'

חלק ב': מבנה הממשל ומערכת המשפט

3. מבנה ומוסדות הממשל

העניין הביצועי הראשון אליו נידרש הוא צורת הממשל. זאת תשפיע על עתידה של מדינת הגאולה. אם נבחן את צורות המשטר הידועות לנו, נמצא כי אף אחת מהן לא הצליחה להוכיח את עליונותה האולטימטיבית. רובן נעות בין עריצות מצד אחד ושלטון ליברלי-דמוקרטי מצד שני, כאשר גם במקרה האחרון, לא תמיד הצדק, הליברליות והדמוקרטיה נמצאים בראש סדר העדיפות של השלטון. בד"כ מוצאים כי אינטרסים מפלגתיים ואישיים צרים הם המדריכים את דרך הפעולות, או נכון יותר את ההימנעות מפעולות הנדרשות על פי הדין. בשלטון אידיאלי איש הציבור צריך לקפוץ למים הקרים, להקריב מכבודו ומזמנו ומחייו הפרטיים ולשים על כף המאזניים רק את טובת הציבור למענו הוא אמור לפעול. לפעמים נדרש גם לוותר על זכויות אזרח מסוימות למען רווחת הכלל. לפעמים על העם ללמוד להעניק יותר סמכות לשלטון על חשבון הדמוקרטיה האבסולוטית. לפעמים על העם ללמוד לכבד ולירא את הסמכות השלטונית כדי שתהיה לנו מנהיגות שתוכל להוביל את החברה קדימה ללא צורך לחלק שוחד ומתנות פוליטיות. לפעמים פשרה פוליטית בין מפלגות זה לקחת את הגרוע משני העולמות, זה כאשר הצד האחד אוחז בתנועת חנק את הצד השני וכל אחד כבול ביכולתו לבצע. מי שיוצא מרוויח ממצב כזה הם רק גורמים עברייני חוק הנכנסים לתוך החלל הריק ופועלים ללא דין וללא דיין. אפשר שיהיו כאלו שיזהו כאן נטייה ל"פאשיזם", זה היה נכון אלמלא היה מדובר כאן על תקופת הגאולה. בזמן הגאולה אנו אמורים לפעול על פי אמות מידה שונות, אולטימטיביות, של "ואהבת לרעך כמוך" כאשר האידיאל הוא שהאדם יקריב מעצמו באופן טבעי למען עזרה לזולת. לכן במידה והעם יהיה מוכן לכך, יהיה צעד זה נכון וחכם שיאפשר חיזוק המערכת הציבורית והחזרת האמון במוסדות השלטון. אכן, אם נפעל למען יישום צורת שלטון זאת לפני הזמן, לפני הגאולה, לפני שהעם יהיה מוכן נפשית לכך, יגרמו צעדים כאלו לנזק גם לעם וגם לעתיד הגאולה. המוכנות הזאת תבוא לידי ביטוי באמצעות האמונה בשליחות האלוקית ובהגשמה העצמית במעשה שמירת המצוות. העם יהיה חדור אמונה באלוקי ישראל ויבין את הצורך לוותר על חלק מהזכויות להן התרגל כמו זכות הבחירה, וישים את מבטחו על ההנהגה הלאומית למען עתיד העם והעולם.

אכן, דמוקרטיה היא הדרך היחידה לנהל את המדינה בחברה כמו שלנו המפולגת עד לשנאת חינם. אולם עלינו להודות כי למרות שה"דמוקרטיה" היא הדרך הפחות גרועה מכל האלטרנטיבות כיום, היא בהחלט אינה השיטה האידיאלית. התורה אמנם אינה שוללת דמוקרטיה (התורה לא ממליצה על שום שיטה), ואף יש בה כללים ברורים לנוהלי שלטון שצריכים להיקבע ע"י הרוב אולם את כל הכללים היא קובעת כדי למנוע אנרכיה ואיבוד כיוון. כיצד אמור עם המנוכר לערכי התורה והמצוות ואינו מזדהה עם עברו ההיסטורי, לבחור את מנהיגיו הלאומיים האמורים להחזיר תורה ואמונה לעם? כתוצאה מכך מנהיגים אותנו אנשים שאינם טובים יותר מן הציבור שבחר בהם והם פועלים (במקרה הטוב) על פי שיקולים פופוליסטיים ללא היכולת להוביל את עם ישראל אל מטרתו האמיתית ברוח התורה וחזון הגאולה. בנוסף, המבנה השלטוני הנוכחי אינו מבטיח הרמוניה בין גופי הממסד, אינו מבטיח שליטה של השלטון במדינה ואינו מבטיח הגנה לציבור בפני פעולות בלתי חוקיות מצד השלטון. לכן המסקנה היא כי יש להציג צורת שלטון חלופית העונה לדרישות המיוחדות של החברה בתקופת הגאולה. 

עניין המנהיג והשלטון נידון פעמים רבות במאמרי חז"ל והם יכולים לשמש מקור השראה גם כיום לעניין דרך בחירת המנהיג. חז"ל דנו ברעיון של המלכת מלך מבית דויד בימי הגאולה אולם מצד שני גם מקבלים את משפט המלוכה בלב חצוי, כרע במיעוטו ולא כפתרון אידיאלי. לגבי מינוי מלך יש מחלוקת פרשנית האם זאת רשות או חובה, אולם באופן כללי רוח התורה רואה את מינוי המלך כגנאי לישראל. בתורה מצווה העם על "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו … רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצריימה…ולא ירבה לו נשים" (דברים יז 15-17) רבי יהודה רואה זאת כמצווה של שום תשים עליך מלך, שהעם מצווה שתהיה אימת המלך עליהם (סנהדרין פ"ב כ' ע"ב) לעומת זאת רבי נהוראי חולק וסובר שאין זאת מצווה שכן נאמר שום תשים מלך רק אם העם מתרעם ומבקש מלך ככל הגויים וכך גם רש"י סובר, שהרי דין מלך לפי שמואל הנביא, לקחת את העם לעבדים ולהרבות סוסים ושפחות כך שעצם פרשת המלך בשמואל נאמרה בתור עונש כנגד תרעומתו של ישראל. "אשר יבחר ה' אלוהיך" – פירושו כי אין לעם מעורבות בבחירת המלך אולם קיימות כמה אפשרויות בבחירת המלך: האחת כאשר מתגלה לנו רצון ה' ובחירת המלך נעשית באמצעות הנביאים, והשניה ע"י בחירת העם, אבל אז קיים החשש כי ללא הדרכה אלוקית מפורשת, יעלה למלכות אדם שאינו בקי בתורת ה' והוא ימשיך להחטיא את העם. לפי המקורות אדם כזה קרוי "נכרי" בהיותו זר ונוכר לעם ולערכיו. הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים פ"א) שיש מצווה להעמיד מלך וזאת שיקבץ כל אומתנו וינהיגנו ליישוב הארץ. רבי יהודה אומר שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה (סנהדרין פ"ב כ' ע"ב). מסיכום דברי חז"ל ניתן להבין כי מלוכה היא עניין מתבקש אולם יש להיזהר בכל הקשור לדין המלך. כמובן שעל המלך להיות שומר מצוות נאמן, ותפקידו לחזק את מעמד התורה בישראל "והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" (במדבר יז יח). אם כן המלך האידיאלי הוא זה הנבחר בידי הקב"ה או לפי שיטת הקב"ה על פי דיני התורה. אולם אם נמשיך בכיוון זה – ברור הוא כי אין המלוכה עוברת מאב לבן אלא ניתנת לידי האדם המתאים שיבחר בידי הגוף המסוגל מבחינה ערכית למנות את המנהיג העונה לקריטריונים המוזכרים לעיל. בזמן הגאולה מקבל המלך את התואר נשיא: "ועבדי דויד נשיא עליהם" (יחזקאל לד כד). לאור כל זאת מתאים יותר להעניק למנהיגנו את התואר נשיא ולא מלך ולהעניק לו סמכויות בהתאם. אמנם קרובים לשיטת המלוכה, אבל ממש לא מלוכה כי הסנהדרין היא השופטת את הנשיא. הגופים שיפקחו ויבחרו את הנשיא הם הסנהדרין ובעקיפין גם מועצת חכמי ישראל. גם הרב קוק מחזק נקודה זאת לפיה הסכמת הסנהדרין למינוי הנשיא הכרחית. לכאורה נראה כי החיבור מציע כאן גישה מקורית לבחירת המנהיג ואופן השלטון, אולם מעיון במקורותינו עולה כי שיטה זאת היא המומלצת ע"י חכמי ישראל. ובע"ה תהיה מקובלת שיטה זאת בהמשך על כלל ישראל על פי המפורט להלן.

3-1. מוסדות השלטון- הנשיא, המועצה והסנהדרין

המשטר היהודי יהיה מבוסס על מבנה שלטוני משולש. שלושת קדקודי המשולש יהיו הנשיא (מלך), מועצת גדולי ישראל והסנהדרין (כנסת ישראל). בראש הסנהדרין יעמוד נשיא הסנהדרין (להבדיל מנשיא המדינה). מקבילית הכוחות תהיה בנויה באיזון שבו כולם יהיו קשורים ותלויים האחד בשני (ראה ציור 1). היתרון בשיטה זאת הוא שמצד אחד אין כאן שלטון יחיד אבסולוטי, אלא ישנם איזונים והיזונים בין רכיבי השלטון.  ומצד שני זו גם לא תהיה דמוקרטיה- או נכון יותר לומר- אנרכיה של ההמונים. למעשה תהיה זאת מסגרת שלטונית מובחרת המקובלת על העם ונציגיה, גם אם לא יבחרו ישירות, יהיו חייבים לתת דין וחשבון על מעשיהם שאם לא כן יהיה מי שיבקש מהם לתת את הדין. תהיה חלוקת סמכויות ברורה בין שלושת הגופים הללו, ולכל אחד תיוחד תחום האחריות כפי שיפורט להלן. בראש השלטון יעמוד הנשיא, מהצד האחד יעמדו חברי מועצת הגדולים שהם 12 מגדולי ישראל ומהצד השני תעמוד סנהדרין של 71. הנשיא יהיה בעל הסמכות הביצועית היחידה בממשל (למעט אותם מקרים בהם לנשיא הסנהדרין ישנה סמכות עליונה). סמכויותיו של הנשיא תהיינה מוגבלות רק ע"י נשיא הסנהדרין. הסנהדרין גם יהיה הגוף שיפקח על הנשיאות כפי שיפורט בהמשך. מועצת גדולי ישראל (להלן המועצה) הנה הגוף הבוחר את חברי הסנהדרין. חברי המועצה הם שימשיכו את מסורת הסמיכה וזאת כחלק מהותי מתפקידם. אבל בנוסף, מתפקידם יהיה גם לבקר את התנהלות הסנהדרין ובמקרים מאוד קיצוניים אף להתערב ולפעול לסיום תפקידו של חבר סנהדרין. לנשיא תהיה השפעה פורמלית, אם כי לא ישירה, בקביעת המועמדים לתפקיד מועצת גדולי ישראל אשר יתוו את הדרך לעם. לצורך כך ייעזר הנשיא בוועדה מייעצת שתמונה על ידו ואשר תביא לפניו את המועמדים לשמש חברי המועצה. הנשיא נושא באחריות הביצועית הבלעדית ועל כל גופי הביצוע וזאת על מנת לאפשר מנהל תקין ויעיל של מערכות המדינה- אולם אחד מתפקידיו של הסנהדרין יהיה גם לפקח על מוסד הנשיאות כדי למנוע התדרדרות בערכי השלטון. מאחר ומוסד הסנהדרין בעצמו ימצא בבקרה מתמדת בידי המועצה- יוצא כי כל מוסדות השלטון ובעלי התפקידים ימצאו תמיד תחת ביקורת ויתנו דין וחשבון. 

בחירת הנשיא תהיה עד לגיל 70 (עם אפשרות הארכה לשתי תקופות של 5 שנים כל אחת). כל בעלי התפקידים הביצועים בממשלה ימונו ע"י הנשיא והם יתנו דין וחשבון בפני הנשיא. אולם במקביל, גם האחריות על כל פגם בפעולת הממשלה תיפול על הנשיא בלבד והוא שיצטרך לתת דין וחשבון  בפני הסנהדרין. בסמכות הסנהדרין לקרוא את הנשיא לתת דין וחשבון בכל עת שיידרש וכן לזמן את ראשי הגופים הביטחוניים ישירות לשם סקירה ביטחונית, וזאת בלי הצורך בהסכמת הנשיא.

מועצת גדולי ישראל תורכב מ 12 אישים שתרומתם הרוחנית לעם היהודי ולמדינה תהיה מעל ומעבר והם מקובלים על הנשיא ועל העם. אישים אלו יבחרו ע"י וועדה מייעצת בראשות הנשיא, וחבריה ימונו בידי הנשיא על פי המלצות שיקבל מראשי העם ומאישים רוחניים המקובלים על הנשיא. הוועדה תבחר את חברי המועצה שימלאו את תפקידם ללא מגבלת זמן. יתכן גם שחברות במועצה תהיה לתקופות קצרות, הכל בהתאם לנסיבות. תהליך המינוי בידי הוועדה תמיד תאושר בחתימת הנשיא. חברי המועצה יהיו העילית הרוחנית בישראל, ומעצם תפקידם במועצה- תהיה להם השפעה רבה על המדינה באמצעות בחירת וסמיכת חברי הסנהדרין. המועצה תמנה את חברי הסנהדרין בתהליך בחירה מורכב שיבטא את העמידה בקריטריונים שתקבע המועצה. התהליך יחל לאחר שהמועצה תגבש רשימת מועמדים מתאימה (אפשר בעזרת יועצים מחוץ למועצה). על מועמדים אלו להיות בעלי השכלה רחבה - תורנית וכללית ובנוסף יוכרו כאנשים תמימים וישרים. כל זה חשוב לנוכח תפקידם המורכב הכולל פיקוח על הנשיא מצד אחד ופסיקת הלכות מצד שני. לאישור מועמדות של חבר סנהדרין תידרש הסכמתם של שבעה חברי מועצה (מבין 12). המועצה תפעיל שיקול דעת ותוכל לנקוט בכל צעד שתראה לנכון בהם מבחנים בע"פ או בכתב. תקופת כהונה בסנהדרין תהיה לחמש שנים עם אופציה לחמש שנים נוספות. לאחר הפסקה אחת בקדנציה, ניתן לחזור ולמלא את התפקיד לעוד קדנציה כפולה. שבירת הרציפות היא לתועלת המערכת ונועדה לאפשר צירופם של יותר אנשים שהטובים שבהם יוכלו לחזור לסנהדרין לאחר הפסקה. יותר מכך: המועצה גם תבחר חברי סנהדרין ממלאי מקום, אשר ישובצו זמנית לסנהדרין על פי החלטת נשיא הסנהדרין. אם יהיה צורך, תוכל המועצה לבטל מינוי לסנהדרין גם במהלך הכהונה וזאת על פי רוב מיוחס של שמונה חברי מועצה.

במליאת הסנהדרין יהיו תמיד 71 איש ובראש הסנהדרין יעמוד נשיא הסנהדרין, הנשיא יבחר ע"י המועצה לתקופת מינוי שאינה מוגבלת בזמן כפוף להחלטת המועצה. נשיא הסנהדרין יהיה במעמד של משנה וממלא מקומו של נשיא המדינה ובסמכותו לזמן את ראשי הזרועות הביטחוניות כדי לשמוע מהם דין וחשבון תקופתי. עניין זה חיוני כדי לאפשר לנשיא הסנהדרין למלא את תפקידו הנוסף שהוא ממלא מקום הנשיא וכממונה על כל מהלכי הפיקוח על מוסד הנשיאות. נשיא הסנהדרין יזמן את הנשיא כדי לשמוע ממנו סקירה על המצב בכל תחום שהוא. סקירות כאלו יינתנו מדי תקופה מסדר גודל של 6-12 חדשים כאשר נשיא הסנהדרין מוסמך להזמין שומעים נוספים לאותה סקירה. הסנהדרין הנו המוסד ההלכתי העליון הפוסק בכל ענייני הלכה [שוחטמן] ומדינה אולם עליו להקפיד מצד שני שלא להתערב בסמכויות הנשיא בכל הקשור לניהול המעשי של ענייני המדינה. נשיא הסנהדרין הוא שיפסוק במקרה של מחלוקת סמכויות, אולם אם הנשיא לא מסכים עם פסיקתו הוא יכול לבקש ממועצת הזקנים להיות הבוררים במחלוקת. הסנהדרין יוכלו כמובן להביע ביקורת מילולית על מעשי הנשיא אולם לעולם לא להתערב בהחלטותיו, בטח לא לפני שקבלו את אישור נשיא הסנהדרין, וגם אז הצעד היחידי שיוכלו לבצע זה הדחת הנשיא. מתי חובה על המלך (הנשיא) להימלך בסנהדרין? מקרה טיפוסי לפי המקורות הוא לפני יציאה למלחמת רשות.

על פי המקורות, כוחו של ראש הסנהדרין מוגבל לנושאים הקשורים להלכות זקן ממרא [1, 2], ובאופן זמני, כהוראת שעה לנושאים הקשורים לחיזוק החיים הדתיים [הרב כרמל]. כוחו של המלך גדול יותר מהשופט בכך שהוא מחייב כל אדם וסמכויותיו הן בכל עניין הקשור לשמירת סדרי השלטון והביטחון. במצב שאין מלך, ראש הסנהדרין הוא שאמור לקבל את סמכויות המלך [שם]. השאלה באיזה נושאים מוסמכים חברי הסנהדרין לעסוק עלתה עוד מימי המשנה הראשונים, באשר חלק מחברי הסנהדרין סברו כי יש לעסוק בתורה בלבד ללא עסקנות ציבורית וחלק אחר הלך בכיוון של עסקנות בצרכי ציבור במקביל ללימוד התורה. הכל בהתאם לצרכים המדיניים באותה עת, במידה ונאלצו למלא חללים בהנהגה- עשו גם הרבה למען הצלת היישוב היהודי באותה תקופה.

למרות התפקיד המכריע שיש לסנהדרין בקביעת צביון המדינה, אני לא אכנס כאן לפרטים כיצד יעשו זאת, שהרי הנושא מאוד מורכב וטעון במיוחד בכל הקשור להבדלי הגישה בין הזרמים השונים. אך אין לי כל ספק שסנהדרין אמיתית אכן תצליח לגשר על הפערים ולמצוא את שביל הזהב שתאחד את כל היהודים תחת מסורת והלכה אחת. אחדות פנימית תביא גם כבוד לאל בכל העולם. כשאני כותב דברים אלו אני רואה לנגד עיני את בית המקדש במקומו, זוהר למרחוק וכבודו הולך בעולם, והסנהדרין יושבים בלשכת הגזית, והכהנים מחדשים את העבודה כפי שנצטווינו.

3-2. מוסד הנשיאות

כאמור לעיל, בראש המדינה עומד הנשיא ובידיו יופקדו סמכויות רחבות ביותר. משך כהונת הנשיא היא לכל חייו עד לגיל 70. מעבר לגיל זה תוארך כהונת הנשיא לתקופות של 5 שנים בהתאם לתפקודו. לשיטה זאת יתרונות רבים: ראשית, הנשיא לא יכתיב את דרכו משיקולים פופוליסטיים דווקא וזה נושא חשוב שהרי המדינה הנוכחית נהרסה כתוצאה מהפעלת שיקולים שלא לעניין על מנת למשוך יותר מצביעים, עד שהגיע הדבר לידי אבסורד כשמנהיג הפך דעותיו בהם האמין ועליהם נבחר, כי כך אמרו היחצנים וסוקרי דעת הקהל. שיקולים הנובעים בעיקר מהרצון להיות פופולרי על ההמונים אין להם מקום במערכת המתיימרת לפעול על פי הצדק המוחלט. תופעת הפופוליזם לא נולדה דווקא במשטר הדמוקרטי, עוד בימי המלוכה הראשונים תירץ שאול את רחמיו על אגג העמלקי ברצונו להשביע את רצון ההמונים "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שמואל א, ט"ו כ"ד). בנוסף, יש יתרון למשך כהונה יותר ארוכה בכך שהניסיון אותו יצבור הנשיא יוסף הרבה לכוחה של המדינה.

יצירת שלטון נשיאותי ולא מלוכני יחד עם שאר המגבלות שהוטלו על הנשיא, יביאו לצמצום האפשרות לתקלות, חריגות או סטייה מדרך הצדק והתורה. חשוב שהסנהדרין תהיה תמיד עם אצבע על הדופק לגבי מה הולך בבית הנשיא, ואם יש צורך לדעתם, יעזרו לו וידריכו אותו בנושאים שלדעתם דורשים תיקון. בגיל 70 יעבור הנשיא הערכה מחודשת ע"י הסנהדרין. אמנם לסנהדרין אפשרות טכנית לשקול את המשך הכהונה גם לפני גיל הפרישה בהתאם לציפיות מהמנהיג, אולם אפשרות זאת תעמוד למבחן מעשי רק כשהנשיא יגיע לגיל 70. מעבר לגיל זה יבחנו שוב מדי 5 שנים את התאמתו של הנשיא לתפקידו.

כבר במקורות תיארו נביאינו בפירוט את התכונות הנדרשות מן המנהיג, "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה ורוח דעת ויראת ה'... יהיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו" (ישעיהו יא א-ה). בחירת הנשיא תתבצע ע"י הסנהדרין בלבד ולא באמצעות בחירות כלליות. מטבע הדברים, אין לעם היכולת לעשות אבחנה נכונה בין מאחז עיניים ובין צדיק, אלא אם כן יהיו כל העם צדיקים ונביאים. לפי הרמב"ם "אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא" (הלכות מלכים א, ג). הצורך גם בנביא נכונה לבחירת הנשיא הראשון שיוביל את הגאולה ולאחר מכן יבשילו התנאים למסגרת מסודרת ובטוחה יותר שתתבסס על הסנהדרין וזקנים. המנהיג כמובן חייב להיות מקובל על העם (הסנהדרין) ולא יכול ליטול השלטון בכח כנאמר: "אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה, אין ישראל חייבים לשמוע אליו" (הלכות מלכים ג, ח). על המועמדים לנשיאות להציג את עצמם או להיות מוצעים ע"י אחרים כאשר תהליך הבחירה יתבצע באופן פנימי בסנהדרין. כאשר הסנהדרין עומדת מול מועמד שאין בלתו רשאית היא לקצר את הליך הבחירה ולמנותו באופן ישיר. כל יהודי יהיה רשאי להציע את עצמו או אחרים כמועמד לתפקיד הנשיא. וזאת אם יתאים על פי תנאים בסיסים לתפקיד. זה כולל השכלה כללית ותורנית, אינטליגנציה גבוהה, יראת שמיים עמוקה, תפקוד מעולה ומוטיבציה גבוהה לשמירה על החוק והצדק. לכל המידות הנ"ל אין ערכים קבועים או מבחנים סטנדרטיים. הסנהדרין ישמע ויתרשם וייתן משקל לכל מידה לפי הבנתו. בשלב הראשון יחלו במיון ראשוני של העומדים בדרישות הנ"ל ע"י אנשי הסנהדרין ובאי כוחם, בשלב השני יציגו המועמדים את ה"אני מאמין" שלהם לפני הסנהדרין. עם סיום שלב זה, לכל חבר סנהדרין תהיה הזכות לחקור את המועמד בפומבי על דרכו וכוונותיו עוד לפני שיובא לבחירה סופית ע"י חברי הסנהדרין. מספר מועמדים יבחרו לעליה לשלב הבא ומהם יבחר האחד והיחיד לתפקיד הנשיא והוא המועמד שיקבל את התמיכה המרבית ביותר בקרב חברי הסנהדרין. המינוי יושלם ויקבל תוקף לאחר אישור מחדש של חברי הסנהדרין בבחירה ברוב מוחלט של 41. את טכס המינוי ינהל נשיא הסנהדרין במתכונת דתית תוך הקפדה על הכבוד וההדר. גם לאחר הבחירה, אין הנשיא מתנתק ממחויבותו לסנהדרין, על הנשיא לעבוד בשיתוף פעולה עם הסנהדרין ע"י מתן דיווחים סדירים לסנהדרין והתייעצויות עם נשיא הסנהדרין במידת הצורך. הנשיא בשבתו על כסא ממלכתו יפעל על פי דרך התורה וכדי שדבר זה לא ישכח אפילו לרגע צווה: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים והלווים" (דברים י"ז י"ח). חשוב שלא ישכח מהיכן בא ולהיכן הולך. חשוב כי ידע כי כל תפקידיו שואבים את סמכותם מן התורה ודרכה של התורה היא דרכו. אולם גם הסנהדרין ימשיכו לבדוק ולעקוב אחר תפקוד הנשיא ולבחון את צעדיו הלכה למעשה. עליהם לוודא כי הנשיא לא מפקיר את האינטרסים הלאומיים של העם היהודי. כדי לתת תוקף למעמד הסנהדרין, על הנשיא לדווח על מדיניותו לחברי הסנהדרין במועדים קבועים או על פי בקשת הסנהדרין הנעשית באמצעות נשיא הסנהדרין. הסנהדרין יוכל להעיר לנשיא הערות ודרישות לתיקון אולם למרות כל זאת, אין הנשיא מחויב באישור פורמלי של צעדיו ומדיניותו. הדרך היחידה של הסנהדרין להשליט את רצונה על הנשיא היא באמצעות הליך בחירת נשיא חדש, מעשה שאם יבוצע- קרוב לוודאי שיעשה לאחר מחשבה מעמיקה ואחראית. לצורך אישור מהלך כזה- ידרשו לפחות 46 חברי סנהדרין לאישורו. הרמב"ם מונה את זכויות המלך (הל' מלכים ג' ח-י): א. רשות להרוג בסייף מורד במלכות. ב. רשות להרוג כל מי שמזלזל במלכות (מוסד הנשיאות) ו ג: סמכות להרוג רוצחים המנצלים פרצת בחוק כדי להתחמק מעונש. מכאן ישנה גישה כי סמכות המלך אינה קבועה ועומדת על דיני תורה, וכל עיקרה שהיא עומדת על פי הסמכות שנתנה לה מאת העם.

אף על פי שסמכויותיו של הנשיא יהיו רחבות ביותר, משפט המלוכה לא יהיה תקף במלואו כלפיו. את הנשיאות לא יוכל להוריש לבניו ויהיה עליו לתת את הדין על מחדלי פקידיו. על הנשיא לבחור את הטובים והמתאימים לתפקידים ציבוריים ותהיה לו חרות מוחלטת בחלוקת סמכויות הביצוע בין אנשיו. ניתן להניח כי לכל נשיא תהיה גישה שונה בנוגע להאצלת סמכויות וסגנון ניהול אולם בכל המקרים של כשלון- הנשיא הוא אשר יתבקש לתת את הדין. אם הנשיא לא ישתלט היטב על צוותו וממלכתו- אזי על הסנהדרין להזהירו ולהעבירו מתפקידו. הצלחת המינויים של צוות עוזריו תקבע למעשה את הצלחת הנשיא. קריטריונים לבחירת צוות העוזרים ומשרתי הציבור צריכם להיות על פי אמות מידה של יושר חכמה וכמובן שמירת מצוות, אולם עליהם גם להיבדק ולעמוד במבחנים שונים, אובייקטיבים וסובייקטיבים, בשיטות כגון מבחן פסיכוטכני, ניתוח כתב יד, ניתוח תווי הפנים של המועמד (יש דבר כזה!) ועוד. על הנשיא לוודא שכל משרתי הציבור יתנהגו בדרך ארץ כלפי הציבור, זה יתבצע תוך שימוש במנגנוני בקרה פנימיים וחיצוניים ולאו דווקא וועדות החקירה. מובן שהנשיא יוכל לעמוד בכבוד במשימותיו רק כאשר צוות העוזרים והפקידים שימנה יהיה טוב. בחירה כושלת של עוזרים, לא תאפשר קיום מנהל תקין.

4. חוק ומשפט בישראל

הקדמה

האמירה בפרק זה הוא שהקב"ה נתן את המשפט בידי בני האדם, ורק בידיהם, אולם אם נתחמק ממחויבות זאת, המשפט חוזר את הקב"ה, אלא שאז הקב"ה נאלץ לשפוט את החברה כמכלול ואגב כך בעונש נושאים כולם, הטובים והרעים ללא אבחנה. האידיאל היהודי הוא שלא יהיה צורך במשפטים בכלל. כולם ידעו את החוק וכולם יקפידו על התורה ודרך ארץ. אולי יהיו כמה יוצאי דופן שיחטאו לשם ואז די במערכת בתי הדין היהודית בכדי להתריע, להפעיל לחץ פסיכולוגי, להצביע על העוול ולהוקיע את החטא. הכי טוב זה חינוך. הרבה חינוך עד שנייתר את בתי הדין, בטח אלו העוסקים בפלילים. לא החוק והענישה הם שמחזיקים את הסדר החברתי אלא דווקא הציבור עצמו, וזאת על ידי זה שהוא מנצל את כוחו ומפעיל לחץ חברתי פנימי כנגד תופעת העבריינות. גם המנהיגים והשופטים הם חלק מהציבור והם משמשים דוגמה ומופת לעם הרואה אותם והולך בדרכם. וכבר אמרו חז"ל (שבת קלט): "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל. שכל פורענות שבאה לעולם, לא באה אלא בשביל דייני ישראל".

הקמת בתי דין של המדינה (מעבר לבתי הדין היהודיים) הנה צורך השעה, במיוחד בתקופות בה אנשים אינם מקפידים על שמירת החוק בכלל ועל שמירת התורה בפרט. אחרי שהמצב יתייצב, והפשיעה תחזור למימדים שוויצריים, נוכל גם אנו לבטל את בתי הדין של המדינה ממרבית תפקידיהם ולהשאיר את המשפט היהודי הידוע בהקפדתו על דיני ראיות עד כי קשה מאוד להרשיע בעזרתם, כשיטה הדומיננטית בישראל.

הקב"ה השופט את צאן מרעיתו במשפט הצדק ("ושפטתי בין שה בריה לשה רזה") מעביר את האחריות לבני האדם: "והקימותי עליהם רועה אחד...עבדי דויד" (יחזקאל לד כ). על החברה להיות מונהגת ע"י מנהיג בשר ודם אשר מתכונותיו לשפוט את אנשיו בצדק ללא משוא פנים. על המערכת החברתית מוטלת האחריות למנות מנהיג על מנת ליצור מערכת מסודרת המסוגלת להביא במשפט את תושביה. אם לא תעשה כן, יפקיע הקב"ה את שלטונה ויחזיר את המשפט והמלכות אליו שלא באמצעות תיווך המנהיג עם כל ההשלכות הכואבות שיש למהלך כזה. כנאמר: "הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם" (יחזקאל לד י). המשמעות של בגידת הרועה-המנהיג בתפקידו היא חמורה ביותר. היא גורמת לאיבוד הדרך, להתדרדרות מוסרית ולשחיתות, ועל כל אלו מי שנותן את הדין זה הציבור ולא המנהיג. העונש הוא גם על החפים מפשע לכאורה שהם חלק מן הציבור. זה מה שנאמר: "פקד עוון אבות על בנים..." (שמות לד ז, במדבר יד יח, דברים ה ח) וכן "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", כשאין דין ואין דיין - דור האבות חוטא ומחטיא את דור הבנים אשר משלמים עבור הכל. אולם בזמן הגאולה משפט זה כבר לא יאמר עוד, כי איש בחטאו יומת (דברים כד טז, מלכים ב' יד ו, ירמיהו לא כח, יחזקאל יח ב-ד) שהנו המצב האידיאלי. 

העם היהודי נדרש לציית לחוקי המקום, ומעניין שבין הגויים אכן היהודי הוא ממושמע וצייתן. התורה מדריכה אותנו בפרשת משפטים לציית לחוק: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועלפי המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז י-יא). כך גם על כל אחד ואחד להיות צייתן כלפי הציבור ונציגיו, אולם במקביל ברור לכולם כי יש להתעלם מכל הוראה הנוגדת את דרך התורה. נכון, הציות לחוק אינו ערך מוחלט, עיוור למציאות, אבל הציות לחוק הוא ערך יסודי בחברת בני האדם אותו צריך לאמץ בכל שיטת משטר, דמוקרטי או לא דמוקרטי וקל וחומר שגם בזמן הגאולה. ושוב בכפוף לחוקי התורה. נאמנות לחוק צריכה להיות מיושמת ע"י כולם כולל הנשיא ושריו. אולם שמירת החוק אינה פוטרת מנטילת אחריות בשיקול דעת, במיוחד אם יגרם נזק לציבור כתוצאה מאטימות מחשבתית. ליישום הצדק האבסולוטי נדרשת ממערכת המשפט אומץ לב בהפעלת שיקול דעת עצמאי בהחלטות לא שגרתיות.

כאן טמון ההבדל הגדול בין חוק המדינה (מדינת ישראל) ובין חוק התורה- החוק העברי. על פי החוק העברי אדם שיש ספק לגבי אשמתו הוא זכאי. קיומו של ספק כזה יקבע על פי ההסטוריה של אותו אדם, על פי גיליון הזכויות או להבדיל גיליון ההרשעות שקדם למקרה. יתכן בהחלט שמי שעבר לכאורה עבירה אחת אבל הוא ידוע בצדקתו וזכויותיו רבות, ייהנה מהספק ולא יורשע. אם העבירות חוזרות על עצמן זה כבר סיפור אחר. לצערי, בניגוד לכך החוק הישראלי לא מתחשב בזכויות העבר של נאשם. מצד שני, מסתבר כי מרבית אנשי האצולה שהואשמו בפלילים, מחביאים מאחוריהם קופת שרצים מפוארת אלא שהחברה פשוט התעלמה והסתירה הכל. יוצאים מן הכלל הם המקרים בהם מערכת התביעה שמה עין על פוליטיקאי סורר ואז פשוט כבר מצאה דבר מה לשלוף מולו על מנת לבזותו או לעכבו. ולהבדיל, יש ועבריינים זוכים לחסינות משיקולים שלא לעניין כמו חשש נציגי הרשויות מנחת זרועם של העבריינים או בגלל קרבה פוליטית וקשרים אחרים. רבים מאותם "המקורבים" למערכת זוכים להנחות רק בזכות קשריהם בצורה לא הוגנת ולא מוסרית. דבר זה לא יהיה מקובל כלל לאחר ביצוע הרפורמות במערכת המשפט של המדינה היהודית- פרק ב'.

הגמישות בדיני עונשין היא עובדה קיימת. במקרים רבים למשל כשיש עדיפות להבאת שלום בבית ומחוץ לבית כפי שמצאנו בפרשת נשא (סוטה) "אפילו שמו של הקב"ה נמחק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו". הצדק צריך להיות חלק מן התכונה הפנימית של כל אחד ואחד בעם אולם אנו יודעים שאין זה תנאי מספיק לשם השגת הצדק האידיאלי. יש צורך קודם כל בחינוך ונוהלי משפט תקינים, לפי סדר זה. אני גם תומך נלהב בחיזוק מעורבותו של האזרח במעשי הממסד ובמעקב אחר תקינות המערכת. לשם כך המערכת המשפטית צריכה לאפשר היזון חוזר אמיתי. מתן אפשרות לציבור לבטא את מצוקותיו יביא את המערכת להתייחס באופן יותר הוגן אל האזרח. צעדים בכיוון זה יגבירו את האמון של הציבור בממסד ויתרמו להצלחת המערכת. לכאורה נראה כי נציגי הממסד מעוניינים לדכא את האזרח הקטן, כולל בתחום הצדק והמשפט. לפעמים תופעות כמו חוסר אמפטיה ופרגון בין האנשים גורמת להרס פנימי של החברה כאשר לאחד לא אכפת מהשני. זה בא לידי ביטוי בניתוק גמור בקשר בין חלקי אוכלוסייה שונים, אדישות לצערו של האחר, בשביתות אכזריות וחסרות התחשבות מצד אחד, ובהזנחה משוועת של עובדים ופנסיונרים מצד שני (ובניגוד למצופה- אין קשר בין המקרים). למערכת המשפט צריך להיות מה לומר בנושא ועליה לומר את דברה בבירור, למערכת המשפט יש אחריות לפשר ולמצוא את המכנה המשותף בין הצבורים השונים, להשכין שלום. לצערי לא זה מה שמערכת המשפט משדרת כיום, אוירה של ניכור שרק מחריפה את הבעיות מהן סובלת החברה בישראל. זה רק חלק מהזנחת הצדק והמשפט במדינת ישראל, ובגלל זה החברה כולה משלמת מחיר יקר.

רקע

אני יוצא מנקודת הנחה כי מתפקידה העיקרי של המדינה הוא להגן על האינטרסים של אזרחיה ולספק להם את איכות החיים הטובה ביותר האפשרית. אבל גם האזרח חייב למלא את חלקו למען החברה בנאמנות ובמסירות. האינטרסים הנ"ל באים לידי ביטוי בקיומה של המערכת המשפטית השומרת על האיזון בהתחייבויות ההדדיות של כל צד. הביטחון כי באמת קיימת מערכת העומדת הכן לרשות לתבוע את צדקתו, או לחילופין מערכת הנוטלת את הובלת המלחמה בפשיעה ללא משוא פנים, היא מאוד חשובה לשמירת הביטחון הלאומי. האזרח בונה על זה. לכן דבר ראשון אם רוצים להשיג אמון במערכת- יש להתחיל עם רפורמה במערכת המשפט. לשם כך ברור שלא מספיק להוציא פסקי דין צודקים, צריך להוציא אותם בזמן ללא עינוי דין. שהרי כלל ידוע הוא כי אין הצדק במקום בו המשפט נגרר יותר מדי זמן. עיכובים בדין מראים על זלזול בציבור ועל קלקול המערכת. בניגוד למה שניתן לחשוב, אני לא מאשים את מערכת המשפט הנוכחית באחריות בלעדית לאיטיות כי המדובר על שילוב של גורמים רבים בהם מחסור בתקציב ובתקנים, חוק לא מעודכן, ורק בסוף בעיה עם מוסר העבודה ואיכות השופטים, וזאת בלי להתייחס לשיטת החוק עצמו.

כל זה דורש תיקון מן היסוד: שבירת המערכת הישנה ובניית מערכת חדשה ושונה לגמרי במקומה. נקודת המוצא כאן היא שהממשל הנוכחי יחדל מלהתקיים בעקבות האירועים שיבואו בגאולה ולכן לא באמת צריך להלחם נגד שיטת המשפט הישנה, אם כי צריך להכין אלטרנטיבה הולמת. מערכת המשפט צריכה להיות בנויה כך שתוכל לענות על כל הדרישות בזמן אמת מול סכנת הפגיעה באדם או בחברה. עד כדי כך זה חשוב שמוטב לרעוב ולהוריד רמת חיים ובלבד שלא יפגעו הסטנדרטים הגבוהים של הצדק והמשפט. מערכת המשפט הנה חשובה לא פחות מהחינוך והביטחון שהרי היא הגורם המחנך מספר אחת ואם תיכשל זה יגרור אחריו גם את מערכת החינוך והביטחון. ההגיון אומר כי שלמות כל מערכת חברתית מותנית באמון שהיא מצליחה לקבל מהאזרח. הצלחת מערכת המשפט לעמוד במשימות בהצלחה- תקבע את צביונה של המדינה ואת עתידה. תקוותי היא שבדרך למדינת הגאולה, לא נכשל במחלוקות בנושא צביונה שלמערכת המשפט והדרך המוצעת כאן תתקבל באופן עקרוני אחרת יהיה מאוחר מדי לתקן והמחיר יהיה יקר לכולנו. לכן חשוב כי ההנהגה עצמה תוכיח את נאמנותה לחוק והצדק עד שהדבר יהפוך לנורמה כדי שהציבור ידע כי הצדק והמשפט נמצאים מעל הכל. במישור המעשי, וזה טוב לכל צורת שלטון, יש להשקיע כל הדרוש לשם הקמת מערכת משפטית נאורה וברמה גבוהה.

מערכת המשפט תהיה תחת אחריותו של המפקח על בתי המשפט (להלן המפקח). המפקח לא רק ימנה שופטים אלא יהיה אחראי להקמת צוותי חקירה שיהיו חלק ממערכת המשפט, וכן יהיה אחראי להקצאת המשימות. המפקח אמנם לא יהיה שופט אולם בתפקידו יהיה לבדוק אם מלאכת השיפוט נעשית על פי אמות מידה של צדק וללא משוא פנים. שופט לא יהיה חסין בפני ביקורת, כל פסקי הדין יפורסמו וזאת בצירוף פרוטוקול מלא של הדיון בפורמט וידאו (ואם אפשר גם תמליל ממוחשב), כך שיתאפשר לעוד עיניים בוחנות להתרשם בדיעבד מהמשפט. כך תתאפשר ביקורת ציבורית, אזרחית, על מערכת המשפט בנוסף לביקורת המפקח. החשיפה לאמצעי התקשורת תעודד יותר אזרחים להפנות כל עניין ציבורי או פרטי, שנראה להם כפגיעה בצדק ולא טופל ע"י האחראים, אל בתי המשפט המתאימים ולהרחיב בכך את זכות העמידה של הציבור. כאמור: פתיחות לביקורת ציבורית היא אחד התנאים לשלטון נאור וצודק.

חשוב לציין כי בתי המשפט או וועדות החקירה אינם בדיוק סנהדרין קטנה אלא סינטזה של זה עם השיטה המקובלת כיום. ואילו סנהדרין גדולה  תתקיים ותשב בהיכל הגזית שבהר הבית.

 1-4. מבנה בתי הדין

מובן כי בעת הגאולה, החוק יהיה אחר. אין צורך לפסול את הישן באופן אוטומטי כי ממילא ההתחלה תהיה מאפס ולכן יקל על המערכת לאמץ את החוק היהודי שהוא הרבה יותר מתון, סבלני ואף נותן יותר פתח לשיקול דעת, דבר המדגיש את התובנה הייחודית לנו שלא חומרת העונש היא שתרפא עבריינות, אלא בעיקר האווירה בבית והסביבה - הם שישפיעו יותר מכל. החוק היהודי מכסה נושאים רבים וכמעט אין צורך להרחיבו אולם למרבה האבסורד, דווקא כיום, עם קימומה של המדינה הישראלית, החוק היהודי תקף אולם אינו מקבל הזדמנות הוגנת, ולמעשה נזנח מחוסר דעת והתבטלותו לעומת החוק הכללי. ואילו במדינה היהודית החוק הכללי יהיה החוק המשני ויהווה אוסף תקנות והוראות שיפרסם הממשל ואין הוא סותר את החוק היהודי. במקרים שאין קביעה חד משמעית בחוק (היהודי או הכללי), יפעל בית המשפט על פי הבנתו או על פי התייעצות עם הנשיא ונשיא הסנהדרין. חוקים תקנות והוראות יהיו באחריות הנשיא וממשלתו (להבדיל מחוקי ההלכה בסמכות הסנהדרין). הנשיא יחוקק חוקים ותקנות בתחומים הביצועיים הקשורים לפעילות ממשלתו ואם יש חשש לקונפליקט עם החוק היהודי, רצוי שהנשיא יתייעץ עם נשיא הסנהדרין, שיוכל גם להתערב מיזמתו. במקרים בהם נשיא הסנהדרין פוסל הוראת חוק של הנשיא כסותרת את רוח ההלכה, יוכל הנשיא לבקש מחברי המועצה להכריע בסמכות מי מהשניים נופלת האחריות. בתי הדין שיוקמו יתמחו בתחומים כגון: בי"ד לענייני ממון משפחה וילדים, בי"ד לענייני כלכלה ומסים וכן הלאה. נושאים פליליים ידונו בבתי משפט של ועדות החקירה (השלום). תביעות אזרחיות ידונו בבית דין רגיל או ע"י בוררים (לפי שיטת זבל"א בדין תורה), או בבי"ד המתמחה בנושאי כלכלה לפי בחירת המתדיינים. לכל בית דין אפשר שתהיה מעורבות גם בנושאים אחרים, לכן נדרש מהשופטים יכולת הבנה רב תחומית והשכלה שתאפשר להם להזמין ולהבין חוות דעת מומחים וזאת בנוסף ליכולת אינטואיטיבית. על השופט להוכיח אומץ ציבורי ככתוב: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון. לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא" (דברים א טז-יז).

בראש מערכת בתי המשפט יעמוד המפקח על בתי המשפט שיהיה בדרג שר. מתחתיו יהיו מפקחים אזוריים שיהיו מופקדים על בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום/ צוותי החקירה. המפקחים יהיו מקצוענים בתחום אחריותם, ובדומה לצוותי החקירה, אלו המופקדים על בתי המשפט הייעודיים, יהיו מומחים ברמה גבוהה בנושאים אלו. מבחינת הבכירות, מעמדם של המפקחים יהיו גבוה מהשופטים, אולם הם לא יוכלו לשפוט או להתערב בשיקול הדעת של השופטים. סמכותם תהיה מנהלית (מינויים) וטכנית במטרה לבדוק תקינות ניהול המשפטים ובחינת פסקי הדין. מתפקידם גם לשמור על האינטרסים של המתדיינים, ובמקרה וקיימת ביקורת על פסק דין מסוים, יעבירו את הערותיהם למפקח הראשי של בתי המשפט יחד עם המלצות כמו דיון חוזר בערכאה שיפוטית גבוהה יותר. המפקחים יהיו אחראים גם על חלוקת סידור העבודה של הצוותים המשפטיים על פי הצרכים. והיה ונמצא שופט שאינו עומד בקריטריונים לשיפוט, יוכלו המפקחים להזהירו ולאחר מכן גם להפסיק את כהונתו באישור המפקח הראשי על בתי המשפט. ערעור על החלטתם תהיה רק בפני בית המשפט העליון/ נשיא המדינה. לא תהיה שום ערכאה שיפוטית מעל המפקחים אלא רק המפקח הראשי ונשיא המדינה וזאת כדי לאפשר להם למלא את תפקידם ללא מורא. על המפקח מוטלת אחריות אישית לבדוק את מהלכן התקין של הדיונים המשפטיים. במקרים בהם מתעוררות שאלות מהותיות על פסיקת השופטים, יביא המפקח הראשי את הנושא לנשיא המדינה ולנשיא הסנהדרין להתייעצות. שאלות עקרוניות שיש להם עניין הלכתי והן בחזקת תקדים, יטופלו ע"י נשיא הסנהדרין, שיחליט האם להביאן למליאת הסנהדרין כדי לקבוע הלכה. בסמכות הסנהדרין לבקש בדיקה של פסק דין של אחד מבתי המשפט אם מצאו שם סתירה משמעותית מכללי ההלכה, בכפוף להחלטת נשיא הסנהדרין.

בכל עיר ואזור יוקמו בתי דין וצוותי חקירה, ומספרם יהיה על פי מספר התושבים או על פי הצורך המתבקש לפי החלטת המפקח. צוות חקירה טיפוסי יורכב מחמישה חברים כאשר לפחות ארבעה מהם יהיו מעורבים בחקירה, ושלושה בשיפוט. צוותי החקירה יהיו מופקדים על כל שלבי החקירה, ההבאה לדין והשיפוט. יוצאים מן הכלל הם בתי הדין למשפחה, משפט אזרחי וממונות, תעבורה וכד', שלא יעסקו בחקירות ולא ישמשו כצוותי חקירה. יש לציין כדוגמא את בית הדין למשפחה, בהשוואה לעת הכתיבה זה יראה כסינתזה בין בתי הדין הרבניים ובתי המשפט. הוא יפעל בהתאם להוראות ההלכה כמובן, אולם השופטים יהיו אנשי אשכולות, בעלי ידיעה רחבה מעבר להלכה. מעל בתי הדין המקומיים וצוותי החקירה יעמדו בתי דין מחוזיים שם ישפטו עבירות חמורות וכן ערעורים על החלטת ערכאות נמוכות. בתי הדין המחוזיים לא ישמשו כצוותי חקירה וישבו בהרכב של שלושה שופטים. ערעור על פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים יהיה בבית המשפט העליון שבסמכותו לדון גם במשפטים בעלי חשיבות לאומית או ייצוגית כערכאה יחידה. בבית המשפט העליון ישבו שופטים שימונו באופן ישיר ע"י נשיא המדינה והוא יעמוד בראשה ויאשר את פסקי הדין שלה. הנשיא יוכל למנות כל אדם לתפקיד, אולם סביר יותר שחברי מועצת הזקנים (חלקם או כולם או ברוטציה) יהיו המועמדים הטבעיים לשרת שם לסירוגין. נציגי הסנהדרין לא יוכלו לשרת בבית המשפט העליון במיוחד לאור העובדה כי הם ממילא עליונים לכל משפט ובמיוחד כדי למנוע עוד סיבה לקונפליקט בינם ובין הנשיא. נשיא המדינה אם ירצה, יוכל להעביר דיונים חשובים לידי הסנהדרין על פי טובת העניין. הנשיא יוכל לשמש גם כדן יחיד במשפטים ובהליכי ערעור, לחון אנשים שהורשעו ולהחמיר בעונשם של חייבים.

2-4. צוותי החקירה והמשטרה

הצורך בהליכים מהירים מצד אחד ושיפור הצדק מצד שני, הביאו אותי למסקנה שאין מנוס אלא להקים את בית המשפט החוקר (צוותי החקירה) והמדובר בעיקר על עבירות כלכליות, הפרת אמון ושחיתות בהם המשפט נמשך לאורך שנים. עקיפת הביורוקרטיה לא מחויבת להיות על חשבון הצדק אלא לטובת הצדק בכך שהדין יראה ויעשה קרוב ככל האפשר למועד ביצוע העבירה. אגב, שיטת דומה של שופט חוקר מוכרת גם באירופה (למשל בצרפת) ואין בכך חידוש מהותי. בית המשפט החוקר יהיה בנוי מצוותים שיוכשרו מראש לתפקיד שיפוטי ולניהול חקירות מורכבות. מערכת ההכשרה של השופטים חוקרים תכלול לימודים כלליים ברמה אקדמאית, הכשרה בתחום החקירות, התמחות בחוקים ובמשפט עברי. יש כאן שאלה: האם השופטים העוסקים במשפט כללי צריכים להיות דיינים על פי ההלכה? התשובה תלויה במידת האמון שאנו נותנים. לכאורה תעודת דיינות תוסיף לגיטימציה, למעשה התחום ההלכתי בעיסוקם מצטמצם לטור חושן המשפט (ממונות דיני ראיות הדין האזרחי והפלילי), ודי אם יכירו אותו על בוריו. מרבית השופטים יתמחו גם בתחומים נוספים כמו כלכלה, ראיית חשבון, מדעים וכד'. השורה התחתונה היא שהשופטים יהיו אנשי אשכולות שיהיו מצויים בהשכלה כללית כמו גם במשפט העברי והכללי. וזאת מבלי להזכיר עמידה בנורמות מוסריות ויהודיות.

נתייחס לסמכויותיהם של צוותי החקירה מול המשטרה הרגילה. שני גופים אלו הם ישויות נפרדות לחלוטין. צוותי החקירה יופקדו על חקירת עבירות בכל התחומים שאינם עבירות מיידיות (אלימות). צוותי החקירה יהיו מופקדים גם על המשפט בעבירות שאינן חמורות (רצח אונס ובגידה). לצוותי החקירה יהיו סמכויות חקירה, אולם תפקידם לא יהיה בתחום המניעה. זו נמצאת בסמכות המשטרה הרגילה (הכחולה). אם תתבקש, תסייע המשטרה לצוותי החקירה במתן גיבוי מתאים. המשטרה היא המופקדת הבלעדית על מניעת פשיעה ושמירת שלום הציבור ומתפקידה להראות נוכחות בשטח ולשמש כזרוע המבצעת של השלטון ובית המשפט. המשטרה תמשיך לבצע את תפקידה המסורתי, תחקור אירועי גניבה, שוד, רצח וכד', תגבה עדויות ותגיש את הממצאים לבית המשפט. אם יש תיק חקירה קשה או לא מפוענח, רשאי המפקח על צוותי החקירה להעביר את המשך החקירה מהמשטרה לאחד מצוותי החקירה לשם השלמתו, וזאת בשיתוף המשטרה, הכל לפי טובת העניין. וועדות החקירה הם שיחקרו שחיתויות בשירות הציבורי ויפעלו למניעתם, וכן ינהלו חקירות מיוחדות בתחום, מרמה, עושק, הפרת אמונים, מסים, מעילה בכספים, שוחד, הטיית משפט, הסתה, פרסומי כזב, פרסום פוגע, בזבוז כספי ציבור, אפליה, ניצול סמכות שלא כדין בידי עובדי ציבור ועוד. כל אלו יופקדו בידי צוותי החקירה שיוסמכו גם לסיים את כל ההליכים בשיפוט מהיר או, כשהמקרה חמור במיוחד, להגיש את התיק לבית המשפט המחוזי. סמכויות החקירה של הצוותים יהיו נרחבות כולל חיפוש בבתי חשודים וציתות לטלפונים. חקירות רגישות הקשורות לבית הנשיא יופקדו בידי נשיא הסנהדרין שימנה חוקרים משל עצמו.

צוותי החקירה יפעלו באופן עצמאי באישור המפקח על צוותי החקירה. המפקח ירכז את נושאי החקירה שיכולים להגיע גם מהציבור או מהמשטרה. ראש צוות יכול ליזום חקירה בעצמו אולם חייב לקבל קודם את אישור המפקח. כל אזרח או גוף ציבורי יוכל להתלונן או הציע למפקח פתיחת תיק חקירה בכל נושא ובסמכות המפקח לקבוע האם יש לחקור ומי יטפל בחקירה מבין הוועדות הזמינות. כל צוות חקירה יעסוק רק בתיק אחד או בתיקים בודדים בזמן נתון כדי לסיים את החקירה והמשפט ללא דיחוי. שלבי התהליך יכללו חקירה גלויה או סמויה, דיון משפטי, סיכום ולבסוף העונש שייגזר על ידי שלושת השופטים בראשות ראש צוות החקירה. הישיבות יוקלטו בווידאו ויתומללו, כך שאם תעלה שאלה על כשרות הליכי המשפט ניתן יהיה לבדוק זאת. העונש המכסימלי אותו יוכלו לגזור צוותי החקירה הוא מאסר עד 10 שנים במתקן שיקום.

לשיטת המשפט המהיר יש יתרונות ברורים לעומת הסחבת הנהוגה כיום במערכת המשפט. קודם כל זה יחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט. כולם יראו כי על כל עבירה יש עונש מיידי, ולא יעזור לו גם אם העבריין יהיה משופע בממון ובקשרים חברתיים. הרפורמה לא תהיה שלמה לפני שיתבצע גם שינוי רדיקלי במערכת הענישה/שיקום כפי שיפורט בהמשך. שימוש בזכות השתיקה של עדים ונחקרים- תהווה גורם מפליל וגם אם לא ירשיעו בעקבותיו – על האיש יוטל אות קין. על אנשי ציבור יהיה להקפיד על טוהר המידות. די אם יוכח כי פעלו שלא כהלכה וללא הסבר מניח את הדעת, גם אם לא לקחו כסף לכיס, הם ייחשבו כאילו מעלו באמון שנתנו בהם ויורשעו לפחות בהפרת אמונים. בכל מקרה, אנשי ציבור שישתקו או לא יאמרו אמת לא יוכלו להמשיך בתפקידם. בעבירות חמורות, גם בני משפחה קרובים יצטרכו לתת עדות. וכשישנה הצדקה - יותר להשתמש בכוח פיזי כדי להוציא מידע.  למדנו הרמב"ם: "שנצטווינו למסור עדות לפני הדיינים על כל מה שאנו יודעים... והעובר על מצווה זו והוא כובש עדותו – חטאו גדול" (ספר המצוות, עשה קעה). צריך שיהיה ברור לכולם- במלחמה מול הפשיעה יש להוריד את הכפפות ולהלחם בה בכל האמצעים, הפוגעים במאמץ יישאו בכל התוצאות. מהם האמצעים שהחוקרים יוכלו להפעיל - זאת נשאיר למערכת המשפט להחליט ולמפקחים לבקר. על המערכת לתת גיבוי לחוקרים בעבודתם ולתמוך בהם מוראלית בכישלונם. גם תדמית מערכת המשפט חשובה מאוד, לכן עליהם להוכיח כי הם אכן פועלים למען האזרח הקטן מול העבריינות ברחוב או בממסד. על בתי הדין יהיה פיקוח ע"י המפקח על בתי המשפט שיבדוק באופן שגרתי את מהלכם של הדיונים כדי לצמצם את החשש שחוקרים יחרגו מנורמת החקירה והמשפט ההוגנים. ייצוג הנאשמים בדין יידון בהמשך המאמר.

אנשי החוק יקבלו מספיק סמכויות כדי שיוכלו למלא את משימתם כיאות, אולם במידה ולא ישמרו על הכללים, יופעלו מנגנוני הבקרה. הבקרה תחל עוד משלב המינוי של אנשי המשפט על פי אמות מידה. ואילו הם התכונות הנדרשות? וכבר הוזהרנו במקורות "כי השוחד יעוור פקחים" (שמות כ"ג ח') וכן "כי השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז י"ט), 'חכמה' היא ידיעה מקיפה של חוקי התורה ו'פקחים' היא חריפות שכלית והרמב"ם מדגיש כי על הדיין להיות צנוע ואוהב את הבריות (הלכות סנהדרין פ"ב הלכה ז'). והגר"א מפרש זאת כי הדיין צריך להיות מופלג בתורה ובקי בענייני העולם (אדרת אליהו). המועמדים לתפקיד יעברו הכשרה מעמיקה בתחום המשפט העברי, המשפט הכללי (ברמה אקדמית של היום), חקירות ותחום כללי נוסף. הגיל לא יהיה מגבלה. בהקשר זה, ראוי לציין כי ההלכה מאפשרת למנות לתפקיד דיין גם צעיר אשר גמר את לימודי הסמכתו, "כי בזמן הזה מצויים ספרים והלכות פסוקות במרבית הנושאים ולא נדרשת מהדיין מידת גאונות כדי להורות פסקי הלכה".

כפי שנאמר כבר, בראש כל צוות חקירה יהיה ראש צוות שישמש גם אב בית הדין (נשיא בית המשפט). הוא ינהל את החקירה וגם את המשפט. בסמכותו ליזום חקירה לאחר אישור מראש או בדיעבד מהמפקח, וכן לבצע מעצר של 48 שעות לצורך החקירה. הצוותים יעבדו על פי סידור עבודה שיקבע ע"י המפקחים בהתחשבות בעומס החקירות. במידת הצורך ימנה המפקח צוותים נוספים לזירוז חקירות. אין להגביל את פעילותו של צוות חקירה לאזור גיאוגרפי מסוים, הכל יהיה בהתאם לטובת העניין.

בנוסף להקלטת כל הדיונים, ובנוסף לביקורת ע"י המפקח האזורי, ישמש המפקח הארצי (לצוותי החקירה) גם כשלב נוסף במנגנון הבקרה. מתפקידו יהיה לוודא כי המפקחים המקומיים עושים מלאכתם נאמנה וללא משוא פנים. בכל מקרה, יוכל הנאשם לערער לבית המשפט המחוזי ו/או העליון. אם כי על המערער לקחת בחשבון כי אם הערעור ידחה, הוא עלול לשאת גם בהוצאות המשפט או לקבל החמרה בעונש. עבירות חמורות שדינן מאסר יותר מעשר שנים או דין מוות (על פי חוות הדעת של ראש הצוות או המפקח) ישפטו מלכתחילה בבית המשפט המחוזי. ערעורים או עבירות מיוחדות (לפי קביעת הנשיא) יידונו בבית המשפט העליון בראשות הנשיא.

3-4. הצורך ברפורמה משפטית

מערכות המשפט בעולם המודרני הן בהחלט מתקדמות ושוויוניות יותר בהשוואה לעבר. אולם מרוב שהמערכת שואפת לקדש את החוק, יוצא כי הזכות לצדק הבסיסי נפגע, המערכת מסתרבלת מרוב ביורוקרטיה, ואינה יכולה לעמוד בעומסים שהיא בעצמה יוצרת. ברור כי במצב זה העבריינים זוכים מן ההפקר עד כי דינם מסתיים בעסקאות מפוקפקות או בלא כלום. רק חבל שאת המחיר משלמים הקרבנות והאנשים שומרי החוק.

בניגוד לנורמה הנוכחית בה הפך המשפט להיות מקודש בפני עצמו, החוק היהודי אינו רק משנה חברתית אלא היא חלק מעבודת השם שמשמעו השאיפה לצדק אלוקי כאשר הקב"ה עומד במרכזן ולא האדם במטרה לקרב את האדם אל הקב"ה. מכאן המשקל הדיני נוטה לכיוון חובות האדם על פני זכויות האדם. ואילו חובות האדם, מתחילים בראש ובראשונה עם חובת הדיינים לעמוד בעקרונות הצדק והקדושה של עם ישראל.

בלי שום קשר למשפט יהודי או משפט כללי, יש לפשט את מערכת המשפט. צריך לשאוף למשפטים שנערכים ברציפות ויסתיימו מהר ככל האפשר על מנת שלא יהיו עינויי דין לא לנאשמים ולא לקרבנות, בעיקר לא לקרבנות. יותר חשוב שהציבור ידע כי על כל עבירה מעמידים למשפט ומיד רואים את התוצאות, על פני השאלה עד כמה יש להחמיר בעונשים ומהו עונש מרתיע. אישית, איני מאמין בהרתעה, העבריינים תמיד חוזרים לפשע. זה קשור יותר לחינוך ולהפרעות נפשיות המגבילות את יכולת הבחירה החופשית שלהם עד כי אינם מודעים לתוצאות מעשיהם. אבל החשוב ביותר כשידע הציבור כי יש דין ויש דיין, הם לא יישארו אדישים לפשיעה וינדו מתוכם את האנשים שאימצו לעצמם נורמה עבריינית גם ללא צורך בחותמת משפטית. ידוע כי התמשכות הדיונים גורמת לאיבוד האמון ורבים לא פונים לעזרת המערכת. במקרים מיוחדים מוטב לעבוד מסביב לשעון ואפילו בהתנדבות, בכדי לסיים משפט בזמן, זה כדאי גם אם העלות הכספית תהיה גבוהה.

מיקומם של עורכי הדין דורש בירור. האם עצם נוכחותם בדיונים מוסיף צדק או גורע מן הצדק? התשובה מורכבת מן הסתם מכמה גורמים, החל ממשאביו הכספיים של העומד למשפט, קשריו המסועפים של עורך הדין והמניפולציות שהוא מצליח ליצור. יוצא אם כן שדווקא החלשים, אלו שלא בורכו בכיס עמוק או לחילופין לא גנבו כספים ולקחו שוחד שיממנו להם את ההגנה היקרה, דווקא להם אין צדק בשיטת המשפט הנוכחית. מצד שני הנזק שגורמים עורכי הדין למערכת הצדק יכול להיות עצום, בעיקר בגלל המשפטים הנמשכים ללא סוף, לשופטים נמאס והם מתפשרים על הדין ותיקים רבים אחרים נסגרים באין רואה. דווקא בתביעות אזרחיות יש טעם בשכירת עורכי דין, אם כי גם שם משפטים נמרחים במשך שנים ורצוי לגמור בבוררות, לכן הבעיה העיקרית נשארת בתביעות פליליות. לפחות בערכאה הראשונה יש להרחיק את עורכי הדין, מה גם שלפי המשפט היהודי לא ממהרים להרשיע וגם אם מרשיעים העונש יותר כספי (או שווה ערך) ובמקרה שלנו גם חינוך מתקן. ממילא בשיטת השופטים-חוקרים יש פחות ריחוק וניתן לצפות מהשופטים שינהגו בהגינות יתר תוך הבנת צידו של הנאשם. במרבית המקרים השופטים חוקרים יהיו מצויים היטב בנושא הדיון וזה רק יקל על כל הצדדים. אבל אם חס ושלום תהיה תלונה על עיוותי דין- אלו יבדקו ע"י מספר מנגנוני ביקורת נוספים כפי שיפורטו בהמשך, ובכל מקרה, בערכאות הגבוהות תהיה האפשרות לשכור עורך דין. הרחקת עורכי הדין מבית המשפט החוקר (השלום) לא תביא בהכרח לפגיעה בזכויות הנאשם אבל בהחלט תשפר את יעילות המערכת. בכל מקרה, מערכת המשפט לא תאפשר לעורכי דין לנקוט בשיטות של סחבת והסתר האמת. על כולם: בעלי הדין ועורכי הדין לשתף פעולה עם מערכת הצדק במידת האפשר כדי להגיע למיצוי האמת, וכל מעשה שנועד למנוע מהגעה לאמת- הנו עבירה פלילית. הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ"א הלכה א') ממליץ כי לבית הדין מותר לעזור לבעל הדין שאינו יודע כיצד יש להציג את טיעוניו ולתת לו סעד והדרכה כדי לנסות ולהבינו. יחד עם זאת על הדיין להרבות בחקירת העדים כדי למצות את האמת (הלכות עדות פ"א הלכה ד'). חומר הדין חייב להיות גלוי בפני הצדדים (אלא אם ישנם שיקולים כבדי משקל למנוע זאת) ועל בית המשפט לאפשר לבאי הדין לומר את כל אשר בלבבם אבל לנתב את דבריהם לנושאים הרלוונטיים לדיון.

יש עדויות כי בעבר חויב בית הדין העברי להצטיין בזריזות בירור המשפטים, כך למשל מעיון בתעודות היסטוריות מהעיר קרקא עולה כי בימי הביניים תוקנו תקנות המחייבות לסיים כל משפט בבית דין תחתון בלא יותר מאשר שלושה ימים ואילו בבית משפט האמצעי והגבוה עד תשעה ימים ואם לא- ישלמו הדיינים מכיסם למען הקהילה. לאיזון, יש צורך למתן את הזריזות בקביעת פסק הדין. רבי יהודה החסיד אומר כי אל לו לדיין לפסוק דין באותו יום אף כי הדין ברור לו, וזאת כי תמיד ישנה מחשבה שניה או גילוי פנימי מאוחר וראוי להמתין יום או ימים מספר. על פי עיקר דין תורה יכול הדיין לדון אפילו יחידי אולם במרבית המקרים נהגו במשפט העברי לדון בשלושה (שולחן ערוך חושן המשפט סימן ג' סעיף 2). כדי להגיע לתנאי משפט הוגנים יש למנוע מלכתחילה הקמת בית דין שבו לא שוררת הרמוניה בין חבריו דבר העלול להכניס שיקולים זרים לבית המשפט. בתלמוד נאמר כי שני דיינים ששונאים זה את זה אינם יושבים יחד בדין (סנהדרין כ"ט עמ. א') ולדעתי במקרה כזה יש לבדוק היטב את צוות הדיינים שלפחות אחד מהם אינו יכול לעמוד בדרישות לטוהר המידות דבר המטיל כתם על כל המערכת. בכל אופן יש לוודא כי הדיינים פועלים באופן ההוגן ביותר כלפי בעלי הדין וזה בסמכותו של המפקח על השופטים.

ואילו תכונות נדרשות מהשופט? השופט חייב לראות עצמו כשליח האל במשפט וכל מעילה בשליחות היא בגידה בקב"ה. התכונה החשובה ביותר אצל השופט היא יראת השם ואמונה. בלי אמונה עלול השופט להיכשל בזלזול וגבהות לב כפי שמצאנו אצל יהושפט: "כי לא לאדם תשפטו כי לה'... כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם" (דברי הימים ב יט ו-ט). מהפסוק ניתן ללמוד כי השופטים עצמם עומדים למבחן ואסור שיזלזלו באחריותם הרבה מאחר וה' צופה בהם בכל עת.

לפי המקובל במשפט העברי, פסק הדין הניתן ע"י בית הדין הוא אנונימי ועליו חותמים כל השלושה ללא פירוט מי מבין חברי בית הדין היו המזכים ומי היו המחייבים. בכל מקרה צריך לבדוק האם שיטה זאת עדיפה או שיש לאפשר לשופט במיעוט לכתוב את דעתו בנפרד מפסק הדין. בסמכותו של המפקח על בתי הדין להתערב (במיוחד אם שוכנע ע"י שופט המיעוט) ולהביא את העניין לדיון חוזר או להרכב נוסף או לערכאה גבוהה יותר.

חשיבות משפט הצדק היא כה גבוהה עד כי נאמר "ולא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא על שבטל המשפט" (טור חושן המשפט סימן א'). במשפט האזרחי עדיפותה של הפשרה על הדין חשובה היא כדי להרבות שלום וצדקה. אולם בדין הפלילי יש למנוע את התופעה הרווחת כיום של 'עסקאות טיעון' הנובעים מעומס יתר על המערכת, זהו גם מעשה אנטי חינוכי הנוגד את ערכי הצדק והיושר. לאחר ביצוע הרפורמה במערכת המשפט- לא תמצא תופעה זאת מקום בבתי הדין ולמעשה לא יהיה בה צורך וזאת מכמה סיבות: (1) התביעה ו/או חברי וועדת החקירה יוכלו להרשיע גם על סמך התרשמותם מהנאשם ושיתוף הפעולה שלו במבחן האמת. (2) בית הדין והתביעה יסיימו את התיק בהקדם האפשרי כך שלא יהיה עינוי דין או עומס על בית המשפט ולכן עסקת טיעון לא תהיה רלוונטית יותר. (3) בית הדין לא יזדקק להודאת הנאשם על מנת להרשיעו ויוכל לעשות זאת גם על סמך התרשמותו הסובייקטיבית מהעדויות. (4) בהליך שיפוטי המבוצע ע"י צוות החקירה לא יהיה תובע רשמי ולא סניגור כך שרק הנאשם ביוזמתו יוכל לבקש עסקת טיעון, אולם בקשה כזאת חייבת להיות מנומקת ומשכנעת.

יש לקחת בחשבון כי הרפורמה הזאת תצמצם במידה מסוימת את הדיסטנס בין בית המשפט המכובד ובין הנאשם, אבל כך גם יתאפשר לנאשם יותר אפשרויות להציג את טיעוניו בפני השופטים שיהיו גם קשובים אליו יותר. ראשית חברי וועדות החקירה יחקרו את בעלי הדין והרקע למעשה מחוץ לאולם המשפט (כפוף לחובת התיעוד), ורק לאחר שיגבשו עמדה וכתב אישום ימשיכו להליך המשפט הפורמאלי בו יינתן לנאשם להציג שוב את עמדתו ולהסביר את מעשיו וגם להעיד עדים ועוד, והשופטים יבדקו חזור ובדוק את פסקי דינם. שלב זה יהיה השלב הפומבי, והוא יהיה מתועד ופתוח לציבור. כדי לבסס מערכת כזאת, יש להתחיל עם צורת עבודה חדשה ומסודרת. על מערכת המשפט לתעד בצורה אמינה את כל הדיונים והחקירות שנעשו לפני ובמהלך המשפט, כך שיהיה אפשר לבדוק היטב לאחר מתן פסק הדין את כשרות מהלכי המשפט (לבקשת כל המעונין), אני מאמין כי עד למועד הרפורמה יהיו לנו האמצעים הטכנולוגיים לרשום פרוטוקולים של הדיון המשפטי בצורה ממוחשבת כך שנושא זה לא יהיה אבן נגף בפני יישום הרפורמה. יש להשקיע כל שיידרש על מנת לקצר את משך המשפט לפרק הזמן הסביר ב&#