מדינת היהודים- פרק ב'

חלק ג': מדיניות ביטחון וחברה

5. מעמד הגויים ומעמד הגרים בישראל

נושא הגר נידון בהרחבה במקורותינו, "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי" (ויקרא כ"ה כ"ג). במונח גר עם השלכה לתושבי הארץ הלא יהודים, אנו מכוונים כלפי גר תושב ולא גר צדק שהוא חלק מעם ישראל. גר תושב הנו הנכרי תושב הארץ שקיבל עליו שבע מצוות בני נח מתוך הכרה ואמונה בנבואת משה. על פי הרמב"ם, לגר תושב, מובטח מקום בעולם הבא והנו חלק מחסידי אומות העולם (הל' מלאכים פ"ח). נוכרי שאינו גר תושב אסורה ישיבתו בארץ מאחר והוא בחזקת אויב שהתורה מצווה להשמידו פן יהיה למוקש (דברים י"ב י"ז). לעניין ההצטרפות של גרי צדק לעם היהודי יש דעות לכאן ולכאן. מצד אחד נאמר ע"י רבי חלבו "קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין ע' ע"ב) שהתבסס על הפסוק "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיה י"ד א'), ומצד שני ר' אליעזר אומר (פסחים פ"ז) "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". ר' אברהם גר (תוספות, קידושין) רואה  דווקא פן לשבחם של הגרים במאמרו של ר' חלבו "לפי שהגרים בקיאין במצוות ומדקדקים בהם, קשים הם לישראל כספחת". בשונה מר' חלבו, הוא מפרש גם את ישעיה כך שהצטרפותם של הגויים לישראל בזמן הגאולה היא ביטוי לרחמי ה' על ישראל. הנביא ישעיה מתאר את העולים לארץ ישראל כולם, כולל הגרים, כברכה ומקור גאווה לישראל. ומכאן שהצטרפות גויים לישראל היא מאפיין מובהק של עידן הגאולה.

ואכן נושא זה רלוונטי במיוחד כיום כאשר חלק גדול של העולים שהגיעו מרוסיה אינם יהודים על פי ההלכה, אולם לרבים יש זיקה לישראל ורצון להצטרף לעם היהודי. לא רק העולים מרוסיה, גם משאר התפוצות מגיעים יהודים שחלקם באו ממשפחות מעורבות. ויש את האתיופים שיעברו (מי שעוד לא עבר) גיור מחמת הספק. ואחרון חביב, לאחר ניצחון הגאולה צפוי כי מוסלמים רבים יבקשו להצטרף לעם ישראל. אסור לנו לדחות אותם. בכל המקרים הנ"ל, יש להתייחס אל המגוירים כקבוצה. המשמעות היא שינתנו להם שיעורי תורה המוניים, ובהתאם יבוצעו גם גיורים המוניים. גם אם הגיורים יתבצעו בקבוצה, כולם כמובן יקפידו על המצוות אחרת מקומם לא יהיה בארץ ישראל.

יתכן כי יהיו מן התושבים הלא יהודיים שייוותרו בארץ למרות שלא יתגיירו, וגם זאת על פי  דין התורה, ובתנאי כמובן שיקבלו על עצמם את הריבונות הישראלית, וגם את שבעת מצוות בני נח. זכות הגויים בארץ ישראל נסוג לחלוטין מול זכותו של עם ישראל המבוססת בעיקר על זיקה דתית אבל גם היסטורית על ארץ ישראל. עם ישראל בארצו הוא כה קריטי מבחינה דתית עד כי חלק גדול מהמצוות לא ניתן לקיימן מחוצה לה. התורה מצווה אותנו לכבוש ולהתנחל בה ולהורישה מפני שאר יושבי הארץ, כאשר זכותנו על הארץ קיימת לעולמי עד כפי ששלטונו של הקב"ה על העולם מתקיימת לעולמי עד. זכות זאת אינה נפגעת כלל ממידת נאמנותם או אמונתם של היהודים בקב"ה, גם אם העם נענש בגלות. לכן, אם יהיו עמים שיעזו לטעון לבעלות על ארץ ישראל – המשמעות המיידית הנה מרד בקב"ה דבר השולל את זכות קיומם הם. מובן הוא כי גויים יכולים לדרוש חזקה על כל מקום בעולם- פרט לארץ ישראל, ובאותה מידה, לאף יהודי אין כל סמכות לוותר על חזקתו של העם היהודי על חלק מחלקי ארץ ישראל, בטח לא מתוך רצון אלא רק אם יובסו בקרב. ויתור שלא נעשה בכפיה הוא בגידה וכפירה בקיומו של עם ישראל. כשעם ישראל נכנס לראשונה לארץ לפני כ 3,300 שנה, הוא הציב אבנים עם דברי התורה שכל הנכנס לארץ רואה אותם ויודע למי ניתנה הארץ כנאמר: "והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלוהייך נתן לך" (דברים כ"ז ב'). כל זמן שעם ישראל גלה מארצו בגלל חטאיו, הייתה הארץ שוממה ולא מיושבת. השלטון בה עבר מאימפריה אחת לשניה והעניין בארץ לא היה רב. הישמעאלים שהיו בארץ בזמן גלותנו, הפכו אותה לשממה. בהקשר לכך כותב הזוהר: "ועתידים בניו (בני ישמעאל) לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה ריקה מישראל זמן ממושך והם יעכבו את ישראל מלשוב לארצם עד שתסתיים אותה זכות (זכות המילה-ישמעאל) כאשר ה' יפקוד את עמו" (זוהר פר' וארא). בתקופת השממה היה רק עם אחד ששמר אמונים לארץ ישראל במשך כל שנות הגלות והוא עם ישראל. אפשר שבלעדי הנאמנות לארץ- הנובעת מהאמונה החזקה בקב"ה, היה העם אובד ומתבולל בגויים. זה מחזק את אמונתנו כי בגאולה ינחל עם ישראל את הארץ המובטחת. התורה מלמדת ומצווה כי הקב"ה מסר את ארץ ישראל לעם ישראל כנדוניה נצחית. גם כאשר העם נמצא זמנית בגלות, נשמרת הנדוניה (ארץ ישראל) בידי הקב"ה לימים טובים יותר. איני מתכחש לתפקיד שנתן השם לגויים לשמש כלי בביצוע העונש לעם ישראל, מצב שעדיין קיים שהרי אנו עדיין חייבי עונשין, אבל לצערי ניצלו הגויים את כעסו של השם, הפכו את היוצרות וטענו כי עונש הגלות מוכיח כי ירושת הארץ הועברה מהיהודים שחטאו לישמעאלים. על כך נתמה מי שם אותם במקומו של הקב"ה להחליט מה מעמד ישראל לעתיד לבוא? יתכן ובחוסר אמונתנו אנו אף מחזקים תזה זאת. בתאוותנו הרבה למסור חלקי מולדת לגויים אנו מחזקים מאוד את מחשבתם כאילו להם זכויות הקניין על הארץ. הבגידה אינה רק חטא לקב"ה, אלא גם פגיעה אנושה כלפי עתיד קיומה של המדינה הישראלית. גם אם מעז יצא מתוק, הדבר אסור לחלוטין. בהקשר זה חשוב להבין כי ישנו ברית בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, ברית הנכרתת כל יום מחדש בהנחת התפילין עם הברכה "ואירשתיך לי לעולם..". מצד שני עלינו לסמוך על הקב"ה שהוא שומר על נאמנות מוחלטת לעם ישראל בלי קשר לכפיות הטובה שלנו כלפי השם. מעיקרי האמונה היא כי זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל היא ללא עוררין והיא עומדת לעולמי עד ואין לחלוק אותה עם אחרים, מי שלא מאמין בכך הוא כופר במשמעות היותו יהודי (אם כי עדיין נשאר יהודי). מצוות יישוב הארץ לא רשות היא אלא חובה, ולא רק חובה אלא כורח אלוקי וכל ניסיון להתחמק ממנו יוביל רק לאסון לעם היהודי בכל תפוצותיו.

לאותם גויים שכבר יושבים בארץ תינתן זכות הבחירה. חלקם בטח ירצו להמשיך ולגור כאן גם בזמן הגאולה, ולשם כך יהיו מוכנים להסכים עם ריבונות הקב"ה על הארץ. מן המקורות אנו למדים כי לאכלוסיה המקומית ישנן שלוש אפשרויות: השלמה, עזיבה או מלחמה. במסכת שביעית (ו' א') בירושלמי מובא: "שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנסו לארץ: הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים- ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה- יעשה". לגישתי, אם נגיע לאפשרות השלישית, המלחמה, נהיה מחויבים לסיימה לא לפני שנשיג ניצחון מושלם.

בזמן הגאולה תינתן לגר תושב הבחירה להישאר ולהצטרף למחנה העם היהודי או לעזוב. לגישתי, עקירה ("טרנספר") יזומה ומאורגנת של אוכלוסיות עוינות זה צעד נדיב עבורם וסיכון עבורנו ומוטב להימנע מכך. אבל אם אלו לא ישכילו להצטרף אלינו, מוטב להם אם יסתלקו מהארץ ואז לפחות חייהם יינתנו להם. יחסי הדו קיום המעוותים הקיימים כיום בין היהודים והמוסלמים אזרחי מדינת ישראל לא יהוו תקדים למה שיהיה בעתיד, בוודאי לא תקדים כשכיום המדינה פועלת כשלוחה אמריקאית גלותית. המצב הנוכחי מביא לפרדוקס לפיו המוסלמים רואים עצמם כאדוני הארץ אבל במקביל משרתים את הגרועים שבאויבי עמנו. מבחינתנו זה לא תקין. גם כשאנו היינו תחת שלטון זר בכל מקום בעולם, תמיד נשארנו נאמנים ותורמים לחברה, וזאת למרות שהתעללו בנו וניסו להמיר את דתנו. אם המוסלמים היו נאמנים למדינה ומכבדים את מיטיביהם- כל הבעיה הלאומית לא הייתה עולה כלל וכלל. למרבה הצער זה לא המצב וכתוצאה מהזנחת הנושא והפקרת השטח לאסלאם האנטישמי, עם ישראל עוד ישלם על כך דם יקר. אולי המחיר הגבוה שנשלם, הוא שייתן לעם את התובנה מי הוא האויב ומי הוא האוהב.

לכאורה, הדין לגבי גורל האויב צריך להיות ברור: "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם" (שמואל ב כ"ב), אולם למעשה, אחרי הגאולה חלקם ייהפך מאויב לאוהב לאחר שייווכחו בצדקתו של האל. כיום אין אנו יודעים כיצד לנהוג באוכלוסייה אזרחית עויינת והבלבול הוא רב ועצום. אפשר לומר שתהיה זאת איוולת להתנהג בסלחנות כלפי ציבור עויין דבר שידרוש תשלום כואב בהמשך. מנהיג טוב צריך לדעת להפריד בין רגשות (סלחניים) ובין חובת מילוי תפקידו על פי החוק. ובאופן פרטני יותר, היחס אל ציבור לא נאמן צריך שיהיה תקיף (וזאת אני אומר בלשון המעטה) בלי שאלות מצפוניות, שהרי ברור שכל עוד נמצאים סביבנו גורמים עויינים- קיומנו הפיזי בסכנה. מבחינה זאת לא קשה להוכיח כי המוסלמים באזור הנם שונאי ישראל ומסוכנים לא פחות מהאירופאים (הנאצים), ואני לא אומר זאת כתופעה פוסט טראומטית של השואה. ליהודים יש יחס אמביוולנטי למוסלמים, מצד אחד אנו שואפים לרצות אותם ולהגיע אתם לשלום ומצד שני אנו למדים בדרך הקשה כי "הקם להרגך השכם והרגהו". אולם האמת היא כי השלום יבא עלינו רק כאשר נתחזק בתורה, זה התנאי היחידי, ואז נהיה גם חזקים ברוחנו ובצבאנו כנאמר: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד...ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו ו-ז). ובהקשר לזה תזכורת לימינו: שלום עושים לא עם אויבים ולא עם ידידים אלא עם המתמסרים והנכנעים. בתקופת ההתנחלות של יהושוע, רק ערים ששכנו מחוץ לתחום השבטים והיו מוכנים לקבל את עליונות וריבונות אלוקי ישראל ועמו, יכלו להמשיך ולהתגורר בארץ במעמד מיוחד. אולם כאשר לא פעלנו לפי הנחיות אלו- והשארנו ערי אויב בתוך התחום, נחלנו תבוסות מאותם ערים שנשארו במעמדן הקודם בתחום הארץ.

לגבי הגויים המשתייכים לחלק הראשון שהתמסר לעם ישראל, ידוע כי באותם ימים היו רבים שהצטרפו פיזית לעם היהודי. בתקופת החשמונאים והורדוס גם היו מקרים בהם צורפו הגויים שהיו בשטחי כיבוש לעם היהודי. אולם בימינו גיור המוני הינו נושא רגיש וטעון. אולם בזמן הגאולה ברור כי הנושא יחזור לסדר היום. יש הרבה מועמדים: גויים שהיגרו לישראל והסתפחו לעם היהודי או גויים תושבי הארץ הנמצאים במעמד גר תושב שאף הם מועמדים להצטרף לעם היהודי. למען האמת גם חז"ל מתייחסים לנושא בצורה רצינית ולפי אחת השיטות, היהודים יהיו כל כך פופולריים שהגויים ירצו ביזמתם להצטרף לעם היהודי. בהנחה שתהליך הגיור (של מוסלמים במעמד גר תושב) ייקח הרבה זמן, אולי שנים רבות, יש לתת את הדעת למצב זה ביחס לזכויות והחובות להם הם זכאים. בשלב ראשון כל מתאזרח לא יהודי (גר תושב) יזכה למלוא הזכויות והחובות בהם השירות הלאומי והשירות הצבאי כפי שמקובל כלפי כל אזרח אחר. שוויון אזרחי מלא פרט לכל הקשור במצוות יהודיות. בשלב שני ישלימו את מהלך הגיור כל אלו שירצו להצטרף ולקחת חלק בגורל העם היהודי ואז מעמדם ישתווה גם מבחינה דתית-לאומית. אולם בכל מקרה לא יותר לגר תושב (שלפי הגדרה מחוייב לשמור שבע מצוות בני נח) לעבוד את דת האיסלאם, דת שהכריזה למעשה מלחמת קודש על הקב"ה והיהודים בפרט, והאנושות בכלל. חופש דת למי שחותר תחת הקיום היהודי, הינו איוולת, אולם ממילא התנאי לאזרחות הוא קבלת מעמד גר תושב עם כל הכרוך בכך. מוסלמי בוודאי שלא יוכל למלא אחר התנאים (המזכים אותו למעמד גר תושב), מבלי שיתכחש לעיקרי האסלאם. אותם מוסלמים שיקבלו את התנאים המזכים למעמד גר תושב, יהיו מבחינה הכרתית קרובים יותר לאימוץ הדת היהודית ומתאימים להתחיל את תהליך ההצטרפות לעם ישראל. זאת יעשה במספר שלבים: קבלת מצוות בני נח ומעמד גר תושב, לימוד יהדות ואימוץ מנהגים ומצוות מסויימות, התערות בחברה והשלמת תהליך הגיור באופן רשמי. כמובן שבשום אופן לא תותר פעילות מוסלמית ציבורית, לא יהיו מסגדים ולא בתי ספר מוסלמים. גר תושב לא יקבל מעמד זה לפני שיחתום על הצהרת כוונות בנוסח: "מתחייב אני לשמור נאמנות לעם ישראל וחוקיו ומכיר אני בריבונות הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל כפי המצוין בתורת ישראל וכן מתחייב אני לפעול ברוח הצהרת נאמנות זאת" המסרבים ישפטו על עבירת תמיכה באויב וייענשו.

נחזור לטראומת השואה. זו אכן קיימת בהקשר ליחסי הגומלין שלנו מול המוסלמים. אולם למרבה האבסורד במקום להפוך אותנו לזהירים וחשדנים יותר מול הכוונה להשמידנו, אנו הופכים לזהירים וחשדנים יותר לגבי עצמנו שחס ושלום לא נהיה אנו דומים לנאצים ופחד זה משתק למעשה את מנגנון ההישרדות שלנו כעם הנמצא בסכנה קיומית. אם שואלים היום מה הפגיעה הקשה ביותר בעם היהודי כתוצאה מהשואה- התשובה לא תהיה השמדת שליש מעם ישראל אלא הפגיעה במנגנון השרידות הטבעי והחיסון שלנו בפני תופעת השנאה העצמית

היום עם ישראל עובר שוב דה לגיטימציה. קורבן הנאציזם הופך בין יום באמצעות הסתה אגרסיבית לתוקפן העולה באכזריותו על הנאצים. אבל האמת היא כל כך הפוכה, כי אנו נאלצים להתגונן מול אוכלוסייה אזרחית נאצית עם שני ידיים קשורות מאחור כדי שלא יאשימו אותנו באותם פשעי מלחמה שבצעו הנאצים נגדנו בשואה.

אחת הבעיות התודעתיות בעת הנוכחית היא עצם העובדה שישנם יהודים שחושבים כי מעמדם של המוסלמים זהה לזכותם של היהודים על הארץ. והמדובר בעיקר על המנותקים מתורה ומצוות- חסרי האמונה בצדקתנו. בכך אנו משלמים היום את תוצאת מחדלי העליות הראשונות שהפכו את המרד ביהדות לאידיאולוגיה, כאשר טענו כי עבר זמנה של הדת והגיע העת להקים חברה חדשה. מבחינתם זכותם של היהודים על הארץ היתה ברורה ומובנת מאליה. הם למזלם עוד הספיקו ללמוד בבתי ספר יהודיים ובכך זכו לשורשיות יהודית. אבל בניהם לא זכו לשמוע יהדות. מה שהיה מובן מאליו להורים, לא היה כך עבור דור ההמשך שהתנתק מהיהדות. המנותקים מילאו את הוואקום בערכים אפסיים של צדקנות אולם למעשה קידשו את תאוותם לסיפוק מיידי שלאחריו בא ההרס העצמי.

התחדשות הציונות והפרוספריטי, משכה אחריה מוסלמים רבים מהארצות השכנות שהכפילו את מספרם באופן ניכר. הם כמובן לא הגיעו ממניעים דתיים או לאומיים, אלא ממניעים כלכליים. בין המהגרים היו בדווים, מצרים, סודנים, סעודים, חורנים, ועוד, שבאו בעידוד השלטונות. האמת היא שעד שהגיעו היהודים, הופקרה הארץ במשך מאות שנות השלטון המוסלמי וננטשה ע"י יושביה. אלפים בודדים של מוסלמים נותרו בישובים חקלאיים והיו נתונים להצקות שודדים בדווים מצד אחד ומסים גבוהים של השלטון העותומני מצד שני. בנוסף, בגלל כלכלת המקומיים שהתבססה על מרעה בלתי מבוקר (העז השחורה), הארץ עברה תהליך של השממה מואצת. יש לציין כי המוסלמים המקומיים מעולם לא הוכיחו נאמנות יוצאת דופן לאדמת הארץ דבר המסביר את העזיבה ההמונית במלחמת השחרור בעקבות נסיגת צבאות ערב הפולשים וזאת בניגוד לתיאורית ה"צומוד" ההצמדות לקרקע. גם היום "אהבת הארץ" שלהם ניכרת בעובדת נכונותם להעלות באש בשיטתיות כל חורש ויער המצוי בסביבתם הטבעית. עם אמיתי ואחראי היה מגנה בכל תוקף וונדליזם מסוג זה. התנהגות חסרת רגשות כלפי ערכי הטבע היא אנטי תזה לאמונה בבורא העולם.

אם כן, מוסלמים ישבו בארץ מאות שנים, גם יהודים ישבו בארץ במשך כל הזמן הזה. ההגירה היתה הדדית. אולם עכשיו נפל דבר: לאחר אלפיים שנות עזובה בא"י תחת שלטונם של מלכויות רבות וזרות, ברור לכל כי הארץ חוזרת לבעלות יהודית אמיתית. זאת תקופת קדם הגאולה. הגאולה ויחד עמה גם ההכרה הבין לאומית בזיקת עם ישראל לארץ ישראל בוא תבוא, בין במועדה ובין שלא במועדה. הגאולה תיעזר בגויי העולם, הם יהיו שותפים לגאולה במובנים רבים ולכן עלינו גם לראות את גויי העולם בפרספקטיבה הנכונה- לא כאויבים אלא כאובדים ועלינו כמובן לעזור להם. היהדות הנה סובלנית כלפי דתות ועמים אחרים והסיבה היא השליחות למען האמונה באל האוניברסלי. בארץ יושבים גויים שונים, אוהבים שותפי הציונות ושונאים המטיפים להשמדת עם ישראל בארץ ישראל. רק המחשבה שמותר להרוג את היהודים יכולה להביא אסון כבד על הציבור החושב זאת, וכנ"ל על אלו שמעודדים מחשבה מסוג כזה (כולל יהודים). זאת אנו למדים מן ההיסטוריה העשירה שלנו כאשר כל הגויים שניסו להכריתנו ירדו מגדולתם או נעלמו מדפי ההיסטוריה, לכן שלא יהיו מופתעים אם זה יהיה גם גורלם. אם הגויים החיים בארץ רוצים בכנות להמשיך לחיות כאן בשלום עליהם לתקן את דרכיהם באופן רדיקלי עד כדי כך שייקחו חלק פעיל בתהליך שיבת עם ישראל לארצו ובבניין הארץ. גם זכויותיהם כאזרחי הארץ ישמרו כפי שכבר ציינתי בהקדמה לגבי גר תושב.

לסיכום אחזור על העיקר. ישנן שתי אפשרויות לפתרון שאלת נוכחות הנכרים בארץ ישראל: דרך של שלום או דרך של מלחמה. הדרך המועדפת היא קבלת המרות היהודית וכן קבלת שבע מצוות בני נח עד להצטרפות ממשית לעם ישראל. בלי מילוי תנאים אלו יש להתייחס את הנכרים כאל אויב במלחמה. בהקשר לנושא הגיורים, לדעתי אין לתת מכשול בפני אלו הרוצים באמת לקחת חלק בגורל היהודי ולהצטרף לעם ישראל. יש למסד קשר זה בצורה חוקית ורשמית כי זאת הדרך הטובה ביותר לפתרון הבעיה האנושית והלאומית הכאובה הזאת.

המשמעות הלאומית של ה"שלום"

בסיס המחלוקת באזורנו בין היהודים למוסלמים, הוא קודם כל דתי. בגלל שהצד השני הוא אויב אידיאולוגי, אין לדרך הפשרה שום משמעות בכל תהליך המיועד לשם השגת הסכם שלום. המוסלמים מאמינים כי השם ביטל את הברית עם היהודים בגלל חטאם ובחר להמשיך עם מוחמד כנביאו. בכך בוטל גם זכות הקיום של עם ישראל וכל הפריבילגיות והתפקידים עברו באופן אוטומטי למוסלמים. עצמאות יהודית בארץ ישראל מהווה סתירה ליסוד האמונה המוסלמית, ומבחינתם דבר זה לא יסולח. יהודים תמיד היו במעמד של יהודי חסות בארצות המוסלמיות, ושאיפתם להחזיר מצב זה לקדמותו נכונה גם היום. במאבק זה, יש להודות הזמן אינו לטובתנו כוחם של המוסלמים מתחזק והשעון הדמוגרפי מתקתק, וכל הסכמי השלום שבעולם לא מסוגלים לעצור את פצצת הזמן הזאת.

שיתוף פעולה עם תהליך ה"שלום" המוסלמי, משמשת בעצם השלמת מהלך השמדת העם היהודי ולביטול הישות הציונית. צעד ראשון לביטול הציונות יהיה חזרתם של המוסלמים למקומות שעזבו בתש"ח כחלק מההשלמה עם "מדינת כל אזרחיה". צעד שני יהיה כשהמוסלמים יראו לנו את הדרך החוצה כחלק מצדק היסטורי לפי המוסלמים. על המנותקים ניתן לומר כי ישיבתם בארץ היא עניין של כדאיות: נח להם כאן כי כאן נולדו, כאן משפחתם וכאן פרנסתם, אולם אם וכאשר יתברר להם כי תפיסת ה"שלום" שלהם כשלה, והם יבינו כי העתיד צופן רק מלחמות, הם לא יהססו ויהיו הראשונים לעזוב ולחפש מקום אחר, מתאים יותר. רק חסרי האמצעים ובעלי האידיאלים יישארו למרות הכל, למרות סבל זוועות המלחמה בעורף ובחזית. יש להכיר בעובדות: המוסלמים לא מוכנים לוותר על דרישתם המקדמית ליישובם מחדש של ה"פליטים" ביפו לוד רמלה וחיפה, צעד הרסני מבחינת ישראל היהודית, ומכאן שהשלום הוא טקטיקה ובכלל לא מטרה. פתרונות לקונפליקט יש הרבה, אולם גם אם יהיה נס ונשיג הסכמה על פתרון בין אזורי באמצעות חילופי אוכלוסיות וחלוקה מחודשת של המזה"ת, במציאות האיסלאם הפונדמנטליסטי לא מסוגל להכיר בישות יהודית כעובדה קיימת ובוודאי שלא כמדינה ריבונית. הדרך הנוכחית של מדינאי ישראל הדוגלת בהסכמים חסרי יסוד, מבטיחה רק את המשך המלחמה. העימות היהודי-מוסלמי הנו בלתי נמנע וניזון מחומר נפץ אידיאולוגי היסטורי ודמוגרפי המסוכנים יותר מפצצת אטום. אולם זו תתפוצץ רק כשהמוסלמים ייווכחו כי ישראל מספיק מוחלשת עד כי אין נשקפת ממנה יותר סכנה. במצב זה כל האידיאות הנשגבות של שלום - יהפכו לאבק של העיתונים מאתמול. היום גם אנו מתחילים להכיר בכך כי הטרור משתלם וכל דאלים גבר. אולי הכרה זאת תביא לשינוי ערכים, כך שגם התמימים ביותר יבינו את המציאות. כשהמוסלמים כבר יעמדו דקה לפני הריסת המדינה עד היסוד, יהיה קצת מאוחר מדי בשביל לתקן, אולם המשבר הקשה יביא להכרה עצמית מחודשת, לשבירת לב האבן שלנו, וזה כבר רמז לבאות המסביר כיצד יתבצע המהפך האמוני והשיבה בתהליך הגאולה.

6. השירות הצבאי והשירות הלאומי 

השירות הצבאי יהיה התנדבותי ומקוצר, או בתשלום מלא ומקצועני המבוסס על משרתי קבע (פרט כמובן למצב חירום אמיתי, אז יגייסו ויכשירו את כל מי שמסוגל, בזמן הקצר ביותר). כבר נאמר: "הרוצה בשלום – ייכון למלחמה", השלום והעוצמה כרוכים זה בזה, כפי שאכן אנו מבקשים בתפילתנו "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהילים כ"ט י"א). בכך אנו קושרים את עבודת ה' עם השלום והשלווה. רק כאשר יברך אותנו הקב"ה בעוז ובביטחון- ישרור השלום על הארץ. על פי תפיסה זאת אין כוחנו נמדד במספר הטנקים או החיילים אלא בזכות העוצמה הרוחנית. לדעתי עיקר הפוטנציאל הגלום בכוחנו הצבאי מקורו בתושייה ובחכמת המלחמה שלנו. אסור לסמוך על כוחנו הצבאי בלבד אלא על אמונתנו בצידקנו ובכוחו של הקב"ה. גם כך החזקת צבא ענק אינו עניין כדאי מבחינה כלכלית, העומס העצום יבוא גם על חשבון איכות חיינו, ובכך מחזיר את הגלגל לפגיעה גם בביטחוננו. משיקולים אלו שהנם בהחלט שיקולי ביטחון, יש דווקא לפעול להקטנת הצבא והגדלת ההשקעות במשק. מוטב יותר השקעה בחברה ובתשתית ופחות טיפוח הצבא, אשר גודלו הפיזי אינו מעיד על עוצמתו. אולי זה לא חידוש, אולם לכל החלטה ביטחונית יש גם משמעות כלכלית, ויש ללמד את קברניטי הצבא לתת את הדעת גם על האספקט הכלכלי. הרבה כסף ירד לטמיון בעבר בגלל מדיניות הראש הקטן. ביצורים מיותרים, גדרות הפרדה, חלוקת ערכות אב"כ ללא הצדקה, בירוקרטיה מיותרת, ציוד במחיר אסטרונומי רק בגלל תקן מחמיר ועוד. מסר זה חשוב לא רק לממסד הצבאי אלא לכל הממסד הציבורי, על פיו על משרתי הציבור לתת דין וחשבון לעצמם ולציבור על כל החלטותיהם שלא יראו כאילו הם מזלזלים בכסף הציבורי.

הקטנת סדר הכוחות הצבאי (סד"כ) הנו צעד הכרחי וראשון לחיסכון בהוצאות הביטחון, וניתן לבצעו גם מבלי לפגוע בכוח ההרתעה וזאת ע"י ארגון מחדש של הצבא יחד עם הקפדה אחראית יותר על שמירת עליונותנו הצבאית במזה"ת. צמצום סדר הכוחות הצבאי (הסדיר) יאפשר גם צמצום משמעותי ביותר בכוחות העזר שאינם לוחמים וצמצום מקביל בהוצאות לביטחון. הביטחון לא יפגע משמעותי אם במקביל לקיצוץ יהיה שיפור ברמת החיילות ורמת הפיקוד ע"י אימונים אינטנסיביים של הכוחות. במסגרת הרפורמה הצבאית ישונו כל תפיסות הביטחון כפי שהן מקובלות כיום על הממסד הביטחוני כדי להתאימן לתפיסת הביטחון הנשענת על כוחות קטנים וזריזים בעלי יכולת פעולה ארוכת טווח בגיבוי מסיבי של יחידות מילואים. תפיסה זאת הנשענת בעיקר על מילואים מחייבת יצירת מרחבים מפורזים עצומים משני עברי הגבול כדי שהגבול יהיה מאוד מרוחק ממרכזי אוכלוסייה כך שכל פעילות צבאית חריגה באזורים הסמוכים לגבול יביאו לתגובה מיידית יחד עם גיוס מילואים במידת הצורך.

גם אם ישנה חשיבות ערכית ראשונה במעלה לשירות הצבאי, איני רואה הצדקה מעשית או הצדקה מוסרית בגיוס חובה לצבא. למרות זאת, יש לאפשר לכל אזרח להתנדב לצבא ללא הבדל בלאומיות וללא קשר למצבו הבריאותי, ולכן ההתנדבות לצבא תהיה זכות לכולם (וזאת להבדיל מחובת השירות הלאומי). אדם שאינו מעוניין לשרת מכל סיבה שהיא, פחד, חוסר מוטיבציה או כל סיבה אחרת, ישוחרר ללא שאלות, מחובת הגיוס (במקום, ישרתו שירות לאומי מוארך). כמובן שהמדינה תיתן מענק הוגן למתנדבים לצבא בהתאם לקריטריונים שיקבעו.

כדי להשיג את מקסימום היכולת למרות הסד"כ המצומצם יותר, יש לערוך מחדש את הצבא לפי הצרכים האמיתיים. השירות בצבא יהיה מבוסס יותר על שירות קבע ויהיו פחות ימי מילואים ופחות סדירים. הצבא הסדיר יתרכז רק באימונים ולא במנהלה ולא בביטחון שוטף. אנשי הקבע יבצעו את הפעילות הצבאית השוטפת- ביטחון שוטף, כוננות וכד', ואילו בתפקידי אחזקה ומנהלה ישרתו בעלי מקצוע שיהיו אזרחים או משרתי קבע ולא אנשי סדיר. השירות הצבאי הסדיר יקוצר לשנה אחת (נטו) המיועדת לאימונים יסודיים ברמת הפרט הצוות והפלוגה עד להבאת הלוחם לדרגת מיומנות צבאית גבוהה. לדעתי על כל חייל גם אם מתעתד להמשיך בתפקיד לא קרבי בקבע, לעבור אימוני כושר, קרבות מגע וקליעה, וזאת בנוסף לאימוני חיילות בסיסיים. חיילים הממשיכים לתפקידי פיקוד וקצונה יחתמו לשירות קבע (לפחות חמש שנים), דבר זה הכרחי כדי לעמוד בדרישות המקצועיות הגבוהות הנדרשות מהם. התקופות הנוספות מיועדות להשלמה חיילית ולאימונים כמפורט לעיל.

סגל הפיקוד של צבא הקבע יהיה אחראי גם לביצוע אימוני הרענון של חיילי המילואים. בכך יהיו המפקדים עסוקים בביטחון גם אם לא יעבדו בביטחון שוטף ורמת ההכנה הצבאית והכוננות תגבר. במקום להכין צבא גדול עם הרבה טנקים, יש להשקיע את המשאבים בהכנת גרעין איכותי של חיילים המאומנים לפעולות מתוחכמות ובביצוע ללא רבב, וכן להכנת יחידות המילואים. בגלל ההכשרה הארוכה הנדרשת מיחידות העילית, הן תהיינה כולן בקבע ובכוננות מיידית. חיילי המילואים לעומתם, ישרתו בעיקר בחי"ר שריון ותותחנים.

חיילים המעונינים בקריירה טכנית בצבא, ישרתו רגיל בשנה הראשונה (אם ירצו להיכנס לקבע). השתלבותם במקצועות טכניים תתאפשר רק לאחר סיום מגמת חיילות בשנת השירות הראשונה. חיילי הסדיר יתפנו לעיסוק בלעדי באימונים ותרגולים בלי הטרדות של בט"ש (ביטחון שוטף) שממילא יהיה מבוסס על שירותם של חיילים מקצועיים. השינויים שידרשו במבנה הצבא יכללו חשיבה מחדש בחלוקת המשימות, סדר הכוחות והלוגיסטיקה של הציוד וכלי הנשק. כאמור, הצבא יעסיק חיילים מקצועיים בביטחון השוטף ויפעיל חיילי מילואים רק במצבי חירום. חלקו של המילואים בסד"כ יהיה גבוה יחסית, אולם גם אלו לא ישמשו לביטחון שוטף אלא למצבי חירום בלבד, אולם שבועיים בשנה יוקדשו לאימונים. אנשי המילואים יקבלו שכר מלא עבור אותם שבועיים בשנה שבו יתאמנו, וכן יקבלו שכר קבוע (על פי דרגתם) חודש בשנה על עצם שמירת הכוננות. צמצום חיל הסדיר והעסקת יחידות לא גדולות של אנשי צבא מקצועיים, יחייבו שיפור צבא המילואים ורמת הכוננות שלו. יש להקים מערך גיוס מהיר של 8 שעות לגבי חלק מהמילואימניקים (על פי תפקידם הצבאי) ו 24 שעות לגבי השאר. מצב זה יתאפשר ע"י שיפור מערך המוכנות בצבא ושיפור דרכי התחבורה.

 הרפורמה בצבא מחייבת שינוי רדיקלי בכל הנושאים שנחשבו פרות קדושות. כאמור, הצבא יקוצץ בסדרי גודל בעיקר על חשבון החלק המנהלתי, הביטחון השוטף יתבצע ע"י אנשי מקצוע, היחידות יהיו יחידות ייעודיות ברמת תחכום טכנולוגית גבוהה, כך למשל שמירת קו הגבול באופן יעיל תתחיל קודם בקביעת קו הגבול האופטימלי, קו שיעבור בקווים גיאוגרפיים ברורים ומבודדים מישוב, כאשר המערכת תעבור לאמצעי תצפית וחישה אלקטרוניים שיחליפו את הצורך במוצבים נייחים. סיורים אוויריים יחד עם בלוני תצפית יחליפו את הסיורים הרכובים. בכל אירוע חשוד, יוקפצו כוחות מוטסים בשילוב גיבוי מהקרקע.  

הצבא ישתמש באופן רב יותר במסוקי תקיפה וכן במסוקים מיניאטוריים. למרות שבמלחמה יש סיכון לחיי אדם, לדעתי ניתן ואפשר להוריד את רמת הנפגעים למינימום. המיגון האישי ישופר, ובכוונתי לדרוש פיתוח מיגון יעיל יותר אולם קל ונוח יותר לכל החלקים הפגיעים.  יש להקטין את חלקן של המשימות הדורשות סיכון אישי לא חיוני כגון לחימה בשטח בנוי או לחימה בתנאים נחותים. מצבים אלו נקבעים בד"כ משיקולים פוליטיים לא רלוונטיים ויש להימנע מהם כליל. למשל, בשטח בנוי יופעלו יותר אמצעים טכנולוגיים והנדסיים כדי להתגבר על המכשולים, כאשר כלי הנדסה יפלסו את הדרך. וכל עוד תהיה התנגדות- לא יכנסו חיילים לאזור הבנוי. 

משמר הגבול יהפוך ליחידה צבאית, להבדיל משוטרים המוצבים כנהוג בשערי הכניסה למדינה. ביטחון שוטף בגבולות, כמו גם אירועי פח"ע בתוך המדינה, יהיו בתחום סמכות הצבא.

גם שירות נשים יהיה אפשרי, וזאת כמובן בהתאם למגבלות הצניעות. השירות במערכת הביטחון יהיה במסגרת אזרחית מתאימה ובשכר מלא ויהווה קריירה מקצועית לכל דבר. בשום אופן לא כחיילות רגילות. הנשים תשרתנה בעיקר בכוחות העזר ולא בתפקיד קרבי, כאשר גם שירותן בכוחות העזר יהיה אפשרי רק אם יתקיימו התנאים הבסיסיים לשירות בנות באותו מקום, בהם הסעות מאורגנות לביתן ועוד.

השירות הלאומי

התכנית אותה אני מציע משולבת ביחד עם השירות הלאומי שלהבדיל מן השירות הצבאי, הוא חובה על הכל. שירות לאומי חובה אינו המצאה שלי ובמדינות דמוקרטיות שבהן אין גיוס חובה כמו בגרמניה, נהוג לחייב אזרחים בשירות לאומי (במקום השירות צבאי). בדומה לכך זה גם הרעיון במאמר זה: שירות לאומי חובה בניגוד לשירות הצבאי. אולם בהבדל אחד: השירות הלאומי הנו חובה לכולם גם אם שירתו בצבא. המשרתים בשירות הלאומי יקראו מתנדבים למרות החובה, וזאת מהסיבה כי ללא הנכונות, תחושת התנדבות וההקרבה למען הכלל, אין טעם להתחיל את פרוייקט השירות הלאומי.

מועד השירות הלאומי יהיה לאחר הלימודים (או בגיל 18) ולפני השירות הצבאי. משך השירות הלאומי יהיה שנה אחת אולם תהיה אפשרות לתקופה נוספת בת כחצי שנה לאלו שלא היו מעונינים להתגייס לשירות צבאי. במסגרת השירות הלאומי המתנדבים ימלאו תפקידים בהתאם ליכולתם וכושרם הבריאותי. סוג המשימות אותם יבצעו מתנדבי השירות הלאומי הנו בעיקר בפרוייקטים בעלי חשיבות לאומית. החל מפרוייקטים בתחום הבניה והחקלאות, וכלה בנושאים במערכת החינוך והבריאות המותאמת גם לבעלי ליקויים פיזיים. השירות הלאומי יהיה חובה גם לבנות. הן תשרתנה בעיקר במערכת החינוך והבריאות. בנות נשואות תקבלנה הקלות בהתאם וישרתו שירות חלקי בסביבת מקום מגוריהן. מתנדבי השירות הלאומי יקבלו שכר שגבהו עד מחצית משכר המינימום (בהתאם לרמת הקושי הפיזי הנדרש). גופים פרטיים שייעזרו במתנדבי השירות הלאומי (כגון חקלאים) ישלמו למדינה את חלקם בעלויות של השירות בגובה של שכר המינימום או כפי שיקבע.

סרבנים שיסרבו להתנדב לשירות הלאומי, ייענשו בקנסות ובמאסר לתקופה של שנה. כמובן שמתנדבי השירות הלאומי יפוצו על תרומתם למען הציבור בדומה למקובל למתנדבי הצבא, ויקבלו זכויות בכסף ושווה ערך לכסף כגון נקודות זכות לדיור מהמדינה. אם נשקול את החיובי שבשירות הלאומי לעומת הצד השלילי שהוא הכפייה והקושי שבעבודה, נראה שהכף נוטה בבירור למען חיוב השירות הלאומי וזאת מטעם השיקולים הבאים: א. פיתוח המחויבות החברתית של דור העתיד למען מדינתם. ב. מעשה של הצעירים למען עצמם. ג. חינוך לעבודה ולמשמעת בעבודה. ד. הקניית ידע בסיסי בעבודות חיוניות בבית. ה. על המדינה לעשות הכל כדי לא להישען על כוח עבודה זר וזול אלא על ערכי העבודה העברית. לעומת זאת השוללים את השירות הלאומי אינם מרגישים את הצורך במחויבות אישית למדינה, יותר חשוב להם לשמור על חופש ועצמאות אישית מבלי שאחרים יכתיבו להם כיצד לנהל את חייהם. גישה זאת נכונה בתחום הצר של החיים, בתוך הבית. אולם אינה נכונה למערכת חברתית המכתיבה לפרט איך להתנהג על מנת לחזק את החברה כולה תוך ביטול זכות הביטוי לשיקולים אגוצנטריים. אנו חיים בתוך חברה גם מבלי שנרצה ומטבע הדברים עלינו לכפוף את רצוננו לטובת החברה אחרת הכל יתפרק והמחיר יהיה מאוד גבוה. תרומה לחברה היא ערך שכל אדם צריך לסגל לעצמו וזאת במיוחד במדינת הגאולה. בראש ובראשונה, מי שירוויח מן השירות הלאומי יהיה האזרח. ואני מדבר לא רק על החיים בגיל מבוגר שבהם נסמכים יותר על האחרים כדי לשמור על איכות חיים, אלא גם על חיי היום יום שהצעירים יתחילו מרמפה גבוהה יותר בזאת שיקבלו זכויות חלקיות או מלאות לדיור והורדה בהוצאות הכלליות המופנות לרפואה ולמסים, למשל. כל הטרדות הבלתי אפשריות המשעבדות זוגות צעירים לעבודה בכמה משרות כדי לשרוד, לשלם משכנתה והוצאות הכרחיות נוספות, יהיו לנחלת העבר, אני מאמין. וזאת מבלי להזכיר את התרומה לאחדות, חינוך ומוראל תושבי המדינה.

לאחר השירות הלאומי, יתגייסו המעונינים לשרת בצבא (או אם ירצו, ימשיכו את התנדבותם בשירות לאומי לתקופה נוספת, של חצי שנה עד שנה). כאמור, השירות הצבאי יהיה מרוכז ותמציתי, ולאחר מכן יחויבו בשירות מילואים לשבועיים בשנה בשכר מלא. 

7. המדיניות החברתית

התורה מצווה אותנו לדאוג לחלשים: הגר היתום והאלמנה וכל מי שנזקק לחסדי הציבור. זאת התורה החברתית על פיה עם ישראל צועד. הקהילה היהודית הייתה ידועה מאז ומתמיד בגמילות החסדים, ומובן מאיליו שהעשירים מפרישים מכספם למען העניים. כל ישראל ערבין זה לזה, כך למדה אותנו ההלכה היהודית. ומובן שמדינת הגאולה תמשיך בכיוון הערבות ההדדית בצורה מסודרת ויעילה. חלק ממנהיגי האומה ממשיך בשמירת עקרון הערבות ההדדית, תורה מסדרת הציג זאב ז'בוטינסקי (חמשת הממי"ם) וכן גם מנהיגים נוספים מתנועות העבודה הציוניות. שלא לטובה, הפכו האידיאלים המעמדיים-החברתיים לעיקר בעוד שעקרונות התורה העם והארץ נידחקו לשוליים ונעלמו. נראה כאילו העולים לארץ בעליות הראשונות התכוונו ללמוד וליישם תיאוריות סוציולוגיות מסוימות, דבר המסביר את המעמד הבכיר של התנועה הקיבוצית באותם שנים.

לפי הגדרת תפקיד המדינה, על המדינה לספק אמצעי קיום וחינוך לתושביה. וזאת בנוסף לתפקידה לספק ביטחון פיזי במסגרת מדינית חברתית מסוימת. יש הרגשה כי מרוב שהמדינה מטפלת בביטחון הצבאי, נושא הביטחון הכלכלי נדחק לשוליים. ולא כך צריך להיות. השכבות החלשות ביותר הן הקשישים והמובטלים, להם אין כוח והשפעה על קובעי המדיניות, ולכן על הממסד להיות זהיר כפליים בכל הקשור בטיפול בחלשים. על המדינה להבטיח ביטחון סוציאלי (פנסיה) לכל מבוגר או מוגבל, גם אם לא דאג לעצמו מבעוד מועד. העזרה יכולה להיות בכסף אולם חשוב יותר המגע האישי והתמיכה החברתית מצד הסביבה התומכת. רויזיה צריך לעשות בכל המערכת, על כך אין שאלה בכלל. ומדינת הגאולה בנויה יותר מכל צורת שלטון לענות על האתגר הסוציאלי, במיוחד לאור התמיכה בהקמת השירות הלאומי למען הקהילה שעיקר תפקידה יהיה לספק את המגע הישיר עם האוכלוסיות הנזקקות וכן לספק תמיכה חומרית בעזרת גמ"חים פרטיים או ציבוריים. בעקרון, תצומצם התמיכה הממשלתית בכסף למינימום האפשרי. כל אזרח הנזקק לכך, יכול לדרוש מהמדינה השתתפות בהוצאות קיום בסך של 50 דולר בחודש לנפש.  בנוסף, המשפחות הזקוקות לתמיכת דמי קיום, לא ישלמו שכר דירה חשמל או מים אם יגורו בדירה ציבורית. ובנוסף יהיו זכאים לארוחות שיובאו פעם ביום לביתם. הזכאות לתמיכה כספית או חומרית לא תהיה מותנית ברמת שכר המתקבל בעבודות צדדיות או בבעלות על נכסים או כלי רכב.

מערכת יחסי העבודה תהיה שונה בתכלית. לא עוד גופים מתווכים הגוזרים קופונים על חשבון העובד. וועדי עובדים לא יעסקו בפעילות פוליטית או בנושאי שכר והם ידרשו לעמוד בהוראות החוק כאשר חברי הוועד משרתים בהתנדבות ולאחר שעות העבודה. קרנות הפנסיה יהיו חברות ביטוח פרטיות שיספקו שירותים פיננסיים בערבות ופיקוח המדינה, ויעמדו בקריטריונים מחמירים של ניהול מקצועי. לא תהיה חובה להשתתף בקרנות פנסיה, אולם מאחר והן פטורות ממס, הן תהיינה אטרקטיביות לציבור. השירות הרפואי הציבורי יעבור וינוהל ע"י המדינה. השמירה על זכויות העובד תהיה בפיקוח של גוף ציבורי שהמדינה תקים ותממן, משהו כמו אומבודסמן, אולם יותר מעורב. שביתות לא אחראיות יביאו להעמדה לדין ותשלום פיצויים מלא לקורבנות השביתה. כל שאלה ביחסי עבודה שלא תקבל מענה מהגוף הציבורי ליחסי עבודה- תובא להכרעת בית המשפט כמוצא אחרון. אם בית המשפט לא יראה לנכון לתת סעד לעובדים שמרגישים פגועים- לא תהיה ברירה ואלו יצטרכו למצוא מקום עבודה אחר. כאשר לא יתאפשר לאדם לחסוך מספיק לעת זקנה, תדאג המדינה לספק לזקן קצבה שתאפשר חיים בכבוד כאשר כל שאר צרכיו יסופקו ע"י גמח"ים ומתנדבים (שירות לאומי ועוד). המתנדבים ידאגו לכל הדרוש כמו ארוחה חמה, כביסה, ניקיון וכן עזרה רפואית. לכאורה מדיניות זאת דורשת השקעת משאבים רבים, אולם מאחר והיא נשענת על מתנדבים- הנטל על הקופה הציבורית יהיה מינימלי. הטיפול בקשישים יעשה במידת האפשר בביתם ורק כשאין אפשרות אחרת, יועברו לבתי אבות של המדינה כשהוצאות האשפוז יכוסו ע"י המדינה. הכיוון הנכון לדעתי הוא להשקיע יותר בתשומת לב אישית ופחות בתמיכה כספית, משמעות הדבר שאנשים הזקוקים לעזרה יקבלו בעיקר תמיכה בביתם וכל מחסורם הבסיסי ימולא כולל ארוחות ואחזקת ביתם. יהיה תמיד מישהו שיבקר בביתם מידי יום יומיים וימלא אחר מחסורם באוכל, תשומת לב ושירותי בית. כל זקן הזקוק לכך, יזכה בהנחה או ביטול מוחלט של כל המסים והוצאות החשמל, המים, הארנונה, האנרגיה ועוד.

אספקט נוסף של המדיניות החברתית הוא קצבות הסעד והאבטלה. הקריטריונים לקבלת הקצבאות יוקשחו על מנת להחזיר למעגל העבודה יותר אנשים. מצד שני עובדים יתוגמלו ע"י המדינה אם יעברו הסבה מקצועית ויאמצו מקצועות פחות פופולריים.  נושא אחר הוא התמיכה במשפחות מרובות ילדים.עקרונית - אני נגד קצבת ילדים. משפחה מרובת ילדים מקבלת את ברכתה מאת השם. מעבר לכך המדינה תאפשר קצבת קיום בגובה של 50$ לנפש לכל הזקוקים ללא צורך בהבאת ראייה. מצוות פרו ורבו תתקיים מן הסתם גם בלי קשר לקצבת הילדים, ובעלי משפחות יזכו לכלכל בכבוד את בני ביתם בעזרת השם.

פועלים זרים וסובסידיה לתעשייה

על המדינה לפעול נגד ייבוא עובדים זרים שמהווים פצצת זמן חברתית וכלכלית. אם יש ענף חקלאי או אחר המשווע לידיים עובדות, ניתן למלא את החסר בעזרת מתנדבי השירות הלאומי וכן ע"י תשלום משכורות אטרקטיביות יותר. אם הענף לא מסוגל לעמוד בשכר גבוה, אולם הענף הינו חיוני למשק, אזי ישנה אפשרות נוספת לתמיכה וזאת ע"י השתתפות המדינה בשכר העבודה. אם למדינה אינטרס בייצור מקומי של מוצר עתיר עבודה זולה, אז בבקשה שתסבסד את המפעל או המוצר באופן ישיר. אם המוצר אינו חיוני או המפעל אינו מפעל מועדף (כלומר מהווה מרכיב חיוני בתעסוקת תושבי האזור), אזי דינו להסגר. כך גם המצב בחקלאות! למרות שיהיה סבסוד של ענף החקלאות, חוות שייכשלו למרות הכל, יסגרו. יש לצמצם את מספרם של עובדי הכפיים ככל האפשר ולפתח אלטרנטיבות ממוכנות. מתנדבי השרות הלאומי יתרמו אף הם את עזרתם בעונות הבוערות. יש להשתדל כי ענף החקלאות יהיה כלכלי, אחרת עדיך להתמקד יותר בענפים רווחיים במיוחד המתאימים ליצוא, על חשבון ענפים אחרים כאשר את החסר מייבאים.

יחסי עובד מעביד

על המדינה מוטלת האחריות לשמור על האינטרסים של העובדים, ועל העובדים להיות זהירים בכל הקשור בהפעלת נשק השביתה ללא שיקול דעת. במדינה המתוקנת יקבעו הסדרי השכר במשק הציבורי ע"י וועדה מיוחדת לקביעת קריטריונים שוויוניים לכל העובדים. הקריטריונים לקביעת השכר יהיו וותק, ניסיון, רמת השכלה, השירות הצבאי, הדרגה בעבודה, ההצטיינות בעבודה, רמת הקושי בעבודה, רמת הידע וההשכלה הנדרשת לעבודה, האחריות הנדרשת לתפקיד, הסיכון הכרוך באותו מקצוע והיקף המשרה. לכל הקריטריונים הללו יינתן ניקוד בהתאם לקביעת הוועדה והיא תיקח בחשבון גם את מהות התפקיד, השכר הסופי יקבע בהתאם לסך הכל של הניקוד הנצבר. יש להקפיד כי הפער בין שכר המינימום למקסימום בשירות הציבור לא יעלה על פי 6. ערעור על החלטת וועדת השכר יעשה רק אצל נשיא המדינה. הוועדה גם תמנע כל מצב של עקיפת הקריטריונים ע"י שימוש בחוזים אישיים או במתן הטבות לא חוקיות. גם גופים פרטיים יוכלו להיעזר בוועדה בקביעת דרגות השכר וזאת ללא תשלום. אולם בכל מקרה על המגזר הפרטי לשלם משכורות שאינן נמוכות משכר המינימום. זכות נוספת שתשמר לעובדים הנה פיצויי הפיטורין שגובהם חודש משכורת בשנה וישולמו לכל עובד שפוטר או נאלץ להתפטר. יש לפעול לביטול הסכמים כובלים המונעים למשל פיטורים צודקים של עובד. לדעתי אלו מביאים לירידה במוסר העבודה ולחוסר צדק משווע כאשר אין דרך לתגמל את הטובים ואין דרך להעניש את הרעים. הכלכלה החופשית תהווה את חוט השני בתורה החברתית במדינת הגאולה וזאת גם ההזדמנות הנאותה לנסות ולהגשימה על הצד הטוב ביותר. 

בנוסף להקמת הוועדה לקביעת גובה השכר במערכת הציבורית, יוקם המוסד לבוררות חובה. מוסד זה יהיה גוף משפטי בסמכות של בית משפט מחוזי שבסמכותו לדון בכל סכסוכי העבודה במשק. כל סכסוך עבודה המוכרז ע"י העובדים או כל ישות אחרת בעלת יחסי עובד מעביד, בגופים ציבוריים או פרטיים בהם לא הוכנס להסכם העבודה סעיף העוסק בדרכי פתרון סכסוכי עבודה, יובא אל המוסד לבוררות חובה. מוסד זה ישב ויחליט לאחר שמיעת כל הצדדים, מי מהצדדים צודק ובאיזו מידה יתממשו תביעותיו. מאחר ומוסד זה מקביל בסמכותו לבית משפט מחוזי, הערעורים על החלטותיו יהיו בפני בית המשפט העליון. יחד עם זאת על העובד השובת לקחת בחשבון שאם בית המשפט מצא ששבת ללא הצדקה, עליו לשאת במלוא הנזק שגרם כולל פיצוי המפעל או כל ניזוק אחר, ומלכתחילה יש להבהיר כי אם שכיר, במיוחד בגוף ציבורי, חש שרמת השכר תמורת עמלו נמוכה מדי זכותו לחפש מקום עבודה רווחי יותר, בלי לשלול את זכותו של העובד לפיצויי פיטורין.

שידוכין

ולבסוף אתייחס לנושא חשוב השייך אף הוא לתחום החברתי והוא זיווג הזיווגים. שהיא מלאכת קודש ממש לדאוג שלא להשאיר בודדים ללא בני זוג. שהרי הדרך האחרת היא להתעלם מן הנושא וכל דאלים גבר ואת התוצאות אנו רואים לצערנו כיום. אני מקווה שבימי הגאולה לא נראה יותר חרפה והפקרות בתחום הקשר בין שני המינים. זהו נושא מאוד רגיש בתחום בצנעת הפרט המטופל כיום בחברה החרדית בעיקר, בידי רבנים או הקהילות, אולם בחברה הלא דתית והמסורתית השדה די פרוץ ויש כאלו המנצלים זאת לרעה. לפי תפיסתי, יש מקרים בו על המדריך הרוחני לנקוט יוזמה משלו כדי לעזור לצעירים מן הקהילה שאין אף אחד אחר הדואג להם בסביבתם. והיו מקרים של בנות שעברו התנסויות מאוד לא נעימות בשדה פרוץ זה, ומצד שני גם בודדים שהיו יכולים למצוא זיווג מתאים ולא מצאו, אם היה קיים מישהו שתפקידו לדאוג להם. האהבה והזוגיות יכולה להבנות גם עם הזמן וכאשר יש את הבסיס והרצון הטוב לכך- הדרך פתוחה. לאנשים שמצויים בקרב קהילתם יש בד"כ טביעת עין מקצועית המבטיחה התאמה לזוגיות טובה. לעומת זאת קשרים לפני הנישואין בלי לקחת כל אחריות, היא במקרה הטוב חסרת תכלית, וברוב המקרים מביאה לתסכול ולפגיעה קשה בזוגיות בהמשך הדרך שמי שיוצא נפגע מכך בד"כ הוא המין החלש, נזק זה אף יכול להיגרר גם לדורת הבאים. כל אדם נדרש לקחת אחריות למעשיו ולקחת בחשבון את התוצאות למעשי השובבות הנעשים בגיל הצעיר. הקמת התא המשפחתי על בסיס תורתנו הקדושה היא שצריכה להיות משאת נפשנו והיא שתביא לשינוי איכות החיים של רבים ויקרים. כואב לראות את הסבל שהוא מנת חלקם של הילדים במשפחות חצויות שהוקמו מלכתחילה על יסוד מסולף. היסוד המעורער נובע בין השאר מהמציאות שהכרויות ניתן ליזום או לחפש במקומות בילוי ושם התנאים מלכתחילה אינם אידיאלים לכולם והקשר הנו על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר אותו מנצלים השרלטנים. החזקות שבהן נוטות בעקבות זאת להתייחס באופן ציני לכל מחויבות משפחתית מקובלת. והחלשות יותר שנפשן נפגעה, יסבלו ממשברים קשים שישפיעו על איכות חייהם בעתיד. ישנה רק דרך אחת כדי לחסוך את הסבל שהוא מנת חלקם של רבים, וזאת ע"י ייזום פעילות ציבורית ליצירת היכרויות באופן דיסקרטי בשיתוף עם רבנים ואנשי חינוך המכירים את כל הצדדים, טכניקת היכרויות הנמצאת בשימוש זה דורות רבים בחברה היהודית.

8. מערכת החינוך

במאמר זה אין בכוונתי להתייחס למחדלי העבר, אולם כן יש להעמיד דברים לאשורם לגבי משמעותו האמיתית של החינוך האנטי יהודי. ברור כי אין כאן מעשה חינוכי מקורי אלא רצון להשכיח את היהדות ולפסול מסרים לאומיים, ועל חשבונם לקדם את מה שמכונה ערכי הדמוקרטיה אולם באמת הם ערכי מנגנון ההשמדה העצמית של המדינה.  מה שנותר מהערכים של הדמוקרטיה זה רק הקליפה לפיה יש לתת גם לאויבי ישראל זכות לקבוע את צביון המדינה, אולם התוכן של הקמת מדינה יהודית ברוח מוסר הנביאים התפוגג לו בין ערמות המלל שנכנסו לתכניות הלימודים. שטיפת מוחם של ילדים באידיאות מזויפות וריקות, עד כדי האללתם לדרגת קדושה, היא האחראית לגידול של דור חסר אונים מבחינה לאומית, וחסר סובלנות מבחינה מוסרית. אם קדושת הדמוקרטיה והשלום עולה על ערכי לאום וביטחון, אזי לגיטימי לפי גישה זאת, גם לסתום פיות של אלו המסתייגים מהמסרים המזויפים, כפי שאכן מתבצע גם בזמן כתיבת מאמר זה.

ברור כי חינוך ריקני לא יהיה חלק מדרכה של המערכת במדינת הגאולה. אולם אין זה המקום לקבוע מה כן יהיה מאחר ומדובר בנושא מאוד מורכב ועדין. אני רוצה להאמין כי המחלוקות הרבות בין הגישות התורניות השונות ימצאו את פתרונן עם הקמת הסנהדרין.

ושוב, אני לא מתכוון לקבוע אם חצר חסידית אחת עדיפה על אחרת או אם חינוך המוכר לנו כיום כ"דתי לאומי" עדיף על זה של החרדים. ברור שיש לי דעה לפחות בנוגע לתכנית הלימודים, ועל פיה יש לשלב לימודים כלליים יחד עם הלימודים התורניים. תכנית זאת מצויה בישיבות התיכוניות ובבתי ספר דתיים ממלכתיים. יש בעיה לגבי הכנסתה למערכת החרדית. האם כדאי לפתוח את החברה החרדית להשפעות חיצוניות? מה יהיה המחיר? אני רוצה לקוות כי עם הזמן יוכנסו מקצועות כללים בכל בתי הספר, אולם במקביל התורה והאמונה לא יחסרו, אולי אף יחזקו. לדעתי לסנהדרין שיהיה גם המוביל בפתיחות והבנת הנושאים הכלליים, יהיה מה לומר בנושא.

עתיד נפשות הילדים מותנה במערכת החינוך. לכן כקו מנחה, לא אטעה אם אבקש לבנות מערכת שתוכל לענות גם על הצרכים המיוחדים של ציבור שזה עתה מצטרף לחוג שומרי המצוות, או להבדיל, ציבור שעדיין אמונתו חלשה וזקוקה לחיזוק. מכאן שכל עם ישראל יהיה חשוף למערכת חינוך לפחות מסורתית עם הלכה ופילוסופיה יהודית. לדעתי יש להתייחס את החינוך כעין השקעה שפירותיה יבוא לנו בהמשך. יש להשקיע ברצינות ולא לחסוך בגיוסם של מורים ומורות. המטרה היא חיזוק האמונה והענקת ערכי יסוד ביהדות. האם חיזוק האמונה יהיה זהה לבעלי תשובה כמו לשומרי מצוות? התשובה היא שלילית, "חנוך לנער לפי דרכו", כל קבוצה תזכה למערכת המתאימה לה. אבל אני מצפה שתוך שנים מספר ילך ויצטמצם הפער עד שנוכל לבסס מערכת חינוכית בעלת סדר יום דומה לכולם. יש בעיה בהנחלת חינוך זהה לפלגים ועדות שונות. תהיה התנגדות טבעית, יצטרכו לשמר את ההבדלים במסורת ובתרבות גם בבתי הספר לדור שני ושלישי אחרי הגאולה. אולם מצד שני הייתי מצפה לפשרה והתקרבות. הרי לא יתכן להמשיך יריבויות בין החסידים והמתנגדים או בין הספרדים לאשכנזים לתוך ימי הגאולה, כשאנו יודעים שדרך הגאולה היא בראש ובראשונה שלום בין אדם לחברו ובין אדם למקום. לכן יש לשאוף להגיע לנוסחה מוסכמת בחינוך בפרט ובמנהגים בכלל מיוחד בקרב ציבור שומרי המצוות לזרמיו השונים. אולם עד אז אני מקווה שניתן יהיה להתחיל בחינוך לפתיחות: לקבל, להבין ולדעת להתמודד עם דעות השונות משלך. זאת משימה קשה גם כיום ותהיה קשה יותר להשגה בחברה החוששת מכל שינוי באורח חייה ובצדק. האלטרנטיבה היא לצערי המשך מלחמות הדת והמשך השנאה. לכן אני רואה כאתגר, אולי אתגר בלתי אפשרי, לפעול בתחום המגזר התורני ולקוות כי הגאולה תאיר עיני כולם למעשים של רצון טוב ורוח פייסנית למען טובת כלל הציבור.  שמירת תורה המאחדת את כולנו והנכונות לוותר במשהו כדי לחזק את המשותף לכולנו, היא סוד ההצלחה.

על מערכת החינוך רובה ככולה לפעול על פי עקרונות ממלכתיים לאומיים המנחים את כל עם ישראל. המימון והניהול של מערכת החינוך תתבצע ע"י המדינה, אם כי מערכת חינוך עצמאית תותר על פי חוק אולם עדיין תהיה תחת פיקוח ותפעל על פי העקרונות המנחים של המדינה. יש להקים ולפתח תשתית לחינוך כללי ותשתית לחינוך יהודי המשלבים מדע וטכנולוגיה יחד עם לימודי קודש. יש ליישם חינוך טכנולוגי החל מהגילאים הרכים (מגיל הגן) יחד עם החינוך היהודי ולעודד את דפוסי החשיבה והלמידה של התלמיד. אחד מיסודות שיטת החינוך תהיה העיקרון של "חנוך לנער על פי דרכו", שהיא התאמת מגוון תכניות חינוכיות לציבור התלמידים שהוא כמובן הטרוגני מבחינת היכולת האישית. הדרישה לחינוך טכנולוגי היא מתבקשת אם ברצוננו לתת מענה לצורך בפיתוח התעשיות המתקדמות. כמו שאני מצפה שהמגזר הלא דתי יקבל על עצמו לימוד תורה ומצוות, כך אני תקווה כי המגזר החרדי יקבל על עצו גם לימודי חול וזאת על פי הטעמים שמובאים בהמשך. אני מאמין כי בין שאר הנסים שיתרחשו בימי הגאולה יהיה גם נס פתיחת לבבותינו לתורה ולהשכלה שעד כה לא היינו פתוחים אליהם מסיבות רבות, וכך נוכל לקבל את תורת המדע ואת מדע התורה כחלק ממציאות הבריאה והגאולה.

על פי ההלכה אמנם נאמר כבר ע"י רבי נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה אלא תורה" קידושין דף פב א. אולם הרבה מתרצים שאת זה הוא מיישם רק כלפי עצמו לפי שראה את בנו מצליח בלימודי תורה. החת"ם סופר מסייג את דברי רבי נהוראי ומסביר שהמקצוע משמש כמקור פרנסה ועל כן "מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות". והוא מוסיף שגם אם המלאכה משמשת לא רק לפרנסה אלא ל"יישובו של עולם" ותורמת לקדמה הטכנולוגית – יש למלאכה חשיבות מרובה ונחשבת היא למצווה כאילו היא עבודת הקרקע הקשורה לפיתוח ארץ ישראל, וזאת בניגוד למצבנו בגלות כאשר ישבנו בחו"ל ולא היה לנו עניין בתרומה לחיילות הגויים ויישובו של עולם. מכאן שלפי פרשנות החת"ם סופר דברי רבי נהוראי מתייחסים לגלות כאשר אנו מפוזרים בין האומות. 

צביון מערכת החינוך יקבע ע"י הנשיא וממשלתו והכיוון יהיה בבירור חינוך לתורה ומצוות. אולם יחד עם זאת ברור לי כי בכל מערכת חינוך יהודית יהיו וריאנטים כאלו או אחרים ואין בידי לקבוע כעת מה יהיה הכיוון או איזה אוטונומיה תינתן לבתי הספר השונים. כפי שציינתי קודם, אין לי גם מענה לשאלות קשות הנוגעות לאחדות החינוך בימי הגאולה, כמו החלוקה בין מערכת חינוך ספרדית לאשכנזית, ליטאית או חסידית, חרדית או כיפות סרוגות וכן הלאה. לפי המצב כיום סביר שמידה זאת או אחרת של שונות עדיין תישאר בין הזרמים הרבים. אולם בלבי פנימה אני מקווה שהמגמה החינוכית המרכזית תהיה על פי דרכו של הרב קוק, שהיא סובלנית מטבעה ובנויה גם לקבל לתוכה מכל העדות ומכל הזרמים באהבת ישראל כנה. אולם על פי כל שיטה שהיא, על המערכת לחנך לתורה ומצוות באמונה ובאהבה, אהבת הלימוד, חינוך לדרך ארץ ולאהבת הארץ ולמדע ודעת. חינוך לאהבת הארץ יקבל משקל גדול במערכת כי ממנה אנו שואבים את הכוחות להתמודד ולהלחם על ארצנו האהובה נגד כל אלו הקמים נגדנו, נושא המורגש כיום בחסרונו מאוד מאוד. האתגר החינוכי ידרוש מאמץ רב של כל זרועות הממשל שיתרמו את חלקם למען הנושא. זאת הסיבה הראשונה לקיצור השירות הצבאי יחד עם השירות הלאומי לשנתיים, ומאותה סיבה גם שירות המילואים יתבצע בתקופת הקיץ בלבד. העלאת קרן החינוך תתאפשר רק אם החינוך יהיה חינם וזמין לכל וייתן מענה לכל רמות הלימודים וסוגי התלמידים. יש לפטור מתשלום את לימודי החינוך היסודי והתיכון וכן לפטור מתשלום מקצועות מועדפים בהשכלה הגבוהה. כמו כן יש לתת מלגות קיום לתלמידי ההשכלה הגבוהה בהתאם לקריטריונים כמו חשיבות מקצוע הלימוד, הצטיינות, התנדבות ועוד.

בתחום החינוך והמשמעת בבתי הספר, מובן הוא שיש לדרוש מן התלמידים צייתנות ונועם הליכות. הסדר והמשמעת בבתי הספר הם גם המפתח להגברת רמת הלימוד. תלמידים שאין להם עניין באידיאה מסוימת בחייהם, טבעי הוא שימצאו עניינים ריקניים ושליליים למלא את החסר. כדי לא להגיע למצבים של חוסר משמעת יש להציב כמטרה אידיאית את עניין המוסר (כחלק מהחינוך התורני) וכן יש לתת להנהלות מוסדות הלימוד אוטונומיה בבחירת צוות המורים, אולם אלו יהיו תחת פיקוח המדינה. לבתי הספר תהיה גם אוטונומיה במתן תוספות לשכרם (בפיקוח ובהתאם לקריטריונים, למורים ולמנהלים כאחד) ובגביית הוצאות אלו מהתלמידים, וכן בבחירת התלמידים שיתקבלו ו/או ימשיכו ללמוד בבית הספר. לדעתי יש לבטל בעקרון את חובת בית הספר לקבל כל תלמיד ולא להיבהל אם תלמיד לא מוצא בית ספר קרוב למקום מגוריו. בכל מקרה יש לדרוש מההורים לקחת אחריות כלפי מעללי בניהם ואם אינם מסוגלים – אזי יש להפקיע את חינוך בניהם מידם. כל תלמיד יחויב באופן אישי על התנהגותו במהלך שנת הלימודים ואם צריך – אזי יש לעשות להפסקת לימודיו של התלמיד אחרת תפגע מערכת החינוך כולה. כאן יש לציין כי תופעות כאלו במערכת החינוך התורנית הנן נדירות יחסית בהשוואה למערכת החינוך הכללית. מצד מערכת ההוראה- כל הפגנת פתיחות שלא במקום עלול להביא לידי תוצאות הפוכות. לגבי חינוך לפילוסופיות כלליות, נושא חשוב ומעניין בפני עצמו, הגיל הנכון לדעתי הוא לאחר בגרות ויהיה נכון ללמדו בחינוך הגבוה שאז יוכלו הלומדים להיות יותר מוכנים חינוכית וביקורתיים רעיונית עד כדי כניסה לשדות זרים מבלי לתעות ולאבד כיוון. גדולי ישראל בהם קוהלת, הרמב"ם והרבי מלובביץ יכלו לעבור מסלול כזה בבטחה ולצאת משם רק מחוזקים, אולם לא הייתי חותם כזאת על אדם מן השורה.

מערכת החינוך צריכה לחנך לאידיאלים, להגשמה האישית וללקיחת אחריות. חינוך לאחריות מצד אחד דורש גם פתיחות רעיונית מצד שני, אם כי במסגרת הגבול של הטעם הטוב והחוק והסדר. פתיחות רעיונית (ולא פתיחות חינוכית) היא לדעתי חיונית בחברה הטכנולוגית, בחברה המתבססת על עקרון המידע החופשי ועל פיתוח התעשייה והתחרות בעולם הכלכלי. הצלחת הפתיחות מותנית בעוצמה התורנית והרוחנית שיש לכל אחד מאתנו. אמנם בזמנים קדומים היו חכמי ישראל קשובים לנכסי התרבות הכללית אם כי בזהירות מרובה. הפתיחות מאפשרת מעבר תרבותי דו סטרי בין התרבויות, כמו הוצאת מושגים וערכים מתחום היהדות החוצה והכנסת מדעים כללים וטכנולוגיים פנימה. באופן זה ניתן להגיע למיצוי אופטימלי של היח–