מדינת היהודים-                        פרק ב               עמוד הבית                                                     

                                                                                                                                

                                                                                                                           

מדינת היהודים- פרק ב'

תוכן העניינים

פתיחה

חלק א':  זכותנו על הארץ   

 חלק ב': מבנה הממשל ומערכת המשפט

 חלק ג': מדיניות ביטחון וחברה

 חלק ד': המדיניות הכלכלית   

 

חלק ג': מדיניות ביטחון וחברה

 

5. מעמד הגויים ומעמד הגרים בישראל

נושא הגר נידון בהרחבה במקורותינו, "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי" (ויקרא כ"ה כ"ג). במונח גר עם השלכה לתושבי הארץ הלא יהודים, אנו מכוונים כלפי גר תושב ולא גר צדק שהוא חלק מעם ישראל. גר תושב הנו הנכרי תושב הארץ שקיבל עליו שבע מצוות בני נח מתוך הכרה ואמונה בנבואת משה. על פי הרמב"ם, לגר תושב, מובטח מקום בעולם הבא והנו חלק מחסידי אומות העולם (הל' מלאכים פ"ח). נוכרי שאינו גר תושב אסורה ישיבתו בארץ מאחר והוא בחזקת אויב שהתורה מצווה להשמידו פן יהיה למוקש (דברים י"ב י"ז). לעניין ההצטרפות של גרי צדק לעם היהודי יש דעות לכאן ולכאן. מצד אחד נאמר ע"י רבי חלבו "קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין ע' ע"ב) שהתבסס על הפסוק "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיה י"ד א'), ומצד שני ר' אליעזר אומר (פסחים פ"ז) "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". ר' אברהם גר (תוספות, קידושין) רואה  דווקא פן לשבחם של הגרים במאמרו של ר' חלבו "לפי שהגרים בקיאין במצוות ומדקדקים בהם, קשים הם לישראל כספחת". בשונה מר' חלבו, הוא מפרש גם את ישעיה כך שהצטרפותם של הגויים לישראל בזמן הגאולה היא ביטוי לרחמי ה' על ישראל. הנביא ישעיה מתאר את העולים לארץ ישראל כולם, כולל הגרים, כברכה ומקור גאווה לישראל. ומכאן שהצטרפות גויים לישראל היא מאפיין מובהק של עידן הגאולה.

ואכן נושא זה רלוונטי במיוחד כיום כאשר חלק גדול של העולים שהגיעו מרוסיה אינם יהודים על פי ההלכה, אולם לרבים יש זיקה לישראל ורצון להצטרף לעם היהודי. לא רק העולים מרוסיה, גם משאר התפוצות מגיעים יהודים שחלקם באו ממשפחות מעורבות. ויש את האתיופים שיעברו (מי שעוד לא עבר) גיור מחמת הספק. ואחרון חביב, לאחר ניצחון הגאולה צפוי כי מוסלמים רבים יבקשו להצטרף לעם ישראל. אסור לנו לדחות אותם. בכל המקרים הנ"ל, יש להתייחס אל המגוירים כקבוצה. המשמעות היא שינתנו להם שיעורי תורה המוניים, ובהתאם יבוצעו גם גיורים המוניים. גם אם הגיורים יתבצעו בקבוצה, כולם כמובן יקפידו על המצוות אחרת מקומם לא יהיה בארץ ישראל.

יתכן כי יהיו מן התושבים הלא יהודיים שייוותרו בארץ למרות שלא יתגיירו, וגם זאת על פי  דין התורה, ובתנאי כמובן שיקבלו על עצמם את הריבונות הישראלית, וגם את שבעת מצוות בני נח. זכות הגויים בארץ ישראל נסוג לחלוטין מול זכותו של עם ישראל המבוססת בעיקר על זיקה דתית אבל גם היסטורית על ארץ ישראל. עם ישראל בארצו הוא כה קריטי מבחינה דתית עד כי חלק גדול מהמצוות לא ניתן לקיימן מחוצה לה. התורה מצווה אותנו לכבוש ולהתנחל בה ולהורישה מפני שאר יושבי הארץ, כאשר זכותנו על הארץ קיימת לעולמי עד כפי ששלטונו של הקב"ה על העולם מתקיימת לעולמי עד. זכות זאת אינה נפגעת כלל ממידת נאמנותם או אמונתם של היהודים בקב"ה, גם אם העם נענש בגלות. לכן, אם יהיו עמים שיעזו לטעון לבעלות על ארץ ישראל – המשמעות המיידית הנה מרד בקב"ה דבר השולל את זכות קיומם הם. מובן הוא כי גויים יכולים לדרוש חזקה על כל מקום בעולם- פרט לארץ ישראל, ובאותה מידה, לאף יהודי אין כל סמכות לוותר על חזקתו של העם היהודי על חלק מחלקי ארץ ישראל, בטח לא מתוך רצון אלא רק אם יובסו בקרב. ויתור שלא נעשה בכפיה הוא בגידה וכפירה בקיומו של עם ישראל. כשעם ישראל נכנס לראשונה לארץ לפני כ 3,300 שנה, הוא הציב אבנים עם דברי התורה שכל הנכנס לארץ רואה אותם ויודע למי ניתנה הארץ כנאמר: "והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלוהייך נתן לך" (דברים כ"ז ב'). כל זמן שעם ישראל גלה מארצו בגלל חטאיו, הייתה הארץ שוממה ולא מיושבת. השלטון בה עבר מאימפריה אחת לשניה והעניין בארץ לא היה רב. הישמעאלים שהיו בארץ בזמן גלותנו, הפכו אותה לשממה. בהקשר לכך כותב הזוהר: "ועתידים בניו (בני ישמעאל) לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה ריקה מישראל זמן ממושך והם יעכבו את ישראל מלשוב לארצם עד שתסתיים אותה זכות (זכות המילה-ישמעאל) כאשר ה' יפקוד את עמו" (זוהר פר' וארא). בתקופת השממה היה רק עם אחד ששמר אמונים לארץ ישראל במשך כל שנות הגלות והוא עם ישראל. אפשר שבלעדי הנאמנות לארץ- הנובעת מהאמונה החזקה בקב"ה, היה העם אובד ומתבולל בגויים. זה מחזק את אמונתנו כי בגאולה ינחל עם ישראל את הארץ המובטחת. התורה מלמדת ומצווה כי הקב"ה מסר את ארץ ישראל לעם ישראל כנדוניה נצחית. גם כאשר העם נמצא זמנית בגלות, נשמרת הנדוניה (ארץ ישראל) בידי הקב"ה לימים טובים יותר. איני מתכחש לתפקיד שנתן השם לגויים לשמש כלי בביצוע העונש לעם ישראל, מצב שעדיין קיים שהרי אנו עדיין חייבי עונשין, אבל לצערי ניצלו הגויים את כעסו של השם, הפכו את היוצרות וטענו כי עונש הגלות מוכיח כי ירושת הארץ הועברה מהיהודים שחטאו לישמעאלים. על כך נתמה מי שם אותם במקומו של הקב"ה להחליט מה מעמד ישראל לעתיד לבוא? יתכן ובחוסר אמונתנו אנו אף מחזקים תזה זאת. בתאוותנו הרבה למסור חלקי מולדת לגויים אנו מחזקים מאוד את מחשבתם כאילו להם זכויות הקניין על הארץ. הבגידה אינה רק חטא לקב"ה, אלא גם פגיעה אנושה כלפי עתיד קיומה של המדינה הישראלית. גם אם מעז יצא מתוק, הדבר אסור לחלוטין. בהקשר זה חשוב להבין כי ישנו ברית בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, ברית הנכרתת כל יום מחדש בהנחת התפילין עם הברכה "ואירשתיך לי לעולם..". מצד שני עלינו לסמוך על הקב"ה שהוא שומר על נאמנות מוחלטת לעם ישראל בלי קשר לכפיות הטובה שלנו כלפי השם. מעיקרי האמונה היא כי זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל היא ללא עוררין והיא עומדת לעולמי עד ואין לחלוק אותה עם אחרים, מי שלא מאמין בכך הוא כופר במשמעות היותו יהודי (אם כי עדיין נשאר יהודי). מצוות יישוב הארץ לא רשות היא אלא חובה, ולא רק חובה אלא כורח אלוקי וכל ניסיון להתחמק ממנו יוביל רק לאסון לעם היהודי בכל תפוצותיו.

לאותם גויים שכבר יושבים בארץ תינתן זכות הבחירה. חלקם בטח ירצו להמשיך ולגור כאן גם בזמן הגאולה, ולשם כך יהיו מוכנים להסכים עם ריבונות הקב"ה על הארץ. מן המקורות אנו למדים כי לאכלוסיה המקומית ישנן שלוש אפשרויות: השלמה, עזיבה או מלחמה. במסכת שביעית (ו' א') בירושלמי מובא: "שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנסו לארץ: הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים- ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה- יעשה". לגישתי, אם נגיע לאפשרות השלישית, המלחמה, נהיה מחויבים לסיימה לא לפני שנשיג ניצחון מושלם.

בזמן הגאולה תינתן לגר תושב הבחירה להישאר ולהצטרף למחנה העם היהודי או לעזוב. לגישתי, עקירה ("טרנספר") יזומה ומאורגנת של אוכלוסיות עוינות זה צעד נדיב עבורם וסיכון עבורנו ומוטב להימנע מכך. אבל אם אלו לא ישכילו להצטרף אלינו, מוטב להם אם יסתלקו מהארץ ואז לפחות חייהם יינתנו להם. יחסי הדו קיום המעוותים הקיימים כיום בין היהודים והמוסלמים אזרחי מדינת ישראל לא יהוו תקדים למה שיהיה בעתיד, בוודאי לא תקדים כשכיום המדינה פועלת כשלוחה אמריקאית גלותית. המצב הנוכחי מביא לפרדוקס לפיו המוסלמים רואים עצמם כאדוני הארץ אבל במקביל משרתים את הגרועים שבאויבי עמנו. מבחינתנו זה לא תקין. גם כשאנו היינו תחת שלטון זר בכל מקום בעולם, תמיד נשארנו נאמנים ותורמים לחברה, וזאת למרות שהתעללו בנו וניסו להמיר את דתנו. אם המוסלמים היו נאמנים למדינה ומכבדים את מיטיביהם- כל הבעיה הלאומית לא הייתה עולה כלל וכלל. למרבה הצער זה לא המצב וכתוצאה מהזנחת הנושא והפקרת השטח לאסלאם האנטישמי, עם ישראל עוד ישלם על כך דם יקר. אולי המחיר הגבוה שנשלם, הוא שייתן לעם את התובנה מי הוא האויב ומי הוא האוהב.

לכאורה, הדין לגבי גורל האויב צריך להיות ברור: "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם" (שמואל ב כ"ב), אולם למעשה, אחרי הגאולה חלקם ייהפך מאויב לאוהב לאחר שייווכחו בצדקתו של האל. כיום אין אנו יודעים כיצד לנהוג באוכלוסייה אזרחית עויינת והבלבול הוא רב ועצום. אפשר לומר שתהיה זאת איוולת להתנהג בסלחנות כלפי ציבור עויין דבר שידרוש תשלום כואב בהמשך. מנהיג טוב צריך לדעת להפריד בין רגשות (סלחניים) ובין חובת מילוי תפקידו על פי החוק. ובאופן פרטני יותר, היחס אל ציבור לא נאמן צריך שיהיה תקיף (וזאת אני אומר בלשון המעטה) בלי שאלות מצפוניות, שהרי ברור שכל עוד נמצאים סביבנו גורמים עויינים- קיומנו הפיזי בסכנה. מבחינה זאת לא קשה להוכיח כי המוסלמים באזור הנם שונאי ישראל ומסוכנים לא פחות מהאירופאים (הנאצים), ואני לא אומר זאת כתופעה פוסט טראומטית של השואה. ליהודים יש יחס אמביוולנטי למוסלמים, מצד אחד אנו שואפים לרצות אותם ולהגיע אתם לשלום ומצד שני אנו למדים בדרך הקשה כי "הקם להרגך השכם והרגהו". אולם האמת היא כי השלום יבא עלינו רק כאשר נתחזק בתורה, זה התנאי היחידי, ואז נהיה גם חזקים ברוחנו ובצבאנו כנאמר: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד...ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו ו-ז). ובהקשר לזה תזכורת לימינו: שלום עושים לא עם אויבים ולא עם ידידים אלא עם המתמסרים והנכנעים. בתקופת ההתנחלות של יהושוע, רק ערים ששכנו מחוץ לתחום השבטים והיו מוכנים לקבל את עליונות וריבונות אלוקי ישראל ועמו, יכלו להמשיך ולהתגורר בארץ במעמד מיוחד. אולם כאשר לא פעלנו לפי הנחיות אלו- והשארנו ערי אויב בתוך התחום, נחלנו תבוסות מאותם ערים שנשארו במעמדן הקודם בתחום הארץ.

לגבי הגויים המשתייכים לחלק הראשון שהתמסר לעם ישראל, ידוע כי באותם ימים היו רבים שהצטרפו פיזית לעם היהודי. בתקופת החשמונאים והורדוס גם היו מקרים בהם צורפו הגויים שהיו בשטחי כיבוש לעם היהודי. אולם בימינו גיור המוני הינו נושא רגיש וטעון. אולם בזמן הגאולה ברור כי הנושא יחזור לסדר היום. יש הרבה מועמדים: גויים שהיגרו לישראל והסתפחו לעם היהודי או גויים תושבי הארץ הנמצאים במעמד גר תושב שאף הם מועמדים להצטרף לעם היהודי. למען האמת גם חז"ל מתייחסים לנושא בצורה רצינית ולפי אחת השיטות, היהודים יהיו כל כך פופולריים שהגויים ירצו ביזמתם להצטרף לעם היהודי. בהנחה שתהליך הגיור (של מוסלמים במעמד גר תושב) ייקח הרבה זמן, אולי שנים רבות, יש לתת את הדעת למצב זה ביחס לזכויות והחובות להם הם זכאים. בשלב ראשון כל מתאזרח לא יהודי (גר תושב) יזכה למלוא הזכויות והחובות בהם השירות הלאומי והשירות הצבאי כפי שמקובל כלפי כל אזרח אחר. שוויון אזרחי מלא פרט לכל הקשור במצוות יהודיות. בשלב שני ישלימו את מהלך הגיור כל אלו שירצו להצטרף ולקחת חלק בגורל העם היהודי ואז מעמדם ישתווה גם מבחינה דתית-לאומית. אולם בכל מקרה לא יותר לגר תושב (שלפי הגדרה מחוייב לשמור שבע מצוות בני נח) לעבוד את דת האיסלאם, דת שהכריזה למעשה מלחמת קודש על הקב"ה והיהודים בפרט, והאנושות בכלל. חופש דת למי שחותר תחת הקיום היהודי, הינו איוולת, אולם ממילא התנאי לאזרחות הוא קבלת מעמד גר תושב עם כל הכרוך בכך. מוסלמי בוודאי שלא יוכל למלא אחר התנאים (המזכים אותו למעמד גר תושב), מבלי שיתכחש לעיקרי האסלאם. אותם מוסלמים שיקבלו את התנאים המזכים למעמד גר תושב, יהיו מבחינה הכרתית קרובים יותר לאימוץ הדת היהודית ומתאימים להתחיל את תהליך ההצטרפות לעם ישראל. זאת יעשה במספר שלבים: קבלת מצוות בני נח ומעמד גר תושב, לימוד יהדות ואימוץ מנהגים ומצוות מסויימות, התערות בחברה והשלמת תהליך הגיור באופן רשמי. כמובן שבשום אופן לא תותר פעילות מוסלמית ציבורית, לא יהיו מסגדים ולא בתי ספר מוסלמים. גר תושב לא יקבל מעמד זה לפני שיחתום על הצהרת כוונות בנוסח: "מתחייב אני לשמור נאמנות לעם ישראל וחוקיו ומכיר אני בריבונות הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל כפי המצוין בתורת ישראל וכן מתחייב אני לפעול ברוח הצהרת נאמנות זאת" המסרבים ישפטו על עבירת תמיכה באויב וייענשו.

נחזור לטראומת השואה. זו אכן קיימת בהקשר ליחסי הגומלין שלנו מול המוסלמים. אולם למרבה האבסורד במקום להפוך אותנו לזהירים וחשדנים יותר מול הכוונה להשמידנו, אנו הופכים לזהירים וחשדנים יותר לגבי עצמנו שחס ושלום לא נהיה אנו דומים לנאצים ופחד זה משתק למעשה את מנגנון ההישרדות שלנו כעם הנמצא בסכנה קיומית. אם שואלים היום מה הפגיעה הקשה ביותר בעם היהודי כתוצאה מהשואה- התשובה לא תהיה השמדת שליש מעם ישראל אלא הפגיעה במנגנון השרידות הטבעי והחיסון שלנו בפני תופעת השנאה העצמית

היום עם ישראל עובר שוב דה לגיטימציה. קורבן הנאציזם הופך בין יום באמצעות הסתה