המרגל שנשאר בכפור 

 

עדות של בכיר במערכת המשפט האמריקאית שופכת אור חדש על מקרהו העגום של ג'ונתן פולארד.

 

הוא הורשע על סמך תזכיר סודי של שר ההגנה האמריקאי ומאז נמק בכלא 18 שנה, כעת עדות של בכיר במערכת המשפט האמריקאית שופכת אור חדש על מקרהו העגום של ג'ונתן פולארד. בעוד הויכוח הציבורי סביב עסקת השבויים טרם הוכרע, הבה נזכור שבוי אחד ששחרורו עוד לא נראה קרוב.

 

יום אחד בהיר בשנת 1984 עצרה מכונית סמוך לקונסוליה הישראלית בניו יורק ומתוכה יצאו גבר ואשה שנראו לחוצים למדי. למרות שמשרדי הקונסוליה היו סגורים אותה שעה, נקשו השניים על הפתח, ודרשו לפגוש את הקונסול. בפיהם היה סיפור פנטסטי שנשמע לקוח מסרט ריגול. אנשי הקונסוליה הקשיבו לסיפור, התקשרו ארצה, דיברו עם מי שדיברו ולבסוף החליטו לשלוח את בני הזוג כלעומת שבאו. בחוץ, על המדרכה הניו יורקית הקפואה כבר המתינו להם סוכני F.B.I. וביקשו מהם להתלוות עליהם.

 

כך החלה הסאגה המשפטית של ג'ונתן ואסתר פולארד.

 

עם היוודע דבר המעצר פרצה סערה ציבורית. למרות זאת נראה היה בתחילה של פולארד יש סיכויים סבירים לצאת מהפרשה בעונש קל יחסית. פולארד, שעבד כאנליסט אזרחי עבור הצי האמריקני, נחשד בהעברת מידע מודיעיני לישראל, לטענתו מידע שהאמריקאים כבר התחייבו ממילא למסור לישראל. זאת בנוסף לעובדה הבסיסית שישראל נחשבת מדינה ידידותית. ואכן בתחילת משפטו לא הואשם פולארד בריגול אלא בחשיפת מידע חסוי - עבירה קלה יותר.

 

לישראל וארה''ב היה נוח יותר לקצר ככל האפשר את מהלך המשפט. שני הצדדים ידעו שמשפט ממושך - במהלכו יביא כל צד עשרות עדים - עלול לחשוף פרטים לא מחמיאים על התנהגות שני הצדדים ולפגוע בקשרים הדיפלומטיים שבין המדינות. וכך, כבר בתחילת המשפט פנו נציגי התביעה האמריקאית לפולארד והציעו לו עסקת טיעון: הוא יודה בכל החשדות ובתמורה ניתנה התחייבות שלא להחמיר בעונשו.

 

לג'ונתן פולארד ולתומכיו היו את כל הסיבות להניח שגזר הדין שיוטל יהיה קל יחסית אולי לא יותר משלוש שנות מאסר.

 

מהפך מדהים

 

זמן קצר לפני גזר הדין, קיבל בית המשפט תזכיר דחוף ממי שהיה אז שר ההגנה האמריקאי, קספר ויינברגר. במכתב, שתוכנו המדויק נותר חסוי עד עצם היום הזה מגולל וינברגר סידרה של האשמות חריפות ביותר כנגד המרגל הישראלי. 'פולארד', טען ויינברגר, 'גרם למודיעין האמריקאי יותר נזק מכל מרגל אחר בהיסטוריה האמריקאית'.

 

גם התביעה שינתה את טעמה ובשלב זה האשימה את פולארד בריגול ממש.

מכתבו של ויינברגר עשה רושם רב על השופט והוא החליט להטיל על הנאשם את אחד מהעונשים החמורים ביותר שנפסקו אי פעם בגין עבירת ריגול מאסר עולם ללא אפשרות שחרור מוקדם.

 

פסק הדין הכה בהלם את תומכי פולארד. אחרי הכל, גם מרגלים סובייטים בעיצומה של המלחמה הקרה לא ספגו עונשים כה חמורים.

 

אם לא די בכך, התרחש גם מחדל משפטי בלתי נתפס. לפי החוק, רשאי נאשם לערער על הרשעתו בפני ערכאה גבוהה יותר, אם יגיש על כך הצהרת כוונות בתוך עשר ימים ממועד הרשעתו. מסיבות שלא הובררו עד היום, נמנע עורך דינו של פולארד מלהגיש את התצהיר במועד החוקי ובכך איבד פולארד את זכות הערעור לעולם!

 

כך קרה שהראיות נגד פולארד לא נבחנו בפני בית משפט (שכן הוא הודה בעסקת טיעון), הוא הורשע על סמך תזכיר סודי שאת תוכנו לא הורשה לקרוא ומפניו לא יכל להתגונן, ולבסוף הוא אף איבד את זכותו לערער על העונש הקיצוני שהוטל עליו.

 

מה נכתב בתצהיר המסתורי?

 

השאלה המסקרנת כמובן היא - מה היה במכתבו של שר ההגנה האמריקני שגרם למהפך כה מוחלט בחשיבתו של השופט? מה היו הפרטים החדשים ששפכו אור שונה על הפרשה?

 

תוכן המכתב חסוי עד עצם היום הזה, ופרקליטיו של פולארד עדיין מנהלים קרב משפטי עיקש על הזכות לעיין בו.

 

אולם לאחרונה פרסם ג'ון לופטוס מאמר בכתב העת היוקרתי COMMENTERY השופך אור חדש על הפרשה. לופטוס אמור לדעת על מה הוא מדבר שכן הוא היה חבר בצוות התביעה של משפט פולארד ומאמרו עורר הדים רבים.

 

לטענת לופטוס בתחילת שנות השמונים ספג המודיעין האמריקני בברית המועצות מהלומה קשה. למעלה מארבעים סוכנים שפעלו בשליחות הסי. אי. אי. נלכדו בידי הרוסים וחלקם נהרגו. בעצם, למשך זמן מה איבדו האמריקאים את מרבית מקורות המידע שלהם בברה''מ. לאחר מעצרו של פולארד התעורר החשד שהמרגל הישראלי קשור לעניין. לדברי לופטוס, בתצהיר הסודי שהגיש שר ההגנה האמריקאי נטען שבין המסמכים שפולארד העביר לידי ישראל הייתה גם רשימה של הסוכנים האמריקאים בברה''מ. רשימה זו נפלה לידי חפרפרת סובייטית שפעלה במודיעין הישראלי ומשם הגיעה לידי הרוסים שעשו בו שימוש רב. זמן מה לאחר משפט פולארד דווח בתקשורת על מעצרו בישראל של איש העסקים שבתאי קלמנוביץ שהואשם בריגול לטובת הרוסים. בקהילת המודיעין האמריקאית החליפו מבטים רבי משמעות - הנה ההוכחה לתיאוריה.

 

אלא שהתאוריה לא הייתה נכונה. לופטוס מוכיח במאמרו כי ג'ונתן פולארד כלל לא היה מסוגל להגיע לרשימת הסוכנים האמריקאית - לא היו לו את אישורי הגישה הנדרשים. רק בתחילת שנות התשעים התברר שמי שהסגיר את הסוכנים היה לא אחר מאשר אלדריץ' איימס, מבכירי סוכנות הביון האמריקאית. איימס, ששירת את הרוסים תמורת בצע כסף, העביר להם במשך שנים מדע מדויק ומהימן. יתר על כן, לדברי לופטוס, יתכן כי הרוסים הם שעמדו מאחורי השמועות שקשרו את פולארד לקריסת המודיעין האמריקאי ברוסיה, במטרה להרחיק את החשד מהאיש שלהם.

 

אם אכן נכונים דבריו של לופטוס הרי שתזכיר ויינברגר מבוסס על מידע שגוי, ויש מקום לבחון מחדש את הפרשה.

 

לעת עתה לא נראה שהחשיפה החדשה תועיל לפולארד. רק לפני שבועות אחדים עתרו פרקליטיו לבית המשפט בבקשה שיתיר להם לעיין בתזכיר הסודי. הם גם ביקשו מהשופט שיתיר באופן חריג הגשת ערעור בנימוק שפולארד לא קיבל יצוג משפטי הולם.

 

18 שנה נמק ג'ונתן פולארד בתנאי כליאה קשים במיוחד.

 

הויכוח הציבורי סביב עסקת השבויים מעורר מחדש את נושא האחריות של מדינת ישראל לגורל שבוים ונעדרים. האם יש למדינת ישראל אחריות רק לאנשים שנפלו בשבי במסגרת תפקידם הצבאי? מה אם אזרחים פרטיים שנחטפו בידי ארגוני מחבלים?

ומה המחיר שישראל צריכה לשלם תמורתם?

 

לשאלות הקשות הללו אין בינתיים מענה ברור, אך אסור לשכוח את המרגל הישראלי שנישכח בכפור. עבור ג'ונתן פולארד הסיפור עדיין רחוק מאוד מ'הפי אנד'.

http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=6729