קטעים הרלוונטים לפולארד מתוך הספר "השלום האבוד" (The Missing Peace ) של דניס רוס, השליח המיוחד למזרח התיכון, על אירועי פסגת וואי ב 1998.

 3-2005

הערות הוועד למען פולארד:

הקטעים המצוטטים מהספר של דניס רוס באו בתזמון טוב. לראשונה נחשפים לאור כל הסודות והתעלומות, במיוחד אלו הקשורים לגורלו של יהונתן, שנרקמו מאחורי הקלעים בתוך נציגות ארה"ב ובמפגשיהם עם נציגי ישראל בפסגת וואי. ספרו של רוס מספק את העדות האוטנטית ביותר המלמדת על המשמעות האמיתית מאחורי "הקשרים המיוחדים" שנרקמו בין ישראל לארה"ב.

הודאותיו חסרות הבושה של רוס בזכות התפקיד המרכזי אותו נטל במניעת שחרורו של יהונתן- מהממות. רוס מודה כי הנשיא קלינטון לא היה ממש דובר אמת במהלך המו"מ, כולל במקרה של פולארד. רוס מדגיש מספר פעמים כי קלינטון טען בפניו בתוקף כי לא התחייב בפני הישראלים על שחרורו של פולארד, טענה הנסתרת ע"י הצד הישראלי כולל ראש הממשלה נתניהו. רוס גם מציג את תביעתו הבלתי פשרנית של קלינטון כי שחרורם של טרוריסטים פלסטינים עם דם על הידיים יתבצע כלשונו פרט לשינויים מזעריים, למרות שקודם לכן הוא התכחש להבטחתו לשחרר את פולארד. רוס מודה כי אם היה מנסה להשפיע על הנשיא לעמוד בהבטחתו, קלינטון היה מחליט אחרת ממה שהחליט ובכך היה מונע משבר בנושא, אבל רוס החליט שלא לעשות כן.

 

אולי המדהים מכל, רוס כותב כי למרות שבליבו האמין כי ענשו של יהונתן פולארד היה חסר פרופורציה למעשיו, ולמעשה פולארד היה זכאי להיות משוחרר ללא תנאי, למרות זאת הוא עדיין ממליץ לנשיא שלא לשחרר את פולארד. למה? בגלל שפולארד, מסביר רוס, הוא בעל ערך הרבה יותר גבוה בכלא כקלף מיקוח עם ישראל, וזה עדיף על פני קיום הצדק הטבעי לפיו דינו של  פולארד להשתחרר.

 

עוד לא היה מקרה כזה שבעל ברית של האמריקנים יזכה ליחס כזה מחפיר. שום מדינה ידידותית אחרת לא היתה נתונה לסחיטה פוליטית שנעשתה בעזות מצח, כדי להבטיח את שחרורו של סוכן. אבל הרבה יותר מזעזע מהודאתו של רוס שפולארד מוחזק למעשה כבן ערובה, היא העובדה שמאז פורסם הספר בשנת 2004, לא יצאה אפילו מילה אחת של מחאה על פסק הדין החמור וחוסר הצדק שנעשה ליהונתן פולארד, או מחאה נגד הטיפול הכושל של מדינת ישראל בשחרורו, לא ע"י המנהיגות הישראלית ולא ע"י המנהיגות היהודית אמריקנית.

---------------

קטעים מ"השלום האבוד":

 

...היה מוזר לראות את קלינטון לאחר הארוחה בה עדכן את אנשיו, מחבק את מותניו של מרטין אינדיק.

לאחר סיום הארוחה שאלתי את מרטין מה העניין והוא הסביר כי קלינטון העלה את נושא שחרורו של יונתן פולארד, כנראה בעקבות פגישה מוקדמת עם ביבי. מרטין הזכיר לקלינטון כי ביבי לא הראשון שמבקש את שחרורו של פולארד, גם יצחק רבין ביקש בזמנו את שחרורו של פולארד וסורב ע"י נשיא ארצות הברית. קלינטון השיב לאינדיק כי אינו בא לדון מה הוגן ומה לא, אלא בדרכים שיעזרו כדי לסגור את הדיל בין ביבי לערפאת. אינדיק פירש את החיבוק של קלינטון כניסיון לרכך את התנגדותו לעסקת השחרור.

 

ורוס ממשיך, לאחר 1 בלילה הלכתי אל קלינטון בכדי לדווח על סיכום יום הדיונים. הנשיא היה בחברתם של סנדי (ברגר) ומדליין (אולבריכט) בדיון על הבחירות לקונגרס. כשראה אותי שאל אם הישראלים קבלו את הנוסח המוסכם וכשעניתי בחיוב, ביקש קלינטון מהשניים לעזוב כדי שיוכל לדון אתי בפרטיות.

חשבתי שיבקש לדון על פרטי ההסכם בין ביבי ודחלאן, אבל טעיתי.  קלינטון רצה לדבר על שחרור יונתן פולארד. "האם הנושא הזה חשוב מאוד בפוליטיקה הישראלית, האם זה באמת יעזור לביבי?" שאל קלינטון, השבתי בחיוב. "עבור ביבי זה נושא ראשון בחשיבותו מאחר ויונתן נחשב לחייל בשדה המערכה, ובישראל נהוג שלא מפקירים חיילים בשדה הקרב. אבל אם אתה מעוניין בעצתי, אני לא הייתי משחרר אותו עכשיו בדיוק מסיבה זאת. שחרורו של פולארד יהיה תמורה גדולה מדי עבור ביבי, ולא יהיו לך עוד הרבה כאלו בכיס, הייתי שומר את זה להסכם הקבע. אתה תזדקק לזה בהמשך, אל תבזבז את זה עכשיו."

 

ובהמשך...

לנשיא היתה גישה שונה לגבי שחרור פולארד. "אתם יודעים" אמר הנשיא,"בד"כ אני מסכים אתכם אולם הקשיים בהתקדמות המשא ומתן מצריכות את שחרורו של פולארד. אני לא חושב כי אני יכול להרשות לעצמי עוד עיכובים ואם פולארד הוא המפתח לסיום חיובי של השיחות, עלינו לשחררו."

שרת החוץ אולברייכט נכנסה לקראת סיום הדיונים ושאלה על מה העניין. הסברתי לה שמדובר על שחרורו של פולארד והבהרתי לנוכחים כי לדעתי הנשיא טועה אם יתמיד בדעתו לשחררו.

 

בערך בשעה תשע ושלושים, סנדי ארגן פגישה ביננו יחד עם ג'ורג' טנט, וסנדי הסביר לנוכחים (בנוכחות הנשיא) כי הנשיא עומד לשחרר את יונתן פולארד כי זה מה שהנשיא חושב שיביא לסיום חיובי של השיחות. ג'ורג' טנט התפוצץ מזעם. "אדוני הנשיא, אתה לא יכול לעשות זאת" בהסבירו כי שחרורו של פולארד ישגר מסר של חולשה כאילו מעשי ריגול יכולים להיות פטור מעונש, ויותר מזה- זה יפגע במוראל של סוכני קהילת הביון שהשקיעו כל כך הרבה כדי לשקמו. "אם אתה מתעקש על השחרור, לפחות תן לשאר גופי הביון לבטא את דעתם בנושא, אחרת אנשים יתקפו אותך באופן גורף". הנשיא עזב ללא תגובה, אולם טנט אמר לי אח"כ כי אם הנשיא היה עומד על שחרורו של פולארד הוא היה מתפטר מתפקידו.

 

הערות:

  1. ג'ורג' טנט הביע התנגדות דומה מלווה באיום להתפטר מספר חודשים לאחר מכן כאשר הנשיא עמד לשחרר 16 טרוריסטים פורטוריקנים. טנט לא מימש את איומיו להתפטר.

  2. לאחרונה גילה מלקולם הונליין כי טנט התקשר אליו מייד לאחר וואי ובדמעות הכחיש כל קשר לביטול שחרורו של פולארד.

 

...הנשיא נפרד מביבי ופנה אלי. הוא סיפר כי ביבי מתעקש על שחרורו של פולארד. אם אין פולארד- אין דיל, כך אמר לו ביבי. ביבי הודה כי ויתר לפלסטינים והסכים לשחרור מחבלים רק בזכות העובדה כי פולארד ישוחרר אף הוא, אחרת לא יוכל למכור את העסקה בארצו.

 

הנשיא שאל מה עליו לעשות? שאלתי אותו האם התחייבת לשחרר את פולארד? הנשיא נשבע כי לא עשה שום התחייבות, אלא רק הבטיח לבדוק מה הוא יוכל לעשות לטובת העניין. "אם כך אסור לך לשחרר את פולארד" אמרתי לנשיא. "זאת הבעיה של ביבי שלא ניתן לממש את השחרור". הנשיא הקשיב לדברים אולם לא הגיב. המשכתי: "האם ביבי הולך להרוס את כל העסקה המבטיחה לישראל ביטחון ושלום רק בגלל פולארד? הוא לא יעשה את זה בישראל לא יסלחו לו". הנשיא הנהן בראשו והודיע כי לא ישחרר את פולארד.

 

הנשיא פנה אל סנדי ואולברייכט ועדכן אותם על הסיכום שהושג עימי. שניהם היו מרוצים מההחלטה שלא לשחרר את פולארד. הנשיא פנה אל ביבי שישב עם דני נווה בחלק אחר של האולם ונראה זעוף פנים. הנשיא הודיע שלא ישחרר את פולארד. פניו של ביבי נשארו ללא שינוי.

לאחר כעשרים דקות חזר אלינו הנשיא והודיע כי ביבי לא זז מעמדתו, למרות הלחצים שהפעיל עליו הנשיא. הנשיא הבטיח לו שגם אם פולארד לא ישוחרר עכשיו, הוא יזום בחינה נוספת בשבועיים הקרובים בנושא שחרורו של פולארד. זה היה המקסימום אליו יכול היה הנשיא להתחייב.

 

ביבי אמר לנשיא כי היה זקוק לשחרור כדי למכור את העסקה עם הפלסטינים שכללה שחרור מחבלים וכך גם התחייב  בישראל. לכן הוא יצטרך לדון שוב עם חברי ממשלתו לפני שיתן את תשובתו. סנדי הגיב שזאת הבעיה של ביבי אם הוציא התחייבויות לפני שהדברים היו מסוכמים סופית. אולברייכט רתחה על מה שנראה לה כמעשה סחיטה מצידו של ביבי. היא הכירה את עמדתו של טנט והודיעה כי בשום אופן לא תסכים למלא את בקשתו של ביבי.

 

ביבי עדיין ישב זעוף פנים על הספה ואולברייכט החליטה לצעוד לכיוונו כדי להניא אותו לחתום על העסקה בכל זאת ולקבל את הבטחתו של קלינטון לבדוק שוב את עניין שחרורו של פולארד. "אתה עושה טעות פטאלית" אמרה לביבי.

 

ביבי החליט לעזוב את השיחות. מאוכזב מהפרת ההבטה של הנשיא לשחרר את פולארד. בלילה הלכתי למעונו של ביבי בתקווה לדבר עם יועציו של ביבי. ביבי היה עסוק בדיונים עם מרדכי ושרון ואני ניצלתי הזדמנות זאת לשיחה עם נווה ומולכו. אמרתי להם כי יש כאן מקרה של אי הבנה מצער. הנשיא עומד על כך כי לא הבטיח לביבי דבר. מה יהיה מצבו של ביבי אם יתברר כי הקריב את הסיכוי לשלום רק בגלל פולארד, אמרתי להם? האם כל זה שווה ניתוק הקשרים הטובים עם נשיא ארצות הברית? כמה פופולרי יראה הצעד הזה למען פולארד אם יתפוצצו השיחות?

 

דני נווה לא ניסה להתווכח עמי על נושא. הוא הבהיר לי היטב כי נושא שחרור פולארד הינו נושא מאוד חשוב עבור הישראלים והוא מרגיש מחויבות אישית לשחרורו לאחר שביקר אותו בכלאו. כשנווה הלך נשארתי עם מולכו ואמרתי לו כי הנשיא לא מתכוון לזוז מעמדתו והדבר טוב יותר שיוכל לעשות למען קידום העניין זה שידבר עם ביבי וימסור לו כי הוא יפסיד את כל עולמו אם ימשיך להתעקש על שחרורו של פולארד. אתה יכול לדמיין את הנזק שיגרם לישראל אם כל העסקה תתמוטט רק על פולארד.

 

מולכו משך בכתפיו בליווי אנחת ייאוש, אבל ראיתי היטב כי הוא מסכים עמי לגבי הנזק שיגרם וידעתי כי ילך מיד לביבי וינסה לדבר על ליבו.

 

איציק מרדכי הגיע, הוא נפגש עם אולברייכט ואינדיק ואיתי. הוא מאוד רצה להגיע לפתרון אולם הסביר כי זה יתאפשר רק ע"י פגישה אישית בין הנשיא לביבי. הזמן אזל והיינו חייבים לסיים את העסקה לטוב או לרע.

ביבי הגיע. ברגע שהנשיא ראה את ביבי הוא ידע כי ביבי בשל לחתום על ההסכם. הנשיא גם חשב להתפשר לטובת ביבי על מספר המחבלים שישוחררו ולהסכים על 500 במקום 750 אבל חש כי לא מגיע לערפאת שישלם על חילוקי הדעות שנוצרו בין הנשיא ובין ביבי. אבל אולי אפשר לשנות את היחס ולשחרר יותר פושעים על חשבון מחבלים. ביבי הסכים בעקרו לנוסחה. עכשיו נותר ערפאת

 

הנשיא שאל האם זה מקובל על ערפאת. השבתי בחיוב בתנאי שנשתדל לשמור על ההרכב קרוב ככל הניתן. הנשיא ביקש לעדכן את ערפאת לפני שיתחילו עם טכס החתימה בבית הלבן, אולם לא רציתי ללכת מייד לערפאת כדי שלא יחשוב כי זה חלק מהמשא ומתן ואז ידרוש תמורה נוספת עבור ההסכמה. הצעתי שמדליין היא שתודיע לערפאת על עסקה וכך היה. הסברנו לערפאת על הבעיות בין ביבי והנשיא קלינטון לגבי שחרורו של פולארד וערפאת הסכים ללא בעיות.

 

הגענו לקו הסיום לאחר תשעה ימים ארוכים ולילה אחרון ללא שינה. אבל הבעיות לא הסתיימו עדיין. ביבי פתאום הבהיר כי לא ישוחררו אסירים עם דם על הידיים למרות שהנשיא הוציא התחייבות עמומה על שינוי הנוסחה לשחרור אסירים. דבר זה יצר קושי לפלסטינים לאשר את העסקה. דבר אחד ניתן לומר: ביבי הצליח ברגע האחרון לגזול מאתנו אף את רגש השמחה על השגת ההסכם.

 

 

תשובתו של יהונתן

 

האיש שבאופן בסיסי מסכים שעלי להיות משוחרר בגלל העוול שנעשה לי במשפט, ולא בתמורה לויתורים ישראלים, הוא השליח המיוחד למזרח התיכון, דניס רוס.

 

בספרו החדש: "השלום האבוד" רוס כותב כי הנשיא פנה אליו ושאל אותו האם שחרורו של פולארד חשוב מאוד לישראל. "כן" השיב דניס רוס, בישראל לא נהוג להפקיר חיילים בשדה הקרב ויונתן נחשב בישראל כחייל (עמ. 438).

 

ובהערת שוליים רוס מוסיף: "אמרתי גם כי אני בעד שחרורו של פולארד, בהאמיני כי קיבל עונש חמור בהשוואה לאחרים שבצעו פשעים דומים. אני מעדיף לא לקשור את שחרורו להסכמים...

 

דניס רוס מודה באי הצדק שנעשה לי ושמגיע לי להשתחרר ללא תנאים והתניות אבל הוא מציע לנשיא שלא לשחררני! למה? בגלל השווי הגבוה שיש לי כנכס פוליטי וקלף מיקוח.

 

רוס כותב כי הוא הזהיר את הנשיא נגד שחרורי עכשיו וזאת כדי להבטיח ויתור גדול יותר מצד ישראל כחלק מהסכמי הקבע. תוך שימוש במילה "זה" בהתייחסות אלי כאל חפץ, הוא אומר לנשיא: זה יהיה עבור ישראל תמורה גדולה מדי, בעתיד לא יהיו לך בכיס נכסים כאלו, תזדקק לו מאוחר יותר, אל תבזבז אותו עכשיו.

 

בהבנת עמדתו של רוס לגבי כאל "נכס עובר לסוחר" ולא יצור אנוש, אפשר זו הפעם הראשונה להבין את שוויון הנפש שמפגין רוה"מ שרון כלפי. שרון באופן קר ומחושב, התעלם מכל אפשרות להביא לשחרורי מאז עלה לשלטון. מדוע? מפני שגם הוא רואה אותי כנכס פוליטי עובר לסוחר ולא כ יצור אנוש. שרון שומר אותי כעלה תאנה לרגע בו יידרש ויתור מאוד גדול מצד ישראל. למשל היותי עלה תאנה כחלק משחרורו של מרואן ברגותי או רוצח יהודים המוני אחר כדי שישמש ראש הרשות הפלסטינית, בדיוק כפי שעשתה לגבי יאסר ערפאת.

 

בינתיים, ישראל למדה כיצד לנצל את קלף המיקוח בלי לשלם את מחירו. ישראל למדה כיצד להפעיל באופן מניפולטיבי את שמי ואת גורלי בתקשורת כדי למכור לציבור הישראלי מעשים מחפירים ומעוררי סלידה.

 

במשך השנים, כאשר נדרשנו לסגת הרמת הגולן ולחלק את ירושלים, לסגת מעיר האבות חברון, לוותר על זכותנו על הר הבית ועוד ועוד, הממשלה הפיחה תקווה שאני אשתחרר בתמורה לאותם ויתורים מחפירים. בכל פעם העם היה מוכן לשמוע על הויתורים רק בזכות הנחמה שמצא אם אשתחרר בתמורה. אבל הכל היה שקר.

 

אפילו בוואי, העסקה לשחרורי היתה פשוט עלה התאנה כדי למכור עסקה גרועה לציבור הישראלי. כפי שדניס רוס עצמו כתב: "רוה"מ הבהיר לנו כי אינו יכול להסכים לעסקה בלי פולארד כמובטח. הסכמתו לויתור בנושא המחבלים היתה בהנחה כי בתמורה יקבל את פולארד, רק כך יכל למכור את הויתורים הקשים".

 

לאחרונה, כאשר הציבור זעם על שחרור שני רבי המחבלים דוראני ועובייד ועוד מאה מחבלים אחרים בתמורה לשלוש גופות וטננבאום אחד, גם אז נקשר שמי לעסקה כדי לרכך את ההתנגדות הציבורית. ברגע שהציבור התרגל לרעיון המחפיר, הוסר שמי באופן סופי והעסקה בוצעה. מעולם לא היתה כוונה אמיתית להכליל את שחרורי כחלק מעסקות.

 

עכשיו ישראל עומדת לחזור על התרגיל בשחרורו של הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, אבל הפעם ההימורים גבוהים יותר, ואולי תיאלץ אף לממש אותם. 

 

מקור באנגלית

http://www.imra.org.il/story.php3?id=24196