ה FBI  עדיין מחפש את הסוכן X שותפו של פולארד-קרולין גליק 

 

יהונתן פולארד, יהודי ארה"ב, הממסד האמריקני ומדינת ישראל. למה שמו של הסוכן הישראלי הנמק בכלא האמריקני מעורר רתיעה כזאת בקרב היהודים בוושינגטון? ערב פסח, הבולשת מחפשת מרגלים עם שמות יהודיים בוושינגטון

 

מאת:קרולין גליק/ מקור ראשון

22 באפריל 2005, י"ג בניסן תשס"ה

 

יש מעט מאוד שמות שמעוררים תגובות בטן שליליות בקרב יהודי וושינגטון כמו השם יהונתן פולארד. "אוי, מה אכפת לך מהברנש הזה? את לא מבינה מה הוא עשה לנו כאן? הלוואי שהוא יינמק בכלא". אלו התגובות שמשמיעים יהודים אמריקנים בוושינגטון.

בקיץ שעבר עלה לכותרות שמו של חוקר בפנטגון בשם לארי פרנקלין. פרנקלין הוא קתולי האוהד מאוד את ישראל ורואה שותפות גורל אסטרטגית בינה לבין ארצות הברית. בקיץ שעבר דווח כי פרנקלין העביר חומר חסוי בנושא מדיניות ארצות הברית כלפי איראן לפעילי השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון אייפא"ק, וזאת בשליחותם של "המרגלים האמיתיים" בפנטגון ובממשל בוש בכלל היהודים הניאו-שמרנים.

בבת אחת הופיעו שמותיהם של כל היהודים הממלאים תפקידים בכירים במשרד ההגנה ובבית הלבן ברשימה בעיתון 'וושינגטון פוסט', בדיווח של הכתבת לענייני מחלקת המדינה דווקא. פול וולפוביץ, דאגלס פיית', הרולד רוד, ריצ'ארד פרל וסקוטר ליבי כולם נחשדו לפתע בבגידה. אף שם של לא-יהודי לא הוזכר. הפרשייה עצמה נראית מצוצה מהאצבע. ה'מידע' שפרנקלין העביר כביכול לאייפא"ק פורסם עוד קודם לכן ב'וושינגטון פוסט', וכלל לא ייצג מדיניות אמריקנית רשמית לגבי איראן אלא רק דרך פעולה אפשרית שהועלתה בדיון שהתקיים אז על המדיניות האמריקנית כלפי איראן. מאז הפרסום הראשון על קיום החקירה, עברה כבר כמעט שנה ולא הוגש אף כתב אישום. אבל בתהליך נחקרו והושפלו כל היהודים העובדים, וכמוהם גם מספר לא מבוטל של יהודים שאינם קשורים לממשל.

 

"הכנופיה הציונית"

היהודים עצמם אומרים כי שמו של פולארד כל הזמן באוויר. לדברי אחדים, האף-בי-איי עדיין מחפש אחר "סוכן X" היהודי אמריקני הבכיר המיתולוגי, שפולארד כביכול עבד בשליחותו. עשרים שנה לאחר מעצרו, והבולשת מתעקשת להוכיח בכל דרך כי היה עוד יהודי בסיפור.

כמו החקירה המתוקשרת הזאת של פרנקלין, גם ההתקפות המתוקשרות נגד "הניאו-שמרנים", שהחלו בחודשים שקדמו לפלישה האמריקנית לעיראק לפני שנתיים - נמשכות עד היום. על פי מבקרי הממשל מימין, משמאל ומהמרכז, וושינגטון כבושה על ידי כנופיה "ציונית-ניאו-שמרנית", שמנהלת את יחסי החוץ של ארצות הברית באופן שמשעבד אמריקנים תמימים לאינטרסים האפלים של ישראל. השמות היחידים שמוזכרים כל הזמן הם של יהודים.

כל מה שצריך לעשות כדי לגלות את עוצמת העלבון, הכעס והתסכול של היהודים בוושינגטון הוא להעלות את השם פולארד. "הוא הסיבה שחושדים בנו כיום", אומרים שם. סוגיית פולארד הפכה לתהום פעורה המפרידה בין יהודי ארצות הברית לבין הישראלים. נכון, אומרים שם, הוא אולי אהוד על הציבור בישראל, אבל עבורנו הוא בוגד. זה לא סתם, הם אומרים, שהוא בגד באמריקה. הוא בגד בראש ובראשונה ביהודי ארצות הברית ובהפעלתו, ישראל בגדה בנו.

אין ספק שפולארד פגע במוניטין ובשם הטוב של יהדות ארצות הברית, אך בכל זאת, כדאי לשאול בכנות איך זה שהשפעתו עוד ניכרת אחרי עשרים שנה? ובכן, יש שלושה שחקנים שגרמו לכך שפרשת פולארד עדיין משפיעה בצורה עמוקה כל כך על מצב יהודי ארצות הברית ועל יחסי ישראל-ארצות הברית: מערכות המודיעין האמריקניות; מנהיגות הקהילה היהודית בארצות הברית; ומדינת ישראל.

 

שתיקת הממסד היהודי

פולארד הפך לכלי נשק אפקטיבי בידי מערכות המודיעין בארצות הברית. זה לא רק שהוא גנב חומר מסווג והעביר אותו למדינה זרה; הוא גנב את החומר והביא אותו למדינת היהודים. אנטישמים כמו מזכיר ההגנה באותם ימים, קספר ווינברגר, וסגן ראש הסי-איי-אי בובי ריי אינמן, ראו בפולארד הזדמנות להחליש את היהודים בארצות הברית, שהתנגדו נמרצות הן להגבלות שהוטלו על ישראל בעקבות השמדת הכור הגרעיני העיראקי ומבצע של"ג, והן למכירת מערכות נשק חדישות לערבים כמו מטוסי האייוואקס לערב-הסעודית. שונאי ישראל בממסד האמריקני סברו כי אם כל יהודי אמריקני יצטרך לדאוג שמא יישמע לא נאמן לאמריקה בכל פעם שיפתח את הפה לטובת ישראל, אזי הוא אולי ישמור פחות טוב על ישראל.

אותם גורמים שפעלו בממסדי המודיעין והביטחון האמריקניים נגד יהודים פעלו כמו כל אנטישמי מאז ומעולם: הם ביקשו להגדיר עבורנו מה זה להיות יהודי. הבעיה היא שהיהודים האמריקנים אפשרו להם לעשות את זה.

מאז מעצרו של פולארד, קיבל הממסד היהודי בארצות הברית בשתיקה את הטיפול יוצא הדופן שנקטה נגדו מערכת המשפט האמריקנית. שבע השנים שפולארד בילה בבידוד עברו ללא מחאה כמעט. הרדיפה של היהודים בוושינגטון מאז מעצרו זוכה למחאות חלושות וזהירות מטעם הממסד היהודי. בעוד היהודים צעדו שכם מול שכם עם פעילי זכויות האזרח השחורים בשנות ה-60, הרי שלזעוק נגד אפליית "אחד משלנו" הממסד היהודי פשוט לא מסוגל. אם בשנת 1986, או אפילו היום, הקהילה היהודית היתה מאוחדת במחאתה נגד הטלת עונש מאסר עולם על פולארד ונגד רדיפת היהודים בוושינגטון, כאילו המעשה של אחד מצביע על הכלל - מערכת המשפט וגופי המודיעין היו נאלצות לצמצם את הרדיפה. במילים אחרות: אם הממסד היהודי-אמריקני היה מוכן יותר להגן על עצמו יהודי ארצות הברית היו פחות מותקפים.

וכאן אנו מגיעים לישראל. עד כמה שהם עושים קולות של מנהיגים עצמאיים, ההנהגה היהודית באמריקה מקבלת במידה לא מבוטלת את האות לפעול, וגם את האומץ לפעול, מישראל. בשנות ה-90 למשל, מנהיגים ישראלים כמו יוסי ביילין ושמעון פרס הורו למנהיגי הקהילה האמריקנית לשנות הילוך ולפעול למען "השלום" במקום למען ישראל. כך קרה שכמעט כל הארגונים היהודיים הגדולים התחילו לשדל את הקונגרס לתת כספים לאש"ף ותמכו באימוני מחבלים פלשתינים על ידי הסי-איי-אי. מן הסתם, מנהיגים ופעילים יהודים רבים שסלדו ממדיניות זאת, וביקשו דווקא להמשיך ולתמוך בישראל, פוטרו כיוון שלא גילו התלהבות למדיניות החדשה. כך קרה שכאשר פרצה מלחמת השלום בספטמבר 2000, לקח זמן רב עד שהקהילה היהודית הצליחה להתעשת ממורשת של עשור של פעילות למען אש"ף, ושבה להגן על עצמה ועל ישראל.

במקרה של פולארד, ישראל נטשה את הסוכן שלה כי מנהיגיה סברו כי באמצעות הנטישה נצליח לשקם את היחסים עם האמריקנים. אבל לא זה מה שקרה; הנטישה הביאה להתחזקות הכוחות האנטי-ישראליים בוושינגטון. כאשר ישראל לא שמרה על הסוכן שלה ועל האינטרסים שלו, היא נחלשה. האמריקנים ראו כי לישראל אין כבוד - ניתן ללחוץ עליה ולהשפיל אותה. במקום לדרוש שכל זה ייפסק, ישראל הסכימה להיות מושפלת. הפירוש פשוט: הגנה על פולארד, עד כמה שזה נראה קשה, היתה סוג של הגנה עצמית. וכאשר מדינה אינה מגינה על עצמה היא נחלשת, וכל מי שמזוהים עמה באופן כזה או אחר נחלשים אף הם.

 

בגידת המדינה

בנטישת פולארד, ישראל מראה כי לפחות בדבר אחד היא פועלת בעקביות כבר עשרים שנה. פולארד, אנשי צד"ל, הסייענים הפלשתינים והחלוצים בעזה ובצפון השומרון שסופגים אש וטרור יום-יום ושנה שנה בכדי לשמור על האחיזה של כלל עם ישראל על הקרקע כולם סבלו מאותו יחס: בגידת המדינה. המדינה בוגדת בידידיה ומעדיפה על פניהם את חיזבאללה, אש"ף, האנטישמים בבולשת הפדרלית והפעילים האנטי-ישראלים בגוש שלום ובשאר התנועות הפרו-פלשתיניות.

חג הפסח הריהו חג החירות. כדי להרוויח את החירות שלו, עם צריך קודם כל להיות אחראי למעשיו. זה דורש ממנו להיות נאמן לידידים, במיוחד במצבים קשיים. כדי לעשות זאת, העם צריך לאמץ דפוסי התנהגות של כבוד. בלי כבוד אין אחריות ובלי אחריות אין חירות. השגת החירות איננה אירוע חד-פעמי, היא מאבק מתמשך לנצח. אך עצם זה שמדובר בפעולה מתמשכת פירושו, כי אף פעם לא מאוחר להתחיל. לישראל, כמדינת העם היהודי, יש אחריות לכל עם ישראל באשר הוא שם. אולי פולארד גיבור ישראל, ואולי לא. אבל הוא לבטח סוכן ישראלי שנפל קורבן לאפליה נוראה, ועל ישראל לתבוע את שחרורו לא רק למענו אלא למען כולנו.

caroline@makorrishon.co.il

 

  http://www.makorrishon.net/article.php?id=3629