"רציתי למנוע עוד שואה", ראיון בלעדי עם קרוליין גליק , "מקור ראשון"

י"ג ניסן תשס"ה. 22 אפריל 2005

יהונתן פולארד בראיון בכלאו: "התאהבתי בשתי נשים - ישראל וארה"ב. זה לא הולך בחיים פרטיים, ולא בפוליטיקה" * "לא התפטרתי ממודיעין הצי כי רציתי לראות כמה רע יכול להיות הרע" * "שרון ביקש שאאסוף לו מודיעין פוליטי, מה חושבים עליו בוושינגטון. סירבתי" * "בשנת 1995, נציג של המוסד הגיע והציע לי להתאבד" * "שום דבר שאני יודע אינו יכול לסכן את ארה"ב"

יש שתי דרכים ליהונתן פולארד: בזמן ובמרחב. הדרך בזמן מתחילה בשחר המודעות היהודית האמריקנית: ברגע שילד צעיר עומד עם כיתתו בבוקר ומדקלם בזו אחר זו את 'התקווה' ואת שבועת הנאמנות לדגל האמריקני, בלי לדעת שעלול לבוא יום שבו השתיים יעמדו בסתירה. הדרך השנייה, במרחב, עוברת במדינת צפון-קרוליינה.

ביום הביקור שלי אצל פולארד ירד גשם קל, שהפך את האגם שליד מסלול הנחיתה לבריכה בוצית חומה ומרתיעה. אביב עזרא, סגן הקונסול באטלנטה, קיבל אותנו בשדה התעופה. עם המראה הצברי שלו, כולל חליפתו שונת-החלקים, הוא נראה כמו פני מדינתנו - צעיר, גאה, ועם זאת חסר ביטחון עצמי. את אסתר פולארד אנו פוגשים בדרך לבית הכלא, במלון מגוריה הזול והמדכא. היא לבושה חליפה אפורה וראשה מכוסה פאה אדמדמה יפה. היא מקבלת את פנינו בשילוב של חשדנות ותקווה. תנועותיה קופצניות, עיניה מתרוצצות כמו עיני ילד שהלך לאיבוד ומבוגרים ניגשים אליו: אולי הם באו לפגוע בי, אך אולי לתת לי דבר מה לאכול, או אפילו להחזיר אותי הביתה. אסתר מראה לנו בכעס ובמרירות את חדרה הקטן, האפוף ריחות של חומרי ניקיון תעשייתיים. "פה אני גרה כבר שנתיים", היא אומרת. המקום צפוף, דהוי, משרה תחושת עצבות ובדידות.

אני קנדית. אין לי אזרחות אמריקנית", היא מספרת לפני שאנחנו עוזבים את המקום. "לפני שנתיים, מצב בריאותו של יהונתן הידרדר מאוד כתוצאה מעינויים שעבר לפני השימוע שלו בוושינגטון. מאז אני לא מסוגלת לעזוב אותו, אז אני נשארת פה. אני מפחדת לחזור לקנדה, כי הם עלולים לא לאפשר לי להיכנס שוב לארצות הברית".

אסתר נישאה ליהונתן בשנת 1993, כאשר הוא כבר צבר שמונה שנות ישיבה בכלא. אחרי כמה דקות איתה אני מתחילה להבין כי גם היא כלואה. יש שאמרו לי קודם לכן כי היא איננה מחוברת למציאות. תכונת האופי העיקרית שלה היא נאמנות. יהונתן הוא בעלה, והיא לא תוכל לשרוד בלעדיו. אני שואלת אותה בשקט אם אפשרו להם ביקורי התייחדות. עכשיו היא צוחקת במרירות: "את לא מבינה את המצב בכלל. את לא מבינה שמתחת לארצות הברית שאת רואה, יש ארצות הברית אחרת לחלוטין. זו האמריקה ששמורה לאלו שנמצאים בצד השני של החוק. בעבורנו אין רחמים ואין צדק".

"הצד השני של החוק", מהדהדות המילים בראשי. בתודעה של כל אמריקני, ובייחוד של כל יהודי-אמריקני, צרובה האמונה כי אין סתירה בין זהותו האתנית או הדתית לבין זהותו האמריקנית. ליהודי אמריקה היה קשה מאוד לקבל את העובדה שבאופן בולט וחד-משמעי פעולותיו של פולארד עמדו בסתירה לתודעה האמריקנית שלהם. אין מרגל אחר שעשה זאת. אפילו לא יוליוס ואתל רוזנברג. הם ריגלו למען ברית המועצות, ומעשיהם לא פגעו בחלום הקולקטיבי של הקהילה. רק יהונתן פולארד עשה את זה.

לבי במזרח

"הבנתי שהיינו לבד".

כך עונה יהונתן פולארד כשאני שואלת מה הניע אותו לבחור בין הזהויות באופן כה חד. כבר נכנסנו לבית הסוהר. בית הכלא הפדרלי באטנר, רמת ביטחון בינוני. פולארד יושב כאן מזה 12 שנה. חמישה אנשים נוטלים חלק בשיחה: יהונתן ואסתר פולארד, סגן הקונסול אביב עזרא, מו"ל מקור ראשון שלמה בן-צבי ואני. מלבדנו נוכח במקום גם ניק, נציג מודיעין הצי שטס לכאן מוושינגטון בכל פעם שפולארד מקבל מבקרים, כדי לוודא שאינו מעביר סודות אל מחוץ לחומות הכלא. באולם יש שולחנות קטנים, כיסאות מרופדים ומכונות לקפה ושוקולד.

פולארד מקבל אותנו בחמימות כמארח. אשתו מזמינה אותנו לשתייה וקונה לנו שוקולד, כאילו אנחנו מבקרים בביתה. גם מפני פולארד הזהירו אותי. אמרו שהוא כבר לא שפוי. אך אם הוא מטורף, הוא מסתיר זאת היטב. בכל מהלך הביקור לא ראיתי אפילו זֵכר להתנהגות בלתי מוסברת או נוירוטית. זה היה אולי הדבר המפתיע ביותר: השפיות שלו אחרי עשרים שנה בכלא.

התחלנו מבראשית. יהונתן פולארד נולד בטקסס לפני 50 שנה וגדל באינדיאנה. אביו היה שם פרופסור למיקרוביולוגיה, ועבד בין השאר בפיתוח נשק בעבור הצבא. יהונתן למד מדעי המדינה, כלכלה ולימודים קלאסיים באוניברסיטת סטנפורד. הוא היה באמצע לימודיו לתואר דוקטור ביחסים בינלאומיים והיסטוריה צבאית, כאשר בשנת 1979 גויס כאזרח למודיעין הצי האמריקני. "זו היתה שנה עמוסת אירועים", הוא נזכר בהתלהבות. "הסובייטים פלשו לאפגניסטן וחומייני הפיל את השח באיראן. היתה הרבה פעילות". ומה היה הרקע היהודי והציוני שלך?

פולארד מקבל בשקיקה את ההזדמנות לדבר על יהדותו. "גדלתי בבית אורתודוכסי-מודרני אמריקני, שבו המרכזיות של ישראל היתה מודגשת כל הזמן. עברתי שני אירועים מעצבים בילדותי. הראשון היה ביקור בדכאו עם הוריי, בשנת 1966. האירוע השני היה מלחמת ששת הימים, ושנה לאחר מכן הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. שרשרת האירועים נתנה לי להבין מה צריך כדי לנצח ומהן ההשלכות של תבוסה". וביקורים בישראל?

"ביקרתי בישראל לראשונה בקיץ 1971. הייתי בתוכנית קיץ ללימודי מדע במכון ויצמן. הורי דאגו שאולי לא אחזור הביתה. הלוואי שהייתי נשאר שם. הייתי צריך להיות בישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים או במבצע שלום הגליל, אפילו רק לקטוף מלונים בקיבוץ. אני מצטער שהאירועים המעצבים של ההיסטוריה שלנו בשנים האחרונות היו כל כך עקובים מדם. אך עדיין, זאת ההיסטוריה שלנו והייתי צריך להיות שם". למה לא עלית?

"חשבתי על עלייה כל הזמן, אבל קשה לקום ולעזוב את 'המדינה המוזהבת', אמריקה. זה הציב בפניי סתירות. הייתי כאן, אך לבי היה במזרח. הוריי אמריקנים. אבא שלי הוא קצין שזכה בעיטורים. הוא מחזיק עותק של החוקה האמריקנית בכיסו כל הזמן. לא ידעתי איך איישב את הפיצול בזהות שלי. כשהתגייסתי למודיעין הצי, אבי הזהיר אותי שזה לא מקום בשביל יהודי. יש שם הרבה אנטישמיות. אך אפילו אחרי שחוויתי אותה, חשבתי שמוטב יהיה אם אשאר שם".

יחס מפלה בכלא

"בוא נשים את זה בצד לרגע ונחזור להווה. תאר לנו איך נראה יום בחייך בכלא.

פולארד מביט בי בפנים נפולות. המפנה מהעבר שעליו הוא מתרפק אל ההווה שממנו הוא מבקש לברוח, קשה בעבורו. אסתר, ידיה מונחות על ברכיו, נאנחת במחאה. הוא מהסה אותה. אסתר כבר הסבירה לי שבעבר, כאשר פירט באוזני העיתונאים את שעובר עליו בכלא, ננקטו נגדו סנקציות עם פרסום הראיון.

"אני לא רוצה להיכנס לפרטים", הוא אומר. "אתן לך תיאור אימפרסיוניסטי. חיי כאן מלאים ברעש בלתי פוסק, רעש שקשה לדמיין, כל הזמן; אלימות מכל הסוגים, וגסויות - כל סוג שניתן להמציא של גסות". קולו, שהיה כה בוטח ונלהב לפני דקה, הופך לאנחה שקטה. "אין כאן מקום שבו אפשר למצוא שקט ולקרוא. אתה חייב להיות מאוד ממושמע - לא להיכנע לפרובוקציות. ממושמע פירושו לזהות מתי סיטואציה יוצאת משליטה, ולהסתלק כמה שיותר מהר. יש לי חדר - לא תא - עם שותף. החדר כה קטן, שכאשר אני יושב על מיטתי ומותח את זרועותיי, ידיי נוגעות בשני הקירות. ואין מנעול בדלת. אני חייב להיות מוכן תמיד לפלישות. אם הדלת נפתחת ב-2 בלילה, אני חייב להיות מוכן. עושים לי מסדרי ניקיון. אני שוטף לקראתם חלונות".

אסתר מספרת שבעלה היה צריך לקום באמצע הלילה כדי לסיים את שטיפת החלונות לפני הביקור שלנו. "אני שוטף הרבה חלונות", הוא אומר.

כשאין הוא שוטף חלונות, פולארד מאזין לרדיו. הוא מנוע מגישה למחשבים, שלא לדבר על אינטרנט. טלוויזיה מוצבת בחדר המשותף לאסירים רבים. חבריו לכלא הם עבריינים שהורשעו בפשעים חמורים - רצח, אונס, שוד מזוין וכדומה. כל רכושו הנמצא במקום חייב להיכנס לארונית קטנה יותר מקיטבג צה"לי. אסור לו להעביר חפצים לידי מבקריו, ולכן הוא נאלץ לזרוק את מרבית ספריו ומכתביו מיד לאחר קריאתם, כדי לפנות מקום. מזון כשר איננו מסופק לו, והוא מסתפק בהימנעות ממוצרי חזיר. אסור לו לקרוא כל דבר שאינו כתוב באנגלית, אף שאסירים ערבים יכולים לקרוא עיתונים בערבית. הוא קורא את עיתון 'המודיע' באנגלית וכתבי עת מדעיים.

"את צריכה להבין", אומר פולארד. "אני צריך להמציא את עצמי מחדש. אני יודע שכאשר אשתחרר לא אוכל לחזור לחיי הקודמים. אצטרך לעשות משהו אחר. יש לי עניין במקורות אנרגיה שיחליפו את הנפט ובטכנולוגיות להתפלת מים".

היכן היית כששמעת על המתקפה של 11 בספטמבר?

"הייתי בחדר הטלוויזיה. היה יום של ביקור מיוחד - ח"כ מיקי איתן עם עוד כמה חברי כנסת. צפיתי בסי-אן-אן. הבנתי מיד, לפני שהמטוס השני פגע במגדל, שמדובר במתקפת טרור".

איך הרגשת עם הידיעה שארצות הברית תחת מתקפה?

"הרגשתי בחילה".

מדוע מפריע לך שמתקיפים את אמריקה, אחרי כל מה שעברת בשני העשורים האחרונים?

הוא נועץ בי מבט של געגועים ועצב. "התאהבתי בשתי נשים - ישראל וארצות הברית. זה לא הולך בחיים הפרטיים, וזה לא הולך בפוליטיקה. התגובה שלי ב-11 בספטמבר היתה תגובה כאמריקני. ככזה, אני מאמין שאנחנו שומרים על השערים מפני הברברים. אני מאמין במדיניות חוץ שרירית".

הריגול היה הדרך היחידה

אתה פטריוט אמריקני, והנה בכל זאת בגדת באמריקה.

"נאלצתי לבחור. אז בחרתי".

מה קרה? מה אילץ אותך לבחור?

"היה מקרה במבצע שלום הגליל" - הוא מביט לרגע בנציג המודיעין - "אני לא יכול לדבר עליו, אך הוא היה המבוא ל'יחסים המיוחדים' בין ארצות הברית וישראל. גיליתי את הציניות המדהימה שבה רואה ארצות הברית את ישראל. כחלק מעבודתי נפגשתי אז עם כמה ישראלים. לקחתי שניים מהם הצדה ואמרתי: 'אנחנו צריכים לצעוק לשמיים על הדבר הזה'. אחד התבונן בי ושאל: 'מי זה אנחנו?' אמרתי לו: 'אתה יודע למה אני מתכוון'. הוא השיב: 'לא, אני לא יודע'. אבל זה פשוט קרה. לפתע 'אנחנו' כלל מבחינתי את ישראל.

"האירוע הזה התנגש בכל מה שחשבתי שהיה חלק מיחסי ישראל-ארה"ב. הדרך שבה הסתכלתי על העולם נהרסה. קודם לא חשבתי שהמתח בין הזהויות הוא עניין קריטי, ופתאום הבנתי".

מה הבנת?

"הבנתי שאנחנו לבד".

למה לא עזבת את המודיעין? למה לא נטשת את התפקיד ועלית לישראל?

"אינני יודע למה נשארתי. רציתי לראות כמה רע יכול להיות הרע. זה כמו מכוניות שמאטות ליד תאונות דרכים כדי להתבונן בהרס. לא יכולתי לעזוב".

לאחר שחיל האוויר הישראלי הפציץ את הכור הגרעיני העיראקי בשנת 1981, החליט סגן ראש הסי-איי-איי, בובי ריי אינמן, להפסיק לחלוק עם ישראל מידע מודיעיני על מדינות ערביות ומוסלמיות שאינן גובלות עמה. בערך באותו הזמן החלה ארצות הברית לחמש את עיראק, שנלחמה נגד איראן. הממשל אִפשר לחברות אמריקניות לבנות מפעלים דו-שימושיים בעיראק, ואלו קידמו רבות את פיתוח הנשק הכימי העיראקי. לפולארד, כחוקר במודיעין הצי, היתה נגישות לחומרים הללו, שעד להחלטתו של אינמן - המנוגדת להסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי האמריקני-ישראלי - הועברו באופן קבוע לישראל.

אז קיבלת את המידע הזה וחשבת שזה לא בסדר שישראל לא מקבלת אותו. אבל מכאן ועד ריגול הדרך ארוכה.

"ראיתי מול עיניי את הסכנה שנשקפה לישראל. חשבתי על האופציות שלי: יכולתי ללכת לתקשורת, יכולתי ללכת לוועדת המודיעין של הקונגרס, ויכולתי ללכת לעסקנים בניו-יורק. התקשורת היתה בעייתית בגלל עוינותה לישראל. מעבר לכך, אם הייתי מספר לתקשורת, הרוסים והסורים היו יודעים. הסורים היו יכולים לנצל את המידע ואף להבין אותו לא נכון, מה שהיה עלול לגרור אותם לפתיחת חזית ברמת הגולן. אם הייתי הולך לגבעת הקפיטול, שום שינוי במדיניות לא היה צומח מכך, ורק אני הייתי מפוטר. עסקן שהייתי פונה אליו, היה זורק אותי ממשרדו. אחד מראשי הקהילה היהודית ביקר אותי בכלא, ושאלתי אותו מה היה עושה אילו הגעתי אליו אז. הוא אמר לי שהיה מתקשר לאף-בי-איי מיד עם צאתי מחדרו, מחשש שאני סוכן שבא להפליל אותו".

אז למה לא התפטרת?

"כי רציתי למנוע עוד שואה".

בעשרים השנים שחלפו מאז מעצרו התנצל יהונתן פולארד על מעשיו עשרות פעמים, בכתב ועל פה. האמת היא שהפרשה כולה נבעה מקלקול מערכות. ארצות הברית העדיפה תמורה רגעית מהערבים - שכיום היא משלמת את מחירה בהחזקת למעלה מ-150 אלף חיילים בעיראק - על פני הברית עם ישראל. ישראל מצידה הפעילה את פולארד מבלי להבין את הסכנה הגלומה ליהדות ארצות הברית מעצם השימוש בו. כפי שאומר יהודי שעבד במשרד מזכיר הצי באותן שנים, "לישראל אף פעם לא היתה בעיה לגייס לא-יהודים לעזור לה. למה היא לקחה את פולארד? הוא רצה לעזור, בסדר. אבל ישראל לא היתה באמת זקוקה לו".

כרוניקה של הפקרה

אין ספק שארצות הברית התנכלה לפולארד. אנטישמיות היא ההסבר היחיד המתקבל על הדעת להחלטה לגזור עליו מאסר עולם בגין עבירה שעונשה המקובל הוא ארבע שנות מאסר; לניפוח תיאור הנזק שנגרם לארצות הברית; לסירוב הגס של הסי-איי-אי לכל יוזמה לשחרורו; לשבע השנים שבילה בצינוק בתנאים לא תנאים, וגם לתנאים הקשים שבהם הוא מוחזק היום. אי אפשר לעסוק בפרשת פולארד מבלי להשתכנע שמדובר באדם הסובל אך ורק משום שהוא יהודי שריגל למען מדינת ישראל.

אך מעבר לכך, גם התנהגותה של ישראל - המדינה שבשליחותה הסתכן פולארד - מחפירה. "לאחר המעצר עברתי ימים קשים שהביאו אותי לסף ייאוש. חוקרי האף-בי-איי הראו לי תצהירים שהישראלים נתנו לגבי. 'המוסד' ביקש להטיל את כל האשמה על רפי איתן (מפעילו של פולארד) ועל לק"ם (הלשכה לקשרי מידע, שבראשה עמד איתן). הם רצו לקבור אותי. אנשי המוסד היו המקור של הדיסאינפורמציה כאילו השתמשתי בקוקאין, כאילו הייתי מעין שכיר חרב שפעל בשביל כולם, וכאילו הייתי משוגע. לי היה ברור שלמוסד היו שלוש מטרות: לקבור אותי, להרוס את לק"ם, ולשמור על השדולה הישראלית, איפא"ק, בכל מחיר. עד היום זו המדיניות של המוסד.

"בשנת 1995 הגיע לכאן נציג של המוסד והציע לי להתאבד. אמרתי לו שאקריב את חיי למען ישראל, אך לא למען כמה ביורוקרטים מלוקקים. השלטונות בארץ ניסו לומר שפעלנו ללא סמכות או רשות, אבל רפי איתן אמר לי שהקבינט קיבל דיווחים על הפעילות שלי. הלקוח שלי היה אהוד ברק, שכיהן אז כראש אמ"ן. הוא הזמין את החומרים. גם אריאל שרון היה ער לפעילות שלי. הוא ביקש שאאסוף מודיעין פוליטי בעבורו - מה אנשים בוושינגטון חושבים עליו. סירבתי. אחר כך רפי ביקש שאספק את שמותיהם של הסוכנים האמריקנים בארץ. סירבתי, כי זה היה פוגע בארצות הברית. רפי אמר לי: שים לב לדבריי, הסירוב שלך יהרוג אותך, כי הסוכנים האלה יחשפו אותך לרשויות בארה"ב.

"אך הדבר הנורא ביותר היה כאשר ראיתי את הגרסה הבלתי מסווגת של דו"ח אבן (הדו"ח שפרסמה ב-1987 תת-הוועדה לשירותים מיוחדים של הכנסת, בראשות אבא אבן, אשר חקרה את פרשת פולארד). כמעט נהייתי חולה מזה. מסופר שם על שיחת חצות שנערכה בין מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ וראש הממשלה שמעון פרס בענייני, כשבוע אחרי שנעצרתי. שולץ תבע מפרס להחזיר את המסמכים שהעברתי לישראל. פרס הסכים, אך דרש שהאמריקנים יתחייבו שלא לנצל את החומר נגדי. שולץ הסכים.

"אף אחד לא סיפר לי על ההסכם הזה ביניהם. הייתי יכול להשתמש בו בהגנתי. היתה זאת האחריות של המדינה להודיע לי על כך. ישראל היא המדינה היחידה שאי פעם השתתפה בתביעה נגד סוכן שלה".

כיום נשמעים דיבורים על כך שאולי השגריר דני איילון יבוא לבקר את פולארד. לפני חודש היה איילון בסביבה, אך סירב לבוא לביקור. אם יבוא, יהיה זה ביקורו הראשון של שגריר ישראלי אצל פולארד. לשם השוואה, השגריר הקוריאני ביקר פעם בחודש אצל סוכן של ארצו הכלוא באמריקה. ראש הממשלה היחיד שפעל עד כה למען שחרורו של פולארד היה בנימין נתניהו. שרון סירב לפני שנה לתת לנשיא בוש מכתב שעליו חתמו 112 חברי כנסת, כולל שרון עצמו, ובו בקשה לשחרר את פולארד. השנה סירב ראש הממשלה להעביר לבוש מכתב דומה, בחתימת הרבנים הראשיים לישראל בהווה ובעבר.

דניס רוס, המתווך האמריקני למזרח התיכון בשנות ה-90, כתב בספרו על שיחה שקיים עם הנשיא קלינטון בנוגע לבקשתו של נתניהו לשחרר את פולארד, במקביל לחתימת הסכם וואי (אוקטובר 98'). רוס מספר כי יעץ לקלינטון: "אני לא הייתי משחרר אותו כעת. זו תהיה תמורה ענקית לביבי. אין לך תשלומים רבים כאלה בכיס שלך. הייתי שומר עליו להסכם הקבע".

האם אתה סבור שהסירוב של קלינטון לחון אותך אז הביא למצב שבו ישראל כבר אינה יכולה להציע לאמריקנים שום תמורה מספקת בעד שחרורך?

"לא, אני חושב שההפך הוא נכון. אבל ישראל חייבת לבקש, ושרון מסרב לבקש. זו היתה חוצפה ממדרגה ראשונה, להצדיק את החזרת החיה הזאת, טננבאום, בפדיון שבויים. זאת היתה יריקה באמונה שלנו".

להיות עם אשתי, עמי וארצי

כשאתה יושב בחדרך, על מה אתה חולם? על מה אתה חושב?

"החלום שלי הוא להיות עם אשתי, בבית בישראל. היא חולת סרטן, אך סירבה לעבור כימותרפיה כי זה היה הורס לה כל סיכוי ללדת. היא לא עברה בדיקה כבר יותר משנתיים. את מבינה מה זה בשביל בעל לשמוע את המילה 'סרטן' בטלפון?

"בשנה שעברה ועדה בישראל סירבה להכיר בי כשבוי. המערכת הדליפה שהנה, הפולארד הזה רודף בצע. הוא רוצה לגזול מיליון דולר. אחרי הכל, אין לנו בית. לאשתי אין רופא. אלמלא רוחב לבם של חברים, היינו עכשיו חסרי כל. הפסדנו הכל. אסתר כאן בשבילי, אך אני פוחד פחד מוות מהמצב הזה. ואני חושב שהטיפול במקרה שלי מסמל את מה שקורה כיום בישראל.

"דמותו של יוספוס פלביוס תמיד ריתקה אותי. הוא מסמל את מה שקרה לנו בזמן חורבן הבית השני. אומרים שהבית נחרב בגלל שנאת חינם, אבל אני חושב שהיה שם משהו אחר: שנאה עצמית. ואם חס וחלילה הבית השלישי ייפול, זה יהיה שוב בגלל שנאה עצמית".

וכאילו כדי לאזן זאת, הוא פותח מכתב שבו החזיק לאורך כל השיחה. מכתב ממשפחת ירד מהיישוב עצמונה שבגוש קטיף, בצירוף תמונתם של שלושת ילדי המשפחה. הקטן מביניהם, אריאל, נפצע בגיל 15 חודשים מפצצת מרגמה.

"נטישת עם מתחילה בנטישת יחיד", הוא משתנק. "איך אפשר, במצפון שקט, לעקור את הילדים האלה מביתם? אני לא הייתי יכול לעשות את זה, כמו שלא יכולתי להפנות עורף לפני עשרים שנה. כל הסיפורים עלי מומצאים כדי להרוס אותי, משום שיש לי ערך כסמל בעבור אלו שאינם אוהבים את ישראל. כותבים אלי חיילים ושואלים מה הייתי עושה אילו קיבלתי פקודה לפנות את גוש קטיף. תשובתי להם: תזכרו שאתם יהודים".

זמננו מגיע לקצו. סוהרת מתקרבת ומסבירה שצריך לסיים.

יהונתן, אומרים שיש לך זיכרון צילומי. האם זה לא אומר שאתה עדיין סכנה לארצות הברית אם תשוחרר?

"אין לארה"ב שום סיבה ביטחונית להיות מודאגת משחרורי. שום דבר שאני יודע, ובוודאי שום דבר שהייתי עושה, אינו פוגע באינטרסים שלהם. באשר להרתעה, ובכן, חיי נהרסו כבר. אפקט ההרתעה הושג".

יכול להיות שיש בכירים ישראלים שחוששים כי תביך אותם אם תשוחרר?

"הישראלים שפגעו בי הם נטולי כבוד. אפשר להביך רק מישהו שיש לו תחושת כבוד או כבוד עצמי. אבל בכל מקרה, אין ישראלים שייפגעו. בשורה התחתונה, אני רוצה לחזור הביתה כדי שאוכל להיות עם אשתי, עם עמי ועם ארצי. זה הכל, ולצערי זה כנראה מפחיד אנשים רבים.

"אבל מצד שני, אני חייב לציין משהו. כשהרב הצבאי הראשי ישראל וייס כתב תפילה למעני והפיץ אותה בכל יחידות צה"ל, זה נגע עמוק בלבי. זה מראה שאנחנו עדיין עם הספר. ואני אוהב את עמי".

ראש הסי-איי-איי לשעבר: לשקול קיצור מאסרו של פולארד

ג'יימס וולסי, לשעבר ראש הסי-איי-איי, אומר בראיון ל'מקור ראשון' כי כעת מוצדק לשקול את קיצור עונשו של יהונתן פולארד. אנו לוחמים בחזית אחת נגד הטרור, הוא אומר, וזו העת "לשים לב לרגישויות ולגלות סימפטיה לאזרחים במדינות דמוקרטיות ידידותיות".

פולארד, מסביר וולסי, "לא היה המועמד הראשון לקיצור עונש, אבל 20 שנה זה זמן ארוך מאוד. בנקודה מסוימת, צריך לשאול אם זה מספיק - וזאת במישור של שחרור, לא ברמה של הקלת ראש באשר לכובד מעשיו. יש מן החיוב במתן יחס שונה למרגלים ממדינות ידידותיות". וולסי מדגיש שדבריו אינם בגדר המלצה לקיצור העונש, ומוסיף שבעת שקילת בקשות לקציבת עונש יש לוודא שאפקט ההרתעה הושג.

וולסי נכנס לתפקידו ב-1993. "קראתי אז בקפדנות את החומרים בפרשת פולארד. ההערכה שלי בזמנו היתה שפולארד לא היה אפילו קרוב למקרה שניתן לשקול לגביו מתן חנינה. הוא ישב אז תקופה קצרה יחסית בכלא עבור פרשיות ריגול רצינית. מאז עברו כבר 12 שנים, והוא כבר 20 שנה בכלא".

הטענות שהוטחו כלפי פולארד, כי המידע שהעביר לישראל זלג למדינות כמו ברית המועצות או סין, אינן נכונות, אומר וולסי. הוא מסביר שהדאגה האמריקנית היתה רק שגורמים עוינים יחדרו לתוך מערכות המודיעין הישראליות ודרך החדירה יגלו גם את החומרים שפולארד העביר לישראל. "ברמה האיכותית, המסקנה שלי בזמנו (ב-1993) היתה שמדובר בחומר רחב היקף שכלל מידע שלא התייחס אך ורק לבטחון ישראל המיידי, ושחלק ממנו, אם היה מגיע למדינה לא ידידותית, היה גורע מהיכולת שלנו לאסוף מודיעין. אף מודיעין אינו חסין לחדירות, אפילו לא המודיעין הישראלי. אם היתה דרך כלשהי להבטיח שרק שני הישראלים הבכירים ביותר ראו את החומר, כנראה ארצות הברית לא היתה כה מוטרדת. בזמנו היו הרבה מאוד פעילויות ריגול בכל מקום. ולב העניין היה החשש שאם החומר שהוא העביר יעבור למדינה שלישית, הדבר יפגע ביכולת האיסוף של ארה"ב".

מזכיר ההגנה בתקופה פרשת פולארד, קספר וויינברגר, היה הדוחף העיקרי לגזר מאסר העולם. פולארד השיג עסקת טיעון, ושיתף פעולה עם חוקריו בתמורה להקלה בעונש - אלא שוויינברגר, כך דווח בתקשורת, קבע במזכר סודי לשופט כי על פי המדווח כי פולארד גרם נזק רחב ובלתי הפיך לביטחונה של ארה"ב ואף גרם למות סוכנים אמריקנים.

את הערכת הנזקים שגרם פולארד ביצע מי שהיה אז ראש מחלקת מודיעין נגדי בסי-איי-איי, אולדרידג' איימס. איימס, כך נתגלה ב-1994, היה מרגל סובייטי. על פי אנג'לו קודבילה, שהיה בזמנו יועץ בוועדת המודיעין של הסנאט, איימס הלביש על פולארד רבים מהנזקים שהוא עצמו גרם לביטחון ארה"ב וסוכניה בברית המועצות. בעקבות מעצרו, הסנטור דניס דה-קונסיני, שהכיר את כל החומרים על פולארד, אמר שהוא מסיר את התנגדותו לקציבת העונש. וויינברגר עצמו הודה בראיון לרגל פרסום זיכרונותיו ב-2002 ש"פולארד היה עניין קטן יחסית. הוא נעשה גדול יותר מהחשיבות האמיתית שלו".

נראה שהמחלוקת בארה"ב סביב שחרור פולארד נסובה היום סביב שתי סוגיות עיקריות. האחת: לנוכח העובדה שהנזק שגרם פולארד היה שולי, האם כדאי לשחרר אותו כדי לתקן את הטעות, או מוטב להחזיק אותו כקלף מיקוח, כפי שהציע דניס רוס לנשיא קלינטון בזמן המשא ומתן על הסכם וואי בשנת 1998, כדי לסחוט מישראל ויתורים נוספים לפלשתינים. השנייה: האם שחרור פולארד יאותת ליהודים אמריקנים שאפשר לרגל למען ישראל, או שמא אפקט ההרתעה כבר הושג במאסר בן עשרים השנה.

http://www.makorrishon.net/article.php?id=3625

ראה גם:

החיפוש אחר הסוכן X , קרוליין גליק, "מקור ראשון"

י"ג ניסן תשס"ה

יהונתן פולארד, יהודי ארה"ב, הממסד האמריקני ומדינת ישראל. למה שמו של הסוכן הישראלי הנמק בכלא האמריקני מעורר רתיעה כזאת בקרב היהודים בוושינגטון? ערב פסח, הבולשת מחפשת מרגלים עם שמות יהודיים בוושינגטון

יש מעט מאוד שמות שמעוררים תגובות בטן שליליות בקרב יהודי וושינגטון כמו השם יהונתן פולארד. "אוי, מה אכפת לך מהברנש הזה? את לא מבינה מה הוא עשה לנו כאן? הלוואי שהוא יינמק בכלא". אלו התגובות שמשמיעים יהודים אמריקנים בוושינגטון.

בקיץ שעבר עלה לכותרות שמו של חוקר בפנטגון בשם לארי פרנקלין. פרנקלין הוא קתולי האוהד מאוד את ישראל ורואה שותפות גורל אסטרטגית בינה לבין ארצות הברית. בקיץ שעבר דווח כי פרנקלין העביר חומר חסוי בנושא מדיניות ארצות הברית כלפי איראן לפעילי השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון אייפא"ק, וזאת בשליחותם של "המרגלים האמיתיים" בפנטגון ובממשל בוש בכלל - היהודים הניאו-שמרנים.

בבת אחת הופיעו שמותיהם של כל היהודים הממלאים תפקידים בכירים במשרד ההגנה ובבית הלבן ברשימה בעיתון 'וושינגטון פוסט', בדיווח של הכתבת לענייני מחלקת המדינה דווקא. פול וולפוביץ, דאגלס פיית', הרולד רוד, ריצ'ארד פרל וסקוטר ליבי - כולם נחשדו לפתע בבגידה. אף שם של לא-יהודי לא הוזכר. הפרשייה עצמה נראית מצוצה מהאצבע. ה'מידע' שפרנקלין העביר כביכול לאייפא"ק פורסם עוד קודם לכן ב'וושינגטון פוסט', וכלל לא ייצג מדיניות אמריקנית רשמית לגבי איראן אלא רק דרך פעולה אפשרית שהועלתה בדיון שהתקיים אז על המדיניות האמריקנית כלפי איראן. מאז הפרסום הראשון על קיום החקירה, עברה כבר כמעט שנה ולא הוגש אף כתב אישום. אבל בתהליך נחקרו והושפלו כל היהודים העובדים, וכמוהם גם מספר לא מבוטל של יהודים שאינם קשורים לממשל.

"הכנופיה הציונית"

היהודים עצמם אומרים כי שמו של פולארד כל הזמן באוויר. לדברי אחדים, האף-בי-איי עדיין מחפש אחר "סוכן X" - היהודי אמריקני הבכיר המיתולוגי, שפולארד כביכול עבד בשליחותו. עשרים שנה לאחר מעצרו, והבולשת מתעקשת להוכיח בכל דרך כי היה עוד יהודי בסיפור.

כמו החקירה המתוקשרת הזאת של פרנקלין, גם ההתקפות המתוקשרות נגד "הניאו-שמרנים", שהחלו בחודשים שקדמו לפלישה האמריקנית לעיראק לפני שנתיים - נמשכות עד היום. על פי מבקרי הממשל מימין, משמאל ומהמרכז, וושינגטון כבושה על ידי כנופיה "ציונית-ניאו-שמרנית", שמנהלת את יחסי החוץ של ארצות הברית באופן שמשעבד אמריקנים תמימים לאינטרסים האפלים של ישראל. השמות היחידים שמוזכרים כל הזמן הם של יהודים.

כל מה שצריך לעשות כדי לגלות את עוצמת העלבון, הכעס והתסכול של היהודים בוושינגטון הוא להעלות את השם פולארד. "הוא הסיבה שחושדים בנו כיום", אומרים שם. סוגיית פולארד הפכה לתהום פעורה המפרידה בין יהודי ארצות הברית לבין הישראלים. נכון, אומרים שם, הוא אולי אהוד על הציבור בישראל, אבל עבורנו הוא בוגד. זה לא סתם, הם אומרים, שהוא בגד באמריקה. הוא בגד בראש ובראשונה ביהודי ארצות הברית ובהפעלתו, ישראל בגדה בנו.

אין ספק שפולארד פגע במוניטין ובשם הטוב של יהדות ארצות הברית, אך בכל זאת, כדאי לשאול בכנות איך זה שהשפעתו עוד ניכרת אחרי עשרים שנה? ובכן, יש שלושה שחקנים שגרמו לכך שפרשת פולארד עדיין משפיעה בצורה עמוקה כל כך על מצב יהודי ארצות הברית ועל יחסי ישראל-ארצות הברית: מערכות המודיעין האמריקניות; מנהיגות הקהילה היהודית בארצות הברית; ומדינת ישראל.

שתיקת הממסד היהודי

פולארד הפך לכלי נשק אפקטיבי בידי מערכות המודיעין בארצות הברית. זה לא רק שהוא גנב חומר מסווג והעביר אותו למדינה זרה; הוא גנב את החומר והביא אותו למדינת היהודים. אנטישמים כמו מזכיר ההגנה באותם ימים, קספר ווינברגר, וסגן ראש הסי-איי-אי בובי ריי אינמן, ראו בפולארד הזדמנות להחליש את היהודים בארצות הברית, שהתנגדו נמרצות הן להגבלות שהוטלו על ישראל בעקבות השמדת הכור הגרעיני העיראקי ומבצע של"ג, והן למכירת מערכות נשק חדישות לערבים כמו מטוסי האייוואקס לערב-הסעודית. שונאי ישראל בממסד האמריקני סברו כי אם כל יהודי אמריקני יצטרך לדאוג שמא יישמע לא נאמן לאמריקה בכל פעם שיפתח את הפה לטובת ישראל, אזי הוא אולי ישמור פחות טוב על ישראל.

אותם גורמים שפעלו בממסדי המודיעין והביטחון האמריקניים נגד יהודים פעלו כמו כל אנטישמי מאז ומעולם: הם ביקשו להגדיר עבורנו מה זה להיות יהודי. הבעיה היא שהיהודים האמריקנים אפשרו להם לעשות את זה.

מאז מעצרו של פולארד, קיבל הממסד היהודי בארצות הברית בשתיקה את הטיפול יוצא הדופן שנקטה נגדו מערכת המשפט האמריקנית. שבע השנים שפולארד בילה בבידוד עברו ללא מחאה כמעט. הרדיפה של היהודים בוושינגטון מאז מעצרו זוכה למחאות חלושות וזהירות מטעם הממסד היהודי. בעוד היהודים צעדו שכם מול שכם עם פעילי זכויות האזרח השחורים בשנות ה-60, הרי שלזעוק נגד אפליית "אחד משלנו" הממסד היהודי פשוט לא מסוגל. אם בשנת 1986, או אפילו היום, הקהילה היהודית היתה מאוחדת במחאתה נגד הטלת עונש מאסר עולם על פולארד ונגד רדיפת היהודים בוושינגטון, כאילו המעשה של אחד מצביע על הכלל - מערכת המשפט וגופי המודיעין היו נאלצות לצמצם את הרדיפה. במילים אחרות: אם הממסד היהודי-אמריקני היה מוכן יותר להגן על עצמו - יהודי ארצות הברית היו פחות מותקפים.

וכאן אנו מגיעים לישראל. עד כמה שהם עושים קולות של מנהיגים עצמאיים, ההנהגה היהודית באמריקה מקבלת במידה לא מבוטלת את האות לפעול, וגם את האומץ לפעול, מישראל. בשנות ה-90 למשל, מנהיגים ישראלים כמו יוסי ביילין ושמעון פרס הורו למנהיגי הקהילה האמריקנית לשנות הילוך ולפעול למען "השלום" במקום למען ישראל. כך קרה שכמעט כל הארגונים היהודיים הגדולים התחילו לשדל את הקונגרס לתת כספים לאש"ף ותמכו באימוני מחבלים פלשתינים על ידי הסי-איי-אי. מן הסתם, מנהיגים ופעילים יהודים רבים שסלדו ממדיניות זאת, וביקשו דווקא להמשיך ולתמוך בישראל, פוטרו כיוון שלא גילו התלהבות למדיניות החדשה. כך קרה שכאשר פרצה מלחמת השלום בספטמבר 2000, לקח זמן רב עד שהקהילה היהודית הצליחה להתעשת ממורשת של עשור של פעילות למען אש"ף, ושבה להגן על עצמה ועל ישראל.

במקרה של פולארד, ישראל נטשה את הסוכן שלה כי מנהיגיה סברו כי באמצעות הנטישה נצליח לשקם את היחסים עם האמריקנים. אבל לא זה מה שקרה; הנטישה הביאה להתחזקות הכוחות האנטי-ישראליים בוושינגטון. כאשר ישראל לא שמרה על הסוכן שלה ועל האינטרסים שלו, היא נחלשה. האמריקנים ראו כי לישראל אין כבוד - ניתן ללחוץ עליה ולהשפיל אותה. במקום לדרוש שכל זה ייפסק, ישראל הסכימה להיות מושפלת. הפירוש פשוט: הגנה על פולארד, עד כמה שזה נראה קשה, היתה סוג של הגנה עצמית. וכאשר מדינה אינה מגינה על עצמה היא נחלשת, וכל מי שמזוהים עמה באופן כזה או אחר נחלשים אף הם.

בגידת המדינה

בנטישת פולארד, ישראל מראה כי לפחות בדבר אחד היא פועלת בעקביות כבר עשרים שנה. פולארד, אנשי צד"ל, הסייענים הפלשתינים והחלוצים בעזה ובצפון השומרון שסופגים אש וטרור יום-יום ושנה שנה בכדי לשמור על האחיזה של כלל עם ישראל על הקרקע - כולם סבלו מאותו יחס: בגידת המדינה. המדינה בוגדת בידידיה ומעדיפה על פניהם את חיזבאללה, אש"ף, האנטישמים בבולשת הפדרלית והפעילים האנטי-ישראלים בגוש שלום ובשאר התנועות הפרו-פלשתיניות.

חג הפסח הריהו חג החירות. כדי להרוויח את החירות שלו, עם צריך קודם כל להיות אחראי למעשיו. זה דורש ממנו להיות נאמן לידידים, במיוחד במצבים קשיים. כדי לעשות זאת, העם צריך לאמץ דפוסי התנהגות של כבוד. בלי כבוד אין אחריות ובלי אחריות אין חירות. השגת החירות איננה אירוע חד-פעמי, היא מאבק מתמשך לנצח. אך עצם זה שמדובר בפעולה מתמשכת פירושו, כי אף פעם לא מאוחר להתחיל. לישראל, כמדינת העם היהודי, יש אחריות לכל עם ישראל באשר הוא שם. אולי פולארד גיבור ישראל, ואולי לא. אבל הוא לבטח סוכן ישראלי שנפל קורבן לאפליה נוראה, ועל ישראל לתבוע את שחרורו - לא רק למענו אלא למען כולנו.

http://www.makorrishon.net/article.php?id=3629