פרשת פולרד טורדת את מצפוננו, אך קשה לנו להשתחרר מאהבתנו החד-צדדית לאמריקה. פוטין, בשאלותיו הנגדיות, הבלתי דיפלומטיות לעתונאים, שבר אצלי את הקרח. ארה'ב מוכרת למזה'ת נשק ב-6 מיליארד דולר, שאל, רוסיה – בחצי מיליארד: מדוע אינכם באים בטענות אליה? (הוא יכול היה להוסיף שחימושה את מצרים הפך אותה לאיום צבאי עלינו). וגם על עידודה של ארה'ב את האיסלם הקיצוני דיבר (ויכול היה להוסיף שהבסיס הכלכלי והתעשייתי לייצור נשק-השמדה סופק לעיראק ע'י ארה'ב, והחינוך האיסלמיסטי יוצא מסעודיה, בת-טיפוחיה של ארה'ב).

על משקל האיפכא מסתברא של פוטין, "בא לשאול": מרגל יהודי זוטר, לו נמק 20 שנה בכלא רוסי, העתונאים שלנו היו קורעים את פוטין בשאלות, ולמה מול הנשיא האמריקני אינם מעיזים לפתוח את הפה? ועוד: אמריקה היא זו שזרקה אותנו לכלבי ה"קוורטט", בו מככב פוטין כמפקח על מדיניות הבטחון שלנו (ביחד עם עוד צדיקים כמו אנאן מהאו'ם וסולנה מהאיחוד האירופי), וציפורני "מפת הדרכים" המבצבצות מתחת לגינוני החביבות של פוטין, האם אינן תוצרת USA ?

ערב יום העצמאות, בו מניפים בת'א דגלי ארה'ב כמספר דגלי ישראל, ראוי לאזן קמעה את יחסינו עם ארה'ב, ששללה מאתנו פירות כל נצחונותינו, לווייניה מפקחים על כל קרוון וידה הקרה מקפיאה את החיים היהודיים בלב מולדתנו ההיסטורית, והיא – לא פוטין - דוחפת את שרון במורד החלקלק של ה"התנתקות", עליו עלה מרצונו.

שלא לאבד כליל את עצמאותנו ולהפוך לשטח-חסות דמוי בוסניה, יש להשתחרר מראייה קרתנית ונאיבית את "ידידתנו הגדולה" - מן התפיסה השרונית, שפקודותיה ממצות את מדיניות החוץ שלנו. למדינות יש אינטרסים, לא סנטימנטים, פרט אולי לסנטימנט הקרוי אנטישמיות, ופרשת פולרד, הזועקת לשמים, תוכיח.

במכתב ששלחה ערב פסח לנשיא בוש מניחה אסתר פולרד את התשתית העובדתית: על העבירות שבעלה הודה בהן נענשים בד'כ ב-2 עד 4 שנות מאסר; פולרד, שריגל בעבור מדינה ידידותית, קיבל מאסר עולם; על פולרד נגזר העונש הנורא הזה למרות עיסקת טיעון, שהופרה ע'י ארה'ב; פולרד הוא היחיד,שבמשפטו התערב אישית שר ההגנה והגיש לשופט תזכיר שייחס לו "בגידה", בה לא הואשם מעולם; עד היום לא ניתן לפולרד לעיין בתזכיר הזה, כדי לנסות להפריכו. העתונאית קרוליין גליק, בשבועון " מקור ראשון ", מוסיפה ששר ההגנה ויינברגר האשים את פולרד גם בהאשמה השיקרית שגרם למות סוכנים אמריקנים, ו"לנזק בלתי הפיך". את הערכת הנזק ביצע אולדרידג' איימס, ראש מחלקת מודיעין נגדי בסי-איי-איי, מרגל סובייטי שהסגיר למות את רוב סוכני ארה'ב בבריה'מ. עפ'י מקור מוסמך בקונגרס, איימס הלביש על פולרד רבים מן הפשעים שלו.

נשאלת השאלה, מדוע לאחר שאמיתות אלה נתגלו, כעבור 20 שנות כלא, מהן 7 שנים בבידוד, וגם היום בתנאים קשים שאין כמותם בישראל – פולארד אינו זוכה לחנינה? קרוליין גליק עונה: "אנטישמיות היא ההסבר היחיד המתקבל על הדעת... (האיש) סובל אך ורק משום שהוא יהודי שריגל למען מדינת ישראל". גליק מציינת גם, שויינברגר הוא אנטישמי.

הצד השני במטבע האנטישמיות הוא – כמו בכל גולה – התגובה העצבנית והפחדנית של הקהילה היהודית, וכמו תמיד הפגנת החולשה אינה מועילה. "אם המימסד היהודי-אמריקני היה מוכן יותר להגן על עצמו – יהודי ארה'ב היו פחות מותקפים".

וגם הצד השלישי, מדינת היהודים, מתנהג כקהילה נפחדת. שרון אינו מעז להגיש לבוש, רשמית, עצומה של 112 חכ'ים (והוא בתוכם), ועצומה נוספת של כל הרבנים הראשיים של ישראל, להעניק לפולארד חנינה. שגריר ישראל פוחד לבקר אותו, בעוד שלשגריר דרום-קוריאה אין כל עכבות לבקר סוכן שלה היושב בכלא על ריגול.

אינני מציע להחליף חלילה את אמריקה ברוסיה כבעלת ברית אסטרטגית, אולם מומלץ למדינה המתיימרת להיות חפשית, להשתחרר מתסמונת הסגידה ל"פריץ". עצמאותו של עם אינה בדגל, בהימנון, בבולים, כ'א ברוח החרות המפעמת באזרחיה.

ידיעות אחרונות
30/4/2005