ישראל בגדה בפולארד מאת יוסי מלמן

יום ראשון י"ג באייר תשס"ה,   2005 .5 .22 

 

צריך לומר את האמת. ממשלות ישראל - כולן - נוהגות זה 20 שנים בנבזות כלפי יונתן פולארד. ביקורו בשבוע שעבר של שגריר ישראל בארה"ב, דני איילון, אצל פולארד רק ממחיש זאת. מדוע לא טרחו ראשי ממשלות עד היום להורות לשגריר ישראל לבקר את פולארד?

 

חשיבות ביקורו של השגריר היתה בעצם קיומו ובתקדים שהיווה. מעבר לכך - היתה זו מחווה ריקה מתוכן. לא היה לו שום מסר ממשי להעביר לאיש מודיעין הצי האמריקאי, שנידון למאסר עולם על שמסר מידע למפעיליו הישראלים. ביקורו מצטרף למאות ביקורים שערכו אצל פולארד שרים וח"כים. הם באים, משוחחים, מנסים לעודד, מצטלמים, מעבירים את התצלומים לתקשורת - וכלום לא קורה. השרים וחברי הכנסת מנקים את מצפונם ופולארד ממשיך להינמק בכלא. יותר משהוא זקוק למלות עידוד משליחיה של מדינת ישראל הוא זקוק למעשים. מעשים של ממשלה מוסרית, שמוכנה לקחת אחריות על החלטותיה, ושתפעיל בעוצמה ובלי מורא את יכולתה ואת קשריה, כדי לשכנע את הממשל האמריקאי שמספיק זה מספיק. 20 שנה בכלא הן עונש כבד דיו והגיע זמן השחרור.

 

האמירה שממשלות ישראל חבות חוב מוסרי לפולארד אינה קלישאה. הוא היה סוכן של המודיעין הישראלי. בתוקף כך התקיימה בינו לבין המדינה אמנה בלתי כתובה המבוססת על ערבות הדדית: אתה תעזור לנו ואנו ניחלץ לעזרתך ונעשה הכל למענך בעת תקלה. הוא הופעל בסמכות וברשות.

 

לא היתה זו הפעם הראשונה - על פי מקורות זרים - שקהילת המודיעין של ישראל בכלל, והלשכה לקשרי מדע (לק"ם) בפרט, הפעילה סוכנים בארה"ב, שיחדה וגנבה מידע, ציוד, טכנולוגיה ועוד. דווקא מכיוון שההתנהגות הזאת היתה מקובלת במשך שנים רבות, אף אחד בצמרת המדינית-הביטחונית לא ממש הזדעזע כשהמידע שהעביר פולארד זרם לישראל כמעיין המתגבר. איש לא שאל שאלות ולא הרים גבה לנוכח העובדה שישראל נוהגת בבוגדנות בבעלת בריתה הגדולה והחשובה. כל הצמרת המדינית והביטחונית ידעה על כך, כולל שני ראשי הממשלות יצחק שמיר ושמעון פרס בתקופת ההפעלה, 1986-1984, שרי הביטחון אז משה ארנס ויצחק רבין, הרמטכ"ל משה לוי, מפקד חיל האוויר עמוס לפידות, ראש המוסד נחום אדמוני, ראשי אמ"ן יהושע שגיא ואהוד ברק, ומעל לכל רפי איתן, ראש הלק"ם, הגוף שהפעיל ישירות את פולארד. הם ידעו ונהנו - ידעו שלישראל יש מרגל מובחר בעל גישה לחומר סודי, ונהנו מהחומר המעולה שסיפק.

 

לאחר שנעצר הם ניערו חוצנם ממנו. ברחו ממנו כמפני אש. אמנם בסתר הם הורו להקים "ועד ציבורי" למענו, שקיבל כסף מהממשלה כדי לממן את הוצאות הגנתו, והממשלה גם שילמה לו ולאשתו הראשונה, אן, עבור הוצאות אישיות. אבל לצאת בגלוי ובנחרצות למענו, לדפוק על שולחנם של נשיאי ארה"ב ולתבוע שיפעלו למען הקלה בעונש - זאת לא העז לעשות איש, וזו התנהגות פחדנית ובוגדנית.

 

על אלה נוסף עוד פשע שאין לו תקדים בתולדות הביון. לא רק שישראל גייסה את פולארד, הפעילה אותו ואחר כך נטשה אותו - היא גם גרמה להרשעתו. לאחר שפולארד נעצר ונחקר, התנצלה ישראל והודיעה כי תשתף פעולה עם החקירה. חוקרים אמריקאים הגיעו לכאן ודרשו לקבל לידיהם את כל המסמכים שפולארד העביר, כדי שיוכלו לעמוד על היקף פעולות הריגול שלו, שהיה עצום. על סמך החומר הזה גזר עליו בית המשפט מאסר עולם.

 

מדינה הגונה שמכבדת את התחייבויותיה היתה יכולה להציב תנאים לשיתוף הפעולה. היא היתה יכולה להתנות את העברת המסמכים בדרישה שלא ישמשו ראיה נגד פולארד, או לפחות בהבטחה להקל במידה ניכרת בעונשו. אם ישראל היתה נוהגת כך, אפשר שארה"ב היתה מגיבה בזעם. אז מה? האינטרסים המשותפים היו גוברים בתוך זמן קצר על החרון הקדוש. אבל ייתכן גם שארה"ב היתה מכבדת מדינה שמכבדת את סוכניה.

 

נכון שפולארד הוא אדם לא קל. בשנים האחרונות הוא גם הקיף את עצמו בחבורה של אנשי ימין קיצוני (אולי גם משום שהשמאל והמרכז, להוציא מעטים כמו השר אופיר פינס, לא התעניינו בו כלל). חבורה זו מתנהגת בבוטות על גבול הגסות, והדבר בוודאי לא מגביר את האהדה הציבורית לפולארד. אבל אין בכך כדי לגרוע ממחויבותה של ממשלת ישראל לדאוג להוציאו לחופשי. זה בהחלט בתחום יכולתו של ראש הממשלה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להתאמץ, לפחות כמו שהתאמץ לשחרר את העבריין אלחנן טננבוים ואת עזאם עזאם. ושניהם לא היו שליחי מדינה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=578666&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0