"לא מפקירים חייל בשטח" עדי גינזבורג משוכנע כי מרואן ברגותי ישתחרר לפני יונתן פולארד, וזה מאוד מדאיג אותו 

18/2/2005

 עדי גינזבורג 

"עד סוף השנה אני בחוץ", כך צוטט מרוואן ברגותי, האיש שהורשע באחריות לרציחתם ופציעתם של המוני יהודים, בכותרת הראיון שנערך עמו בכלאו. האם הוא אופטימי מדי? אני מרשה לעצמי להניח שרוב הציבור כבר מבין שלא... ברגותי יודע בדיוק על מה הוא מדבר.

 הכיצד יכול ברגותי להיות משוכנע כל כך בשחרורו הקרוב? האם יש לו עדויות חדשות שעומדות לשפוך אור שונה על מעשיו? האם הוא מתכוון להגיש ערעור שיוכיח שהעונש שהוטל עליו מוגזם ובמקום חמישה מאסרי עולם הוא צריך לקבל ארבע שנים בניכוי שליש? וודאי שלא... ברגותי פשוט יודע שאצל חבריו שבחוץ, שחרורו נמצא בראש סדר העדיפויות.

 כשמסתכלים על יכולתו של רב מרצחים פלשתיני להיות בטוח כל כך בשחרורו המהיר (כמאה שנה לפני מועד שחרורו ע"פ גזר הדין...) אי אפשר שלא לשאול את עצמנו איפה אנחנו ואיפה הם בתחום הזה? האם מי שפועל למען ביטחון העם היהודי יכול להיות בטוח שלא ייעזב ויינטש בסופו של דבר?

 יהונתן פולארד, האיש שפעל כסוכן ישראלי בשליחות מדינת ישראל ולמען ביטחונה, לא יכול להיות בטוח כל כך בשחרורו הקרוב. יותר מכך, גם אחרי קרוב ל-20 שנה בכלא האמריקני שום אור לא נראה בקצה המנהרה.

 על פניו, שחרורו של פולארד היה צריך להיות קרוב בהרבה משחרורו של ברגותי. יש לכך סיבות רבות אך אביא את אחת המרכזיות שבהן - אחד הגורמים העיקריים שהשפיעו על העונש חסר התקדים והפרופורציה שקיבל פולארד היה שר ההגנה האמריקני באותה תקופה, קספר ווינברגר. אך אפילו ווינברגר מודה כיום כי יש כאן חוסר פרופורציה מוחלט. כאשר נשאל מדוע נמנע מלהזכיר ולו במילה את פרשת פולארד בביוגרפיה שלו, השיב ווינברגר כי "הנושא נופח מעבר למימדיו האמיתיים". השאלה אם כן חריפה ומנקרת. אם אפילו ווינברגר כבר מודה בכך מדוע פולארד עדיין בכלא?

 מחווה אחת עבורנו

 כדי למצוא את התשובה לשאלה הזו כדאי לחזור לתאו של ברגותי. שם, על המיטה (כך ע"פ הכתבה במסגרתה פורסם הראיון), מונח הספר "השלום החסר" של דניס רוס. בחלק העוסק בפסגת-וואי מספר רוס, שכיהן אז כשליח האמריקני למזרח התיכון, כי כששאל אותו קלינטון האם שחרורו של פולארד יהווה דבר חשוב בעיני ישראל, הוא השיב בחיוב "מכיוון שהוא נחשב כחייל ובישראל מקובל ש'אין מפקירים חייל בשטח'". רוס אף מעיד על עצמו כי לדעתו העונש של פולארד איננו מוצדק שכן הוא חמור מעונשם של אחרים שבצעו עבירות דומות. אך בהמשך, כאשר נשאל רוס האם לדעתו כדאי לשחרר את פולארד במסגרת ההסכם הוא השיב כי לדעתו "אסור לשחרר את פולארד כעת. זהו קלף מיקוח משמעותי מדי מול ישראל אין לנו הרבה כאלה בכיס... נזדקק לו בהמשך".

 אכן, רוס איננו מתבייש אפילו להצהיר על כך שהמליץ שלא לשחרר את פולארד למרות שלדעתו עונשו לא מוצדק. הכל אינטרסים וקלפי מיקוח... כן, אולי זה תהיה הפתעה לחלק מאתנו.. אבל זה הכלל גם (או שמא במיוחד?) כשמדובר יחסינו עם "ידידתנו הגדולה", ארה"ב.

 אם הבעיה הייתה מסתכמת בכך שהאמריקנים מעדיפים את האינטרסים על ערכי הצדק והמוסר הרי שהיא הייתה מגיע לפתרונה כבר מזמן. הרי לאמריקנים יש אינספור אינטרסים על פיהם הם דורשים ממדינת ישראל לכלכל את צעדיה ואנו נענים בלי לחשוב פעמיים. דרישה רצינית מהאמריקנים לשחרר את פולארד, לכל הפחות כמחווה לישראל (בפרט בתקופה כמו זו שאנו נמצאים בה כיום ולאחר זמן כה רב שהוא מרצה בכלא) הייתה יכולה בהחלט להביא לתוצאה הרצויה.

 אלא שלצערנו הרב, מלבד חוסר הצדק האמריקני ניצב מול שחרורו של פולארד גם חוסר אכפתיות ישראלי. אריאל שרון, מי שהיה מזוהה עם הסיסמא "אין מפקירים חייל בשטח"... אותו אחד שאמר לפני 15 שנה כי ביקש משמיר לעשות הכל על מנת לשחרר את פולארד וכשנענה ב"צריך לדעת להפקיר אדם למען מטרה" הכריז כי זו הוכחה לאכזריותו של שמיר... אותו שרון לא רואה היום לנכון לנקוף אצבע למען שחרורו של פולארד.

 שרון נמנע פעם אחר פעם מלהעלות את הנושא בפגישותיו עם נשיא ארה"ב. הוא אפילו איננו מאפשר לשגריר ישראל בארה"ב להגיע לבקר את יהונתן בכלאו (למרות שהדבר הובטח ושרון אף חזר על ההבטחה בראיון בתקשורת). אפילו כעת, לאחר שהחליט לשחרר אלפי מחבלים ע"פ דרישת האמריקנים שנבצע "החלטות קשות" ו"מחוות יוצרות אמון", הוא נמנע מלבקש מהאמריקנים לבצע מחווה אחת כזו עבורנו...

אז מה עושים? כנראה שכל שנותר לנו כציבור לעשות הוא להפגין ולזעוק בתקווה שהלחץ הציבורי יהפוך את שחרור פולארד לאינטרס פוליטי של ראש הממשלה... ולהתפלל לימים טובים יותר.