הצעה לסדר היום בעניין פולארד מיכאל איתן

25.11.2003

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבר הכנסת אופיר פינס, אני מצטרף למרבית דבריך, אני רק רוצה לתקן טעות.

ההליך המשפטי שבמסגרתו החליט בית-המשפט לדחות את בקשת עורכי-דינו של יונתן פולארד התבסס על שני ראשים. האחד מהם היה טענתם שהוא קיבל סיוע משפטי לא הוגן, כתוצאה מזה היה משפט לא הוגן. הטענה השנייה היתה, שהם תבעו גישה למסמכים שעל-פיהם נקבע עונש מאסר עולם ליונתן פולארד.

שתי התביעות האלה נדחו. עורכי-הדין יגישו ערעור - עילה אחת, העניין של היחס המשפטי - צריך רשות מבית-המשפט היותר גבוה לקבל בקשה לערעור; והעניין של גישה למסמכים - הם יכולים לערער בזכות, והדרך הזאת פתוחה להם.

עכשיו אני רוצה לומר במה מדובר. הם עורכי-דין שלו, יש להם סיווג ביטחוני הגבוה ביותר, ואין שום טענה שאסור להם לראות את המסמכים. על איזה מסמכים מדובר? הבן-אדם היה בעסקת טיעון עם התביעה האמריקנית. הובטח לו כשהוא היה בעסקת הטיעון, ואם הוא יודה, ישתף פעולה - לא יתבעו נגדו מאסר עולם.

התביעה באמת לא ביקשה מאסר עולם, כאילו. אמרו: הם לא מבקשים מאסר עולם, אבל מה - בדקה ה-90 הביאו מסמך, קראו לו סודי, שחתום עליו מזכיר ההגנה דאז, קספר ויינברגר, ובו היו תיאורים כנראה מפליגים שהשפיעו על השופט, ואף שהתביעה לא ביקשה - הוקוס פוקוס - השופט נתן לו מאסר עולם.

דרך אגב, מאסר עולם הוא היה מקבל גם אם הוא היה שותק ואם הוא לא היה משתף פעולה, כי מאסר עולם זה היה הדבר המקסימלי שהוא יכול היה לקבל. עכשיו באים עורכי-הדין ואומרים: במזכר של ויינברגר ייתכן שהיו טעויות, אנחנו רוצים לראות אותו. 18 שנים חלפו, יש להם סיווג ביטחוני, הם אומרים: גם אם אין עילה משפטית, יכול להיות שהמזכר של ויינברגר יהווה בסיס לבקשת חנינה, והשופט פסק שלדעתו אין סיכוי לחנינה. מאיפה השופט הזה יודע? ולכן הוא אמר - אף שיש להם סיווג ביטחוני, אין סיכוי לחנינה, אז אני לא נותן להם את הסד הזה שיוכלו גם לראות.

הרי אין ספק שהם צריכים לראות כדי לבסס את הטענה שלהם לבקשת החנינה, אבל אנחנו לא יכולים כאן לבקר לא את בית-המשפט שלנו, אז בטח לא את בית-המשפט האמריקני, ונשאלת השאלה - במאמר מוסגר אני רוצה לומר, אנחנו צריכים להיות ערים לכך - שהרבה פעמים הדמוקרטיה הישראלית ומה שאנחנו רגילים לו כזכויות של אדם, זכויות של מיעוט, זכויות לפעמים של אויב - ואפילו אויב הרבה יותר חמור, של טרוריסטים - אצלנו יש להם איזה יחס, שאני רואה שבארצות-הברית הגדולה רחוקים מאוד מלתת יחס כזה, ולא רק בדוגמה הזאת.

אבל מה אנחנו יכולים לשאול את עצמנו עכשיו? אדם יגיד לי: טוב, מיכאל איתן, אנחנו ישראל הקטנה, ארצות-הברית הגדולה, יש לנו יחסים טובים של תן וקח, אבל בכל אופן אנחנו היותר זקוקים כאן לשיתוף פעולה - האם אנחנו יכולים לכופף את ארצות-הברית?

חבר הכנסת אופיר פינס, ידידי ומי שעמד לפני בראש השדולה למען יונתן פולארד, אמר: היה לנו ראש ממשלה שקיבל הסכמה מנשיא ארצות-הברית להוציא את יונתן פולארד. זה לא הסתייע, נכון, היתה אז אופוזיציה חזקה, הנשיא אמר לראש הממשלה שלנו: לא הצלחתי, אבל כמעט השגנו את זה. למה? כי הוא היה נחוש, הוא שם את זה על האגנדה, בכל מקום בא ואמר: כן, אנחנו הפעלנו את פולארד, אנחנו מתנצלים בפני ממשלת ארצות-הברית, אבל אנחנו מבקשים את שחרורו, והעמיד את זה כתנאי, ואמר: אני מוכן לשלם בשביל זה משהו.

מאז - שקט. השקט הזה הוא לא רק דבר פסיבי, השקט הזה הוא גם מסר נגטיבי. כי אם אתה אומר: שקט, לא עושים - לא לטוב ולא לרע - אין דבר כזה. ברגע שאתה שותק, אז הממשל האמריקני, יהדות ארצות-הברית, דעת הקהל בארצות-הברית, כולם אומרים: זה לא מעניין את ישראל, או אולי זה מוצדק שהוא יושב 18 שנה - -

עובדה שאפילו הישראלים לא מוכנים לעשות שום דבר ולא עושים שום דבר ולא נאבקים למען העניין.

ולכן, במגבלות הזמן שיש לי כאן, אני רוצה לומר לממשלה - השתיקה שלכם זאת לא נייטרליות אפילו, השתיקה שלכם היא אמירה שאתם משלימים עם מעשה עוול שנעשה לאדם שהיה צריך לקבל עונש, לאדם - מבחינת האמריקנים - שצריך היה לשבת בכלא, אבל 18 שנים זה יותר מדי. זה יותר מדי, וזה יותר מדי. הגיע הזמן לשחרר אותו.