זהו הנאום אותו נשאה אסתר פולארד בערב למען יונתן פולארד שנערך בניו-יורק בעשרים ושלוש לדצמבר 2003:

ראשית כל ברצוני להודות לכל מי שנאסף כאן בניו-יורק הערב בנר חמישי של חנוכה כדי ליטול חלק בקונצרט ולהפגין למען שחרורו של יהונתן פולארד ופדיונו של עם ישראל.

יהונתן ואני מעוניינים להודות לכם מעומק ליבנו על הדאגה והאיכפתיות שלכם, ובמיוחד על כך שהופעתם הערב. אנו מודים מקרב לב למארגני האירוע של הערב, משפחות עבדי וקסנר וחברים, אשר עבדו קשה במשך זמן רב ובמסירות רבה כדי להוציא אל הפועל את הערב הזה.

אנא קבלו את התנצלותנו הכנה על כך שעקב נסיבות דחופות כאן בבוטנר, איפה שיונתן כלוא, אני מנועה מלהיות נוכחת אישית בערב זה. אנו אסירי תודה לחברינו האהוב הרב פסח לרנר, ולעורך דיננו האהוב ג'ק סמלמן על כך שהם נמצאים אתכם הערב כנציגינו.

"יישר כח" מקרב לב לכל המוזיקאים והאמנים אשר תרמו בחינם מזמנם כדי לתמוך במטרה נעלה זו של פדיון שבויים וביניהם: אירה הלר, מנטכן המכובד, פי דלת, שמעון קוגל, הלא רדיקאלים, גידעון סוורד, ורטזון.

אמרתי היום ליונתן שאני מתייחסת לכולם כאל נרות החנוכה שלו. הוא הסכים עמי אך הוסיף סייג. הוא אמר: "חברינו מוכרחים להבין שישנם נרות חנוכה אשר הודלקו ברוחות סערה. כדי לשרוד ולהצליח להאיר באור כלשהו יהיה עליהם לעבוד קשה כדי להכפיל את הפתילות הקדושות ולהעביר את האש שלהם לאחרים, ולפזר את האור שלהם למרחקים כדי לכבוש את החושך המתגבר ולהתגבר על רוחות הסערה. אסור להם לנוח עד אשר האפילה והסופה המאיימת על עמינו תעבור".

הסכמתי איתו ואז שאלתי אותו על מה עליי לדבר הערב. הזכרתי לו שבפעם האחרונה שדיברתי בניו-יורק דיברתי על התנסויותיו בבית הסוהר לויסברג. אז סיפרתי איך הוא נלקח לבית סוהר זה באמצע הלילה והוחזק שם מנותק ללא אפשרות לתקשר עמו, בתא צינוק בטמפרטורות מתחת לאפס, ערום ללא בגדיו ומשקפיו, וניתן תחת מניעה קיצונית מהחושים שלו להרגיש משהו. איך הוצא מתא הצינוק ונכבל בשרשראות למקלחת והוכרח לעבור מקלחות במים קפואים במשך פרקי זמן ארוכים. יהונתן אמר שהיה צריך לנצל את כל כח הסיבולת שלו כדי לגרום לעצמו לרצות לחיות כאשר המים הקפואים היכו על ראשו.
כאשר הוא נזכר היום בסיפור מכלא לוינסברג נמנענו מלדבר על איך שיונתן הופלה ולא זכה ליחס הולם במשך תקופת כליאתו בוושינגטון לאחרונה, לפני משפטו בשני בספטמבר. הפצעים עדיין טריים וזה מכאיב לנו מאוד לדבר על זה. הצלקת הגדולה ביותר בליבנו היא כנראה שמנהיגיהם של יהודי ישראל וארה"ב מעולם לא מחו כנגד ה"חיקוי" של הצדק בוושינגטון או כנגד היחס הלא הוגן לו זוכה יהונתן.
במקום, יהונתן הזכיר לי איך הוא הדליק "נרות חנוכה" בבית הסוהר לוינסברג. על ידי נס יהונתן הצליח להשיג חתיכת קרטון זרוקה בלוינסברג. זה היה נס מכיוון שהוא הוחזק בתא ריק ללא שום חומר קריאה, ללא נייר ועפרונות, ללא רדיו וטלוויזיה, שום דבר חוץ מאשר שירותים פתוחים ודרגש ממתכת לישון עליו ללא מצעים וכלי מיטה. כמובן שלא אישרו לו להכניס מספרים אז הוא הכין חנוכייה על ידי קריעה של הצורה שלה מהקרטון. יהונתן גם תלש בעדינות צורות של נרות. מאוחר בלילה , בודד ורועד מקור בתא הצינוק שלו הוא הסתיר את מבושיו ו"הדליק" את החנוכייה בצורה היחידה שהיה יכול- בתפילותיו ובדמעותיו.

השנה בבאטנר יונתן לא ידליק נרות חנוכה. הוא לעולם לא ידליק יותר נרות חנוכה עד שהוא ישתחרר. על תטרחו בכלל לשאול מדוע. זה כלל אינו רלוונטי. במקום זאת תשאלו מדוע הוא עדיין לא חופשי.
צרתו של יהונתן תמיד היוותה נקודת מבחן לעם ישראל. לא משפט, ולא עונש, ואפילו לא בושה, רק מבחן, שבו מדינת ישראל והנהגתה של יהדות ארה"ב נכשלות בו שוב ושוב כבר 19 שנה. ככל שחולף יותר זמן נעשה יותר ברור שיונתן הוא הסמל דרכו ארה"ב משפילה ומענישה את מדינת ישראל ואת הקהילה היהודית בארה"ב. ככל שמתייחסים אליו גרוע יותר ,ככל שמפלים אותו יותר, וככל שהוא כלוא יותר זמן , כך גדלה הציפייה בשמים שעם ישראל יגיב, יתאחד, וישתתף בחיפוש אחר הגאולה שלו על ידי הגאולה של יהונתן.