מתוך
ההקדמה
למסכת
סנהדרין-
הרב עדין
שטיינזלץ מתחילה
וביסוד
הדברים: ה'
הוא המחוקק,
הוא השופט
והוא המלך.
אלא שהכח
והסמכות
האלוהיים
ניתנים
בהדרגה
לבני האדם, "צלם
אלוהים",
כשם שניתנה
להם הממשלה
על העולם
והטבע
להמשיך את
היצירה
העליונה. לאמיתו של דבר אין במדינה היהודית רשות מחוקקת של ממש. כל החוקים והתקנות שנתקבלו בעם ישראל נוסף לחוקי התורה אין כוחם ככוח חוקים ממש. בעצם אין הם אלא תקנות שונות, המסדירות את הדברים שבהם אין חוק התורה מביע דעה מסוימת או שאינו מפורט די הצורך, או שהם באים להוסיף הגבלות, סייגים ותקונים לו. הרשות המחוקקת היחידה הריהי ה' עצמו, או הלכה למעשה – חוק התורה כהתגלות רצונו. התורה היא מקור חוקי המדינה היהודית, וכל החוקים המצויים בה – ממנה ועל פיה הם נוצרים. סמכות ראשונית זו נתקיימה איפוא במקורה. ה' נשאר מחוקקנו לעד. הרשות
השופטת
לעומת זאת
נתונה כולה
בידי חכמי
ישראל
לדורותיהם –
הסנהדרין.
בשל
יציבותה
וקביעותה
של חוקת
התורה,
נודעת
חשיבות
עצומה
לרשות
השופטת,
ובידה נמסר
הכוח לפרש
את חוקי
התורה
ולייחסם
לתנאי הזמן
והמקום
המשתנים.
רשות זו
נתונה בידי
מערכת
מורכבת של
בתי דין
שבראשה
עומדת
הסנהדרין
הגדולה, בית
הדין המונה
שבעים ואחד
חברים, והיא
הממלאה את
מקומם של
משה רבנו
ושבעים
הזקנים
שהיו עמו (במדבר
יא טז-יז. שם
כד-כה.
סנהדרין יז
א ועוד). הרשות
המבצעת
במדינה
היהודית
היתה בידי
המלך (המכונה
לעיתים גם "נשיא")
(ויקרא ד כב,
יחזקאל יט א,
שם לז כה)
ובידי
השרים
והפקידים
הממונים על
ידו. המלך
היה ראש
המדינה,
המפקד
העליון על
צבאה
ואחראי
למדיניות
החוץ
והפנים שלה.
תפקידו (שהיה
כרגיל, אף כי
לא בהכרח,
מורשתי) היה
מקביל לזה
של נשיאי
כמה ארצות
בימינו.
אמנם לגבי
החלטות
מדיניות
הנוגעות
לכלל האומה
כמו הכרזת
מלחמה, היה
על המלך
לקבל היתר
מן
הסנהדרין
הגדולה,
אולם לגבי
רוב
התחומים –
היתה הרשות
המבצעת
עצמאית
לחלוטין
ולא היתה
מעורבת בכל
רשות אחרת. הקבוץ
המדיני
היהודי לא
היה מעולם
מוגבל
בתחומיה של
מדינה כפי
שמבינים
מושג זה
בימינו.
תחום
השיפוט של
הסנהדרין
ושל חוקי
ישראל לא
היה רק בתוך
גבולותיה
הפוליטיים
של המדינה
היהודית
אלא בכל
מקום שבו
מצויים
יהודים.
במדה שהיתה
להם
אוטונומיה
שאפשרה
הפעלת חוקי
ישראל
באותם
מקומות,
היתה
סנהדרין
קטנה בכל
פלך ופלך,
שהיתה
כפופה
למרות
הסנהדרין
הגדולה
בירושלים (מכות
ז א). יתרה מזו,
חוק המדינה
היהודית לא
רק שלא
הצטמצם
בגבולותיה
המדיניים,
אלא אף
הגביל עצמו
בשמירת
החוק והסדר
הציבורי
בלבד. חוקי
ישראל הם
חוקים
חברתיים,
מוסריים
ודתיים
כאחת בלא כל
הבדלה בין
מערכת
חוקים
המסדירה
יחסים בין
אדם לחברו
וזו הדנה
ביחסים
שבין אדם
למקום.
ואפילו
בתחומים
שבין אדם
לחברו
קיימת בצד
המגמה
להשליט סדר
ובטחון
בחיי החברה
גם הרצון
לבער ממנה
את החטא.
כאשר החטא
מכל סוג,
נחשב פגיעה
לא רק בנפשו
של העבריין
אלא בכל
החברה כולה,
ובארץ עצמה (ויקרא
יח כה-ל.
במדבר לד לג-לד). משום
כך שונה בית
הדין
בישראל
משאר בתי
המשפט
בעולם הן
במטרות
שהוא קובע
לעצמו והן
בדרכי
הביצוע
שלהן. "המשפט
לאלוהים
הוא" נאמר,
והשופט
היושב לדין
עוסק
בעבודת
קודש. כאשר
יושב השופט
לדין הריהו
קרוי במקרא
"אלוהים" (שמות
כא ו). ועל כן
הוא נתבע
להגיע
למיצויה של
אמת מוחלטת
שלמעלה מכל
ספק אנושי.
תפקיד בית
הדין ("השופטים
והשוטרים")
הוא לדאוג
להשלטת
הסדר
האלוהי
והצדק
המוחלט שלו
כמיטב
יכולתם (דברים
טז יט). משום
כך קיימים
בחוק
היהודי
נהלים
וחוקי
ראיות
מיוחדים
שכולם
משמשים את
המטרה –
להגיע
לוודאות
מוחלטת
שאין בה כל
ספק. ובכל
מקרה של ספק
יוצא הנאשם
זכאי בדינו.
אף אם ספק זה
נראה
לכאורה
קלוש ביותר. הנסיון
להגיע
במשפט
לקביעות של
צדק מוחלט,
על כל סבכי
דיני
הראיות
וחוקי
הניהול
הקשורים
בכך,
עשויים היו
להביא
לניצול
ולרעה של
מצב זה ע"י
פושעים
מסוגים
שונים
ולערער את
יסודות
החברה
והכלכלה.
כדי למנוע
מצב של
הפקרות
השתמשו
הרבה מאוד
בסמכותם
האדמיניסטרטיבית,
הנובעת
מהוראת "וביערת
הרע מקרבך".
מכח סמכות
זו רשאי היה
בית הדין
להטיל
עונשים
משמעתיים
חמורים
מאוד (החרמת
רכוש, מלקות
ואפילו
עונש מוות)
כדי להשליט
סדר במדינה
ולדכא עושי
רשעה מכל
סוג (סנהדרין
פא ב). כמו כן
ויתרו על
כמה מן
הדרישות
החמורות של
הדין בדיני
ממונות
שונים- כדי
לאפשר
קיומם של
חיים
כלכליים
תקינים (סנהדרין
מו א). נוסף
לכך היו
צדדים
מרובים
בחיי המעשה
מסורים
בידי הרשות
המבצעת,
בראשות
המלך. |