מתוך ההקדמה למסכת סנהדרין- הרב עדין שטיינזלץ

 מסכת סנהדרין היא בעיקר מהותה "מסכת המדינה היהודית" ולא רק מסכת השופטים כפי שמציין שמה. כי במסכת סנהדרין מצויה תבנית של המדינה היהודית, והיא עוסקת, בהיקפה הרחב במכלול הבעיות שיוצרות המדינה היהודית. ובמסכת זו ישנו פירוט של כל המוסדות היסודיים הקיימים במדינה על פי חוקי התורה, ושל יחסיהם ההדדיים. יתר על כן אין אפשרות לתאר את קיומה של המסכת בנפרד ובתלוש ממדינה יהודית ריבונית הנוהגת על פי חוקי התורה.

 דמותה המיוחדת במינה של המדינה היהודית מבוססת על הנחות יסוד עצמיות אשר מהן נובעות הלכות המדינה לפרטיהן.

 רעיון היסוד של היהדות המתגלה בחוקיה, מחשבתה ודרכי חייה, הוא שלטונו הכולל של ה', בורא העולם ומקיימו. כשם שהוא בורא ומקיים את חוקי הטבע, הרי הוא במקביל לכך יוצרם של חוקי האדם. המקור הראשון לכל סמכות ולכל שלטון מכל סוג הנו רצונו של ה'. רק מכוחו בא השלטון לבני האדם, ורשויות השלטון השונות מקבלות את סמכותן ממנו. בטוי רב עצמה ניתן לרעיון זה בדברי הנביא ישעיהו "כי ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו" (ישעיהו לג כב). כל רשויות השלטון לפי החלוקה המקובלת, מנויות בכתוב זה -  וכולן מתייחסות לה'.  

מתחילה וביסוד הדברים: ה' הוא המחוקק, הוא השופט והוא המלך. אלא שהכח והסמכות האלוהיים ניתנים בהדרגה לבני האדם, "צלם אלוהים", כשם שניתנה להם הממשלה על העולם והטבע להמשיך את היצירה העליונה.  

לאמיתו של דבר אין במדינה היהודית רשות מחוקקת של ממש. כל החוקים והתקנות שנתקבלו בעם ישראל נוסף לחוקי התורה אין כוחם ככוח חוקים ממש. בעצם אין הם אלא תקנות שונות, המסדירות את הדברים שבהם אין חוק התורה מביע דעה מסוימת או שאינו מפורט די הצורך, או שהם באים להוסיף הגבלות, סייגים ותקונים לו. הרשות המחוקקת היחידה הריהי ה' עצמו, או הלכה למעשה חוק התורה כהתגלות רצונו. התורה היא מקור חוקי המדינה היהודית, וכל החוקים המצויים בה ממנה ועל פיה הם נוצרים. סמכות ראשונית זו נתקיימה איפוא במקורה. ה' נשאר מחוקקנו לעד.

הרשות השופטת לעומת זאת נתונה כולה בידי חכמי ישראל לדורותיהם הסנהדרין. בשל יציבותה וקביעותה של חוקת התורה, נודעת חשיבות עצומה לרשות השופטת, ובידה נמסר הכוח לפרש את חוקי התורה ולייחסם לתנאי הזמן והמקום המשתנים. רשות זו נתונה בידי מערכת מורכבת של בתי דין שבראשה עומדת הסנהדרין הגדולה, בית הדין המונה שבעים ואחד חברים, והיא הממלאה את מקומם של משה רבנו ושבעים הזקנים שהיו עמו (במדבר יא טז-יז. שם כד-כה. סנהדרין יז א ועוד).  

הרשות המבצעת במדינה היהודית היתה בידי המלך (המכונה לעיתים גם "נשיא") (ויקרא ד כב, יחזקאל יט א, שם לז כה) ובידי השרים והפקידים הממונים על ידו. המלך היה ראש המדינה, המפקד העליון על צבאה ואחראי למדיניות החוץ והפנים שלה. תפקידו (שהיה כרגיל, אף כי לא בהכרח, מורשתי) היה מקביל לזה של נשיאי כמה ארצות בימינו. אמנם לגבי החלטות מדיניות הנוגעות לכלל האומה כמו הכרזת מלחמה, היה על המלך לקבל היתר מן הסנהדרין הגדולה, אולם לגבי רוב התחומים היתה הרשות המבצעת עצמאית לחלוטין ולא היתה מעורבת בכל רשות אחרת.

 המבנה המדיני המתואר במסכת סנהדרין איננו חזון אוטופי ללא קשר עם המציאות. אין המסכת עוסקת ב"ימות המשיח" או "בימי דוד ושלמה", כי אם בתקופה קרובה מבחינה הסטורית, ובבעיות בנות הזמן, דבר זה בולט במיוחד בהלכות המלך והכהן הגדול. המלך שעליו מדובר במסכת סנהדרין איננו המלך המשיח או דמות אידיאלית של מושל. זהו מלך שאינו מבית דוד, מלך שבעניינים חשובים רבים איננו מציית לחוקי התורה כראוי (סנהדרין י"ט) והדינים במסכת מתייחסים למלך כעין זה. ברור כי התכנית היסודית של המדינה בה דנה מסכת סנהדרין, הריהי ביסודה זו של מלכות החשמונאים או אפילו מאוחרת יותר (ההפרדה בין תפקידי המלך והכהן מרמזת לתקופת מלכי הורדוס). אכן, אין המסכת מציירת תמונה מדוייקת של הממלכה החשמונאית מאחר שיש בה הרבה הצעות של תיקונים ושיפורים למצב הדברים הקיים, אולם שינויים אלה תבנית ריאלית להם, ואחדים מהם היו קיימים בפועל בימיהם של כמה שליטים חשמונאיים.

 משאבדה העצמאות היהודית נתרוקנה המסכת הזו מעט מעט מתוכנה הממשי. עוד בימי הבית השני החליטה הסנהדרין לוותר רשמית על רבות מסמכויותיה, כדי שלא יהיו אלה כסמל ריק של סמכות תיאורטית, ללא כוח ביצוע ממשי (ראה בסוף מסכת סוטה, וראה סנהדרין כא א). מערכת הדינים שבמסכת זו החלה להיות תבנית חוקים של מדינה שאינה קיימת עוד, דינים שאינם כמעט בני ביצוע תחת שלטון זר או בחוץ לארץ. עם זאת זכו רבים מן הדינים שבמסכת להתאמה לתנאי תקופות שונות, והיסוד הקיים והיציב נעשה בו שימוש בכל הדורות. אולם בעיקרה אין למסכת זו קיום אלא במדינה יהודית ריבונית הנוהגת על פי חוקי התורה.

הקבוץ המדיני היהודי לא היה מעולם מוגבל בתחומיה של מדינה כפי שמבינים מושג זה בימינו. תחום השיפוט של הסנהדרין ושל חוקי ישראל לא היה רק בתוך גבולותיה הפוליטיים של המדינה היהודית אלא בכל מקום שבו מצויים יהודים. במדה שהיתה להם אוטונומיה שאפשרה הפעלת חוקי ישראל באותם מקומות, היתה סנהדרין קטנה בכל פלך ופלך, שהיתה כפופה למרות הסנהדרין הגדולה בירושלים (מכות ז א). יתרה מזו, חוק המדינה היהודית לא רק שלא הצטמצם בגבולותיה המדיניים, אלא אף הגביל עצמו בשמירת החוק והסדר הציבורי בלבד. חוקי ישראל הם חוקים חברתיים, מוסריים ודתיים כאחת בלא כל הבדלה בין מערכת חוקים המסדירה יחסים בין אדם לחברו וזו הדנה ביחסים שבין אדם למקום. ואפילו בתחומים שבין אדם לחברו קיימת בצד המגמה להשליט סדר ובטחון בחיי החברה גם הרצון לבער ממנה את החטא. כאשר החטא מכל סוג, נחשב פגיעה לא רק בנפשו של העבריין אלא בכל החברה כולה, ובארץ עצמה (ויקרא יח כה-ל. במדבר לד לג-לד).

 החוק והמשפט אינם איפה רק מכשירים להסדרת ענייני החברה אלא גם הכלים להשלטת רצון האלוהי בתוך העולם, לבנייתה של מדינה אשר כלליה ופרטיה ממלאים רצון זה בשלמותו.  

משום כך שונה בית הדין בישראל משאר בתי המשפט בעולם הן במטרות שהוא קובע לעצמו והן בדרכי הביצוע שלהן. "המשפט לאלוהים הוא" נאמר, והשופט היושב לדין עוסק בעבודת קודש. כאשר יושב השופט לדין הריהו קרוי במקרא "אלוהים" (שמות כא ו). ועל כן הוא נתבע להגיע למיצויה של אמת מוחלטת שלמעלה מכל ספק אנושי. תפקיד בית הדין ("השופטים והשוטרים") הוא לדאוג להשלטת הסדר האלוהי והצדק המוחלט שלו כמיטב יכולתם (דברים טז יט). משום כך קיימים בחוק היהודי נהלים וחוקי ראיות מיוחדים שכולם משמשים את המטרה להגיע לוודאות מוחלטת שאין בה כל ספק. ובכל מקרה של ספק יוצא הנאשם זכאי בדינו. אף אם ספק זה נראה לכאורה קלוש ביותר.

 ומשום כך לא די בכך שיהיו הדיינים יודעי חוק ומשפט, הם צריכים נוסף לכך "סמיכה" (אשר סמיכת רבנים בימינו אינה אלא זכר קלוש לה). שפירושה - העברת הסמכות ממשה רבינו עד לתלמידי תלמידיו בדורות האחרונים. מכח סמיכה זו מקבלים הדיינים לא רק סמכות לדון, אלא כעין הבטחה עליונה כי "אלוהים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפוט" שאכן תשרה שכינה במושב הדיינים מכוחה של סמכות זו בא גם הציות הגמור להוראות בית הדין הגדול עד לציווי " לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז יא).  

הנסיון להגיע במשפט לקביעות של צדק מוחלט, על כל סבכי דיני הראיות וחוקי הניהול הקשורים  בכך, עשויים היו להביא לניצול ולרעה של מצב זה ע"י פושעים מסוגים שונים ולערער את יסודות החברה והכלכלה. כדי למנוע מצב של הפקרות השתמשו הרבה מאוד בסמכותם האדמיניסטרטיבית, הנובעת מהוראת "וביערת הרע מקרבך". מכח סמכות זו רשאי היה בית הדין להטיל עונשים משמעתיים חמורים מאוד (החרמת רכוש, מלקות ואפילו עונש מוות) כדי להשליט סדר במדינה ולדכא עושי רשעה מכל סוג (סנהדרין פא ב). כמו כן ויתרו על כמה מן הדרישות החמורות של הדין בדיני ממונות שונים- כדי לאפשר קיומם של חיים כלכליים תקינים (סנהדרין מו א). נוסף לכך היו צדדים מרובים בחיי המעשה מסורים בידי הרשות המבצעת, בראשות המלך.

 המלך והרשות המבצעת כולה חייבים היו כמובן לנהוג לפי חוק התורה, כי חוק זה עומד מעל לכל ואין בידי איש לשנותו. אולם אותם תחומים שאינם קשורים בחוק זה ובמסגרת חוקי המדינה, יכול המלך לעשות כראות עיניו. המלך היה רשאי להטיל מיסים, לגייס אנשים לצבא, או לעבודות ציבוריות ולהפקיע נכסים לצרכי הכלל. יתר על כן, ביד המלך היתה גם סמכות שיפוטית מסוימת והוא עמד בראש מערכת בתי דין מנהליים ששפטו על פי "דיני המלוכה". בתי דין אלו עסקו בהחלת הפקודות והתקנות המלכותיות אולם שימשו גם כמסייעים למערכת השיפוט הראשית של הסנהדרין. לבתי דין אלה נזקקו להשליט סדר ידוע כאשר בתי הדין הרגילים לא יכלו לעשות זאת בגלל סדרי הדיון ודיני הראיות החמורים המחייבים אותם.