1  בין משמרת למשמרת

מאימתי והיכן מתחילה השירה העברית הצעירה בתקופתנו, זו שנשאה בחובה מיפנה יסודי במוטיבים השיריים ובהשקפת-העולם שלה? מותר לומר - מקומה: ארץ-ישראל; זמנה: ימי העליה השלישית, זה למעלה מעשרים שנה.
אפשר שבתחילה הגו אותה יוצריה אי-שם בגלויות פולין ורוסיה, אך תיקונה בתנופת-הרוח ובמבע הלשוני החי לא בא אלא במגע הישיר עם נוף ארץ ישראל ועם האנשים, ששוב עלו לגלותו ולהאדירו בבריאת חיים עבריים בעבודה ובמחשבה כבשנים קדמוניות. לא היתה זו אותה "שירה לאומית" המתעלסת בזמר של געגועים על חירות הנשמה היהודית בתפוצות ישראל, זמירות של התרפקות על ציון וירושלים המעוטפות ערפלי מרחקים שאין להגיע אליהם; לא זו השירה של ה"מסיתים", ככינויו של ביאליק, "הסרסרים שבינינו ובין הטבע והחיים, שהרעיבו והצמיאו את לב היהודי לחיים וליפיים ובאותה שעה קרעו גם חלון כנגדו וגזרו עליו: "ראה" ; לא השירה היפה, המרוממת, שירת היחיד, "שירה סתם", שתכליתה האמנות הזכה, הנקייה, שירה שנתברכה במעלות הבריאות האישית, הרעננות המחשבתית, הקפדנות הצורתית, בליטוש השורה השקולה ובכיוון צלילה ההארמוני.

דור חדש קם בישראל, דור מרדן, משנה עתים והליכות, מואס בהסתפקות במועט וחפץ חיים מלאים, דור מעפיל ומסתכן, מפרך גופו ומחרף נפשו, מגשים ובונה. ועם הדור הזה נולדה גם שירתו.
אל אנשיו החלוצים נתלוו משורריו הלוחמים, אלה ואלה סערת נפשם עשתה אותם קשים ועזי-רוח: לפרוק מעליהם נטל חולשות ופגימות העבר ולהעמיס על עצמם עול ימים חדשים של אומה המקיצה לגאולה ולקוממיות של ממש. פגע בהם חץ-הזמן בענות האדם היהודי ויגון העם בפיזורו, וסחופי-סער ופצועי-לב הגיעו הנה, מורתחי מאורעות ועלילות-עולם, כשבקרבם געשו החרון והשוועה הגדולה למרפא ולשמש וליצירה על אדמה משלנו. ממילא לא יכלו להתענג במופשט, באיסטנסיות של עידוני-נפש, ולהתמסר לפרט השירי התגוונו חליפות במראה ובקול, אם לא נגע לתכלית כלל השירה אשר בחדש. מוכיחים היו על מכאובי העבר, דורשים במצוקת ההווה, - שואפים לחזון העתיד; להתנער מעפר-חורבן ומחשכי-מוות, לעמוד כאן בתוך הממשות הקרקעית, להפרות את השממה ולהעמיק את החיבור בין העם וארצו בתשוקת ההתמדה והרציפות, עד שיבורכו "ברכת זרע, שדיים ורחם".
בא השמש וזרח השמש. טרם נחתמה תקופה, וראשיתה של תקופה חדשה נשתלבה בה. הקודמת נתפעמה ברננה, היתה מלאה נסיונות גדולים בביטוי השירי; משורריה המריאו אל ראיית ההוד והאור של הבריאה; ביקשה לשוב אל הדר הטבע, מיצתה עתרת הניבים העבריים, נתרפקה על חלום המולדת העברית-צידוקה עמה. וזו שבאה אחריה פשטה מעליה שמלות-פאר של שירת-תכלת; ערטילאית עלתה מן האש ומן הדם של עולם שנסתאב, כולה נבלעה בנפתולי העתים לשם המוצא והפדות בגופה ובעיקרה של הארציות העברית-הכרחית היתה. אפשר נתעכרה שירה חדשה זו בליחות העשן ואבק המפולת שבתבל, ולא דיברה אל לב המבקשים בשיר פינת חמדה ומרגוע ושיקוי-מעדנים לנפשם העייפה; יתכן שלא קנתה לה זכות "נצח" במבע היופי הנפשי, השגב הרוחני והקצב המוסיקאלי - זה מעשה ההרכבה שבפואיזיה, המשמש אמת-מידה למוד בה את ערכה של היצירה האמנותית לשמה. אולם שירה זו הכתה על לבנו, בהתמכרה לעיקרי-חיים ממשיים. העמידה זו עצמה בין האמת הקיבוצית במצב האומה לבין גינוני נפשו של היחיד, עד שצרפה את תחומיהם למשא-לב אחד. ראשית תפיסתה היתה כוללת, פורצת בכוח, מדעת ושלא מדעת; הנה היא מתמלאת מרי וגאון, שופכת זעם, והנה מתרפקת ונושאת תפילה של רחמים רבים; יש שגבהה למרומים ויש ששחה לעפר. השאיפה רק אחת היתה: הלוך ונקוב עד תהום הכרתה של הוויתנו האומה רבת יחס וכוח, ובניה עינם כהתה לראות בהתגלות חזונה. דורות על דורות דולק נר-התמיד של שירתנו העברית והוא לוחש קינה, התחטאות, כיסופים, התקוממות לשעה לתקופת-מה, ושוב - צידוק הדין. מאז העלינו על שפתותינו אותם פסוקים מרעידי-לב: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעלות - -" וכו',-נשתנו הדברים לטובה וגם לרעה. אולם - הלא אין חטאינו גדולים מחטאיהם של אחרים, ואדמתנו אינה רחוקה כל כך, וכבר התקרבנו אליה, ואנו יכולים לעלות ולהיראות קבל אלהים ותבל בזכותנו לחיים ככל חי. האם אחרנו? העוד חזון למועד? אך, הנה שבים בנים לגבולם ועולה מקור הנעורים הסוערים של העם להפרחת השממות, שממת הארץ ושממת האדם של ישראל.

באותם הימים, בתקופת העלייה השלישית, עדיין לא הגיעה השירה הצעירה לקיום עצמי. שעת דמדומים נפרשה בין משמרת למשמרת. עדיין נגעה תקופה בתקופה, אבות בבנים, תלמידים ברבותיהם. שר השירה העברית, חיים נחמן ביאליק, עלה לארץ-ישראל להשתקע בה והאציל באישיותו על היצירה הרוחנית בישוב ובתפוצות. ככהן גדול הופיע, ומסביבו מתאספים בני לויים ואומרים שירה. הוא, המשורר, ראש המדברים, המגדר והמסייג באוצרות תרבותנו וקובע בהם גבולות, חוקר בשירת הישן ומעיין בשירת החדש, מורה - הוראה המקרב תלמידיו מהכא ומהתם, וממנו הם הולכים, נושאים ברכתו, ונפלגים לזרמי השירה במקום ובזמן. ולא זו בלבד; כנבחר העם התייצב, ולדברו, דבר איש-הרוח, מקשיבים גם סוללי-הכבישים בארץ, עובדי-האדמה ובעלי-המלאכה החדשים - בני הכפר ואנשי העיר. העמל והמחשבה, שניהם נכרכו בחזון האחד לקוממות גופו וחיסון נפשו של העם. (האם לא שימשו מופת לכך יוסף חיים ברנר ואהרן דוד גורדון, שכיוונו לבם לצרכיה של האומה כאן ולמשאלותיה, בעשותם יחד עם החלוצים במחנות הכבישים וישובי החקלאים?). הספרות העברית הולכת ונעשית ספרות ארצית של אנשים-יהודים שקרקע להם לעבדה ולשמרה, ספרות הניזונה לא רק מזכרונות העבר אלא מן התחושות העמוקות העולות מתוך הצער והחדווה שבחיי האדם והבהמה, הצמח והדומם, על האדמה הזאת, יום יום ולילה לילה, בחול ובשבת, בחג ומועד. היש תכלית נעלה מזו בהרגשה ובדמיון לעיצוב היצירה העברית על כל גילוייה? עוד הללו שרים בנפש קצובה ובשיקול דעת וחותרים לריבוי הצורות בשירה העברית, בליריקה, בסוניטה, באידיליה; עודם מתבשמים מחידושי נופה וריח אדמתה של ארץ-ישראל-ומשוררים כיעקב פיכמן, יהודה קרני, יעקב קופליביץ, רחל, דוד שמעונוביץ, אביגדור המאירי ועוד - וכבר התגלתה באופק חזות אחרת של שירה, חזותם של משוררים עברים צעירים זה מקרוב באו, ועל כתפיהם נטל היגון של אומה נרדפת, מזעזעים בדמם המורתח, בלתי-סבלניים, רועמים בשיר ההווי והחזון של עבריות חדשה. משולהבים עמדו מול פני הדור ומאווייהם לגדולות, ואמונתם היולית בחידוש עלילותיה של השירה, כאותה רליגיוזיות המחייבת השתוקקות ומצווה התמסרות ללא שיור לשם השגת הנכסף והנאדר. בשירתם חשו עצמם כעומדים בתוך זרם המחשבות והמאורעות של תקופה, זרם ההולך וכשוטף בכוח האידיאה והרצייה של דור משנה ערכים. עדיין שונים היו הכיוונים, דרכים-לא-דרכים, אל מיצוי הפולחן האחד. דבקים במסורת הדמיון החזקה שבמסתורין ובסימבוליקה העבריים ונתונים לזרמי הריאליזם והאכספרסיוניזם שבאמנות הימים ההם - שיבצו המשוררים הצעירים בשיריהם מין קול מפליא, מבריק בצלילו, מקורי, שקצבו הולם בעוז החצוצרה והתוף, גם מתלחש ברעד מיתריו של הכנור. מזגו בשיריהם רגש ומחשבה, חלום ורצון, כיסופי אידיאה לאומית ותכלית-הממש לביצועה בחיים, מהלו יין נפשם התוסס, המשפר, מושפעים ומשפיעים, מבקשים את המלה הגואלת להוויתנו, למעמדנו היהודי בעולם, להכרת ישותנו וגילוי עמקה בחיי הכלל והפרט.

ערטילאי בביטויו העברי החותך, כאוב דם ובשר של דורות בישראל, השתער אורי צבי גרינברג באש הזעם של פיוטו הנבואי-ממלכתי. עגום-נפש ומתרונן בקצב התמורה המהפכנית חתר אברהם שלונסקי אל פורקן התנופה בביטוי הסמלי והנוגן שבשירתו. כמה-חזון ומבקש שילומים ליחיד הישראלי בהעפלתו מנכר למולדת, שר יצחק למדן את שירת החלוציות וההגשמה שבתנועת השחרור העברית. מצטלל ונטהר ביקוד הנשמה היהודית, המייחלת לפלא תיקונה, יצא לבקש עצמו הצעיר שבחבורה ש. שלום, ושירתו העמיקה בראיית גוף הפנים ונוף החוץ שלנו.. מכאן ומכאן באו, צמחו במולדת והשתרשו וגבהו, עד שהיו לנציגיה של השירה העברית לאחר משמרת ביאליק. אין לומר, שדרך נטייתם מן המסילה של המקובל והקיים בשירה העברית, קלה היתה. משא גדול ועצוב זה שבלבם, הן יכלו לכרוע תחתיו; ולא עוד אלא שנתנו עיניהם הגלויות בתוך התוהו ובוהו של העולם העייף, וכל חפצם להתעלות ולהתחזק בו בשירה בונה לא יצא עדיין אלא מבחינת נסיון ההתחלה לעיצוב חזותם.
המשוררים האלה לא נתרחקו ממעיינות היצירה השירית העברית שקדמה להם. אדרבא, שיקעו עצמם במעמקיה, חפנו ממנה מלוא ידיהם, אף לקחו מנדבכיה המוצקים. אלא, בעוד טעמו הטוב וזהרו של הישן טבוע בקרבם, נמשכו אל אור-הנגוהות הרומז שבחדש; וחדש זה אינו אלא העבריות הזקופה בעצמיותה הנפשית וגבהותה האנושית. דרכם נסללה בידי עצמם, מן היהדות, בכל תכניה וצורותיה הקיימות, אל זו המעפילה לקראת הווית האדם העברי המשוחרר, להיות אנוש ככל אנוש, המבקש לחיות את חייו ולייחד את שירת עמו מול שירת העולם.

2.  אורי צבי גרינברג

הזמן יצק דם על עיני, על ידו, על עטו,
זרמו בצרוף אותיות; הוא הנו בשירה

גדולה זכותו של משורר ששירתו היא מבע של גיבוש רצון פנימי דרוך, פרי חוויה אורגאנית ללב ולנפש, שירה שאף אם תעביר בה חתך לרוחב ולעומק, תמצא בה תמיד מהותה של אידיאה מרכזית, עקבית, שהיא הרגשת אמיתו, נשימת אפו, וזרמת דמו של היוצר; אידיאה שהמשורר מקריב למענה את כל עצמו. ואמנם תכונה זו, שהמשורר מתרכז בחזות שירית אחת, בקו הישר של מיצוי הנושא האחד, סכנה עמה; כי איך יעלה את הדברים ליצירת-קבע בביטוי הראוי לשירה נעלה, איך ימנע עצמו מתת מבע לרחשי הנפש של תחום יחידותו, וכיצד יוותר על ריבוי הצורות בעירוב הקול והגוון שבשפע החיים האישיים בתחושת האהבה ובראיית הטבע? ואורי צבי גרינברג יצק מקור נפשו בנושא חזותו הלאומית-המדינית ואיחדם ורוממם לשירת - כלל איתנה הקיימת ועומדת לאדם-אומה ולמולדת-עולם.

אורי צבי גרינברג הוא המיוחד שהניף את דבר המדיניות העברית למדרגת שירה גדולה, שירה שואפת אל על, נוקבת עד תהום, חדה וממטת כחרב קדושה למלחמת העם וצרכיו הארציים. השירה לא נוצרה אלא כדי לשמש אור-להט ורינת-רצון לפיכוי החיים והתגלותם השלימה. ולא יפכו החיים היהודיים, ככל החיים בעולם, אם לא ייפדו משפל הזמן והדור, אם לא יקומו היהודים ויעשו בעצמם כל הנצרך להם, מן הלחם והמים ועד הרגשת ההוד שבנפשם. ו"מי יעורר, אם לא קול המורד, הנוהם?" מי יעורר את "זה העם הנפלא, האומלל בעולם, הניגף, / הזב דם לא מפצעי בשרו, כי מכל הגיגיו. / שחוקת הפיזור שלו היא כמו חוקת הכובד / של כדור עולם בשימשו ביריחו בגשמיו / וחומות ירושלים שלו טבועות בדמיו - - " מי יעורר אם לא המשורר? עם זה, ש"כמנין גלויות הוא מנין דעותיו, / מרומה בעולם ממרמיו השונים וחנפיו, / אך ראוי למלכות, כי כה רב בו הדם בשבילו כך! / דמות שמש בטלאי-הקלון אני חז בכתפיו".
בשירתו של אורי צבי גרינברג דבוקים הדמיון והשכל, העצב והזעם - תאומי רוחו, רוח המרד והמהפכה, רוח הסער בל-ישקוט לחירות הכלל הישראלי ותיקון היחיד בו.
כלל היהודים - הוא נושמו כלילך וכגפרית; מואס בקטנותו, בחוסר רצונו, בפחדו וקלונו; חפץ בגדלו, ביקרו, נושא מסה-פאר לגזעו העתיק, החזק, האלוהי. אין נורא ואין נהדר מאיזמל לשונו, איזמל מושחז לביטוי החותך, המבער, הבונה. הוא חושף בו מראות לעמקיהם ומציגם ערטילאים ורוטטים לצורך רעיונו השירי. בעיניו יראה עד תחתיות ובנחיריו יחוש עד מרחקים. אם מתנכרים, מכשילים-ירצה לרסקם, לפלחם, להעבירם מן העולם; אם זורחים בחזון, מטיבים לזקף קומתם - יאהבם, יחזקם, יעלה ברכתם. מתח הרגשתו ותגובתו - אין לקרב אליו תמיד. יש איזו ריתחה מסביבו, מלפניו ומאחוריו. ערפו קשה כברזל; במבטו אפשר להיכוות. בעיניו כאילו מסתמק הכל; משתקפת בהן בערת הזריחות והשקיעות של השמש המזרחית, העושה כאן מהלכה על הרי יהודה והגליל. הרוח ועוף השמים המרחפים עליהם מגידים לו את סוד שיח הבשורה הנבואית לכיבוש האדם והמכורה של ישראל, "לקיום, לגבורות, לכבוד".

בחרב השיר אני בא, העשויה בחזון אש
בפטיש השכל הטוב על סדנו המוצק.

"אין איש זולתכם, שיבין שישיג את הדוי ואת אימת הגורל הלזה!"

אין לנחם ולחזור אל השקט, כי

"גדול הוא השבר, הוו עצובים יהודים!
אדירים בעצב - ומעצב אל זעם מקרין
ומזעם למעש כפים של מליונים מרודים! "

המשורר הוא השואל עצמו והשומע גם קול תשובתו בו:

"אי חכמת הגזע, דור דור במסות מלוטשת,
שעמדה על קהלות הקדש בכל צבעי הקשת?
אני רואה את אלהי-ישראל העומד כמצביא
הדורות וקובע פסיפס-פרצופים במו אש