אורי צבי גרינברג

על "מלכות ישראל" בשירתו של אורי צבי גרינברג מאת שמואל ארני

http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/uri1-2.htm

בעקבי השיר א', העורך ד"ר י. ה. ייבין, ירושלים תש"ט

תוכן המאמר:

א. מלכות בכלל

ב. "מלכות ישראל"

    (א) "מלכות ישראל" היא מהותית.

    (ב) "מלכות ישראל" מכילה את העם והארץ ביחס שוה

    (ג) "מלכות ישראל" מתבטאת בכל שלושת השטחים

במאמר זה אנסה לברר את ההגדרה ואת התכונות העיקריות של המושג "מלכות ישראל"

בשיריו של אורי צבי גרינברג. זהו מושג עתיק בעולם המושגים שלנו, ושימושו, במובנים

שונים, רווח בספרותנו בכל הדורות, אולם את הכנסתו לספרותנו ועולמנו הרוחני בדור

האחרון יש לייחס לאורי צבי גרינברג. החל משירו המפורסם "ירושלים של מטה" (תרפ"ד)

ועוד קודם לכן, מרבה הוא להשתמש במושג זה בשיריו לתקופותיהם השונות, והוא יסוד

ועיקר של השקפתו הלאומית. הוא "פיטן מלכות", כפי שהוא קורא לעצמו במקום אחד

("ציונים", ספר הקטרוג והאמונה, קי"ד).

בהשתמשנו בדיבור במושג "מלכות ישראל" אין אנו יודעים להגדירו בבירור ואין אנו מכירים

את תכונותיו. אין אנו מבחינים, למשל, בין מושג זה ובין המושג "מדינה עברית". אולם "מלכות

ישראל" אצל המשורר איננה שם יפה בלבד, אלא אבן פינה לכל השקפותיו. זהו שם לחזון, לראיה

חדשה, לתפיסה חדה של כל מהות עם ישראל ותולדותיו. כל פרט ופרט, כל פעולה וכל מאורע

בחיי העם מתגלים באור חדש ומוצאים את מקומם הנכון במסגרת תפיסה זו. אורי צבי גרינברג

רואה היטב ויודע מהי "מלכות ישראל", מה היא היתה ומה היא עתידה להיות, מהם המעשים

המובילים להגשמתה ומהם המעשים שהם סטיות מדרך הגשמתה. באור זה הוא רואה גם את

המאורעות שעברו על העם בדורנו אנו ואת הפעולות שנעשו על ידו, בכללן וגם בפרטיהן הקטנים

ביותר; והוא מברך עליהן או זועם. שירו מבטא את חזון המלכות בכל שטח חיי העם ותולדותיו.

כדי לברר גם לעצמנו מהותה של המלכות, עלינו לעיין ולחקור בשיריו של אורי צבי גרינברג.

מטבעו של שיר הוא, כפי שברור מאליו, שאין לחפש בו הגדרות מנוסחות, אך מתוך השימוש

הנפוץ של מושג זה בשירי אצ"ג אפשר לעמוד על מובנו ולמצוא את הגדרתו ותכונותיו העיקריות.

אכן, כיון שניסוחה של ההגדרה אינו מצוי בשיריו קיימת האפשרות שטעיתי במציאתה ויש תמיד

להתיחס להגדרה המובאת כאן בזהירות.

א. מלכות בכלל

כדי לברר מהי "מלכות ישראל" אגדיר בראשונה מהי "מלכות" בכלל ומהן תכונותיה, ואחר כך

נראה כיצד ההגדרה והתכונות האלה מתאימות למקרה הפרטי שלנו, של "מלכות ישראל"

בהסתייעי לשם זה בדוגמאות משירי אורי צבי גרינברג.

ההגדרה היסודית היא זו: "מלכות" היא חיבור מהותי של עם וארץ. אין אני יודע אם הגדרה

זו ממצה את כל המלכות. אם מלכות היא רק חיבור זה, או שהיא אידיאה נעלה (או מיטפיזית),

שחיבור זה הוא רק הבסיס להתגשמותה. אולם אין כל ספק שהגדרה זו מבטאת את יסודה של

המלכות, היסוד הפשוט הקובע את תכונותיה הראשוניות. הגדרה זו מספיקה לצורך המאמר

הנוכחי, ובו אחקור את המלכות רק במובנה המוגדר הזה.

על ידי חיבור זה של עם וארץ נוצר אפוא דבר משותף, שהוא המלכות. היא מורכבת משניהם

כאחד במדה שוה. הם יוצרים מין תרכובת, מהות שלישית משותפת, אך מתוך מהות זו אי אפשר

כבר להפריד את העם והארץ ולבחון אותם כשלעצמם. מהותם ותכונותיהם אינם כבר של עם

וארץ כשלעצמם, אלא נובעות מן המהות המשותפת שלהם, מן המלכות.

חיבור זה הוא קודם כל מהותי. השקפה כלשהי על יחסי עם וארץ, או סדר מוסכם כלשהו של

יחסים אלה, כגון מדינה, השקפה היסטוריוסופית וכדומה, תלויים בהסכם וברצון האדם; אולם

החיבור שבתוך מלכות הוא בלתי תלוי בהשקפה או בהסכם כל שהם. מלכות קיימת יכולה

להתנוון ולעבור מן העולם, אך אין היא יכולה להשתנות ולהתפרד לעם וארץ, שאינם מלכות.

מלכות אינה יכולה לעשות שום פעולה, או להיות בעלת שום תכונה, שאינן של מלכות.

האדם או העם הם הנושא הממשי של המדינה, למשל, או של החברה, או של האימפריה; והארץ,

השטח, הוא רק נושא, רק סוביקט שעליו הוא שולט, אותו הוא מפתח, וכדומה. אבל במלכות העם

והארץ אינם אוביקט וסוביקט, אלא שני חלקים שונים. הארץ משתתפת בהוית המלכות בדיוק כמו

העם, והיא מכילה בה את כל הערכים של המלכות בדיוק כמו העם.

החיבור בין עם לארץ בתוך המלכות קיים בשלשת שטחי החיים הבאים:

בשטח הטריטוריה, הכולל גם את צרכי הגוף והכלכלה. בשטח ההגנה, הכולל את השלטון,

והבטחון, האדנות.

בשטח הרוח, הכולל את רוח העם והיצירה הרוחנית בכללה.

ביחס לשטחים אלה אפשר לקבוע:

הארץ מהווה בשביל העם את הבסיס שרק עליו הוא יכול להתקיים ולהתפתח ביחס לכל אחד

משטחים אלה. תכונותיו ואפיו של העם נקבעים על ידי הארץ ביחס לכל אחד משטחים אלה.

העם מהווה בשביל הארץ את הגורם היחיד היכול לפתחה במלאו תכונותיה ביחס לכל אחד

משטחים אלה.

אם נבוא עכשיו לפרט את תכונותיה של המלכות, נאמר שהיא מורכבת מעם וארץ שהם במהותם

בעלי התכונות הבאות:

בשטח הטריטוריה. עם אשר רק הארץ הזאת היא הבית שלו. רק היא מסוגלת לספק לו את

הלחם והמים וכל צרכי הגוף המתאימים והדרושים לו לפי מהותו. תבניתו ותכונותיו ביחס לאדנות:

הקומה, המבט, המצעד שלו, נקבעות על ידי ארץ זו.

בשטח הרוח. עם אשר רק הארץ הזאת היא המקדש שלו. אין הוא יכול לקיים ולפתח את רוחו

ויצירתו, אלא בארץ זו. תכונות האופי של האדם ביחס לרוח: אופקיו, הרחבות והעמקות שלו -

נקבעות על ידי ארץ זו. הארץ היא מקדש רק לעם זה, והיא מכילה את ערכי הרוח של העם.

בה נוצרו ורק בה אפשר שייווצרו בעתיד.

מלכות היא אפוא מהות ולא לבוש חיצוני. היא קובעת ביחס לעם את כל נתיב קיומו. על ידה

יוצאות לפועל כל התכונות הנמצאות בכח בעם או בארץ. על כן ברור, שכל פעולה, מעשה

ויצירה של העם אינם יכולים להיות מתנגדים למלכות. להיפך: כולם הם תוצאה מן המלכות.

גם כל תרבות העם ויצירתו הרוחנית הם אך ורק תוצאה מן המלכות, על כן אין הם יכולים,

כמובן, להתנגד למלכות.

מלכות איננה מדינה. מדינה היא קשר בין עם וארץ מבחינת הסדר והחוקיות. בה כלולים היחסים

המסודרים של שלטון העם על הארץ, בעוד שמלכות מכילה את הקשר בין עם לארץ על כל צדדיו.

מדינה מבטאת בעולם המציאות רק חלק ממהות המלכות.

מלכות יכולה להיות מוגשמת או בלתי מוגשמת. מלכות מוגשמת פירושה הוא שהחיבור שישנו

בעם ובארץ באופן מהותי - מתגשם במציאות. כלומר שהעם שולט בארץ, היא נותנת את לחמו

והוא מפתח בה את כחו ואת רוחו. אולם במקרה שהעם משועבד בארצו, או במקרה שהעם

הורחק מארצו - המלכות היא בלתי מוגשמת.

מלכות בלתי מוגשמת אפשר להגשים (כלומר להסיר את התנאים המפריעים לחיבור בין העם

והארץ במציאות), אולם אי אפשר להקים. כי אין היא דבר שאפשר להקימו באופן מלאכותי. היא

נוצרת בדרך של תהליך היסטורי הנמשך דורות רבים. ביטוי כגון "להקים את מלכות ישראל" הוא

בלתי מדויק. כי מלכות ישראל קיימת ועומדת ואילולי היתה קיימת לא היינו יכולים להקימה באופן

מלאכותי. אבל אפשר כמובן לומר: "להגשים את מלכות ישראל", כיון שמלכות קיימת זו אינה

מוגשמת.

מכל מה שאמרנו ברור, שאין המלכות קובעת לעצמה צורת משטר זו או אחרת, ואין לה קשר

לצורת המשטר הנקראת גם כן בשם זה ("מלכות"), שלטון מלך, מונרכיה. המונרכיה היא אחת

מצורות המשטר שיכולות להיות במדינה, והרי המדינה אינה מבטאת את המלכות אלא מצד

אחד שלה: מצד הסדר, הארגון והסוברניות של העם על הארץ. לכן אין המלכות, כמהות, מכילה

במושגה שום משטר.

ב. "מלכות ישראל"

עד כה דיברנו על מלכות בכלל ועמדנו על תכונותיה. הרעיון היסודי של אורי צבי גרינברג הוא:

עם ישראל וארץ ישראל מחוברים זה לזה בכל שלושת השטחים: טריטוריה, הגנה ורוח, ומהווים

מלכות, הנקראת "מלכות ישראל". עם ישראל הוא "עם המלכות" וארץ ישראל היא "ארץ המלכות".

ממשפט זה יוצא, שמלכות ישראל היא בעלת כל התכונות שפרטנו לעיל ביחס למלכות בכלל. לפי

משפט זה אין לדון בעם ישראל ובארץ ישראל כמו בעם וארץ לעצמם, בלי קשר זה לזה; אלא יש

לדון בהם אך ורק כבחלקיה של "מלכות ישראל". התכונות שלהם נובעות מתכונותיה של "מלכות

ישראל" וההיסטוריה שלהם היא ההיסטוריה שלה.

אנו נעבור כאן על תכונותיה של "מלכות ישראל", בהביאנו לכך דוגמאות משירי אורי צבי גרינברג.

אולם מכיון שענין "מלכות ישראל" תופס מקום מרכזי בשירתו והחומר הוא רחב מאד, נוכל לעבור

כאן בקצרה רק על הדברים הכלליים ביותר.

את התכונות העיקריות של "מלכות ישראל" הנובעות מן המשפט דלעיל (האומר ש"מלכות

ישראל" היא חיבור מהותי בין עם ישראל לארץ ישראל בכל שלושת השטחים) - נוכל לחלק

לשלושה חלקים:

(א) "מלכות ישראל" היא מהותית.

(ב) היא מכילה את העם והארץ ביחס שוה.

(ג) היא חלה על כל שלושת השטחים: טריטוריה, הגנה ורוח.

(א) "מלכות ישראל" היא מהותית.

עם ישראל וארץ ישראל מהווים במהותם את "מלכות ישראל". באופן מהותי פירושו באופן בלתי

תלוי בדעה ובהשקפה של מישהו, ובאופן בלתי תלוי בתנאים ובמסיבות כלשהם. כל עוד העם

והארץ קיימים - הם מהווים את "מלכות ישראל". אופן מהותי זה ניתן להינסח בשני חוקים:

עם שהוא מלכות, קיים רק כמלכות, או שאינו קיים כלל.

עם שהוא מלכות, לא יהיה בעל שום תכונה ולא יעשה שום פעולה אלא של מלכות.

חוקים אלה קובעים את תכונות האם ואת ההיסטוריה שלו. במשך כל תולדותיו לא חדל עם

ישראל להיות "מלכות ישראל" וכל תכונותיו ופעולותיו נבעו ממהות זו.

אין צורך להוכיח דבר זה ביחס לתקופת שבתו של עם ישראל בארצו. לפי השקפת אצ"ג נהיה

העם היהודי למלכות עוד בתקופת האבות וביחוד במעמד הר סיני. התקופה שלאחר זה, ימי

בית ראשון ובית שני היו ימי התגשמות מלכות ישראל. תקופות כגון ימי דוד ושלמה, או ינאי

המלך, הן תקופות לדוגמה של "מלכות ישראל" המוגשמת. העם ישב אז בארצו ונהנה מכל

החרויות. הוא יכול היה לעבוד את אדמתו, לשאוף לתפארת ולהתרחבות, לפתח את יצירתו

הרוחנית ולכוונה באפיקיה הטבעיים. אורי צבי גרינברג מתאר כמה פעמים בשיריו תקופות אלה

בתור תקופות התגשמות המלכות.

ירושלים שלי בנויה על תלה.

מלכי בכתרו וצבאו על שלטו.

על גבעת המור מקדשי אין בלתו.

המצודות בעזן והכרם עדור. ("מעשה בירושלמי קדמון")

- והיתה מלוכה יהודית לחוף ים:

בית מלך, יוגבים, גבורים באפים;

בית מקדש ביפיו ונופים ביפים; ("לקול כנורותינו")

מה היה על "מלכות ישראל" בתקופת הגלות?

בדרך כלל ניתק במצב גלות הקשר הגשמי בין העם והארץ בכל מובניו. העם הגולה קיים כמיעוט

בקרב מלכויות זרות והאפשרות שהמלכות תתגשם מחדש כמעט שאיננה קיימת. במקרה זה

נפסק קיומה של המלכות, ובני העם מתבוללים במלכויות שבארצותיהן הם נמצאים. תהליך כזה

עבר על כל המלכויות שעמן הוכרח לגלות מארצו. אולם ביחס לעם ישראל התגלתה תופעה

מיוחדת במינה. בגלות העם מארצו אחרי חורבן הבית השני, ניתק אמנם הקשר הממשי בינו ובין

ארץ ישראל והוא החל נודד מפוזר במלכויות זרות, בתנאים ובמצבים שהם ההיפך הגמור מתנאי

מלכות. אך הוא לא התבולל במלכויות ששכן בארצן, והוסיף להתקיים כעם עצמאי. ופירושו של

דבר הוא, לפי השקפת אצ"ג, שהוא הוסיף להתקיים כ"מלכות ישראל".

מלכות ישראל זו שבגולה לא יכלה, כמובן, להשען על חיבור גשמי בין העם הארץ. העם לא

נמצא בביתו, מבצרו ומקדשו, ולא היו שום קנינים ארציים שהמלכות יכלה להתבטא בהם. היא

התבטאה אפוא בזכרונות, בתפילות, בגעגועים, באי-הכרה במלכויות אחרות, בהכרה שהמלך

דוד חי וקים, ובמושגים אחרים, שפרטיהם הם ענין לדיון מיוחד.

מכאן נובע שבגולה בא שינוי במצבו של העם. אך לא בא כל שינוי במהותו. כי עם שהוא מלכות

ישראל אינו יכול להתקיים אלא כמלכות ישראל בלבד. העם היהודי בגולה לא שינה את מהותו

ונשאר אותו עם שהיה בארץ - חלק של "מלכות ישראל". זהו עיקר השקפתו של אורי צבי גרינברג

על התקופה הגלותית בחיי העם.

המשורר מדמה את "מלכות ישראל" בגולה לנפש עזה בלי שלטון גו.

כי לא מתה מלכות-בית-דוד כחקת מלכות-בת-חלוף,

בשבר צר-מנצח את חרב-עזה ועמה הולך שבי.

אין מלכות נחרבת אם גם נפש עזה לבלי שלטון גו היא....

 ("שיר הפנים מיערות המדוים הגבוהים")

הגופים של עם ישראל וחזונם בלבד היוו את המלכות.

חרבה המלכות, אך נושאי תפארתה נשארו, כי סחבום לרומא השבי ויחיו בקלון

 ("משא אל אירופה", הגבורה העולה כ"ח")

עם שנחרב לו מבצר סלעיו

והוא בגופיו למליונים - מלכות עוד:

 ("לא אל לא מלך לא גבור", ספר הקטרוג והאמונה ק"נ)

מלכות זו היא "מלכות ישראל בגולה", כלומר אותה, "מלכות ישראל", אך במצב של גלות, של

ריחוק מארצה.

ואנכי מזרע למלכות-ישראל בגולה. - - ("ירושלים של מטה")

"מלכות ישראל המדוקרת בגולה" - - (סדן", א-ב, כסלו תרפ"ה, י"ט)

למבלעת מלכות ישראל בגויים תחת על!

 ("בלי סדין וחספית", עיני הנפש בעיני הבשר)

קיומו הרצוף של העם, פירושו הוא קיומה הרצוף בלי הפסק של "מלכות ישראל".

מלכות ישראל מתמדת בלי קרקע ישראל - -

 ("משא אל אירופה", הגבורה העולה כ"ח)

ביחס לגאולת עם ישראל משעבוד הגאולה קיים אותו חוק, הנובע מזה ש"מלכות ישראל" היא

מהותית: גאולת עם שהוא מלכות היא אך ורק הגשמת המלכות מחדש. כזו צריכה להיות

הציונות שהציבה לה למטרה לגאול את עמנו. הציונות היא אפוא תנועה להגשמת "מלכות

ישראל" מחדש. ואצ"ג נלחם להבהרת מהותה זו של הציונות. "הציונות היא תנועת מרידה

מזרחית של אימפריאליזם רוחני כנגד כמה מלכויות והיא שואפת בעצמה למלכות - - - הציונות

לא תיושע עד שתגיע למלכות" כך כתב המשורר במאמר בשם "הציונות הערטילאית והמקוננים

בשוליה" שהופיע ב"העולם" תרפ"ג ושבו הוא חושף את מהותה של הציונות. וגם שירו הגדול

"ירושלים של מטה" מתחיל בשורות המבשרות על המלכות. למלחמה למען תפיסה מהותית זו

מוקדשת כל שירתו הלאומית של אורי צבי גרינברג שלאחר מכן.

"כי לא "בית לאומי" יש בחזון העם, כאשר כתוב בעתונות, אלא מלכות ישראל",

 ("כלפי תשעים ותשע", ל"ב)

"תקופת כל האפשרויות, שלא היו לנו מיום חורבננו להתגשמות רעיון אדום ועתיק של

מלכות ישראל אשר נקפדה ע"י טיטוס, - -" ("סדן", תמוז תרפ"ה, ט')

וגם לנו קרא זה הזמן המקים לאמים, להתברך לגבורות ברב און מתרונן. לבצע חזון על

אדמת מלכים:

כובשים עולי הר, יורדי גי, מטילים צללי פחד קדמון על כל יושבי כנען וקובעים חיל-מצב

ממיטב הגופים על שתי גדות הירדן - - ("יבא זמן", ספר הקטרוג והאמונה, קי"א)

כל ההיסטוריה של העם קו אחד לה: ממלכות למלכות; מן המלכות שהיתה מוגשמת בארץ בזמן

בית ראשון ובית שני, אל המלכות העתידה להתגשם בדורותינו.

שכל המשך קיומם ברן-כסף-אדיר-של-תפילות,

הולך בקו אימים אמנם של מסות הדורות -

אל מחוז חפץ מלכות, שהבטח בגבולות בין היאור

והנהר הגדול: ללחמם ויינם וגאונם,

 ("בקץ הדרכים עומד ר' לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם")

על יסוד זה מתבארת גם מלחמתו של אורי צבי גרינברג במנהיגי העם, שרצו לתת לגאולה כיוונים

אחרים מאשר של הגשמת המלכות. מלחמה זו איננה מחלוקת בין כמה דרכים, שכולן אפשריות

להשגת אותה מטרה. ישנה רק דרך אחת שהיא היחידה ההכרחית לפי מהות העם: הגשמת

המלכות. שאר הדרכים והמטרות הן סטיות בלבד.

(ב) "מלכות ישראל" מכילה את העם והארץ ביחס שוה

"מלכות ישראל מורכבת מהעם והארץ המחוברים באופן מהותי זה לזה". מכאן נובע שהארץ

מהווה את "מלכות ישראל" בדיוק באותה מדה כמו העם. לכאורה נדמה היה שהעם לבדו או

כמעט לבדו מהווה את המלכות. הרי הוא בעל הכרה, הוא יוצר מושגים, הוא פועל פעולות, הוא

שואף לגאולה וכדומה. אך לאמיתו של דבר נראה מתוך עיון בשירי אורי צבי גרינברג שהארץ

לוקחת ביצירת המלכות ובגורלה אותו חלק, או לכל הפחות כמ–