|
אורי
צבי גרינברג
התגלות
נבואה מאת
מרים עטרה בעקבי
השיר ב',
העורך ד"ר י.
ה. ייבין,
ירושלים תש"י תוכן
המאמר: תפיסה
וראיה "נבואה
המתקיימת" כנביא
בדורו "לפנות
שחר ירושלים" התוודעות שירת
אורי צבי
גרינברג היא
הופעה חד
פעמית שאין
לה משל ודומה
בשירתנו מזה
הרבה דורות, ערכיה
וציווייה
חורגים
ממסגרת
ספרות
ואמנות
גרידא.
מסגרתם - היא
המלכות
השלמה על כל ביטוייה.
ביסוד אש
בראשיתית -
היא יוצרת
ערכים
ומחוקקת
חוקים, וכוחה
גדול לכוף על
העם את
נופה, שהוא
בניגוד לנוף
המציאות שלו
בהווה. נופה
הוא נוף
המלכות
העברית כפי
שהייתה וכפי
שתהיה בבוא
היום - נוף
מלכות בית
דוד. שירתו
יוצרת
ונושאת
בחובה את
נופה זה וגם נכללת
בו. הוא הנוף
הקולט את
מלוא קולה
ועונה לה מעל
לראשי הדור. במלכות
שוכנת בטח
בגבולותיה,
בירושלים
מעטירה, בשגב
בית מקדש על
ההר עולים
שירי הישות
וגורל האדם
של אורי צבי
גרינברג.
והעם השומע
להם הוא העם
עתיק התרבות
השומע שירה
ורנה, שאליהו
שוכן בקרבו,
ונפשו מביטה
מאז ומתמיד
לעומק האדם
ודרכי
אלוהים. ושירתו
הפוליטית, על
אף נושאיה
האקטואליים,
על אף הכותה
תמיד
במציאות
המסוגרת
בזמן, אף
היא כולה
נושמת את
הנוף ההוא,
ומעלה
לעינינו את
מראה
הנביאים
בחוצות
ירושלים. ערכים
מיסוד נבואי
בוקעים
בשירת "האדם
האחד" של
אורי צבי
גרינברג.
בכוחם חודרת
השירה הזאת
לכל התהומות
ומגיעה
לגבהות שמעל
לכל הפסגות.
ואילו שירתו
האקטואלית
חופפת את דברי
הנביאים
בשטחים רבים. לא
בצורתם
החיצונית
דומים שיריו
של אורי צבי
גרינברג
לדברי
הנביאים.
להפך, שיריו
הם שירים מודרניים
יצוקים
בכלים
המשוכללים
של שירת
זמננו. ואין
מוצאים בהם
שום חיקויי
סגנון ולשון, ואף
לא ביטויים
שאולים
מדברי
הנביאים.
הקרבה
והדמיון של
שירתו לדברי
הנביאים הם
במהות: באופן
התפיסה
והראיה;
בעצמת היקוד;
ביסוד
השליחות שבה
ובכוח
המיוחד של
צירופיה; וכן גורל
המשורר בעמו
הוא כגורל
הנביא בדורו. רחוקים
הימים בם
ראינו את
נביאינו
הולכים
בקרבנו
ושמענו את
קולם הרם
בדברם את
דבריהם באזני
העם
ברחובותינו.
נדבכי טשטוש
ושכחה,
כשכבות עבות
של אבק, כיסו
על הרגש החי שעוררו
דבריהם
בלבבות.
עכשיו
נוהגים
לאומר: "סגנון
הנביאים"; "לדבר
כנביא";
והכוונה היא לדברי
פתוס וזעם.
אך עצם
הביטויים
האלה
בחיצוניותם
ובשטחיותם
מראים מה מאד
התרחקנו מהאקלים
ההוא, אקלים
הנבואה. הנבואה
היא התגלות
אלוהית לאדם.
סודה אינו
ידוע לנו. אך
הקוראים
בדברי הנביא
הולכים אחריו
בדרכיו
ושביליו
ורואים את
אשר הוא רוצה,
את אשר הוא
מצווה לגלות
לעינינו. וכך
ניתן לנו
להרגיש משהו
ב"תהליך
היצירה",
באופן ובכוח
הקליטה
והביטוי, אשר
רק לנבחרי
עמנו, לנביאים,
ניתן להגיע
אליהם. הנביא
מגיע באברות
נפשו לנוף
הנבואה, הוא
נוף התנגשות
כוחות
איתנים,
אלמנטים
ערטילאיים, הוא
כור צרופים
ראשוניים.
חושיו
קולטים את
הצרופים:
עיניו רואות
את המראות;
אוזניו
שומעות את
הקולות;
שפתיו נכוות
באש הצרופים.
ולא זה בלבד.
הוא עצמו
נסחף באותו
סער, מיטלטל
בין המראות.
הוא מוצא
בכוח ממחוז
חייו
הקודמים,
האישיים
ונהיה אדם
אחר. שליחות
אלוהית
ניצתת בו
"כאש בוערת
עצור
בעצמותי",
ואהבה גדולה
לעם אשר אליו
נשלח ממלאה
את כולו. גם
היא אש
אשר כל חייו
נשרפים בה.
סודה - בכל
הצרופים
ובכל
הביטויים
ובה המפתח
לכל דעת. קטעי
נוף נבואי
מתגלים
במראה -
בחזון. שפתם
מובנת לנביא:
גילוי סודות
ישות וגורל.
או נוף ארצי
מתגלה בתוך
להט נבואי,
קטע מציאות
הטמונה
עדיין בגנזי
העתיד. הנביא
רואה אותו,
את נוף
העתיד בכללו
ובפרטיו;
יודע אותו על
כל חוקיו ועל
הדרכים
המובילות
אליו וממנו. כך
היא ראייתו. והכוח
שבדבריו בא
מאותה האש בה
צורף הנראה
בחזון, הוא
כוח ראשוני.
צירופי
דבריו אינם צרופים
שבסגנון,
ודבריו
גדולים לא
בלבד בכוח
הביטוי.
בדבריו
יצירת יש
וקיים. דבריו
הם המאמר לפני
התגשמותו
בעולם
ההוויה.
הנפלא הוא לא
בזה בלבד
שדברי הנביא
מתקיימים, גם
דבריו עצמם
בסוד הכוח
שבהם הם
הנפלא
והמופלא -
האלוהי. הנביא
בניגוד לכל
יוצר ואמן
אינו מוצא אף
פעם נחת רוח
או סיפוק
בדבריו
כביצירה. גם
לא ביטוי לנפשו.
גם דברי הזעם
שלו אינם
פורקן לרגשו
וחרונו
האישי. דבריו
הם תמיד
הליכה
בשליחות. לא
רק דבריו, כל
מעשיו הם
בתכנית
השליחות
ובגללה. גם
בשעה שהנביא
מוכיח את
מעווליו ובוזיו
האישיים
אינו רואה
בהם אלא את
בוזי חזונו. הנביאים
נשלחו אל עמם
בעת שבת העם
בארצו
ומלכותו
קיימת. וכן
בזמן קצר
אחרי החורבן הראשון,
כשהמלכות
עוד הייתה
הגורם
והמניע בחיי
הנפש ובהגות
של העם.
שליחותם
הייתה שליחות
אקטואלית.
העניינים
שעליהם דברו
היו עניינים
קונקרטיים
ובוערים
בשעתם: כריתת ברית
או מלחמה,
כניעה לאויב
או מרד...
באהבה וחרדה
מביט הנביא
לגורל עמו,
למתרחש ולעתיד
להתרחש,
ויודע.
ידיעתו היא
ידיעה
מוחלטת.
יסודה בחזון
ובבינה
הגבוהה שהם
אצלו סגולות
כרוכות זו
בזו. בדבריו
הלוהטים באש
חזון שומעים
בטחון ודעת
של מדינאי
ורגש אחריות של
מנהיג עם.
הנביא מדבר
את חזונו;
מנתח ומשכנע
בכוח ההגיון;
מוגיע את
החטאים כבדי התוצאות
לעם ולמלכות;
מוכיח על
שחיתות מדות
ונוהג
העלולים
לערער את
יסודות
החיים של העם
במלכותו;
מזהיר ומתרה
בפני שגיאות
וסילוף
מושגים,
ולוחם מלחמה
ללא ויתור
בבוזי החזון ומסלפי
הדעת בעם. כל
העניינים
שהנביא נוגע
בהם הם
בגבולות
הפריפריה
הרוחנית של
המלכות. בני
הדור נסערים אמנם
מהכוח והלהט
שבדברי
הנביא, אך
מסתייגים
ממנו. בני
הדור נוהים
לשלווה
ולשאננות, ושומעים
ברצון לאלה
הדברים
ביניהם
המרגיעים את
רוחם הנסערה
ומרדימים את
מצפונם. מקבלים
בקלות ראש
וברצון את
דברי הלעג
שמנהיגיהם
זורקים בפני
הנביא הבוער
בגילוייו: "משוגע
איש הרוח", "איש
ריב ואיש
מדון". והסוקלים
סוקלים את
הנביא. הנביא,
נביא האמת,
אומר מה
שאלוהים שם
בפיו, ומה
שהוא מראה
לעיניו. לכן
נבואתו
מתקיימת ללא
שיר. הנביא
אומר את דברו
על אף
התוצאות
המרות הבאות
לו בשל כך.
סבלו אינו
מעיב על הזוהר
והבהירות
שבנראה,
ואינו גורם
לשינוי או
ריכוך
בביטוייו.
הנביא עומד
נגד הכל,
יחיד בדורו. הנביא
מדבר אל בני
הדור כאל
בעלי בחירה,
אך בני הדור
הולכים
נרפים בדרכם
הסלולה
הנראית להם
נוחה, הולכים
את התהום. עובר
זמן, ודברי
הנביא
מתקיימים
כחוק. ואנו
רואים את
הנביא מבכה
את המלכות
החרבה ואת
עמו השדוד
והמושפל.
ומקונן את
הקינה הגדולה.
דבריו
שותתים דם
לבו האוהב,
ודברי
התוכחה
המאחרים
חורשים חריש
עמוק בנפש העם
לקראת העתיד.
והנביא מצרף
צירופי נחמה
הנושאים
ריפוי וכוח
לעם הדווי
היוצא לדרך הייסורים
הארוכה. אך
גם הנביאים
שבימיהם לא
חרב עדיין
הבית נשאו
דברי גאולה
יחד עם דבר
החורבן.
נבואתם הרעה
טרם נתקיימה,
והעם עמד
בעיקשותו
ולא היטיב את
דרכיו. מה
ראו הנביאים
לנחמו? כי
מה שקוראים "דברי
נחמה" אצל
הנביאים
אינם סתם
דברי
תנחומים. רק
נפשנו
הדוויה אחרי הרבה
מאד אסונות
ויסורים
מרגישה אותם
כנחמה בלבד. "דברי
הנחמה" הם
חזון הגאולה, שהוא
מוקד
השליחות של
הנביא. חזון
הגאולה
מציין את עם
ישראל כנבחר
מכל העמים,
שגם לגורלם
הביט הנביא
וראה את
אובדנם ללא
תקומה. חזון
הגאולה
השלמה גם הוא
בסוד
החוקיות שבתפיסה
הנבואית,
ונבואת
החורבן
קשורה אליו
בקשרי חוק
והגיון.
הנביא מצווה
על נבואת הגאולה
כמו שהוא
מצווה על
הנבואות
הרעות.
ודבריו אלה
ואלה מכים על
נפש העם כעל
חומר היולי
ומעצבים את
דמותו לקראת
גורלו
ויעודו
הרחוק. הנביא
חוצב לעמו את
תבנית יומו
הגדול הגנוז
בגנזי העתיד,
את יום הנקם
והשילם,
ומכשיר לקראתו
את הלבבות
הרפויים.
בחצותו
בדברו מרחקי
זמן אדירים
מגלה הנביא
פרטי גאולה, מראה
קטעי נוף
רחוקים אך
קיימים
חבויים
בעתיד: שוב
מגד ארץ
מולדת, מלכות
ומקדש. נוטע בלב
העם רגש
אדנות וגאון,
ומלבה בו אש
געגועים
שאיננה כבה
לעולם שתאחז
בגופים
ותניעם למעש
גואל בשעה
היעודה. הנביא
מצרף את מאמר
הגאולה.
עלינו
לקיימו
בגופינו. תפיסה
וראיה
תפיסתו
של אורי צבי
גרינברג
אינה
התרשמות או
התרגשות. היא
קליטת
גילויים
וראיית
מראות בחזון. -
- חזיון לאדם
העולה. ("באלף
השישי", אימה
גדולה וירח 15) -
- - ויכה בה
החזון
הירושלמי. ("בזה
הדם", הגברות
העולה י"א) -
- - עומדת
פנימיות אדם מעבר
ללבושים,
כבאור
הדמדומים
בלבד, והיא
מתפללת מאד:
להתגלות
בדמות. ("אנקראון
על קטב
העיצבון", מ"ט) התדעו
את הכוח הזה,
האדיר מכל
כוח, של
צירוף
אותיות בא
נישא על שוא
רגש לפתע? - - : ("זהו
העצב", הארץ) הנפש
עומדת במעמד
נבואה. קטעי
מראות נבואה
מתגלים: עננים
בשמי ירושלם
וברק חרב בהם. ("משא
בשער", כלב
בית ס"ח) במראה
אחר - אימה,
פחדים ומורא
מתלבשים
בצורות בנוף
המוסגר
בחוקיו
האיומים
המיוחדים לו: אמנם
אמנם, כל
שדות הקברים
בעולם ניגשו,
חוברו יחד
לשטח חלד אחד, ואין
פרקי עולם
אחר ביניהם
ללבלוב; מלבד
אמות מים
שנקוו מן
תוגות... אלפי
עורבים
כפירות
בעצים
השחורים... עבים
איומים
ועיני נמרים
בם למגור. ברקים-בלי-רעם-אחריהם
יוצאים
ונסוגים מנדן
אל נדן: מחפשים
עוד ועוד
גולגלות אלי
סדן - - ("צוהר
בענן" הארץ) על
רקע הנוף
הנבואי
מתלבטות
דמויות: "דקלי
אש" ("אימת
הדין", הארץ);
"עצים
הדומים
לגויות הרוגי
ישראל - שם
עצי תאניות"
("דממת מערה
ואבל דורות",
שם). המשורר
מציין: המראות
הם - בראשית
האימים
והצער:
בהיוליותם. ("חזון
ליל גשם", שם) אך
המשורר אינו
מבוהל או
מהומם חושים;
אינו מתבטל
בנופי המורא
והנבואה.
נפשו קולטת
את מלוא
המראה, ורק
טפח ממנו הוא
מגלה
לעינינו. הוא
מגביל את
רצונו ורגשו,
בהיותו נשמע
לצו: אך
אינני גועה
בעת צורך
לגעות בכל
כוח: מה
דמומים
יהודי בעת
שעט השוד של
קמי! הוי
מי השליט אז
על כל ההמוי
בדמי ומחזיק
בחריקה את
שיני ועוצם
שפתי? - ("שיר
היחוד / עלי
נבל" שם) לא
תמיד המראות
הם מהנוף
הנבואי. יש
גם מראות נוף
ארצי רחוקים
בזמן או
במקום
המתגלים לעיניו
הרואות.
תמונות מן
העבר, או מן
ההווה הרחוק
במקום אינם
אצל אורי צבי
גרינברג פרי דמיון
או תיאורים
לפי הזיכרון,
או מתוך
הידיעה, או
מפי השמועה.
אלה הן
תמונות
אמיתיות של המציאות
ההיא, שנראו
למשורר
כמראות
בחזון. תיאורי
חורבן הגולה
בשיריו
מתאמתים
והולכים
בפרטי
פרטיהם
בספרי
הזיכרונות
של הניצולים. המשורר
היה רחוק
ממקום האסון;
הוא לא היה
עד ראיה לו.
אך ראה
בחזונו את
המראה
האמיתי שהיה
במציאות
ההיא. והוא
הולך במראה
שהתגלה
לעיניו כאחד
המהלך בו
ברגליו,
ומביט בו כבעיני
הבשר. פרטי
הדברים
נראים
ואומרים את
מהות המראה. בדל
כלי מרופט,
משובץ
בשלעטוט של
חזיר, מנוצץ
בחמה...
וסוסים
מורכנים על
חציר. ("אימת
הדין", שם) לכן
אומר המשורר
בפשטות כה
משכנעת "אני
רואה..." אני
רואה את הגשם
יורד בשדה וממוגג
את האפר.
ואני גם רואה הרבה
מאד שלג -
עליו - וסביב. וגם
פני האיכר בא
לחרוש באביב
- - - ("כתר
קינה", שם) ובבואו
אל המציאות
הגלויה אומר
המשורר" אני
בא מרחוק
ממציאות
גזעי השניה: ("שיר
היחוד / עלי
נבל", שם) באופן
דומה תופס
המשורר את
העתיד
להתהוות
ולהתרחש: הוא
רואה. הוא
רואה את
המראות החבויים
עדין בנוף
המחר, שיתגלו
לעין כל כאשר
תגיע השעה,
כאשר העתיד
ייהפך הווה.
אוזניו שומעות
קולות של
צרופים
שאינם עדיין
על שטח ההווה,
אך טמונים הם
בגורל העתיד.
"נבואה
המתקיימת"
עוד
בשנת 1922
בפואמה
ביידיש "אין
מלכות פון
צלם" (אלבאטראס,
ברלין) ראה
אורי צבי גרינברג
את אימת
חורבן יהדות
אירופה על כל
פרטיה: אשווארצער
וואלד אזא
געדיכטער
וואקסט דא
אויף דעם
פלאכלאנד, אזעלכא
טיפע טאלן
וויי און
אימה אין
איירפע! די
ביימער האבן
וויי קעפ
פניצטער-ווילדע,
פינצטער-ווילדע. אויף
די צוויגן
הענגען
טויטע נאך
מיט
בלוטנדיקא
וואונדן. אז
מען שרייט
דארט פון די
ווייען איז
דאס קול א
שטיין אין
וואסער און
דאס תפילה-טון
פון גופים
איז א טרערן-פאל
אין אפגרונט. די
שטאלן
ברענען. ס'ברילט
דאס שאף אין
וואנזין.
הויכער
פלאקער. פון
אלע זייטן
ברענגען
מענטשן האלץ
צום
שייטערהויפן. מיט
אויסגעזעצטע
אויגן
שטייען
הייזער מלא
אימה, מיט
אויפגעשלוכצטע
וואונדן אין
די וויי-שטעט
פונם צלם. - - -
- - סע שטייען
צעפיבערטע
גופים, אליין
שטיקער
לעבעדיק
שטארבן אין
פינצטערע
קליידער, ארום
ביי א
ליימענעם
גרוב און א
פרויען קאפ
ווארפט זיך. צען
וועלן
בלייבן. צען
וואונדיקע
יידן, דער
בלוטיקער
שריד הפליטה, כדי
צו באוויזן:
געווען איז
אן אומה אזא
מין אויף
קריסטליכער
וויי-ערד. שנת
תר"ץ. בעולם
הייתה
אידיליה. חבר
הלאומים בג'יניבה
ערב לשלום-עולם.
היהודים בכל התפוצות
הטליאו איך
שהוא את
חייהם
ההרוסים
במלחמת
העולם וברכו
את אלוהים
יום יום. ומנהיגיהם
עסקו
והעסיקו את
העם במלחמת
מעמדות
ומפלגות
ובתיקון
עולם. ובארץ
ישראל ישבו המנהיגים
הציוניים גם
הם שאננים "בהיסח
הדעת מכל
סכנה" ועסקו
כמו חבריהם
בגולה
בבעיות דומות
לשלהם:
מעמדיות,
פועליות,
סולידריות
בין לאומית...
והשירה
העברית
שיעשעה את השאננים
בציון. אך
אורי צבי
גרינברג
שומע: דממה
היא... אפשר
להקשיב: כי
בצופן הזמן
יש הרבה
נהרות
בשבילנו
ואנו נבכם. וראה: מהרוגי
מלכות ללא
ספור מתנדבך
ועולה מגדל
הגויות
העברי והמשורר
מפרט ומפרש
את המראה: עור
הולכים על
כדור העולם
יהודים,
יהודים:
זקנים נגוהי
פנים, שידם
לא שפכה דם
אדם בעולם; וילדים
יפי תואר
ועין, שטוב
היונים
בגופם; ובחורים
כמו עשת,
רחבי כתפים
קשי גרם:
טובים לצבא
ולצי
ולחרושת
מולדת, לכיבוש
קילומטרים
בכוח
ולהעלות
משוש צבעים
בשדות
רחוקים; ומאלה
יהיו עוד
ודאי נדבכים
למגדל
הגויות
שמקים גזעי
העברי בעולם! וים
דם מסביב,
כמובן - -
כציווי
הגורל. ("מגדל
הגויות", ספר
הקטרוג
והאמונה ע') הקוראים
בשעתם
בשירים
המודפסים
בספר לא קלטו
את מהותם.
המעריצים, ה"מסכימים" וה"מתנגדים"
- הכל לא תפסו
את טיב השירה
הזאת על
נושאיה
וביטוייה, לא
הבינו מהי
מהות החרדה
הגדולה ומהו
הקול הגדול
והשגב שבה.
לא ידעו ולא
קראו לה בשמה
- נבואה. עד שהגיעה
השעה
והנבואה
נתקיימה. הכל
היה ככתוב
בספר. ואנו
ראינו
בעינינו
נדהמים
ונבוכים אותם
המראות
שהמשורר ראה
בחזונו וגלם
לעינינו
בעוד זמן,
ואנו לא
שעינו לו. שנת
תרפ"ו ניבא
אורי צבי
גרינברג על
מלחמת העולם
השניה: פני
עמים נבוכים
לעומת
העיגול שעלה
- זה סימן
לרוגז, למזל
הדם אשר
ידרוך. ("משא
אל אירופה",
הגברות
העולה ל') |