|
אורי
צבי גרינברג
פסגות
הסיום של
הליריקה האצ"גית
הלל
ברזל - מקרא ב"לסעיף
סלע עיטם" זהות
ב', קיץ תשמ"ב א.
חטיבה
פיוטית
מאוחדת
השימוש
הראשון
בצירוף "סלע
עיטם"
ככותרת, או
שם לשיר,
מופיע אצל אצ"ג
בתוך מחרוזת בת
שמונה שירים:
"אל קרנות
המזבח -
שמונה לוחות
שיר" ("הארץ",
י"ד בניסן תש"ו,
15 באפריל,
1946). המחרוזת,
ועמה השיר
הנקרא "על
סלע עיטם"
חוזרת
ונדפסת ב"רחובות הנהר"
(עמ' רעו-רפח).
אולם בשיר זה
אין לראות
עדיין חלק מן
החטיבה
הפיוטית
הגדולה שתיקרא
"לסעיף סלע
עיטם",
ושאותה ירצה
המשורר
לפרסם כספר
נפרד, אלא
כמבשרה. את
החטיבה
המיוחדת
כינה אורי
צבי גרינברג
בשיחה עם
יוחנן ארנון:
"שירה לא
פוליטית". נוכל
לפרש ולומר,
שירה שאינה
קשורה באופן
מיידי
בבעיות הזמן
והמקום, או
לשון אחר, שירה
בלתי תלויה
בהתרחשויות
שנודעת להן
משמעות
ציבורית,
חברתית. "רחובות
הנהר", דרך משל,
הוא ספר
פוליטי, שכן
קינות
המשורר על
שואת יהודי
אירופה
עניינן, לא
רק במה שהתחולל,
אלא גם
בעיקוב אחר
דרכי התגובה
של העם
והנהגתו, וכן
בהסקת
מסקנות לאומיות,
המתחייבות
מן האסון
שקרה. את
השירה
המאוחרת
התלויה בזמן
הפוליטי,
ביקש המשורר,
לכנס בספר
אחר שייקרא "על
דעת הזמן
והמקום", או "כלב
בית ב". בשעה
אחרת חשב
אורי צבי
גרינברג
להחליף את שם
הספר
המתוכנן
ולקרוא לו "נימי
נימין":
ובכותרת מישנה
"לסעיף סלע
עיטם", שם זה
יזכיר את
המחרוזת "נימין
בלי נימין" (מתוך
"מסכת בהאי
עלמא ובהאי
ארעא"),
שהופיעה
בספר ברוך
קורצווייל.
אחד משירי
המחרוזת,
שיפרש בהמשך
המסה, מוקדש
כולו לסלע
עיטם. השם
החדש כשם
כולל מדגיש
אף הוא כי
מדובר בחטיבה
פיוטית בעלת
צביון
וידויי, לירי.
אם השירה
הפוליטית
דרשה "מסכת
מיתרים רבה" או
קול נמרץ של
מי שעומד
בשער עמו
וארצו, כאן
כאילו
נתבקשו
אמירה
והתנגנות
רכות יותר. ציורי
נימים אכן
יחזרו
וייזכרו
במחרוזות
הגדולות
שאמורות היו
להופיע
יחדיו. מחרוזת
בשם "לסעיף
סלע עיטם"
מפרסם אצ"ג
שמונה עשרה
שנה לאחר "אל
קרנות המזבח -
שמונה לוחות
שיר" ב"הארץ"
בכ"ט באלול
תשכ"ד, 6
בספטמבר 1946.
שנה לאחר מכן, ב"הארץ"
בכ"ט באלול
תשכ"ה, 26
בספטמבר, 1965
מופיעה
המחרוזת: "מסכת
המתכונת והדמות"
ו"לסעיף סלע
עיטם". השם
השני אינו
בגדר של נספח.
בגוף
המחרוזת
מוסבר
הצירוף "לסעיף
סלע עיטם"
והוא משמש
מרכז
המחרוזת
כולה. לאחר
מכן יבוא
תורן של
מחרוזות גדולות
שתצטרפנה
לחטיבה
העשירה. לאחר
ט' שירים וי"ג
שירים בשתי
המחרוזות
הקודמות, כ"ו
שירים ב"מאסף",
ז', משנת תשכ"ז
1967, ובפירוט
שירי
המחרוזת
נאמר: "אלה
שמות פרקי
השירה לסעיף
סלע עיטם".
המונח "שירה"
עשוי להיתפס
בדומה לסוגה
המקראית "שירת
הים", או "שירת
דבורה", אך,
במתן השמות
לשירים
הבודדים
חוזר המשורר
ונדרש לעתים
מרובות למלה
"שיר"
ככותרת: "שיר
ממראה חלום",
"שיר חיל
המימות" "שיר
היכן הבית",
"שיר למעלה
מן הענן"
ועוד. המונח "שירה"
אינו מוציא
את הדברים
מגדרה של ליריקה,
או אי
פוליטיות.
בגוף
המחרוזת
יופיעו
שירים
ליריים
מובהקים
הקשורים זה
בזה דוגמת
"שיר סלע כל
העולם" ו"שיר
מעלה הלוחות",
שהם גם בעלי
חשיבות
מיוחדת
להכרת הצירוף
"לסעיף סלע
עיטם". ב"מאסף"
ח'-ט', המתפרסם
שנה לאחר מכן,
תשכ"ח 1968, מופיעים
ל"ח שירים,
ושוב נכתב: "אלה
שמות פרקי
השירה לסעיף
סלע עיטם". גם
עתה בגוף המחרוזת
יופיע המונח
שיר במספר
כותרות של
שירים
בודדים. כחלקים
ממחרוזת
שנועדה
להיות בעלת
היקף מלא
יותר יש
לראות את
הפרסום ב"מאזנים": "פרקים
לסעיף סלע
עיטם". ד'
שירים, טבת
תשכ"ח, ינואר
1968, ו"בשגם הוא
בשר" מתוך ל"סעיף
סלע עיטם" ה'
שירים, סיון
תשכ"ח, יוני 1968.
מחרוזת
גדולה בת ל"ה
שירים מפרסם אצ"ג
ב"ירושלים"
תש"ל, 1970. "ואלו
שמות פרקי
השירה"
מופיע כציון
מישנה לאחר
שם המחרוזת
ושם המחבר.
כתאריך
חיבור
השירים נרשם
בסיום: ת"ש -
תשכ"ט. מחרוזת
שירים בהיקף
מצומצם הרבה
יותר
הקשורים ב"צוק
הלבן", שניתן
למצוא בהם
קשר להלך
הרוח
ולצביון של
שירי "לסעיף
סלע עיטם",
יופיעו
תחילה בשנת 1958
ושוב בכמה תוספות
בסיום שנות
הכתיבה של
המשורר.
מבחינת
העוצמה
והמוטיבים
יש לראות
בחטיבה "לסעיף
סלע עיטם",
כולל
מחרוזות
אחרות בעלות
גוון וידויי-אישי,
לא-פוליטי,
דוגמת "נימין עלי
נימין",
שניתן לצרף
אליה, את
פסגות הסיום
של שירת
המשורר
הלירית,
חטיבת זו מתייצבת
בייחודה
כיאות
לסגוליות
שביקש לראות
בה המשורר
ושאליה כיון
(ו' צרויה)
במתן השם,
או ביתר דיוק
השמות,
וברצונו
להגישה
לקורא כספר
אחד. ב.
השיר המקדים
אף
על פי שהשיר
הראשון
הנושא את השם
"על סלע עיטם"
("רחובות
הנהר", עמ'
רפג) אינו שייך
לחטיבה
הייחודית
המאוחרת,
ראוי
להתבונן בו
כמכיל את
גרעינו
המוצק של
הדימוי שיהיה
בעל עמדה
חזקה, שליטה,
לאחר כן. בעת
ובעונה אחת
אפשר יהיה
לראות כי
השימוש בצירוף
סלע עיטם
שונה באופן
בולט בשיר
המוקדם,
בהקבלה
לשימוש בשלב
המאוחר. הצירוף
סלע עיטם
זוכה גם בשיר
המוקדם
להבלטה. הוא
מופיע
בכותרת וגם
בסיום ("רחובות הנהר",
עמ' רפג): ובינתים
אביב...
ורויון
המלקוש בשרף
עץ הוא. / ומבט
הבא ממשנאי -
בגופי כמו חץ הוא.
/ בלכת קהלי
ובלכתי אני
על כביש זה. /
אני אש-בי,
כסנה בלבושי;
אין רואים את הסנה. החרבן
השלישי
במערב... אך
רחוק המחזה! מי
ומה אני פה
הדוי? - איש
מעבר מזה! לא
הפרחתי שירי-כיונים
אל מרפסת
ביתם, / על
כן כל כסא
בעירם לי
כסלע עיטם - - הצירוף
סלע עיטם
נושא עמו
כמובן מאליו
מטען רגשי
ומערכת
אסוציאטיבית
המשותפים לאני
השר ולקורא,
ואשר מקורם
בקורותיו של
שמשון: "וירדו
שלושת אלפים
איש מיהודה
אל-סעיף סלע
עיטם ויאמרו
לשמשון הלא
ידעת כי מושלים
בנו פלשתים
ומה זאת עשית
לנו. ויאמר
להם כאשר עשו
לי כן עשיתי
להם. ויאמרו
לו לאסרך
ירדנו לתתך
ביד פלשתים
ויאמר שמשון
השבעו לי פן
תפגעון בי
אתם. ויאמרו
לו לאמור לא
כי אסור
נאסרך
ונתנוך בידם
והמת לא
נמיתך.
ויאסרוהו
בשנים עבותים
חדשים
ויעלוהו מן
הסלע" (שופטים
ט"ו, י"א-י"ד). ההדגשה
היא לא
במערכת
היחסים שבין
שמשון ובין
פלשתים, אלא
בהשפלה
שמשפילים אותו בני
עמו, שאינם
רואים בו
מושיע, אלא
מי שמביא
עליהם
פורענות. האש
שהוא שולח באויביהם
אינה נחשבת
בעיניהם כלל,
והם תופסים
אותו כראוי
לגינוי,
להסגרה
וממילא גם להשפלה.
המשורר,
המופיע כאני
השר, תופס
עצמו בדיוק
להיפך, כמי
שיודע את טיב
אויבי היהודים.
והתנהגותו
והערכתו הן
האמיתיות.
בשיר הבא
מייד לאחר
מכן "אליהו
הנביא" (שם,
עמ' רפד-רפה),
מוצג דיוקן
משלים שאתו
מזדהה האני
השר, שמקום
מושבו על קבר היהודים.
אליהו שאינו
גוף חי, "הוא
רוחנו בלבד,
הוא הדוי ללא
גוף", אהוב על
בני עמו. בסיום
המחרוזת
תופיע המלה
סלע בהקשר
חדש. מצויירת
תמונת עתיד: "אביב
לעתיד" (שם,
עמ' רפח).
המשורר הוא
בין המתים, "בהר
הזיתים, אל
מול פני הר
הבית מוקף
החומה". אבל
נפשו, אפשר
ותהיה קיימת.
"היא תיקרב
ותטה את עצמה
כיונה למזבח".
מדובר במזבח בבית
המקדש שהוא
עתה על תילו (שם,
עמ' רפח): וברדת
העם בכלות-חג
מן ההר אל
בתיו, תרד
גם היא
אחריהם אל
אביב מפרח. תרכב
על כתפם
בלכתם
כתינוק שכרך. ובעת
אלו עולים
למטות, לה כל
סלע פה רך, כמו
בהיות חי
הבשר ושיר זה
אז כתב - - נקשר
קשר בין זמן
כתיבת השיר,
בעת שהיה
המשורר
בחיים
והושווה למי
שיושב בסלע
עיטם, ובין
זמן העתיד
הנחזה, שבה
חוזרת הנפש
לסלעי
המצבות. נמצאת
אפוא לפנינו
התשתית
שתופיע גם
במחרוזות
המאוחרות:
האני השר
בשעות של ייסורים,
מתבונן
בגורל חייו
מתוך נקודת
תצפית של
כישלון,
בדומה
לשמשון
המוסגר בידי אויביו;
סלע בהקשר של
אבני מציבה,
מוות שאין
מנוס ממנו -
הוא מרכז
ההתרחשות
בשיר וקובע
את הלך הנפש.
לעומת זאת
בשיר המוקדם
הצירוף
מוגבל
ומוגדר
בהיקפו. הוא
בעל אופי
סגור, מציין.
הכסא בעיר
עליו יושב
האני השר,
בין אחיו
היהודים,
כמוהו כסלע
הקדום שנועד
לייסורים.
הסלע המופיע
בסיום השיר
נקשר בסלע
עיטם התנ"כי
בזיקה של
איזכור ותיקבולת,
כסלעי
יסורים
וחרפה.
במחרוזות
שיבואו לאחר
מכן יתגוון
השימוש
בצירוף סלע עיטם
בכיוון של
התפשטות
והרחבת
גבולות, עד
כדי הפיכתו
למוצג
בדיוני
קיצוני, בעל
גבולות משתנים
ותכולה
ססגונית. ג.
טיפוח
פאנטאסמאגורי
במחרוזות
שתבואנה
לאחר השיר
המקדים
ותכונינה "לסעיף
סלע עיטם",
יתגלה סלע
הייסורים בגבולות
מצומצמים
ונרחבים גם
יחד, הכול
לפי ההקשר
המתחייב מן
השיר. אבל
הכיוון יהיה תדיר
לעברה של
העצמה
הבידיונית
והמושגית,
הדמיון
יכונן את
הצירוף
ויוליך אותו
אל הפאנטאסטמאגורי,
בנוי על
אושיות של
חזיונות
שהמציאות
משמשת להם
כוח מניע,
דוחף, ולא
תוחם תחומים.
לרובד התנ"כי
יתווספו
יסודות רבי
דמיון מן
הכתובים
ומחוצה להם.
מי שיושב
ליד סעיף סלע
עיטם, גיבור
השיר, יצטייר
כבעל קודקוד
אש, כשמשון
מלשון שמש
וכמי ששילח
אש בשדות
הפלשתים.
לרובד מן
המקרא
תתקשרנה
תמונות מן
הקבלה. סלע
עיטם הוא
מקום היעד של
נשמות המתים.
מקומו
הגיאוגראפי
של הסלע
ישתנה. הוא
ייקבע ליד ירושלים
ויימשכו
אליו קולות
עוגב, הוויתם
המיטאפיזית
של נחל קדרון
והר הבית.
הוא יהיה אחד
מצירי (צ'
חרוקה) העולם
הנמשכים
כלפי מעלה.
אך, לא יהיה
זה כאבן, או
סלע הר הבית
המבשרים
תחייה
והגשמה, אלא
היפוכו של
סלע-הנצח,
סלע שהוא
מחוז היעד של
בני התמותה.
ברובד
התשתית יהיו
על כן שני
סלעים, שתי
הוויות
מנוגדות: סלע
הנצח וסלע הכלייה,
כמו עץ החיים
ועץ הדעת
במרכז גן
העדן הקדמון.
עתה יהיה סלע
עיטם לסלע
הבכות, סלע
הדעת של סוף
האדם
ומוגבלותו.
ממקומו כציר
העולם, על כן
כסולם
שרגליו בארץ
וראשו בשמים,
תונמך ההויה
של הסלע
ותהיה כמצבה,
מצבת קבר
המחכה לכל
אדם. מכאן
תבואנה ההקבלות
למקומות
המיועדים
למיתה,
למחשבות הקץ.
מיטה של אדם,
מקומות
מתאימים להרהור
המסכם את
מהות החיים
וקצם, יוסמכו,
יומשלו, או
יידמו לסלע
עיטם. אל
הרבדים התנ"כיים.
המיסטיים
תתוסף נקודת
הראות
האישית
שתוסיף
מראות מן
הגורל הפרטי.
ב"מסכת
המתכונת
והדמות", ("הארץ",
26 בספטמבר, 1965,
השיר הרביעי): הלכתי
והלכתי
לרחוק, לשדה
גורל ומשל
קדום: / לאיש
זעם שהבעיר
שועלים בשדה פלשתים
ויכול, לולא
מורך גזעו, /
להבעיר עד
אפר אליהיל
דגון וביתם... /
עד שבאתי וראיתי
סעיף סלע
במקום
והכרתיו: זה
סלע עיטם! /
זקוף לבלי
חבור לצלע
כגון אותו צנור
שבו נפל העוף-מילדות
/ ובו נגזר
עליו למות. מראה
העוף שנפל
לצינור הבית
ומת, נקשר
בתמונה
ההזויה,
הנחלמת, של
הסלע הקדום. בציורי
הסלע יופיע
לעתים צינור
של דם, שדם
גיבורים
במיוחד אלה
הגיבורים
העצובים של העם,
ממשיך לפכות
בו. תכונת
ההתפשטות
הבדיונית
תתלווה גם
לציפור. המלה
עיטם, נקשרת
באופן מושגי
וצלילי לעיט:
עיטם, העיט
שלהם. הצירוף
נועד להזכיר
השפלה האני
קשור לסלע
העיט של
מציאות שאינה
שלו, וגם
להשיג תולדה
הגותית
וצלילית
הנקשרת בעיט
כעוף טורף,
יורד על
הפגרים. אולם
כשם שלסלע
ההשפלה צורף
באופן
ניגודי
קודקוד האש,
או אף הוצב
כנגדו סלע
אחר, שנועד
להזכיר מתן
לוחות, או
בית מקדש, כך
גם הוצבה
ציפור חיים
ליד עוף
כלייה, יונה
כנגד עיט.
הציפור
האומללה
שנלכדה
בצינור
הדמים, שעליה
מסופר ב"מסכת
המתכונת
והדמות", היא
גם בבואת
האני, נגררה
לסלע העיט.
בתמונה
ניגודית
תופיע היונה
מחגוי הסלע
כסמל לנצח
החיים
וההשתוקקות
הבלתי-כלה.
היונה בחגוי
הסלע כבבואה
לנשמת האדם
וגם לשכינה,
יודעת את
עצבות הסלע
הנמוך, סלע
כל אדם, אבל
מקורה מקור
החיים שונה
במהותו מצינור
הדם שבו מפכה
דם המתים. ניתן
להקביל את
השימוש
בצירוף "לסעיף
סלע עיטם"
לאופן
השימוש
בצירוף "רחובות הנהר".
בספר הקינות
הגדול הדגש
הוא בזרימת
הזמן של
הגורל
היהודי, מנהר
ההבטחה לנהרות
החורבן
והזוועה
העקובים מדם.
בשירים
המאוחרים
נועד גרעינו
של הצירוף "לסעיף סלע
עיטם"
להתייצב
במקום. "רחובות
הנהר",
הצירוף
שנועד להיות
מרכז בשירה
המבכה את אסון
האומה,
התפשטותו
היא אופקית,
מנהר פרת עד
נהרות
אירופה
שהאדימו מדם היהודים.
בשירים
שיגון הפרט
עיקר בהם
תמונת
ההתפשטות
היא אנכית,
סלע הנמשך מן העומק,
ממעמקי הקבר,
ומעליו,
קודקוד אש
ומרחב
הכיסופים
המתנשא.
צינור הדמים
נטוי כנגד
צלע הבית,
והוא הציר של
מעוף הציפור
מלמעלה למטה,
לגורלה המר
והנמהר. מובן
מאליו, האופי
הבידיוני לא
צימצם את
מרחב
ההתפשטות של
"רחובות
הנהר" ונתן לצירוף
כיווני גובה;
וכך גם
הצביון
הפאנטאסמאגורי
של סלע עיטם
נמשך גם
מאופק לאופק. אך
אם מדובר
בציר אדנותי
הרי שציר
הרוחב, הנרמז
גם על ידי
המלה רחובות,
הוחלף בציר הגובה,
שתמונת הסלע
ומוסיף עליה
את דיוקן
שמשון, העיט
העט על קרבנו
והציפור
השדודה הנופלת,
מחזקים
ומאדירים. התמונה
הנוטה להיות
אנכית (נ'
קמוצה) מופנת
גם לקו האופק
על ידי
ההתווספות
של תמונת המעיין
המפכה, היוצא
מן הסלע. אבל
מדובר
במעיין
שאינו עשוי
לפרוץ את
הוויתו
הכבושה של
הסלע. מדובר
במעיין
דמעות, מעיין
בכות, ואם
מוזכר נהר
השילוח
הריהו, נהר
זורם לאט, נהר
של עגמומית
ובכי ("לסעיף
סלע עיטם",
מאסף ח'-ט', עמ' 43): אני
רואה זאת
חקוקה
באותיות
בסלע תורת
הישות /
בארצות
החיים של כלם:
/ ככתב השלח
העתיק על
מימיו
העוגמים
בסוד בכות... /
וזה סלע עיטם
שלי שלך שלך
עם מעין דמעות
- / בארץ החיים
של כלם -
המתים לעתיד! מן
הראוי
להדגיש כי על
אף שסלע עיטם
הוא אתר של
התרחשות
משפילה, אין
הצירוף
מופיע כהוויה
מנמיכה, אלא
יש לו לסלע
טבע מכשירי,
מתווך, בלבד.
כשם שהנהרות
לא נתחלל זיכרם
על ידי
המרצחים
שהטילו בהם
את
קרבנותיהם,
כך גם הסלע
לא נפגע ולא
יצא ניזוק בשל
מה שהתחולל
לידו. סלע
עיטם אינו
סלע קדוש,
אבל ניתן
לדמותו
למקום של
קדושה, אם לא
מתבטלת על
ידי כך תחושת
האבלות (שם,
עמ' 32): אל
סלע עיטם כאל
כתל המערב
נמצאים
המעטים
לאלהים: /
מתפללים,
מנגנים עמקות,
גולפים
שקלים,
מקדשים
ניבים. /
שוורים בם
גועים, מימות
מן הארץ
גואים, ואם
במתיקות -: /
מגרפות מן
ההיכל
וחלילי דוד
המלך הרועה
מן הרועים. אך,
תדיר יישמר
גרעינו של
הציור: הסלע
המושך אליו
זכרונות
מוות והדי
בגידה,
שברונו של הזמן
המכלה. ד.
השכל העצוב
הסלע
מציע את עצמו
במקום שלידו
נמצא האני
השר במצב
נפשי מיוחד.
בעת ובעונה
אחת משמש
הסלע כתמונת
בבואה למצבו
של האדם בכלל,
בהימשכו
להוויה של
מצבה, או
מקום משכן
הנשמות
הדוויות.
השימוש בסלע
כבתמונת
יסוד, הנקשרת
בסיכומי-חיים,
באחרית, מסמיך
אותו להלך
רוח קוהלתי.
אני מהרהר,
מסכם
נתיבותיו,
פועל מתוך
הפעלת, מה
שמכונה בגוף
השירים, שכל
עצוב, לאמור
התבוננות
מבחינה (מ'
פתוחה) שאין
בה מן השמחה, תבונה
נוגה, אבל
שאין בה גם
מן העייפות,
או הנסיגה.
המכאוב, ולא
הוויתור, הם
המציינים את
הדמות
הראשית
בשירים.
הסיכום, שלו
נתונה דעת
המתבונן
העגום, מופיע
תדיר
בתמונות מחזוריות
של ראשית
הדברים
ואחריתם.
נבחנים
היקום, הים,
כמו גם
האלוהות
עצמה, כהוויות
שגיאות, שיד
הזמן אינה
יכולה להם.
לעומת זאת
האדם על מצבו
הקצוב
ובלשון המשורר
גם הרגוב,
מלשון רגבים,
עפר-קברים
מצפה לו.
בעוד שבשירה
הלאומית
מצויה תביעה
להתנערות,
לעמידה
איתנה, נמרצת
לשינוי תנאי
הקיום של העם,
הרי שבשירה המהרהרת,
שהיחיד
האישי,
הלאומי
והאוניברסאלי
נמצא במרכזה,
התביעה
למעשים
נחרצים כמעט,
ואינה קיימת.
הדרישה, אם
ניתן לכנותה
דרישה, היא
להתוודעות
עם המצב
האמיתי, עם
הגורל
במהותו. הכרה
ברורה של
תחנות המוצא
והסיום, היא
העצה היעוצה
למי שנכון להאזין
לקול הדובר
בשיר. האני
השר מקיף
עצמו
בדמויות, כמו
יוסף דעת
יוסף מכאוב,
הבא לשוחח
עמו. אבל
יותר משהן
דמויות
בעלות זהות
עצמית הן
משמשות
כאספקלריה
לאני, גיבור
השיר, וזה
עיניו נתונות
ואוזניו
קשובות
לנעשה על ידו,
מתוך צמידות
לנקודת
התצפית של
מחזוריות
חיי האדם
על אחריתם
הבלתי נמנעת.
כשם שתמונת
הסלע עשויה
לפרוץ
גבולות, כך
גם תמונת הזמנים
המחזורית.
מצטיירים
עיגולי זמן
כמשך חיי אדם.
בתוכם מצויה
ההתבוננות
החוזרת במסלול
האירועים של
גיבור השיר,
אהבה, הולדת,
זיווגין
דכסיפין,
ומבט אל שלהי
היום. קיימת
ההתבוננות
במעגלי זמן
אדירי היקף,
עת שהאדם היה
בעל כנפיים
ואלה נכרתו
בעת נפילתו,
גירושו מגן
העדן. מן
ההסתכלות אל
החיים
בשלימותם
פונה השיר גם
לאירוע
המכריע, כגון
מות או גט
כריתות, שההתרשמות
הימנו היא
מתמדת. אבל
המטרה אינה
תיאור לשמו,
אלא חיזוק
ההרהור שדעת החיים
בשלימותם
נובעת הימנו.
השיר
שהתבוננותו
מקפת תובע
לעצמו סמכות.
קיימות מסקנות
בעלות אופי
כולל והן
מופנות
לרבים מכוח
בטחונו
האישי של מי
שמביע אותן.
אך, |