אורי צבי גרינברג  

בזכות אבות

עיונים בשירת אורי צבי גרינברג ובזיקתה לחסידות

הרב גרשון קיציס

ניב המדרשיה, ט"ז-י"ז (תשמ"ג-מ"ד)

תוכן המאמר:
    הבריאה המשוחחת
    אזרח בשני עולמות
    החיפוש אחר הא-ל המסתתר
    נוף ילדות
"כבואי ללמד המוני... הנכם פה יורשים" תודעת השליחות וההמשכיות
"יש לנו רב משלנו" - המורשת היהודית
"נתעטף כבטלית ברוחם" - שימור המורשת
"רחובות הנהר": במרחב המורשת
אחרית דבר
הערות ל"עיונים בשירת אצ"ג"

תקציר: עיון בשירתו של המשורר אורי צבי גרינברג מגלה כי משנות בחרותו ועד זקנתו, נתון המשורר בקשר לעברו ולשורשיו החסידיים.

מילות מפתח: אורי צבי גרינברג, ספרות

דברים שאמרום חז"ל: "כללו של דבר - הכל הולך אחר החיתום" (ברכות י"ב, א) נדרשו בפנים רבות במשנתם של הוגי תשובה בישראל. תורפם של דברים - מהלך חייו של אדם דמיונו כקו נע לבלי הרף, מישיר ומתפתל, לובש צורה ומאבדה. אשר לכן, נקודת גמרו היא אשר תקבע צורת המהלך כולו, היא שתטבע חותם מבנהו. לכשתימצי לומר, משוקע רעיון זה במאמרו של ר' שמעון בר יוחאי (קידושין, מ', ב'): "אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, שנאמר: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' (יחזקאל ל"ג, י"ב), ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו' (שם, שם), ואליו נוטים דברי ר' אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב, י').

קו הדרך השלם ביותר הוא דמוי המעגל אשר בו נקודת אחרית שבה וחופפת אל נקודת בראשית. אשר על כן, בלשון מקרא, בספרי החכמה תהלים ומשלי ובדברי נבואת ישעיהו, תקרא הדרך "מעגל", ודרך קבע בהקשר של דרך חיים שלימה ומסכמת אם לטוב (דוגמת: "והדרכתיך במעגלי ישר", משלי ד', י"א) ואם למוטב (דוגמת: "ואל רפאים מעגלתיה." שם, ב', ר"ח). כנגדו קו הדרך הברור ביותר הוא הקו הישר, אשר בו נקודת אחרית אינה סוטה מכיוון ואופק שלמן נקודת בראשית הותוו לו, הוא הנקרא בלשון מקרא "ישר", וכתואר לוואי "ישרי לב" וכן "דרך ישרה". כשתימצי לומר, הרי הראשון דוגמת "בעל תשובה" ¹, והרי השני דוגמת "צדיק גמור". אמנם כן, "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גדולים אינם עומדים" (ברכות ל"ד, ב'), באשר אלו הן שתי דרכים שונות - "מעגלים ויושר ²" אך משותף לשתיהן היא העמידה בימי זקנה ושיבה נוכח ימי ילדות ונעורים, ואלו שרים ואלו שרים:

 "יש מהן אומרים: אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה".

(דוק ותמצא: 'כפר' מובנו קינוח ומחיה, אף כאן הזקנה שבה ומכסה, שבה וחופפת אל הילדות, ובזאת מקנחתה, היא כפרתה, היא סליחתה). וסיומה של הברייתא: "אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא ומי שחטא, ישוב וימחול לו" (סוכה, נ"ג, א') לאמר, אין חיץ בשמחת אלו ואלו, שמחתם שלימה אלה עם אלה ³.

ואף כאשר בוחנים אנו דברים אחרונים של המשורר אורי צבי גרינברג (להלן: אצ"ג) שבכתב, בשיר ובפרוזה, ושבעל פה - מקץ דרך ארוכה ונפתלת - נוכחים אנו כי מעגל חיים שלם נסגר "נעוץ סופו בתחילתו". הישיש שבע הימים שב ונושק את עצמו-הוא, רך הימים, צעיר השנים. ויצויין, לא במעבר חד עסקינן כי אם בתהליך מדורג ומתמשך משנות עמידה, וקודם להן משנות בחרות, והוא הולך וחזק, הולך ומוסיף חזרה אל הראשית עד קיצו. הבן והנכד לאדמו"רים וצדיקים, נצר לאילנות גדולים ביערה של החסידות שב אל אבותיו (במובן של היום) עד שובו אל אבותיו (במובנו המקראי). הנטייה לשמר ולאמץ אל לב ההוויה היהודית-חסידית ממנה יצא במלוא היקפה: גפה אחת נוגעת עד הבעש"ט, ראשון לחסידות, וגפה אחרת עד אביו, האדמו"ר מגלוגה ועד יהודי השיראין וקפוטות המשי של נעוריו, נטייה זו הולכת וחזקה בחלוף שנות יצירתו ואת רישומה ניתן לחשוף בבירור יותר ויותר בכתבי המשורר. אפילו דבריו האחרונים מכוח-כוחו של הבעש"ט הגיעוהו. וכך יאמר המשורר בדברים שיש בהם סיכום-פרידה מן החיים:

"בין כך ובין כך: מלידתו עד למותו אין הוא עולה ברכבי אש השמיימה. הליכים, הלכים, גורל שקבעו האב בשמים לכל בר אנוש: כפי שקבוע גזר הגורל בדין. אין גורל עור", זה טעם הבורא עולם... כי הגוף אינו עולה בסופו ברכבי אש השמיימה גזר הוא" ⁴.

בצד אמונה ברורה - מוחשית בבורא שלם, בהשגחתו ובשכר ועונש (אמונה שמעולם לא נטה הימנה אפילו כמלוא הנימה כאשר מקרא בכל יצירתו לתקופותיה יעיד, ועוד ידובר בה להלן), אתה שומע נכזבות-רוחו על תקוות רכב-אש העולה השמיימה שלא נתקיימו. ואף הבעש"ט לבו היה מיצר על כך, כאשר מעיד תלמידו ר' יוסף מקאמינקא:

"סיפר הר"י מקאמינקא שהבעש"ט היה מצפה לעלות בסערה כמו אליהו זכור לטוב, ואחר כך כשמתה אשתו והיה מצטער בצער גדול, סברו בני ביתו שמצטער מאד על פטירת אשתו ושאלו אותו על כך, כי ידעו שאין זו מידתו. והשיב להם שהוא מצטער לעלות בסערה השמיימה, ועכשיו שהוא פלג גוף, זה לא יתכן, ועל כך הוא מצטער מאד" ⁵.

מה שקראו המשורר "הליכים, הלכים, גורל" ידע הבעש"ט לבודדו ולהצביע על אלו מן ה"הלכים המעכבים עליה בסערה השמיימה.

למן האמת, חבריו עוד מתקופת ביכורי יצירתו, עת פסע צעדים ראשונים בשדה הספרות - ראוהו כ"בנו של רבי", וכך תארוהו:

"...גרינברג: אברך אדום-שער, משולהב, פורץ בהתלהבות משתנקת מדברי עצמו; פאות, עיניים כחולות-ירוקות גדולות לטושות תכופות לעבר מרחקים בלתי מוגדרים, מעיל ארוך-שחור ודק ונעול מגפיים; הוא בנו של "רבי" ובלבוש הזה הייתי פוגשו במשך זמן-מה..." ⁶.

ולימים יחזרו ויזכירו בשיר שנכתב לכבודו, כמענה להאשמות שהוטחו באצ"ג בדבר ניתוקו מן המסורת היהודית ונטייה לפאשיזם, יחוסו המשפחתי המשתלשל מאבות החסידות ובצידו זיקתו העמוקה לעבר היהודי:

"ובשביל אורי צבי גרינברג אבקשך, אלקים,
בעורקו הן לא זורם דם משלו
דם מעורב בדמעות של שחוטי הפוגרומים
זורם בתוך עורקיו המתוחים כמיתרים" ⁷.

ידידיו הכירו היטב צור מחצבתו ומשעלה לארץ ישראל בראשית תרפ"ד היו הם מעבירים אליו פריסות שלום מבית הוריו ⁸.

והוא עצמו, ידע עמוקות עד כמה נאמנים קשרי זיקה שבשירתו אל שורשיו. כך לימים (בשנת תרפ"ה) משיב הוא בחריפות כנגד מי שהאשימו בסתגלנות ל"אידיליה הארצישראלית" (והוא סופר ובעל תשובה גדול, ר' בנימין) באומרו:

"בדמי נובע דם סבא: השרף מסטרליסק, מכאן גם הרוגז וההתלהבות ⁹.

אך יותר מאשר תודעה זו מופנית כלפי חוץ הרי היא נר לרגליו-הוא, מזון כור יצירתו, ולזאת, את כלל מעשה יצירתו רואה המשורר כצו-שליחות שנמסר לו, שהוטל עליו, מכוח זיקה זו. רמזי דברים וקצות אמירות, מהן קצרות, מהן ארוכות, רובן מובלעות ומיעוטן מפורשות, אתה מוצא בכל בתרי-יצירתו, ברם, בשיר אחד שלם וברור, חד עד למאוד בבהירות השכלתנית השלטת בו, מנתח המשורר וקובע במדויק תחומי השפעתם של אבות החסידות ושל החסידות עליו ובו, ומן השיר הזה נזרע אור לכל חדרי היכל שירתו. שם השיר "בזכות שלשת אבות":

"צקון תפלה מלכותית של רבי ישראל מריז'ין:
גוף - ספר-תורה וגליליו בנעלי-לכה, לעיני הבריות מסביב...
אך נעלי-לכה בלי סוליות מתחת, בשלג - -
ותפלת יהודי-ארי; רבי אורי מסטרליסק
שכלפיד-האש הוא שאינו שורף מלבושיו,
ומסיט הדום האדמה בשתי כפות רגליו - -
ורבי מאיר'ל מפרומישלן, זה זהור העיניים,
שבהיותו עוד נער התהלך ביומא-דשוקא
והכיר בבהמות החיות: מי מהן כשרה ולמי תהא סירכא;
ואשר לא נתן שתלון בביתו בלילה פרוטת-נחשת יחידה;
שבל תהא בינו ובין אלהי העניים נקודת-מתכת...
שלשה הם בי השליטים בזמן ובמקום:
זה בעל הדממה השקופה בנעלי-לכה
מצוה תפארתו עלי ו"עטרת" טליתו על כתפי וממתיק.
- בנעלי-לכה... וברגש השלג מתחת - -
וזה הארי מעלה גהם באמצע הימים,
מצית את גופי ומלים ממנו הוא חוצב: רק גחלי רתמים
ובמצע מאש הוא מציע מיטתי בלילות.
ועני-העניים זה מציץ ללב ולארנק
ומצוה עלי העניות בעיניים מזהירות:
- פרוטת נחשת בל תלון בביתי עד בקר - - ¹⁰.

לכשנאבה, הרי בשיר זה גופא תחם המשורר תחומי השפעה לכל אחד ואחד מאבותיו הרוחניים: יסוד המלכות ותפארתה שעיקרו האיפוק העצמי, השליטה ב"אני", כוח השקט, הריהו משל הריז'ינאי, יסוד הלהט, אש וגחלי רתמים, הרי הוא משל הסטרליסקאי (והמשורר, צאצאו, על שמו הוא נקרא) ויסוד העוני המודע, ההזדהות ושותפות הגורל עם כל ישראל באשר הוא ועד העני והדך שבכולם, הרי הוא משל הפרימשלאני. ברם, אין אלה אלא קצות דרכיה של ההשפעה שמעצם סיגה-טבעה היא באה בשפע, שפע גוונים וצורות ושפע תכנים ¹¹. אשר לכן, המעיינים בשירתו - עם שהם מודרכים במורה דרך שניתן בידם בדבר "השלשה... השליטים בזמן ובמקום". אמנם ימצאו חותמם וטביעת אישיותם של אלה השלשה בפרקי שירה רבים של המשורר, אך בהחלט לא כיחידי-השפעה, בצדם ימצאו רבי-השפעה נוספים מקרב אישי חסידות אחרים, ייחודיים ונבדלים בדרכם ובסגנון עבודת ה'. איש איש באשר הוא, רישומם עז וניכר. פותח בר' ישראל בעל שם טוב וחותם באביו: האדמו"ר מגלוגה - לבוב, ובכללם: ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ר' נחמן מברסלב, ר' יצחק מוורקי, ר' מנחם מנדל מקוצק ועוד ועוד. אלה וכאלה אשר את שמותיהם המפורשים אמנם אין הקורא רואה בעין, אך אין זה כלל דרכו של המשורר להזכיר שמות ואישים בכלל שירתו הענפה והעשירה. הנה כי כן בכלל השלשה "השליטים בזמן ובמקום" נפקד שמו של ר' לוי יצחק מברדיטשב והרי כל קורא שירת המשורר יודע עד מה רב רושמו של זה על המשורר, כאשר הדברים מפורשים בפי המשורר:

"לרבי לוי יצחק הפייטן, הדדאיסטן בטלית ותפילין, אבואה לזרוח בלילה כסהר לזמר מציאות הבורא בעולם ולטעון: ריבונו של עולם, מה תדרוש מעמך ישראל, מה תכבד על שכמו" ¹².

לאמר, המשורר מבקש לשמש כסהר (שאורו ניזון מאת השמש - הוא ר' לוי יצחק) המאיר בלילה, בזמן שהשמש אינה נראית, אך הוא מאיר מכוחה ומשיב לה את אורה שלה, ואף דבריו של המשורר המובאים בשיר הרי הם העתק דמות וצלם משירתו-תפילתו המפורסמת של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שהיה אומרה קודם אמירת "קדיש" בימים נוראים ¹³, ומקצת דוגמאות אשר להשפעתה של החסידות במובנה הרחב על שירת המשורר נדגים בקטעים הבאים.

מן המפורסמות הן תדמיות-תויות "נביא הזעם", "משורר הקטרוג" וכינויים נוספים מעין אלה אשר הכתירו בהם את שירת אצ"ג ¹⁴. הביטויים עזי ההבעה בשירתו, רווי רגשות עזים, רושפים, בוערים, גרמו לתחושת אי-נוחות בקרב רבים (דבר שתרם לא במעט להדחקת שירתו לקרן זווית של הספרות המטופחת ונסעדת על ידי הרשויות הפטרוניות), אך, בחלוף השנים וכאשר רבות משירותיו-נבואותיו התגשמו והיו למכוה חיה בבשרו של העם היהודי, החל להיפתח אט-אט פתח להבנה אחרת בשירתו, לקריאה חדשה, או-אז נבטה וצצה ההכרה כי הזעקה אינה אלא ביטוי לכאב הפגיעה באנוש, ביהודי, והיורד אל בין שיתי מלים ימצא נטפי אהבה רבים, צער נכאב ומבויש, טל-דמעה ¹⁵. אמור מעתה, את הדברים יש לקרוא בכפליים: קריאה ראשונה של מעלה וקריאה שניה של מטה, קריאה של פשט כתוב וקריאה של רמז נרמז, ראשון, פניו - פני זעם נעווה, ושני - פניו, פני ייסורי אהבה. סיפור נאה שסיפר ש"י עגנון, ידידו של המשורר, בטכס הענקת פרס ספרותי למשורר ילמדנו מאין שאב המשורר זה הכוח להכפיף אהבה ולכסותה במלות זעם אך למבקש האהבה תפתחנה המלים ותראנה לו פני אהבה, והוא סיפור בר' מאיר מפרימשלאן, זקנו של המשורר:

"נער אחד מת עליו אביו. נשתייר הנער ואמו בלא פרנסה. לקח את סידורו ונטל את רגליו והלך אצל ר' מאיר לפרימישלן לקבל ברכה מפיו. אותה שעה משוטט היה ר' מאיר בעולמות העליונים ולא היה שום דבר שכדאי לו לפנות לבו לצורכי העולם הזה. דחה את היתום מלפניו ולא נתן לבו לבקשתו. לא הניח היתום ממנו וחזר וסיפר לו, שאביו מת ואמו אלמנה ואין להם במה להתפרנס ואינו יודע מה יעשה, אמר לו הצדיק, אם אין לך מה תעשה, לך חזר על הפתחים. געה הנער בבכיה גדולה. נכמרו רחמי הצדיק עליו והפך את הקללה לברכה וכך אמר לו, יהי רצון, שאם נגזר עליך לחזר על הבתים כל הבתים כולם שלך יהיו. הנער היה לאיש, השיאה אותו אמו אישה. נשא אישה ובנה לו בית. לימים קנה לו עוד בית, לימים נזדמן לו לקנות במיקח השוה עוד בית אחד. הלך וקנה.

ראו בתים שבעיר שבעל בית הגון הוא ואמרו, אשרי הבית שיש לו בעל בית שכזה. נתן דעתו עליהם ונתרצה לקנותם. לא יצאו ימים הרבה עד שהכניסם לרשותו.

בית מבקש תיקונו. היום תיקון זה ומחר תיקון אחר. אם בעל בית הוא מעיין הוא בביתו ומתקן מה שצריך תיקון. היה מחזר על הבתים שלו והיה מתקן כל שביקש את תיקונו" ¹⁶.

לאמר, הוסף על אמירה ראשונה שהיא כולה זעם ותוכחה שתים-שלש תיבות נוספות והרי היא ברכה. והוא ר' מאיר מפרימישלאן כך נוהג היה בשיחו-שיגו עם אנשים וכך בהגותו בתורה, לא רבים הם דברי תורה ששרדו הימנו, פזורים נידחי-רוחו זה בכה וזה בכה, אך גם במעט שנותר אתה מוצא והוא נוהג במנהג זה של נתינת פני זעם ופני אהבה במשפט אחד והרשות בידי הקורא לברור לו פן שירצה, הרי "מתורתו" היותר מפורסמת:

"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב... והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך ובאו עליך כל..." (דברים כ"ח). במדרש: הדא הוא דכתיב: רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' (תהילים, ל"ד, כ'). והוא תמוה. עיין בספר חסדי אבות שכתב ממו"ר הרב מאיר ז"ל פירושו של המדרש: כי הנה מבואר בזוהר הקדוש שבכל פסוק מתוכחות יש בו רמז ברכה, כמו שבפסוק, 'שורך טבוח ולא תאכל ממנו, חמורך גזול מלפניך ולא ישיב לך, צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע' למפרע הוא ברכות - "מושיע לך, ואין לאויביך נתונות צאנך", היינו הקב"ה מושיע לך ואין לאויביך נתונות צאנך. "ישיב לך ולא חמורך גזול מלפניך", וכן "תאכל ממנו ולא לעיניך שורך טבוח" וכדומה בכל פסוק יש רמז ברכה.

והנה בכל הפרשה יש תרע"ו תיבות כמנין "רעות" וגם יש בפרשה זו כ"ו פעמים חוויה שעולה גם כן כמניין "רעות". וזהו פירושו של המדרש: "רבתן רעות צדיק" - הלא רבות הקללות שבפרשה זו שניתנה על ידי משה רבינו עליו השלום שנקרא "צדיק" שנאמר: "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים, ל"ג, כ"א), ונמצא בהם תרע"ו תיבות כמניין רעות. אמנם "ומכולם יצילנו ה' " - פירוש שעל ידי כ"ו פעמים הוויה שבפרשה זו העולה כמניין "רעות" ימתקו כל הקללות ויהפוך ה' את הקללות לברכות" ¹⁷.

כלומר, בקריאה שונה, למפרע - מן סוף השורה לתחילתה אתה שומע תחת הקללה ברכה, ובספירה מחודשת של מנין התיבות אתה מונה תחת שש מאות שבעים ושש מלות קללה ואלה, שש מאות שבעים ושש צירופים שונים של שם ה' הנכבד מכדי הגותו בפה, וכשאתה מטה אוזן קשבת ועין חפצה יכולך לפגוש בשם ה' הנמצא עם האדם בעומק צרותיו, בתוך ייסורי קללתו ומשם מתעלה האדם ומתמתקים הדינים. הוי אומר, היכולת גם ב"ואציעה שאול-הנך" (תהילים, קלט', ח') ו"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (שם, כ"ג, ד') היא הגואלת את האדם ופודה אותו מתוכחה קשה.

ובדומה לר' מאיר מפרימשלאן, כך מנהגו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בבואו לפרש דברי תורה. מה לנו קשים כגידים מדברי תוכחתו של ישעיה הנביא:

"הוי גוי חטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור" (א', ד').

כל מלה שבמשפט זה עמוסה כאב - תוכחה מאין כמוהו, וצפופים ודחוסים מדקרות הלשון, ולא נחה דעתו עד שהציבם בראש ספרו, בפסוקיו הראשונים, והדברים מפיו של מי שחז"ל לימדו עליו ש"צידק את ישראל ולימד עליהם זכות" ¹⁸ וכי ספרו כולו נחמה" ¹⁹ וכי הקב"ה כביכול מעיד בו "אין לך אוהב את בני יותר מ"ישעיהו" ²⁰. כיצד עולים הדברים בקנה אחד?

"וכך הוא היה אומר לפרש דברי הנביא: "הוי גוי חוטא" - ישראל קדושים הם וכשאחד חטא אז כל העם מרגיש ומתחטא ושב בתשובה. "עם כבד עון' - המה עם שכבד עליהם מאד לעשות עוון. "זרע מרעים" - המה זרעם של אברהם אוהבו של הקב"ה. "בנים משחיתים" - אם עושים איזה עוון מסגפים את עצמם ומשחיתים אח גופם. "עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל" - אם לפעמים יתרמו שעזבו את ה' ונאצו אותו, אזי - נזורו אחור - מיד נרתעים לאחוריהם ושבים בתשובה בכל לבם" ²¹.

הרי לפנינו הקריאה להקשבה אחרת, להבנה אחרת, הפוכה מן הראיה המסתפקת בפני הדברים בלבד, יכולנו להביא דוגמאות ממוסדי-חסידות רבים, שכן הרי זו אחת מאמיתות-ראיה של החסידות, ואתה מוצא כמותה מעלה-מעלה בקודש עד הבעש"ט. הוא שניסח הדברים מן הבחינה הרעיונית וכך מעיד בו תלמידו הגדול, רושם תורתו, ר' יעקב יוסף מפולנאה:

"שמעתי ממורי: "נשיו הטו את לבבו" (מלבים א', י"א, ד') שאין לך שום תיבה בתורה שאינו סובל שני משמעות שהיא בחינת דבר ונוקבא, כי בכל תיבה יש שני פירושים: א' - רחמים, בחינת זכר, ב' - בחינת דין, הנקרא נקבה. אם כן אין לך שום דבר נברא בעולם שלא יהיה כלול מהכל והבחירה נתונה לו להטות לאיזה בחינה שירצה, לכך - "נשיו הטו לבבו" ²².

והדברים אינם בגדר תפיסה מופשטת גרידה כי אם הדרכה מעשית, כמובן לחכמים ולצדיקי עליון כך מעיד נכדו של הבעש"ט, ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, בעל "דגל מחנה אפרים" ²³:

"ידוע מאדוני אבי וזקני הבעש"ט זללה"ה והיה מרגלא בפומיה תמיד על הפסוק: "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (משלי ט"ז, י"ד), ואמר פירוש הפסוק ושורש הדברים כי מפי הקב"ה יוצא אותיות להנהגת העולם וכשבא לעולמות האותיות מצטרפות לפי המקבלים הן לטב ולהיפך ח"ו. וכשיש צדיק שהוא חכם בעולם ויודע האותיות שיצא מפי הקב"ה אעפ"י שהם מצטרפים חלילה שלא בטובה, יוכל להפוך הצירופים על-ידי חכמתו ותפילתו, כמו מן 'מת' - 'תם', ומן 'נגע' - 'ענג' ".

ובסיפורת החסידית ישנם כמה וכמה סיפורים שעניינם ניסים ונפלאות שחוללו צדיקים, מהבעש"ט ואילך, בהשתמשם בהדרכה זו ²⁴. במתח זה שבין מקור החזון, מוצא הגילויים המתרחשים על פני זה העולם נתון המשורר, וביטוי לו בשני קצותיו, מכאן:

"ראיתי פרגוד וידעתי: מעבר מזה עומד נביא
ועומד שם עוגב
ואני שמעתי בהחל הנביא להגיד חרוזים
ובניגון שם נוגנם העוגב
ואין כוח בפי לחקות את ניגון העוגב
ואין כוח לעט בידי לצרף החרוזים
שהגיד הנביא מאחורי הפרגוד..." ²⁵.

לאמר, גם כשהגילוי הרחב, הנישא, מגיע עדין הוא מכיר במגבלותיו לצרפו לכלל מבנים לשונים קונקרטיים, ומאידך, קורא המשורר לקריאה מחודשת, רעננה שתגיע עד מעמד מתן תורה למרגלות הר סיני. עד ראשית שבראשית החזון-טרם-נכתב:

"כי בא זמן לפרק את כל התיבות צירופי אותיות בגוילין
ולהחזירו לאותיות אין צירוף, כלפני מתן תורת הדת בסיני" ²⁶.

רבות דובר במוטיב המלכות השליט בשירת אצ"ג ²⁷, והוא המשורר, הן קבע ברורות בשירו מה מקור זיקה זו, ועוד יש להרחיב בסוגיה זו ועם נקודת המוצא בדבר השפעת החסידות בכלל ובפרטה נוסח ריז'ין תתעשר הבנתנו בה לאין ערוך. רבות דובר במוטיב הכוסף ²⁸ בשירת המשורר ורישומה של חסידות, שהייתה מצבור אדיר של כמיהה וכיסופים וגעגועים כמו מתבקש שיאמר בהקשר זה. רבות דובר במוטיב האם בשירת המשורר, כלום מעולמם של גויים למדה? ("ההיתה לכם אם" פונה באירוניה - כעס - לעג אל הגויים) ²⁹, דמות האם בשירת אצ"ג היא כל-כולה נוסח החסידות ³⁰ וביותר נוסח חסידות בית אבא, בכל שיריו ניצבת האם בצד אישה האדמו"ר, כשוות ערך: זה בתפילתו וזו בתפילתה. זה בברכתו וזו בברכתה ³¹. גם ייחוסם המשפחתי עולה במקביל עד צמרות אבות החסידות ועוד כהנה וכהנה מרכיבי יסוד בשירתו. אנו נציין להלן שלשה מוטיבים חשובים להבנת שירתו של המשורר, אליהם לא נתנה הדעת עד כה די הצורך והם שואבים מכוחה, נאצלים מרוחה של החסידות, נסקרם בקצרה.

הבריאה המשוחחת

מן הדברים שהורה הבעש"ט לתלמידיו, והוא אחד מעיקרי החסידות כי כל דבר המגיע אל האדם, אם בראיה, אם בשמיעה ובכל כלי קליטה שבו יש לו משמעות אישית עבורו, אין תופעות מקרית, הכל טעון מסר פרטי עבור השומע, דוגמאות להוראה זו פזורות הרבה בכתבי תלמידי הבעש"ט בשם רבם:

"...ולפעמים שומע מקול גוי בשוק מה שצריך לו לתיקון נפשו לשעתו, אפילו מהכאת פרסות רגלי סוסים, ומכל שכן רגלי אדם יבין אדם עתידות, וכן כשרואה דבר מכוער, או שומע, על הכל ישים דעתו ולבו לשוב בתשובה ולתקן את אשר עוות. כללו של דבר, אין לך עניין קטן וגדול בלתי השגחת המשגיח..." ³².

"שמעתי מהבעש"ט שביאר פירוש הכתוב: "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" (תהילים, ל"ז, כ"ג) ואמר על אותן האנשים הנוסעים לארץ מרחקים בסחורות וכדומה, המרחיקים נדוד, לא מחשבותיו יתברך שמו מחשבותיהם, כי הם חושבים בנפשם שכל עצמם עם דרך נסיעתם לארץ מרחקים הוא בעבור הרבות זהב וכסף חילוף סחורתם, ולזה המה מקצים רגליהם, ובאמת הוא יתברך שמו לא כן ידמה, כי הוא ידע לתקן ענינו יותר מהם, ולפעמים יש לו לאדם ככר לחם בארץ מרחקים הנוגע אל בחינתו והוא צריך לאכול אותו ככר דווקא באותו מקום ובשעה הזאת, ולכוונה זו "מצעדי גבר כוננו" להרחיק נדוד כמה מאות פרסאות בכדי להשלים את נפשו עם זה הכיכר..." ³³.

הכל סביבות האדם משוחח עמו, אך עוד יותר לבו נפתח לשיחות הכרוכות במסע ובנדודים, פרסות הסוס, רגלי אדם, הנסיעה לארץ מרחקים אמורים עוד יותר לעורר האדם להקשבה. יש השומע לתקנת נפשו ויש השומע צער השכינה (ואף הזהות: תיקון וגאולת הנפש - תיקון וגאולת השכינה הוא מעיקרי-יסוד שהציב הבעש"ט, ואין כאן מקומו). נדגימו בסיפור בדמות קרובה לדורנו, ר' יעקב ישראל מצ'רקאס:

"היה נוהג לצאת בלילות, לאחר חצות, רק עם משמשו בלבד, למקומות המרוחקים שהיו שם קסרקטיני הצבא, ולהאזין אל הדי הקריאות הבאות ממרחקים, מפי אנשי הצבא העומדים במשמרות-לילה במרחק רב זה מזה. הזקיפים היו קוראים איש לחברו ברוסית:

- הי, הי סלו-שאי! הי, הי סלו-שאי! (לאמור: הקשב! הקשב!).
הוא היה עומד שעה ארוכה ומקשיב ומקשיב. פעם שאלו המשמש מה הוא שומע? השיב הרבי:

- בתוך קולות הגויים שומע אני גם קולו של איש-צבא יהודי, אחד מל"ו, העומד על משמרתו וקורא לתוך הלילה באותו ניגון ובאותו סיום שקוראים אחרים:
- אי, אי, שכינתא בגלותא!! אי, אי, שכינתא בגלותא! ! ..." ³⁴.

צירוף אלה שני המוטיבים הסיפוריים: קול ממרחקים, קול נסיעה (של סוסים או של אדם) מתמצה בשורה הנפלאה הבאה משל והמשורר:

"אם לא שמענו בלילות בגללנו שורקות רכבות" ³⁵.

אזרח בשני עולמות

אף זאת מאבות הוראה שהיה משנן הבעש"ט לתלמידיו, האדם חי בשני עולמות: מכאן, הידיעה כי:

"דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב, א') - פירוש דע שכל מה שלמעלה והכל הוא ממך" ³⁶.

לאמור, עולמות עליונים ועליוני עליונים תלויים בהינף ידו של אדם, כובד אחריות רב מוטל, איפא, על שכמו. שגורים היו בפי הבעש"ט דברי חז"ל (המובאים בילקוט ראובני בשם עשרה מאמרות): חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ³⁷. מאידך, גאווה היא מן העבירות המורות ביותר:

"כל גבהות חמור מאד... ופוגם מאד למעלה ודוחק רגלי השכינה בגבהותו כמו שאמר הכתוב: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה') ³⁸.

גם העצה הפשטנית - ענוה, אינה מועילה כפשוטה:

"...וכל מה שנהג ענוה ביותר נכנס בלבו גאווה יותר שהוא מלך גדול וענו ביותר, עד שבא רבו אצלו ולמדו, לנהוג מלכות מבחוץ ובקרבו ישפיל דעתו..." ³⁹.

ושתיים הם חולשותיה של ענוה שכזו. ראשונה, נזכרת למעלה שמא אינה אלא אחיזת עיניים ומעשי ידי הגאווה היא, מאידך, ענות אמת עשויה להביא אדם ליד רפיון ידים:

"שמעתי ממורי שרוב ענוותנותו של האדם גורם שנעתק מעבודת השם יתברך, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על-ידי תפילתו ותורתו שפע על כל העולמות, וגם המלאכים ניזונין על-ידי תורתו ותפילתו. שאילו היה מאמין בזה, כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות" ⁴⁰.

על האדם ניטל, אפוא, לשאת בלבו ובתודתו תדיר גודל שליחותו מכאן, ואימת הגאווה מכאן. לבו נשא למרומים ועיניו מושפלות מטה ⁴¹. אשר לכך, אגרת הרמב"ן המפורסמת, זו שנשלחה, על פי המסורת, מארץ ישראל לבנו נחמן והייתה לאחד מצינורות ההשפעה החשובים בחסידות, הייתה נלמדת על פה, נהגית ונשנית, ובה נאמר בין השאר בהקשר למידת הגאווה:

"כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה".

כלום אין בשירת המשורר חזרה נמלצת ושירית לחלה הדברים:

"ואולם יש שאדם מהלך ואינו נושא ראש אל רקיעיו:
יודע שמים ומזלות מעל, יודע טיב צפרים מעופפות,
אלא שהולך שח ראשו אל הקרקע שהולך עליו..." ⁴².

החיפוש אחר הא-ל המסתתר

מרגלא בפומיה של הבעש"ט האמרה הבאה, על כן היא באה בשמו במספר רב של ספרי אסופות:

"הבעל שם טוב אמר: הוא ינהגנו על מות" (תהלים מ"ח ט"ו) - משל לאב המלמד לבנו הקטן לילך. כשהולך הקטן ב' או ג' פסיעות לקראת אביו, מרחיק אביו את עצמו ממנו, כדי שילך יותר. ואחר כך, כשהולך יותר, מרחיק אביו את עצמו עוד כדי שילך יותר. ועל דרך זה נקרא השם יתברך, "אל מסתתר" ⁴³...".

והיכן מסתתר הבורא, כיצד נמצאהו? ההצגה הברורה ביותר של שיטת הבעש"ט, ניצבת בהקדמה לספר "לקוטי אמרים" ⁴⁴ לר' דב בר המגיד ממזריץ', תלמידו ויורשו של הבעש"ט:

"בכל מקום יש חיות הבורא ברוך הוא, כי בודאי יש בכל דבר טעם או ריח או מראה או אהבה או מידה אחרת, וכאשר נפשיט אותו דבר מן הגשמיות ונחשוב רק הרוחניות לבד, כגון הטעם או הריח וכיוצא בו, נראה בחוש, שהוא דבר הבלתי מורגש בידים ועיני-בשר, רק שהוא נרגש בהשגה לחיות ונשמת-אדם לבד. אם כן בודאי הוא דבר רוחני וחיות הבורא, ב"ה, שוכנת בדבר המגושם ההוא כנשמה בגוף".

עומקם של דברים נתפרשו במאמרו של ר' הלל ציטלין "יסודות החסידות" ⁴⁵:

"הכוונה: בשעה שהאדם רואה את הפרי, שש ומתענג עליו, הרי לפניו דבר ממשי, גשמי. בשעה שהאדם חושב על הפרי, מעלהו בזיכרונו, מציירו לפניו - הרי לפניו תהליך רוחני. נסתלקה הממשות ונשאר הציור. אפס גם את הציור נוכל לחשוב כפעולה של החושים. ואולם האדם מנתח את הציור, והרי במחשבתו אז חומר הפרי, מינו, מראהו, כמותו, איכותו, ריחו, טעמו. כשהוא חושב על כל פרט בייחוד ומעמיק בו, כלומר: תופש עצם מהותו, לא נשאר לפניו שום דבר ממשי כי אם הפשטה גרידא, דבר מורגש ומובן כל צרכו רק לנשמה, והרי זה האין של כל דבר: הניצוץ האלוהי שבו. האין הוא עצם הרוחניות של הדבר המושג ועצם הרוחניות של הנשמה המשגת".

וכשם שאלוקים מסתתר בתוך הטבע אף האדם כן, בחינת "מה הוא אף אתה", לאמור, הפנים האחרים של האדם, לבד מאלה הפנים החיצוניים של גוף ובשר, משוקעים בכל הסובב אותו. אף זאת ממשנת הבעש"ט למדנוה:

"כל מה שהוא מקניין האדם: אשתו ובניו, עבדו ואמתו, שורו וחמורו, אוהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו, הכל הוא משרש נפשו, כי גם כל הדומם צומח חי משורשים בנפש האדם ושורש חיותם ממנו כנודע. ומה שקנוי לו הוא שורש חיותם ממנו. וקניינים שהם הפקר וכל חיתו יער, הוא מפני שעדיין לא תיקן כל שורש חיותו, כי ודאי גם כן שייך לאדם. ולעתיד נאמר: "וגר זאב עם כבש" (ישעיהו, י"א, ו') וכן הנחש היה קודם החטא שמש לאדם (כמו שאיתא בסנהדרין נ"ט, ב')..." ⁴⁶.

הוי אומר, בכל הסובב אותו, אנשים, חפצים וצמחים על האדם לחוש במשב-זיקה פנימי שבינו לבינם, כל חשיפה שכזאת תעשיר את עולמו הפנימי בהארה שבה, בגילוי הצפון בחובו. וכאלה ממש הן מלותיו של המשורר:

"את פני אני מבקש עם האלוהים - המסתתר בין המון פנים במשולב:
בחי בצומח בדומם מסתת באבן ובעץ מגלף" ⁴⁷.

ובמה וכיצד יחפשנו? אף כאן תשובת המשורר כדברי ההגות שבחסידות:

"כל נוף איני יפה לעצמו ביערו בנהרו ובארו,
את יופיו, גווניו וחמד ריחו לקח לו ברב שפע
מנפשות מתהלכיו בו הליכות הערגה
ורננה שבדם וכנוריות חיה שבגוף...
כארג הזה ארגו הנפשות היפות את השחק הזה
וטבעו בו פרחי גווניו ומזגו יינות המור בפלומת ענניו" ⁴⁸.

נוף ילדות

אך ביותר השפעתה של החסידות בשירת המשורר היא ברפידת נוף ילדותו בתכנים נשמתיים עליונים. ביטוי לכך, אחד מיני רבים, בשיר געגועים נפלא:

"וכי מהו גוף יהודי, ללא אל וללא דבקות,
אם אינו מבני-היכלא-דכסיפין - מהו?
אם לא אחיזת הגעגועים מהם השורשים שלו?
אם אינו שר עם עוגב בלב שיר הכיסופים מקדמת דנא:
שיר אוקיינוס על זמנים ועל מרחקים מאתחלתא דאברהם
עד האזינו, עד כל כלי-ניגון של דוד מעל שיר זמר העמים
עד זמירות שבת בצפת לכה דודי ויה ריבון עולם
עד לאקדמות" ⁴⁹.

וכשאתה פורט השיר לפרטיו אתה מוצא בו נדבך על גבי נדבך בית-רוחה של החסידות, נוף מולדתו של המשורר, יהודים "בני היכלא דכסיפין" צמאי ערגה וביותר בזמן "רעוא דרעוין" - רצון הרצונות, הוא זמן "סעודה שלישית" של שבת (על רישומה במיוחד על המשורר ידובר בבאות). שירת התורה מתחילתה ועד כלותה, מבראשית ועד האזינו משל ה"חדר" (ופרשת "וזאת הברכה" שמורה לשמחת תורה ולניחוחיו ולניגוניו הוא) וגם זה הלימוד לו נעימת לוואי נופך של חסידות - "עם עוגב בלב". שימת דגש על צד כיסופים וערגה ולא על צד שכלי תבונתי-למדני. אמירת תהילים "כלי ניגון של דוד" - הרי זה ממראות קבע של בית המדרש החסידי, קבלת שבת, טעמן של שבתות, ניגונם של ימים טובים, כל אלה פסיפס נגוהות בוהק, זורח אור על פני כל השנה, אחוז גם בממשות הארצית ומשוה לה מימד ערטילאי:

"היו מזוזות, בתי-כנסת, גוילין
דגלי כל אמה... טליתות ותפילין
חנויות ובתי-מלאכה וקפילין..." ^*49.

גם בתי מלאכה ובתי מסחר זעירים שקולים הם בצד מזוזות, תפילין, מערכת שלימה לא נתקת. ואפילו שפת המשורר, אוצר מונחים בהם משתמש בשיריו - והוא יודע לבוללו היטב עד כדי אי הבהירות אשר לרובד הלשוני והמושגי השליט בשפת שירו - הושפע השפעה רבה מלשונה של החסידות. הן מחלקה האחד הנוטה כלפי עולם הקבלה וניבו ארמית (דוגמת לשונות "לית אתר פנוי מיניה" וכדומה), והן מחלקה האחר שכולו יצירה עצמית מחודשת (דוגמת "כאב העולם" "צער העולם" וכדומה), ובעיקר מן המרחב הגדול שבתווך (דוגמת המונחים "שכל גדול", "שכל קטן" אשר בכתבי חסידות רווחים מאד ובשמם האחר: "מוחין דגדלות", "מוחין דקטנות") ⁵⁰.

"כבואי ללמד המוני... הנכם פה יורשים"
תודעת השליחות וההמשכיות

תודעת ותחושת השליחות מכוחה יוצר המשורר במעשה הכתב, ממורשת בית אבא היא, נאצלת מהכרת מוצאו ויחוסו:

"באמתחת פסים שם אבי תפלי
ואגרת יוחסין, כתובה כתב גוילי
וקשורה חוט זהב:
והסיר את חרבי והשאיר חגורה
שם ידו על כתפי ובלי דמע כאב:
- חרב האיש הוא קניין המכורה
והנד לנכר רק יטל אתו כתב
והניח חרבו, בעקרו מן הסף..." ⁵¹.

היינו, שליחותו-בשורתו היא במעשה הכתב אשר בהיותו מכוון לקניין המכורה יתהפך לחרב לוחמת. ושניים הם הכתבים שהוא נוטל עמו מבית אביו: התפילין על כתבם הקבוע, המוחלט אשר בתוך בתיהם ישכון, ואגרת היוחסין, האישית, הפרטית, היוצאת מבית הוריה להוסיף יחוסין בה וכמו רצה להטעימנו המשורר כי כל ילידי רוחו, תרומות נפשו אינם אלא עיבודים ועיטורים לזו מגילת היוחסין שנתנה בידו, והיצירה האישית-החילונית כביכול נתונה באותה אמתחת פסים בצד התפילין, כתב ומעשה הקודש. אלו דברים שכתב בשנת תש"ו, אך כבר שלשים שנה לפני כן כותב אצ"ג בספרו העברי השני "הגברות העולה" (תרפ"ו), והוא, כבן שלשים וכולו געגועים אל בית אבא, ובין השאר יאמר בשיריו, ודבריו ברורות ימללו:

"דורות השקועים בבשרם ודמם הכאוב בכמה קרקעות בעולם מצווים לנכד: עלה ובטאנו, האדם החי! ...".

וידויק שם התואר "נכד", הן כל מצוי בחצרותיה של חסידות ידע מהן המשמעויות הנלוות לו - הוא הבנש"ק ("בנן של קדושים", ולא מעט נימה של אירוניה סלחנית יש בביטוי זה, ובהטעמה האופיינית לו, כנגד התהדרות והתייהרות של "נכדים" שכאלה), הוא האדמו"ר המיועד המוקף בהילה של הערצה בשל "זכות אבות" שעמו, אחז משורר בזה השם ולא לשם כהונה עתידית על כס אדמו"רות, כי אם כשליחות מטעם אבותיו בעולמו של הכתב. כי זאת נדגיש - תודעת יחוסו מעולם לא משה הימנו:

"אינני אברהם, אבל תרח אביו לא היה כה יפה כאבי
שחרית בטלית ותפילין וניגונו כל הגוף... וכך סבי
עד ערפי שלשלת יוחסין של אש וזהב וברקת מגנט האדם והספיר" ⁵².

אמנם כן, גלימת האדמו"ר, הטלית מעוטות עטרת הכסף, לא נתנה על ערפו, אך תמורתה שלשלת יוחסין משתלשלת עד ערפו, כמשא שאין לפורקו, כעול. את תודעת משא המורשת אינו שומרה נחלה פרטית לעצמו אדרבא, הוא מבקש להנחילה לכל הדור כולו:

אביאם באזני המוני, בבואי ללמדם:
הנכם פה יורשים, ממלאי מקומם של קדושים".

וכן:

"כל משאם ששמט בנפלם, בהנגר שם דמם,
נא נשא על כתפיים באהב! בניגון עולמם" ⁵³.

תודעת שליחות זו הלכה ונתגברה אחרי השואה, עט החרב היה לחרב עט מתהפכת, עט פיפיות: מכאן, לקנות את הארץ, ומכאן, לשאת את משא הירושה שהוטל בבת-אחת על שארית הפליטה, והיא עצמה חלושה ותלושה, נבוכה ומבוהלת, והירושה - ירושת דורות רבים, ירושת כל יהדות הגולה שחרבה:

"בידיעה כי הצו הוא: לחיות כדי לשאת בירושה ההיא
ששמטה מכתפי קדושי ולהוריש אל הבא
את חלקי היפה בירשת ישראל לדורות
עדי תובא אל ההר הנכסף" (שם).

ובבית זה בא לידי ביטוי מוטיב חדש שילך ויתעצם בשירתו למן שנות השואה ואילך: צו-חיים הם החיים, לא כמטרה כשלעצמה אלא כדי לשאת במשא הירושה, לא למען הדור הזה כי אם למען הדור הבא, ויש בדברים מעין השלמה עם ההכרה הצורבת והמרה כי הדור הזה לא יזכה לכל מלוא הגאולה, דור זה הריהו בבחינת דור מעבר "דור המדבר" שבין גאולת מצרים וכניסה לארץ. בלאט מקננת ומנקרת תולעת הספק שמא הדור שידע דמים כה הרבה, שהקיז דמים כה רבים, משלו ולא משל זולתו לא יזכה לבנות את בית המקדש, בנו שיעמוד אחריו הוא שיזכה לבא "אל ההר הנכסף". שוב ושוב מתוודעים אנו אל תחושה זו של היות דור-בינים:

"אני מריח אימה בין מאורע למאורע" ⁵⁴.

האחד מאורע של חורבן, והשני של בנין וגאולה ובתווך-אימה, ולכן, שליחותו האישית:

"אינני הולך את ארבע אמותי
בלי כסות המלכות שילבש זה הבא" (שם).

החשש מפני הנתק, מפני החוליה האחת הרופפת אשר תגרום לקטוע כל שלשלת הדורות:

"כאילו אז, כן היום ארעד בלבבי
פן יתגל בעים-זעם שלו הנביא
שיתפש כסות המלך בכנפה וקרעה
ואחרי שאול בעתיד, לא יקום עוד דוד" (שם).

לאמר, בגדי שאול נקרעו, אף בגדי דור הקודם נקרעו, צורות חיים מקודשות מדור-דור נהרסו, והחשש פן לא יקום דור חדש שיעטה מחדש בגדי מלכות. "אימה" הוא למשורר, וכך גם בשיר הבא:

"והוא באימת הקו פה בין מאורע למאורע" ⁵⁵.

ושם גם יאמר:

"ואף מלבושו שתפר החייט כפי חקת הלבוש של הדור יראה לעיני האיש כאלו זה בגד קדמון".

לאמור, ההשתלבות החיצונית, כביכול, הניסיון לעטות בגדי הזמן אינו אלא פתרון-שווא. הרי זה "נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". שורשיו נטועים בבגדים קדמונים, גופו נמצא בדור בינים ועיניו צופיות לדור הבא.

הכורח בהמשכיות, ראשיתו עבור המשורר בעצם החיים עצמם, שימור חיי החיים ויצירת חיים חדשים, אפילו הקמת משפחה והולדה אף הם נתפסים כמחויבות לבית הוריו:

"אני עומד לפניך בקו התפלה של טבוחי:
אני ממלא מקומם בעולם כדין איש בשדה קרב:
לבל יישמט קו קשרם הנצחי מיד חי
קו קיום הגזע עדי
עד אין קץ יום לילי: עד שוב עת הגדלות
שאליה שזרו הדורות השוזרים את הקו:
בכל תנאי ובכל חוק כה גדלו את הטף
שננו זאת בעל פה ושמרו זאת בכתב
ומעין אל עין ומלב אל לבב" ⁵⁶.

ועובר למעשה המצוות: תפילין, תפלה:

"אבי-שרופי בשמים! הנה עומד שרידך בעולם
וכורך רצועת תפילין של יד: לבל יפסק
אף לשחרית - יום אחד - בעולם ההמשך בהלו...
אני ממשיך תפילתך: לבל תפסק התפילה
משאת נפשו הגדולה הנוצצת בדמע: עד יבא שילה" ⁵⁷.

וגומר במעשה השיר, אך עתים יש ואת המשורר יפקדו רגשות אזלת-יד: שמא לא יוכל לשאת כל משא הירושה ולהעבירו אל הדור הבא בשל "קוצר המשיג ועומק המושג" - יחידותו ובדידותו מכאן, וגודל השליחות מכאן:

"אהא כי אתנו יתמו רחמי זה הלב-הזוכר
ודורנו הבא לא יכאב לו: אני האחרון הפוכר
את ידי על דמויות ודברים יקרים וקברים" ⁵⁸.

מכאן ומכאן:

"ולא נדע איך למסר בפי שיר מיפים והודם
לדור בא: שיבוא דרך-שיר - וניגון בסודם..." ⁵⁹.

אשר על כן, שלוש דמויות מקראיות נזכרות רבות בשירים ששר והתיך למסכת הקינה על יהדות שחרבה היא שירת "רחובות הנהר": יצחק, יהושע ושלמה ושלשתם צד שווה שבהם - היותם בני דור המעבר: בינים לאבות המייסדים של האומה, בינים למחוקקים - גואלים מגלות כובשים, בינים למלכות ישראל.

)אחר שנכתבו אלה הדברים, שבתי ושניתי בספר "אמרי קדוש" - הוא המקור הראשי לתולדות ר' אורי "השרף מסטרליסק" זקנו של המשורר, ובו מצאתי הסיפור שסיפר ר' אורי על ברית המילה שלו, על עוניו של אביו ובדידותו בכפר שלא היו בו עשרה יהודים כדי מנין, וכשנולד ר' אורי "היה אז בעניות שאין לשער", "וגם לא יכול היה לשכור עשרה אנשים מהעיר הסמוכה שיבואו אל הכפר לברית כמנהג הכפריים אז", גודל צערו, תפלתו ובכיו, עד הנס של הופעת עגלה ובה יהודים ועימהם מזון רב. אמרו לו אלה: "אל תדאג, אנחנו מחותנים נוסעים מחתונה ויש אתנו כל מיני מתיקה וגם יין שרף לרוב, בתוכנו יש גם רב וגם יודע נגן, ובכן נסע אליך ונביא את בנך בבריתו של אברהם אבינו "גם נעשה סעודה כיד המלך" וסיים ר' אורי: "הסנדק היה אברהם אבינו, הרב היה משה רבינו, היודע נגן היה דוד המלך עליו השלום, בכבודם ובעצמם" ⁶⁰ הרי, אפוא, שיש הכרה בהוויית "איש הביניים" אשר נכחו דמויותיהם של יצחק, יהושע ושלמה נעוצים בשרשי המשפחה כולה, הן אברהם, משה ודוד אבותיהם-רבותיהם של אלה השלשה הם שהביאוהו בבריתו של יהודי).

את אמונתו העזה בכורח ההמשכיות בטא בארבע מלים פשוטות:

"אני מאמין בהמשך הדבר" ⁶¹.

אך פעמים ורוחו מסתערת בקרבו, שכן קשה הוא היות נתון תדיר בדרך, "בקש יעקב לישב בשלוה", ומפיו תתמלט אמירה בוטה שיש בה הלקאה עצמית, אות לשבר-רוח, לקוצר-רוח:

"אשרי שיבלה את דור המעבר, אשרי שיזכה פה לכך" ⁶².

שכן, קשה עד למאוד לעמוד ולצפות ועד המראה לא לבוא בחינת "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר" (דברים ל"ד, ד') האמור במשה החונן במבט כיסופים את ארץ-ישראל.

אמנם כן, בתקופה שבין מלחמה ומלחמה, וביותר בשנים הראשונות שאחר מלחמת העולם הראשונה, עם מראות אימי המלחמה שחזה המשורר ותחומי-גבול שנפרצו נוצר בנפשו עימות בלתי נמנע בין השקט והשלוה של בית אבא לבין רעמי התותחים שבחזית, פרק זמן גברו ידיהם של אלה האחרונים:

"וכי אני אשם אם אינני זוכר את שירת "ידיד נפש" הקדושה של אבא ואת "אודה לאל לבב חוקר" של סבי הכסוף מפני ששש מאות תותחים מילאו את ראשי וברקם הכחול של זרקורים בעיני" ⁶³.

וכמו לקטב הניגוד בין השקט הרגוע מכאן ורעש התותחים מכאן, ברר ובחר המשורר שתי שירות שהן מן הדמומות ביותר, משל חול ומשל שבת. ברם, שנים ספורות בלבד לאחר מכן, משנדמו הדי הרעש של התותחים, שבים ותוקפים עליו הגעגועים והוא מבקש לחזור ולזכור את:

"פני אבא ואמא, סבא וסבתא, יהודים ויהודיות ב"זופיצות ובחלאטין" בטלית ובתפילין ובשטרנטיכליך, בתי כנסיות ומנורות... וחסידיות ותפילתיות וניגודים" ⁶⁴.

ומני אז בכל מסגרת שירתו מודגש יותר ויותר מוטיב געגועי השיבה אל נופי-בית. תרמה לכך התחושה, שהתגשמה להוותנו, כי אסון קרב ובא על עם ישראל. ניצנים ראשנים נראו כבר במלחמת העולם הראשונה, ובשנה שנכתב השיר הבא (תרפ"ד) טרם עלה הצורר הגרמני לשלטון אך המשורר חש את הצפוי ותחושה זו מעמיקה זיקתו של בית אביו:

"עתה נפתח בי התוך הנפש היהודית, אני ממשיך עלי קדושת בית אבא היהודי, שהוא לעת שחיטה הבית היחיד בעולם" ⁶⁵.

ותרמה לכך העלייה לארץ-ישראל שהיה בה כדי התרחקות ברוכה, זו המזככת מבטו של אדם, זו המעלה מבטו מעל מן הדברים הקטנים-השוליים, אל העיקר:

"ואם שם התכחשתי לאחי יהודי הפאות...
................
הן פה, ממרחקים, בימות ההזדככות העברית על אדמת הגזע והאלקות הירושלמית חי ה', לא אתכחש לאחי יהודי פאות"! ⁶⁶.

אמנם בבואו ארצה, ניצת הלב משמחה למראה פלא היצירה היהודית המתחדשת - יהודי חוצב בסלע, חורש באדמה, ובבקש המשורר ניבי לשון לקדושת פעלם שאלם ממעשה המצוות ועבודת ה':

"ירושלים...
מלכות קטנה לפי ים, אשר רבים שביליה שאכרוכה עמם גופי כמו רצועות תפילין תמיד.
מגד גנוז בכל רגב, דבש וחלב תחת טרשים, אך החוצבים כה עניים וידיים למו דוות" ⁶⁷.

דימה המשורר (ובעקבותיו אחרים) ⁶⁸ מעשה החציבה באבני ירושלים, וסלילת כבישים שחורי-זפת מתפתלים ונכרכים סביב לעיר ובתוכה, ככריכת תפילין לגופו של יהודי עומד בתפילה, ומי שלבו נחמץ-נחרד נוכח השוואה זו שמא שמץ-חולין עולה הימנה נזכירו דברי "החתם סופר" הידועים:

"...נראה לעניות דעתי: רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ד"ואספת דגנך" אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציוותה התורה: "ואספת דגנך", ובועז זורה גורן השעורים בלילה, משום מצוה. וכאילו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל המצווה..."⁶⁹.

לימים מששככה שמחת ההתפעמות נוכח המראה החדש של יהודי בונה וחורש ארצו, וחלק ממנה ניתן לצער חורבן יהדות תורה ומצוות של הגולה, יתקומם לבו בתוכו:

"קדקדים שאינם בעגול הלת רצועת תפילין
הלאלה שרו אמהות שיר עם צאת הכוכבים
ואת אלו גופים רחצו במי באר מתוקים
וחתלום בצחורים רכרכין ונשקום אהבים" ⁷⁰.

כוח הצריבה בנפש מכוח בית אבא הוא בא, אמנם גם הוא הסיר מעליו מלבושים שלבש, אך אין אלה אלא לבושים בלבד, אשר לתוכו-עצמיותו, כמוהו כמוהם:

"וכן נדמיתי להם, אף שאיני לובש לבושם:
בלי זקן ופאה: אך בשרי ודמי שלהם
ומתמצית דתם, תמצית געגועי חייהם
רבי החן-והרן למלכות בית דוד,
היא דת געגועי, אין בלתה בדתות
היא בשרי-ודמי, היא תקפי.

ועוד שם:

איך הייתי הולך בזה משך חיי
לבלי חזונם, בלי צקון תפלתם
בלי זמר חגם..." ⁷¹.

ואילו הדור החדש שקם ראשיתו שכחת ערכי הדורות, המשכו בזלזול ולעג וסופו אבדן דרך ותעייה, בשיר תוכחה קשה ומר "יום יום עכשיו לאן" ⁷² עורך אצ"ג חשבון-תוכחה ממצא עם ה"עם אשר אבדו לו אדירי-לביאיו" אך הוא אינו יודע "אבל עמקות", כי אין לו מעמקים עוד / כי סתמום בהבליהם... "כופריו מתעתעיו" מיהו אותו עם? "אל אן הולך עם זה, אל אן יפנה עם זרמיו / עם כתבי הקדש שלו הנעלים ועם כתבי העת לנמושות שכתב"? אסונו של העם כי שכח מורשתו "עם זה נשה מצפון אדירים", שכח מהו כאב "שלא פגיעה בנפש כי אם רק בבשר בעת מחט קרויה כאב", שכח את אלקיו, שכח מטרתו וייעודו "דעת תכלית מסעיו בהיקף", חדל לדאוב ל"הרי יהודה חררים... אבל הרי יון ובמות סין ונהרות רוס קוסמים" מיהו עם זה "עם עמי מה הוא כעת? מה מגמת קיומו? אם לא ממין קיום החיה בעולם / הנשחטת להזנת רעבים...". גם קטעי געגועים אל העבר מסתכמים ב"זמר שבת על דגים..." אשר על כן "אך כל זה רך ורופס ורגעי וחולף / כבועת סבון..." כנגדם ניצב המשורר "אך לא כן עמדי" ומעיד בעצמו "אתי תפלתם, נגינתם, אמתם / כל כוח ארך כסופם" ⁷³.

ובבואו חשבון כל דרך חייו יאמר לאביו:

"מכל הדרכים אני הולך ירושליימה
לטעת שורק בתוך כרמי
אני ההמשך לך בישראל" ⁷⁴.

ובדקדוק פרטני נמצא למדים חתך-רוחב למורשתו: שורה ראשונה - מורשת החסידות מהגותה ואמרותיה וצוויה, והיא חזרה כמעט מילולית על אמרתו הנודעת של ר' נחמן מברסלב:

"המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע, אני נוסע רק לארץ ישראל. ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" ⁷⁵.

שורה שניה - שבת ומועד, ובעיקרם - נגינתם ושירם, והיא שאולה מזמירות שבת ומן הנודעות שבהם "דרור יקרא", הנאמרת ביום שבת (ואצל חסידים, מאריכי שבת "בסעודה שלישית", הייתה נאמרת בסעודה זו!) ובה נאמר: "נטע שורק בתוך כרמי". ואילו השורה השלישית, המסכמת, היגד פשוט ובהיר, תודעת ההמשכיות - "אני ההמשך לך בישראל".

"יש לנו רב משלנו" - המורשת היהודית

ברי כי המושג "ירושה" מתפרט בפנים שונות: פותח בנופי ארץ ובזיכרונות ילדות וחותם בתחושות ערטילאיות מתרפקות אל הבלתי מוחשי והבלתי ממשי. ובתווך - המורשת שבכתב. ואף היא גדולה ועצומה לאין שיעור:

"יש לנו רב משלנו בממלכת הרוח-ההוד:
לו לא נתקיים בידנו כל עשר הכתב הגדול
רק כתבי הקדש בלבד
דיינו באלה בלבד עוד לאלפי שנות נפש נעלות".

ובבקש המשורר ביטוי כולל ומקיף לכל המורשת הרחבה והגדולה הלזו, ניב לשון שיגיע הן עד לב-לבו של זה ההיקף הגדול והן עד קצות-קצותיו. שיהא משיק וחופף גם על המציאות הריאלית-הממשית, ובמובנה האישי-הפרטי, כפי שהכירה, בחר בשני ביטויים שהפכו למוטיבים העיקריים בשירתו-קינתו על יהדות הגולה שחרבה, והם: הבגד והנהר. שני מוטיבים אלה הינם השליטים במכלול המוטיבים המשמשים זה בצד זה בשירת "רחובות הנהר". הבגד, עיקרו תיאור המציאות הריאלית כפי שנשתקפה בעיני המשורר, והנהר - המציאות האידילית. זו גם זו הרי הן מציאויות שטבעתן החסידות, הן שהיו הקרקע בה צמח המשורר, הן שהיו בית-גידולו, אשר לכן, בבדיקת שני מוטיבים אלה בשירת המשורר תינתן שימת לב לבחינת השפעתה של החסידות בעיצובם.

"נתעטף כבטלית ברוחם" - שימור המורשת

הבגד, הוא בגד של שבת ויום טוב והוא בגד של חול. בגדי שבת ומועד יהודיים הם ה"ז'ופיצות וחלאטין" של הגברים, הם ה"שטרנטיכליך" של הנשים, כתונת פסים של האדמו"ר-האב. בגדי חול, לעומתם, אינם ססגוניים ומפוארים, פשוטים ואפורים הם, כי של חול הם, גם לא ניכרת בהם תמיד יהדותו של לובשם. יוצאת מכללם היא הטלית, היינו הלבוש היהודי, שמור ומקופל באמתחת קטיפה ובד כדי שיהא נפרש ונעטף כנס וכדגל ליהדותו של המתעטף בו. ועל כן, בבוא המשורר לתאר יהדות משתקפת בעיני רוחו יש וידבר באלה בגדי השבת לשון כלל, ויש שיזכירם מפורשות ויפרטם, אך יתר עליהם הרבה הוא השימוש ב"טלית" בלשון פרט. שכן, אוצר נגוהות נזרע מהקשריו השונים - היסטוריים, לשוניים, רעיוניים - וסמיכויותיו האסוציאטיביות רבות יותר, בולט שבהן: היסוד הביוגרפי - הטלית המתלווה אליו בכל תחנות חייו: מלידה וברית מילה ועד למראות הלווית המת וקבורתו, עבור דרך זכרון חוויות יום ראשון ב"חדר", עליה לתורה לבר-מצוה, מראה עדת מתפללים עטויי טליתות בבית כנסת ועוד ועוד. זיכרונות בטלית מקיפים את כל מעגל חייו של היהודי. ועל כן בקרוא המשורר לשאת במורשת הדורות השתמש בדימוי הטלית:

"נתעטף-כבטלית-ברוחם-ההומה אחריהם" ⁷⁷. אך השימוש הרווח ביותר הוא לשון "בגד" סתם, כולל של שבת ושל יום טוב.

הבגד הריהו ביטוי לציפיות האם - בת ונכדה לשושלת אדמו"רים - לראות אף את בנה יושב על כס אדמו"ר: "לבוש משי תמיד רציתי לראותך פעם" ⁷⁸. שכן מנהגם של אדמו"רים ללבוש שיראין של משי כל ימות השבוע (בניגוד לחסידים רגילים הלובשים קפוטות-משי אך בשבתות ובימים טובים). גם השליחות לעמו מתרגמת אצל המשורר כהטלת אדרת שליחות עליו מאת אמו:

"גם כתנת פסים לי תפרה ותתן
את בנה לעמה בגורל נביאו" ⁷⁹.

וברקע נשמע ברורות הד-דימוי ליוסף היוצא בשליחות אביו ודרכו מוליכה אותו להכין דרך לפני עמו, עם שליחותו ולצרכה, ניטל עליו לפשוט כתונת פסים של בית אבא וללבוש בגדי נכרים, של מלכות אמנם, אך נוכריים. ועל אלה השניים ידוה לבו: על בגד הפסים שהוא פשטו - הוא בגדה של גולה, ועל בגדיו החדשים - הם בגדיו ותואר חייו של העם בארצו עתה. הכאב החוזר ונשנה בשיריו ועובר בהם כחוט השני, והוא מראה שאינו מרפה ממנו - יהדות אירופה הומתה בהפשטת בגדיה מעליה. כך מתואר מות אביו, כך מתואר מות אחיותי, כך נתפסת למעשה מותה של היהדות כולה על אדמת נכר, בהילקח בגדיה מעליה בידי גויים.

במראה נמסך העלבון:

"הנוצרים המרצחים הפשיטום עד עריה ויחפות
אחר כך הרגום כי חסו על בגדיהם" ⁸⁰.

וכאב החשיפה:

"ואין צער כצער מראה העריה
של זקנים גזוזי פאה וזקן
של נשים ונערות גזורת פארן" (שם).

והתדהמה:

מה עשו לגויים אחיותי, שגם קירות לא ראו
את ערות בשרן, חוץ מבד הכתונת?" ⁸¹

הצער על שלא נתנו לקבורת ישראל:

כבורות דם שוכבים הרוגינו לבלי תכריכים" ⁸².

והכלימה העצמית, על שבשעה ששדדו הגויים בגדיהם, שדדום מכל וכל, לא הותירו דבר להיאחז בו, ולו רק בגד אחד לרפואה, לכסות הבושה:

"כתנתן הקרועה, שנספג בה דמן עד כלות חם.
שאף היא לא שרדה לי, לאח, לכסות בה פני
מקלוני בעולם, מקלוני בציון באור יום" ⁸³.

ובהתערבל מראות האימים האלה עליו: המתים השוכבים עירומים על אדמת אירופה המושלגת (בניגוד לארץ ישראל של חמסין, באשר ידובר להלן), המראה האחד, המסכם הוא מראה "הטלית":

"כפסי הטלית בשדה הצחור
של אבינו המת..." " ⁸⁴.

כך, כלפי הבגד של גולה, ובהתבונן המשורר בבגדיו הוא, בצורת חייו האחרת מחריף עוד יתר כאב הניתוק, צער הכריתה:

"לו הכני אויב וחייתה אמי ועמדה יום וליל על גופי
כרצפה בת איה נספדת: בני, בני.
אבל לא כן אני הלובש צחורים ועונב שני...
אני נותרתי אחד מזה גן הפרות שכרת" ⁸⁵.

אפילו בחירת הבגדים נועדה לחדד גודל התמורה: "לובש צחורים" מול הקפוטה השחורה, "עונב שני" מול ההיעדר המכוון של עניבה בבגדי חסידים ⁸⁶.

אך הוא שב ומזהיר כי למרות חילופי הצורה שרד התוכן הפנימי:

"בלי זקן ופאה, גלויי ראש... אבל הם
מנגני הלבבות ה"כלי זמר" ההם
עלי כנורות יהודים נצחיים
אנחנו נמשיך בניגון כנורות
לפי הנכמר בכל לב הדורות" ⁸⁷.

וכן:

"וכן נדמיתי להם, אף שאיני לובש לבושם
בלי זקן ופאה אך בשרי-ודמי-שלהם" ⁸⁸.

כי בגד אמת הוא הלהט הלבוש לבשרו והוא מעולם לא נמר, אשר על כן, בגדי כותנה וצמר משל גויים ניתן ללבוש ניתן גם לפשוט, אך הבגד האחד, חקוק וקבוע בגוף, הוא בגד המהות:

"אני פושט בגדי הנוכריים לי, כלא אלבשם עוד
אך איני פושט את האש אשר בה עטפני
אלהי הקדמון במחוז חפץ אחר בחיי
והיא כמחוברת ברקמת בשרי על שלדי" ⁸⁹.

ולכן, גם בחוזרו ללבוש בגדי נכרים, לבו נתון ליהדות ההיא, ללבוש שנעטף בו במחוז חפץ אחר בחייו, לבוש שעתה הוא עירום:

"ומאז הקיצותי, אני כבחלום
הנני בלבושי, כמו ביער, עירום.
עת אסב במסבה, יש אתמה לפתאם:
מי מיער משלג הביאני הלם? ..."⁹⁰.

והוא שהשכיל להפנים לבוש אל מתחת ללבוש, שמץ טענה בפיו כלפי יהדות הגולה על שלא השכילו להכיר גויים מתחת למסווה הליכותיהם ונימוסיהם, על שנטעו לחשוב כי הבגדים בלבד הם המבדילים בינינו לבינם ולא עמדו על הניגוד המהותי הקיים בינם לבין גויים ניגוד שבגדים לא יכסוהו ויסתירוהו:

אכן אנו מדם האדם שבצלם דמות תבניתו
בראו אלהים... והמה מדם החיה: מן היער באים
ומן השדה... ולהם גם היער וגם השדה.
וכל שבנוי לתפארת - קלפת אמנות ועוד כסות:
מבית - חיה הם: כחיה בסגורה... ויש יום
פורצים הם סגורם, פורמים כסותם: חיות טרף:
דם ואש לעמם, בכל אשר יפנו אל סביבם:
והם מגירים דם אנושי אל ביבם - -
איך אנחנו-טרפם-מתמיד לא ידענו כל זה
עד עכשיו? איך אנחנו איננו יודעים גם עכשיו
במלוא-עצב-הידיעה-ההכר: כי הם החיה?!
וזה מיטב שירם ניגונם ופלאי יצורם
הם קלפת החיה; הם רקם החוץ שעליה!
כל גון הוא חיפוי; כל צליל הוא צפוי;
ואנחנו, בני האדם השנואים עד כלות בין,
נראם נא עכשיו: עירומים... ונבין:
מי אנו, מי הם.
- - - - - - -
כי בפרום ידיהם בפרוכת ולבוש יהודים
במשאיר אז ערות מהותם שמעבר נוים... ⁹¹.

ומכאן, הקללה-התוכחה:

בינינו לבין אומות העולם מונחים טבוחי משפחתנו
ואשר אומר גם עכשיו: לכסות בארג מלים על זה מראה המגור העינן
לבלתי יביט בפנינו ולבל בו נביט
ולפסוח אל מעבר מזה: שוב אל נוף הגויים,
לעלות בשיש השלבים הרחבים לבתי משכיתם
לישב ביניהם מלבש כמוהם באולם בקהלם
ולשמוע שירם ניגונם ולראות חזיונם
וכאלו לא כלום שם קברנו בעפרותיהם -
כל אומר כך לעשות, לכל הנכונים לעשות כך
וכל העושים כך:
שותפים גם הם למהרגי משפחתנו הטמאים (שם).

ועוד תוכחה בפיו לחיים לבל ישמטו חזון הבגד הגדול "בגד מלכות" ויקטעוהו לפיסות קטנות של יום יום במידת גופם הקטנה:

"אדר מלכות-עיר שלם לא למדת הגוף..." ⁹².

וטיפה של נחמה גם כן. כל כמה שגדול הכאב על מותה של יהדות גולה הרי "במותם ציוו לנו את החיים", ואפילו המלים הקשות:

"מלכלכת בדמיה: שהם הכסות לעורה" ⁹³.

מתהדהדים באוזנינו ונימת-לוואי של גאולה מבצבצת מהם. כך היה בגלות מצרים כנאמר: "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל ט"ז, ו') ומי ילד יהודי אינו מכיר פסוק זה והמשכו "ואמר לך בדמיך חיי" אם מקריאת הגדה של פסח אם מברית מילה, ראשיתם של חיים לפרט ולאומה עולים ומפציעים מתוך כסות הדם.

אף האם אשר בצאת המשורר לדרכו ציפתה לראותו "לבוש משי תמיד", עתה תאמר לו:

"בטלית דם הדור בני זה התלבש" ⁹⁴.

ובמה וכיצד יתלבש בטלית? - הרי אומר במעשה שיר מספד ליהדות החרבה:

"ואני שכחתי שירי במפרד
הנחתים כסויים כהרבה טליתות על ערית חללים" ⁹⁵.

זיק של תקווה הוא נושא בקרבו:

"כאלו לבית הילדות לאמי אני בא בערבית,
אבק דרכים על בגדי, דמע טל בראשי..." ⁹⁶.

נקט לשון "כאילו" ביודעו כי אין דרך חזרה אחורה. שוב לא יחזור לביתו ובגדיו שונים אך ורק בשל אבק דרכים אשר ניתן לאבקם ולנערם, הרי זו תקוות-שווא, תוחלת נכזבה. אך אשר כן בא יבא היא הפגישה צוותא בירושלים שלעתיד לבא:

"וידי בידו של אבי הזקוף
בטלית הפסים על כתפיו... כחדש" ⁹⁷.

"רחובות הנהר": במרחב המורשת

אחד הניבים העיקריים בשידת אע"ג - והוא רב הסתעפויות ועתיר משמעויות ומופיע בשימושי לשון שונים - הוא "הנהר". כך, בכלל יצירתו, אך רב ובולט עוד יותר השימוש במוטיב זה בספרו הגדול "רחובות הנהר", בו מתעצם הביטוי האחד והופך למוטיב-עיקר של הספר עד נתינתו כשם לספר כולו. בבואנו לבחון השימושים השונים במוטיב זה בספר זה נוכחים אנו שוב עד כמה מטבע-עיקר בבניין-רוחו של המשורר שמור לחסידות: חסידות של מעלה - זו האידילית, בהגותה, בצקון לחשה, בדבקות ובכיתופי בני-היכלה, וחסידות של מטה - זו הארצית על לבושיה, מאכליה וכיוצא באלה. אפילו שם הספר, השאול מפיוטו של ר' אברהם מימון "אל מסתתר בשפריר חביון" (כאשר העיד המשורר עצמו) ⁹⁸ בו נאמר: "רחובות הנהר נחלי אמונה / מים עמוקים ידלם איש תבונה", מכוחה של חסידות הוא, שכן, פיוט זה מושר בזמן "סעודה שלישית" הוא עת "רעוא דרעוין" (רצון הרצונות). וסעודה זו על מרכיביה ומראותיה בסדנה של החסידות עוצבה, אמנם "בטור ובשולחן ערוך הקדישו סימן מיוחד לדין סעודה שלישיה ותחילת דבריו של המחבר הם: "יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית". גם חכמי הקבלה הפליגו מאד בשבחה של סעודה זו והיו ששים ושמחים בסעודה זו יתר על כל שאר הסעודות, אבל אין בספרי הראשונים והאחרונים שום זכר לסדר סעודה זו ברבים ובפומבי בבית המדרש, דבר זה הוא חידוש גמור שחידשה החסידות לאכול סעודה שלישית זו בציבור, במסיבת חברים ובזמירות וניגונים ואמירת "תורה" ודברי חסידות" ⁹⁹. שיאם על כיסופי הנפש מתמצה בזמן זה לעת הקודש והחול משיקים זה לזה, אור וחושך משמשים בערבוביה. או-אז הלבבות כרויים, הנפש צמאה והשירה בוקעת ומתעלה בקודש. הרבי-האדמו"ר מסב עם חסידים, מנהיר מרוחו עליהם, משורר עימהם בלהט-קודש כבוש ובהמית נפש משתפכת. מראות שכאלה נחרתים בנפש הנער-הבן, והם טובעים בו חותם בל-ימחה. ולימים, ממרחק של מקום ושל זמן, בבואו לבכות את יהדות אירופה שחרבה, נשתמרה בו תמונה זו כעיקר ושרש לכל הווייתה. מסעודה שלישית יצאו היהודים לשבוע של חול עם שטעמם-ניגונם של זמירותיהם מלווים אותם, אף המשורר יצא למרחקים וטעמם של זמירות סעודה שלישית מתלווים עמו. תמצית געגועים שבו מתמצים מסעודה שלישית, שכן, ימי חול דהכא ודאי שונים מימי חול דהתם. מוספים עליהם שבתות וימים טובים ובם ירבה השוני, אך לכלל קצה מגיע המשורר בתודעתו משמשוה הוא סעודה שלישית דהכא לסעודה שלישית דהתם. אמנם כן, אף זמירות של שחרית שבת משל אביו ¹⁰⁰ ושל מוצאי שבת מפי אמו ¹⁰¹ ושל קבלת שבת מפי קהל מתפללים ¹⁰² באו עד תוכו והיו לנכסי צאן ברזל של נפש מתהווה, אך עד סעודה שלישית לא באו.

ומטבע לשון זה "רחובות הנהר" משעה שבא בקרבו הרי המשורר נותן עיניו ולבו בו, הופך בו והופך בו, לש ומעמיק בו עד שהיה לנדבך עיקר בשירתו. בקטעים הבאים ננסה לארוג את המסכת הרעיונית שנטוותה בבית רוחו של המשורר מכוחו של ביטוי זה להיווכח עד כמה העתירה עליו החסידות מקרן שפעה, במישרין ובעקיפין, ביודעין ושלא ביודעין.

הנהר מלוה את המשורר משחר חייו, תקופת ילדותו ונעוריו עוברת עליו בקרבה אל הנהר, במשחקי ילדות על גדות הנהר ובו, היער הניצב מעברו השני של הנהר ומעבר לו מרחקים רחוקים, המגורים בקצה הישוב: מעבר מזה, בתי העיר ורחובותיה מעבר מזה, הנהר ואחריו היער, ואחריו האופק הבלתי נגמר. כל אלה מצטרפים לכלל תמונות ראשונות בפסיפס נגוהות של המושג התודעתי-העתידי "רחובות הנהר", מאוחר יותר תתלכדנה התמונות בנפש ותהיינה למסכת אחת, והן תוזכרנה רבות בשיריו. בצד הנהר, בקצה העיר קבע האב-האדמו"ר מקום מגוריו, כאן איוה לו מקום מושב, ומכוחה - במודע או שלא במודע - של החסידות הוא. הכמיהה להשיר מעל שכם נטל העירה על רחובותיה הצרים, המאובקים, המרופשים, על תגריה ותגרותיה, לצאת חוצה אל המרחב הפתוח, אל השדה והיער, אל האופק הרחב, משל החסידות באה עדיו הד קולם של גדולי החסידות בכל דור ודור כלום לא בא עד נפשו. כך, דרך משל, מתארים תלמידי ר' נחמן מברסלב את רבם:

"בכפר הוסיאטין זורם נהר גדול ועליו גדלים קנה וסוף הרבה מאד. והיה דרכו של אדמו"ר זצוק"ל שהיה לוקח ספינה קטנה ושט עימה בעצמו לתוך הנהר הנ"ל. אף על פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, אף על פי כן היה שט עימה עד אחורי הקנה והסוף, עד המקום שלא היו רואין אותו, ושם עשה מה שעשה בעבודת השם יתברך בתפילה והתבודדות" ¹⁰³.

וכן:

"היה רגיל לקחת סוס מבית חותנו ורוכב עליו לאיזה יער, ושם יורד מעל הסוס קושרו לאיזה אילן, והיה הולך לתוך היער ומתבודד ומתפלל. וכמה פעמים קרה שהסוס התיר עצמו וברח וחזר לבית חותנו, וכשראו אנשי הבית את הסוס נבהלו, כי אמרו שבוודאי נפל ח"ו מן הסוס..." ¹⁰⁴.

"וכמה פעמים ירדו עליו גשמים גדולים בעת שהיה ביער ואחר כך בא לביתו" (שם).

"וסיפר שבהיותו מתבודד באיזה מקום ביער או בשדה, כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו, ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר לגמרי".

והוא שמע את ניגון הטבע, את זמרת הארץ:

"אם היית זוכה לשכנע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשי"ת בלי שום פניה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום וגמול. כמה יפה ונאה כששומעים את שירתם, וטוב מאד לעבוד את ה' ביניהם ביראה" ¹⁰⁵.

"ואמר רבינו ז"ל שטוב הוא שיהיה לאיש כשר סוסים כדי שיסע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא, ושם ידברו ביראת שמים, ותהיה להם התבודדות וכו', כי שדה ויער טובים מאד להתבודדות" ¹⁰⁶.

ויכולנו להביא דוגמאות כהנה וכהנה. נציין רק כי הדברים מגיעים, כמו במירב עיקריה של החסידות, עד שרש החסידות, הוא הבעש"ט, הנה כי כן, הבעש"ט לאחר תקופת התבודדות בהרים וביערות שב וקבע לו כמקום ישיבה של קבע את העיר מז'בוז', הסיפורת החסידית מספרת כי נתנה לו משמים הבחירה בין כמה מקומות והוא העדיף את מז'יבוז' על פני האחרים וכל כך למה? על שום קרבתה לנהר. לסבר אוזנם של חסידים נאמר במקור הסיפורי כי "יש בה דגים" ¹⁰⁷ בשפע. אך אוזניו של תלמידיו ותלמידי-תלמידיו ידעה סוד פנימיותו של מעשהו: מה שהטה את כף המאזנים לטובת מז'יבוז' היא הקרבה אל הנהר, אל המרחב הפתוח בקצה גבול שבין מושב בני אדם החוצצים בעד הכוסף, כלום לא על אלה שר המשורר:

"הבט אל היער ולמעלה ממנו - העוף
ולמעלה ממנו - עגול הנגוהות, וממעל
לנגה - הכסף עולה, רק הכסף עולה
רק הכסף יכול ומגיע לשם אין בלתו" ¹⁰⁸.

וביער, מעבר לנהר, בין דקלים נשמעת שירת צפרים, תלמידיו מעידים בו ברבם הבעש"ט

"ואני שמעתי מאחד ששמע מאביו שסיפר לו זקן אחד שהיה בחברת הרב הקדוש מוהר"ר וולף קיציס ז"ל תלמיד הבעש"ט ז"ל שהיו במסבה אחת, אז אמר הרב מו"ה וולף בזה הלשון: "כל אלה הדברים שנזכרו ממרן האר"י ז"ל שהיה יודע בשיחת העופות ודקלים ואילנות ועשבים... כולם היו כמורי הקדוש הבעש"ט ז"ל..." ¹⁰⁹.

אף המשורר שת לבו להקשבה ולהתבוננות בהן עוקב אביו באהבה אחר מעוף הצפרים מעל צמרות העצים שביער הסמוך:

"הרבה כסף אלדמי היה באבי
לכן הוא ידע דומיה וניגון
ואהב בעיניו כנפי צפרים
ברצותן לעוף הן עפות להן...כך" ¹¹⁰.

מראה חסידים טובלים בנהר הוא מן המראות אשר לבטח ראו עיניו, הן טבילת שחרית הייתה מן הנהגות היסוד בקרב חסידים, לכשתימצי לומר, הרי זו ראשית צמיחתה של התפיסה הבשלה, המאוחרת, בדבר הקשר בין הנהר וההיטהרות. אמנם הנהר ההוא נהר גויי הוא אך כוח טהרתו מכוח הזיקה שבנהר הנוהר אל ארץ ישראל, הוא האופק הבלתי נראה (כאשר ידובר להלן). המשורר יאמר:

"ואנכי לנחל העברי אדדה לצנן
שתי עיני שדוו
מראות את הצלבים..." ¹¹¹.

כי ממורשת בית אבא למד כי החצר והנהר אינם אלא בבואה דארץ ישראל

"דמות יערם: הלבנון
אספקלר הנהרות-הירדן" ¹¹².

וכן:

"נולדו בנכר על גדות נהרות בבל, כנולדו על גדות ארנון וירדן, בסמוך למקום סנה" ¹¹³.

כלום כח-כוחו של הסיפור הבא לא הגיע עד האב-האדמו"ר והרי הוא מן הנודעים והידועים ביותר בעולמם של חסידים וכלום לא תרם תרומתו לבניינה של ראיה זו?

"כי אין שר החרף עליהו מולך..." ¹³⁵.

הרב הקדוש ר' יעקב יצחק ז"ל מלובלין נתארח פעם אחת אצל הרב הקדוש' ר' ברוך ז"ל ממיזיבוז, נכדו של הבעש"ט. בערב שבת נסע ר' ברוך לטבול בנהר לכבוד שבת, ולקח עמו במרכבתו גם את הצדיק מלובלין. בדרך נסיעתם היה ר' ברוך ז"ל מעמיק במחשבותיו הקדושות ועוסק בייחודים נוראים, ובדק את הצדיק מלובלין אם הוא מרגיש בדבר, כשבאו למקום אחד בשדה, שאל אותו הצדיק ר' ברוך:

- מה מרגיש עתה החוזה מפולין?
השיב הצדיק מלובלין:
- אוירא דארץ ישראל.
אח"כ שאל אותו:
ומהו מרגיש עתה?
השיב:
- בחינת ירושלים.
ועל שאלתו השלישית השיב:
מקום המקדש.
ובשעת הטבילה בנהר שאלו שוב:
- ועתה מהו מרגיש?
השיב:
- נהרא דאפרסמונא דכיא.
שמח בו הצדיק ממיזיבוז, ואמר כי אמנם חוזה נאמן הוא. קולע אל השערה ולא יחטיא ¹¹⁴.

כל התפתחותו הרוחנית של המשורר כוונה לקראת ראיה זו - זיקת הנהר והארץ, בלומדו "חומש" ב"חדר" למד על ארבע נהרות גן עדן המקיפים את ארץ ישראל, על מי המבול שלא יכלו לה לארץ ישראל ולא ירדו בה, על אברהם הבא מעבר הנהר אל הארץ, על יעקב השב אל הארץ ובוקע נהר בדרכו, על יהושע הבא לנחול את הארץ ולכובשה מידי זרים וראשית פעלו - חצית הירדן (ולימים, במלחמת העולם הראשונה, והוא חיל בצבא, יראה בעיניו מחזה זוועה על גדות נהר הסוה בעיצמו של קרב, מראה שלא ישכח ממנו לעולם. כלום לא צבטה בו אותה תודעה ראשונה של "חדר" כי הנהר הוא סמל לראשית קרב ארץ ישראל, ומה לו ליהודי כי ישתתף בקרב לא-לו ליד נהר לא-לו על כיבוש ארץ לא-לו למען עם לא-לו?!). ככל שלמד בינה במקרא כן ידע כי ארץ ישראל מתוחמת בנהרות למן הבטחה המפרשת הראשונה שנתנה מאת הקב"ה לאברהם אבי האומה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת", מה יכאב לבו כאשר ישמע מאוחר יותר בימי חייו כי זה חזון הארץ התגמד בעיני בני דורו כדי תחימת גבולות הארץ "ניר מזה ומזה לירקון עד כנרות וירדן" ¹¹⁵ בלבד, עד ירדן ולא מעברו, כנגדם יצא המשורר חוצץ, לירושלים יקרא: "הלל לירושלים בירת שתי גדות הנהר" ¹¹⁶ ולארץ יקרא "ארץ ירדן" ¹¹⁷.

אמירת "על נהרות בבל" שמעה המשורר קודם לכל ברכת מזון של עצת חול, נאמרת בעצב ובכאב לב. עיני רוחו השיאוהו אל גולי ציון הישובים בוכים אל גדות נהרות בבל ועיני בשר הראוהו נהרות גויים על גדותם שוכנים בני ישראל עתה, מני אז תמונת גלות נקבעה בתודעתו כישיבה ליד נהר גויי:

"מני נהרות בבל - כעת אלי נהרות בזה-דורנו
בין עגמת רוס וכבשן פרוט ויתר נחלי גלותנו
בכל אי נידח ושבי ערב עד נחל פרת בשכנותנו..." ¹¹⁸.

ולימים, כאשר תבאנה השמועות הרעות על השמדת יהודי אירופה והמשורר יהיה למקונן ומספיד, יבכה את יהדות אירופה הנהרגת ואת גבולות ההרג יסמן גם כן בנהרות:

"...אי אבי ואמי וזרעם
עם יתר קהלי מדניפר עד גדות ים אדיר
ומשם אל הרין ים מערב וכל נחל גויים" ¹¹⁹.

וכן:

"ומביט ליהודי הרקבים מן הרין אל הדניפר" ¹²⁰.

וכן:

"בקהילות ישראל מן הבוג על הדוינה נדדת" ¹²¹.

כך במימד הגיאוגרפי וכך במימד ההיסטורי:

"למן אברהם על הפרת ועד אבי על הבוג" ¹²⁰.

וכאשר נודעו אימי ההריגה לפרטיהם ונודע למשורר כי יהדות אירופה אף טובעה בנהרות אירופה ורבים הושלכו למוות בנהרות. הפכו נהרות פניהם, לא עוד נהר זורם בצהלה שוקק במימיו, כי אם "מי פחד", "גיא צלמות" וכאלה וכאלה ביטויים קשים, והמראה של יהדות טבועה אינו מש הימנו והוא חוזר בשירתו פעמים רבות עד למאוד ¹²², והוא שוקל וטורח, תר בלבו על מה ולמה הייתה זאת. תשובתו ניתנת במקוטעין אד מצטרפת לראיה מסכמת: על שהסתפקו בנהרות גויים תחת כמיהה אל נהרות ארץ ישראל, על שהסתפקו בחיי קטנות ולא הילכו בגדולות:

"על חטא שחטאנו לנחל ארנון וירדן
לכינרת אין הוד כהודה ולנוף מי-מרום
ששכחנום עם עגמת-יתמותם ונופם-העירם
כשבתנו על נהרות-בבל-הגויים-כחלום" ¹²³.

וכן:

"ביערים, בנהרות, בצדי דרכים, בנכר
...שם ביתן ושם גם קבורתן" ¹²⁴.

אמנם כן, יש בנהר מכוח ההטעיה, אפילו בשעת מותם תעתע בהם הנהר הגויי:

"יש זריחת דם בנהר ושאיבת מגנט - במימיו לבשר חי
הוא מגנט את החפצים בחיים
אלו שחצו את חשרת הנהר הזה -
שבים אל המים. יורדים ישר אל מעונות הדגים:
אבות, אמהות, ילדים..." ¹²⁵.

ולא עוד אלא שאותו כוח חזוני-כסופי היה אמור לרומם מבטם מאלה הנהרות ב"אספקלר-ירדן" אפילו עתה אחר השואה איננו עמנו:

"כי עכשיו, גם עכשיו אין אנחנו נסים
לכבות את עצמנו במימי נהרות
רואים נופים מעבר מזה בזיום - ואיננו נפתים
הננו יודעים את יפים, את חנם, את מגדם,
מה טעם שלוה - בין עצים בם: הם בנו נוגנים
ואיננו נפתים" ¹²⁶.

והגויים ישנאונו באשר הם עצמם אינם יודעים טעם כיסופים ליער שמעבר לנהר:

"ולא ידעו כסופים אל מעבר כברת אדמתם
הפורחת מזה ומזה לנהרם
אין לא ישטמונו גויים הרודים?!" (שם).

אשר על כן השבועה: "אנחנו באלה נהרות בבל לא נשוט עוד" ¹²⁷ ובכלל אלה הנהרות: תרבותם, ארחם ורבעם, נימוסיהם והליכותיהם: "כלוחות אספקלר-נהרות. שורצת חמה / ושורצים כוכבים וירח / מיונק ועד שב קבורינו לגדות הנהרות" ¹²⁸. לאמור, שמש, ירח וכוכבים מתאפסים כדי שרצים שורצים בנהר בו טובעו היהודים, ובאותו שיר ידבר על: "בטהובן ושופן נוגנים על פסנתר ועוגב / את שירת הנצרות: כל רחבה, כל כבדה בכל כוח", כאומר כל תרבותם הנאורה והנאצלת מוכיחה ריקנותה נוכח הנהר.

אשר על כן - ההבטחה: "לא נגור גליות ולא נלך שלוליות" ¹²⁹ להתרומם מחיי קטנות של פרוטות, אנו נדרשים שוב להרחיב מושג הנהר, נהרות איתן של גויים "שלוליות" הם לנו, ובמה נרחיב נהרות שלנו? - כאן שב המשורר אל צור מחצבת חוצב ממנה, אל בית מדרשה של החסידות. החסידות, למן הבעש"ט והלאה, מתוארת בפי אישיה-בניה כנהר, דימוי זה שלה ניתן למצוא בתקופות שונות של חיי החסידות ובמקומות שונים ורחוקים זה מזה, נסתפק בשתי דוגמאות: בדור שלישי-רביעי לחסידות, והיא כבר תנועה גדולה רחבת-ידיים ופרושה על פני מרחב יהודי גדול, הגיעה עת סיכום התפתחותה, וכך יתארה ר' זושא מאניפולי, אחיו של ר' אלימלך מליז'נסק, לאחר פטירת אחיו (בשנת תקמ"ו):

"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" (בראשית, ב', י') - התורה היא נצחית ומרמזת לעליונים ותחתונים לכל הדורות. "עדן" - הוא רבינו ישראל בעש"ט. 'נהר' - הוא תלמידו ר' דוב המגיד ממזריץ'. 'גן' - הוא אחי בעל נועם אלימלך'. וזה נהר יוצא מן העדן להשקות את הגן העיקר בתלמידיו. 'ומשם' - היינו מ'הנועם אלימלך'. 'יפרד והיה לארבעה ראשים' - אחד, הוא הרב הקדוש מלובלין. שני, הרב הקדוש מקוזניץ, שלישי, הרב הקדוש מרימנוב, רביעי הרב הקדוש מאפטה, ואין צריכים לרב זולתם" ¹³⁰.

ובדור שביעי לערך בתולדות החסידות, במלאת מאה וחמישים שנה לראשות החסידות כותב בשנת תרכ"ז האדמו"ר מקאפוסט (נכדו של בעל ה"צמח צדק" מלובביץ') לחסידיו כדברים האלה:

"הנה מימות התגלות הבעש"ט ז"ל בעולם שהיה בערך משנת תע"ח עד תרכ"ז משך ק"נ שנים שנמשך ההוא נהר דנהיר ונפיק מעדן ועייל לגנתא וכו' וכעת נפסק וצריכים אנו להיות מבחינת ספיחים, אוי ואבוי שבימינו פסק - איך נוכל לחיות בחשך כפול ומכופל הזה בעקבות דמשיחא" ¹³¹.

שונות הן התקופות בהן נכתבו הדברים. רחוקים זה מזה המקומות בהם נאמרו, זה בגליציה וזה ברוסיה, ובעיקר, תכלית שינוי בנימה, בזוית הראייה של הבאים לסכם מהלכה של החסידות, בדבר אחד השתוו - ראית החסידות כנהר שמוצאו נשגב - גן 'עדן', והוא זורם עד ה'גן' הוא ה'עדן' שעלי אדמות, הוא אור עליון שנגה על הבעש"ט מחולל החסידות. דימוי זה של החסידות לנהר על שום מה?

ראשית - על שום כוח הזרימה, הדינמיקה והפעלתנות המאפיינים את מהלכו של הנהר. ושתיים תוצאות לזרימה החזקה של מי הנהר: האחת, היא לוטשת להם ברק מראות ומכוחם ניתן לצפות כבאספקלריה בדמות שמים מעל ובדמות נופי גדות מצד זה ומצד זה: "את הכרח להיות כך זרומים / וראי לכל מה שנשקף / מן התוך מעל ועל צד" ¹³². כנגדם, מים עומדים, מתכסים בירוקת, נעכרים ומתעפשים ואין רואים מהם דבר, נאמר, אפוא, נהירת המים אל הים מנהירתם, מרבה אורם ¹³³, וכדברים האלה כתבנו למעלה. והתוצאה השנית, כוח הגריפה המקופל בכוח הזרימה, הנהר הזורם באון גורף עמו אשר נקרה על דרכו, עצם זר אינו משתכן בו אלא נמצא על גבי הנהר עד יובא אל הים הגדול. הנחל, לערמתו, זרמו מועט וקצבו איטי, יש בו אמנם מכוח ההשתקפות אך אין בו מכוח הגריפה:

 "וכי למים נדמינו ובטבע המים פנינו:
אם אבן נזרקה בם, נפצו כמראה נחלים
ושוב לשלמות הם שבים
להיות אספקלריה לכל בכל עת
אבל בעמק למטה, על קרקעם, כל אבן ואבן נמצאת
אף שאין עוד ביקום הזורק..." ¹³⁴.

לאמר, כח-צו הקיום הלאומי-יהודי מחייב הגלדת הפצעים ושיבה לתפקיד השליחות ההיסטורי: בבואה לעמי עולם, מתוכה יוכלו לצפות בפיסת שמים נשקפת על פני הארץ, אות ומופת חיים לשכינת ה' בעולם, כל פגעי גויים בנו על שום תפקידנו זה לא יוכלו לנו, אך בזיכרון הלאומי כל פרעותיהם שמורות וכל תחלואי גלות ונגעיהם אשר דבקו בעם שרידים ברובד עמוק שבו. כך בנחל שאין בו כוח כל הצורך לגרוף אבנים שהושלכו בו, אך הנהר בגאון-מימיו שוטף האבנים בזרמו. וכך גם נתפסה החסידות בעיני אישיה, היא ידעה לרענן בשטפה שטף עז, אמיתות יסוד של היהדות שנתאבקו-משהו בשל אורך הגלות ומאורעותיה-מוראיה: תלמוד תורה, תפילה, ציפית גאולה, אהבה ויראה, אדם ויקום, אדם וחברה, כהנה וכהנה. בשטפה העז גם גרפה עמה נכאי-רוח מעשי ידי גויים, זקפה קומת יהודי מחדש מול תרבות ועוינות גויים, רוממה קרנם של עמל כפים ועבודת שדה וכרם, שרה שירת הטבע, וכהנה וכהנה. המשורר מצפה שרוח עוז שכזו תקום, תזרום, תשטוף גם בדורנו, ובזרמה תגליד ותרפא מכות גויים בנו. אמנם גם זרימת הנהר מוגבל כוחה בהשוואה לכוחם של גלי הים הגדול, כוחות טבע חזקים יכולים לגבור על זרימת הנהר אך לא יוכלו לעשות כן לים:

"מטבע נהרות במישור ובגי
לקפא... ואפשר על הקרח לילך
אך לא כן הים: הוא שוטף והולך
ברחבות ורחקות וברב-פחד-עמקות...
כי אין שר החרף עליהו מולך..." ¹³⁵.

ומכאן קריאת המשורר - "רחובות הנהר" יש להרחיב את הנחל כדי נהר, ואת הנהר יש להרחיב כדי ים, לבל יקפא, לבל יהלכו על גביו. כיצד אפשרי הדבר? - בשיר אחר ניתן הסבר:

"אדנות החמשין האדיר אשר הויה על הירדן" ¹³⁶.

כאומר, הירדן הארצישראלי הוא לעולם אינו קופא, בהיותו נתון תדיר תחת שמש חמסין. הירדן זורם לעולם ואין מושלים על גביו, בכך גדול הוא מכל נהרות אירופה האדירים, בכך משתווה הוא לים, הקריאה ל"רחובות הנהר" היא, אפוא, קריאה לשוב לארץ אבותינו, רק שם נרפא מכל תחלואי גולה, נגרוף אבנים שהושלכו בנו. ושם לא יוכל הטבע החיצון למנוע בעד זה כוח הגריפה.

דימוי שני לנהר - ההתחתרות בקרקע. התווית אפיקי מהלך בתוך קרקע קשה וסלעית, ר' עקיבא, רועה צאן, ראה אבן שנחקקה בטפטוף מים ודרש קל וחומר בעצמו - קם והחל בדרך חיים חדשה. הבעש"ט מתבודד עם קונו במרחבי הטבע, ראה נהרות רבים של מים בדרכו, נהרות שהבקיעו להם אפיקים בקרקע עולם, עמד ודרש קל וחומר לדורו עמד וקרא: הבה ונחפשה דרכים חדשות בעבודת ה'. קריאתו של הבעש"ט מחלחלת בבית עולמה של החסידות, כך יאמר נינו, ר' נחמן מברסלב: