אורי צבי גרינברג

משורר בספירת האחדות הגבוהה

בנימין א. מרגליות

בעקבי השיר ב', העורך ד"ר י. ה. ייבין, ירושלים תש"י

ישנה משיכה נצחית של כל הדברים בכל השטחים בעולם לסגור את מעגל ערכיהם ולהוות

שלמות. ויש צורך לקלוף את כל הקליפות ולקדוח באיזמל מנתחים דק מן הדק מעבר מפולש

בכל הערכים כדי למצוא את אופן הסיום של מעגל זה, ולהצביע באצבע ולומר: הנה הוא, וזוהי

הדרך להגיע אליו. סיום זה חייב להיות המהות האלקית בה מצטמצמים כל הערכים, שבעולם

הנראה הם מפוזרים ומפורדים על פני השטח. בה ערכי הגוף והרוח, הדמיון והמציאות, הרגש

והשכל, העבר והעתיד וכל הערכים הנוגדים נמצאים בצמצום אחד.

מחשבת האדם הצליחה בעזרת ההגיון למיין ערכים אלה ולקבוע את הגבולות ה"טריטוריאליים"

שלהם על השטח, אבל לא הצליחה להגדיר ולהסדיר מהותו של צמצום זה. לעתים, בצינורות

הרגש של האדם, כשהוא זוכה לעליה, מזדכך ופושט מעליו את כל הלבושים מרגיש הוא באיזה

אופן לא מוגדר באחדות משלמת זו והיא מוחשית לו כגוף.

אבל משורר כאורי צבי גרינברג, שנועד לחיות במתח תמידי חזק כל חייו, מישיר מבטו ועובר את

כל הלבושים, רואה תמיד אותה נקודת הפלא שהיתה חשופה לפני הפרודים:

כי קיללני אלהי ביתרון חושים והסתכלות וראיתי ההיוליות מעבר למשוכלל,

ואת הלוח שבמוצק, את הסדק שצריך להיות - -

 (ממעמקים", הגברות העולה ט')

ומשום כך הוא חותר בידיעה לאותה השלמות ואומר:

כך חותר אנוכי לנקודת הפלא: לקרקע-הנפש-הדם-והבשר,

שספיר הידיעה במיפלשי מעשיו - -

 ("המנוס האחרון", שם ל"ב)

ובכח השיר, זה המגיע למקומות הגבוהים שאין המחשבה הפשוטה יכולה להגיע אליהם, יש

לו מגע מתמיד באותה נקודת פלא, משם הוא קולט את הקולות הגבוהים המוצאים את ביטוים

בכל בנין השירה שלו: בשיריו הליריים, בשירי היעוד והקטרוג ואף בכלי הביטוי גופם. וכך קמה

לפנינו אחדות שלמה שאינה ממין הפשרה שנוצרה על השטח - אלא ממין האחדות הבראשיתית,

כשהעולם היה עדין "תוהו ובוהו... ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

המשורר חי באירופה בתקופה הקשה שאחרי מלחמת העולם הראשונה ועבר את כל המשברים

שעברו עליה. אבל כשם שעם ישראל - בדומה לזרם הירדן בכנרת - עבר בתוך ים הגוים ואימי

הגולה, חי בתוכם וידע בכל זאת לשמור היטב על עצמותו כי ינק מחזון יעוד עתיק - כן עבר גם

המשורר בתוך ים קרעי הנפש הללו שהיה בזמן ההוא בעולם, הכיר אותו ואת כל הכאבים הצפים

בו ושר אותם, אך נשאר תמיד שלם ומזוכך. לא דבק בו שמץ מקרעי נפש אלה. שירתו שלמה

מבפנים ומבחוץ ואין בה מלבטיהם של אנשי הרוח בתקופה האחרונה.

יש על השטח מאז ומתמיד התנגשויות בין כל הכחות. ובמלחמה זו בולטים כנוגדים במיוחד כחות

הגוף וכחות הנפש. היו כאלה שבזו לגוף, לכאביו, לתאוותיו וליצירי כפיו, ניסו לדכא בכל הצורות

כל רגש גוף, או שניסו להסיח את הדעת ממנו ומדרישותיו. והיו כאלה, מסוכנים יותר, שהתעלמו

מהנפש ומגילוייה בכל הצרופים. אורי צבי גרינברג רואה את הגוף ואת פלאיו, את מאוייו וסבלותיו,

מביט בו בעינים מישירות וגלויות ואינו רוצה לדכא אותו, כי הוא אחד הערכים שיש לו גילוי רב עלי

אדמות וקשור הוא לספירה בה כל הכחות מנגנים יחד בהרמוניה. ומשום שהמשורר קולט את

הקולות מספירה זו, אין הוא מתעלם ממנו, להיפך:

אל תשיר מהוד השמים, אמור מן האדם החי על קרקעות:

הבשר, הדם, העצבים, והסחוסים, העור.

הבגד, הלחם, המים, הבית, הכלים.

האשה, הערש, התינוק הטוב בקטנותו.

הקרקע, הברזל, הפנס, המכונה, ההגה.

("חתוך וצווי", שם ו')

ויחד עם צלילי הגוף נשמעים בבהירות ובצלילות צלילי הנפש. ובדיוק כשם שהאדם הוא אומלל

ח"ו כשחסר בגופו אבר כל-שהוא, באותה מדה אומלל הוא כשיש פגם בשלמות נפשו:

עומדת זו הנפש באם העולם כמו כברה והקדרות מסתננת בנקביה ואין ישע,

כי אפסה זו היד שהיתה סותמה את הנקבים כפצעי אנוש המתרפאים

באור אמונת אלהים, שהיא כקשת הגוונים,

עת הנפש אספקלריה להשתקפות המאורעות.

("משא אל אירופה", שם כ"ז)

סעיפי הצומת הגדולה של כחות הגוף והנפש הם ההגיון והדמיון ופאורותיהם. המחשבה הרגילה,

השטחית. מוצאת ניגודים בין שני יסודות אלה. רגילים לציין אדם מסוים כאיש הדמיון - ואחר

כאיש ההגיון, ויש, בלי-ספק, על השטח ניגוד תכונות ביניהם. אך בספירת הצמצום הגבוה של

עולם הערכים הם משלימים זה את זה. הפרוד ביניהם קיים על השטח בלבד.

ומשום שדמיון יש, נכסף, המגשר ומקשר

אי אפשר לאפשר

והשכל הטוב מלווהו בכל דילוגיו:

מגמא מרחקים אתו יחד - לבל יכשל:

ומנחהו לעקוף מהמורות ומקומות אין מוצא;

והוא שבוחן קרקעו לבסיס ולמד...

 ("בהגיענו לשם.... לבבות דומיה". הארץ)

הנגוד הוא אחר - בין הגדול והקטן, בין זה שיש בו מאור עליון ובין זה שאין בו ניצוץ זה, בין

"השכל הגדול" ובין "השכל הקטן". השכל הקטן הוא זה שעל השטח, שאינו קשור ביסודות

הדברים, הוא פעוט ודל, ובחינתו היא בחינת "אפרוח רופס":

השכל הקטן, שכל הכופר וחשבונו, שכל המאכל והריוח,

אינו יודע מוצא מעבר לסכום ספרותיו וכרעי המיטה,

 ("עם שחר הדעת", שם)

והשכל הגדול הוא זה הקשור בנקודת הפלא, שבה מצטמצמים כל הערכים. הוא קרוב למקור

ובחינתו היא בחינת נשר, נשר הדעת:

השכל ההוא... הגדול, הכנף-בנגוהות,

השליט העליון, המולך גבוהות

- - אני שר אל עמי: זכור נשר

הדעת, יושב בקנו כשנכח... זכור: נשר!

 ("שיר השכל הגדול", לוח הארץ תש"ח)

באותה נקודת אחדות מאוחדים כל הכחות. לא הערכים בלבד, אלא גם הלבושים שלהם:

הדימויים וההשוואות, שאינם על פי תפיסה זו כלי שימוש חיצוניים אלא חלק בלתי נפרד מעצם

הערכים הגשמיים והרוחניים. יש בהם התכונות שישנן למושגים אותם הם באים לשמש. יש בהם

הגשמה בממש של ערכים מופשטים, כי אין הם משמשים לבוש לרעיון בלבד, אלא הם עצמם

נושאים בהוייתם את טיב המושגים אותם קולט המשורר: "לא רגש הכאב, אלא הוא הוא. הממש"

(הקדמה ל"אימה גדולה וירח").

הערכים והביטוי להם יחד מהווים את הגוש הגדול של השירה הזו, שבכח הקשר הגבוה למקורם

של הדברים מהווים ביטוי חזק ברור ומוחש.

לשם הארת הרעיון, ולו אף בקרן אור אחת נקח לדוגמה כמה מן הדימויים: כשהמשורר מדבר על

עצב אין הוא מהווה בין רגש הבא מתוך מצב הרוח המיוחד של האדם מבחינת: "עצוב לי... סתם

ככה", אלא מהווה גוש גשמי שהקורא מרגיש בו בגוף. הוא אומר:

והשליט בקוטב הוא: שור העצבון,

שעלה למלוכה לפני הרקבון;

הוא ניגד אצלנו עד אל המצחים

ומלך פאר ומלחך עילבון

ומוחק בשפתיו סימני הליחוך - -

 ("אנקראון על קטב העצבון", י"ז)

ויש בביטוי הזה מימוש של הרגש הערטילאי. שימו לב אל התחושה הקשה שבנגיעת שפתי השור

העבות, השעירות, במצח; אל הרגשת ליחוך הפאר בממש, בגשמי.

או ניקח, לדוגמה, דימוי אחר. המשורר אומר על חייו:

זוהי ספינה שתורנה תוקע קצהו בחמה

וסוחב הכבשה הזו אל אשר הוא כוסף

 ובספינה יש כלים המנגנים ואבנים שואבות.

שועלי געגועים השבעים, אדומי העורות - -

 ("מהלך", הגברות העולה ה')

געגועים אינם רגש ערטלאי, צליל יפה בהרגשות האדם. הם יש בממש, אלא שלבושם הוא דק

מאד ומתקרב למופשט. יש בפעולת המשיכה של אבן השואבת מסוד געגועים של גופים רחוקים

הנמשכים זה לזה. אבל אין בפעולה זו כל הגעגועים. הגעגועים מורכבים יותר ולבושיהם עדינים

יותר. יש להם צבע, ויש להם דמות. ודמות זו מתלבשת בשיר ב"שועלי געגועים השבעים, אדומי

העורות", וכל אדם יכיר בדמויות אלה את געגועיו הוא.

עולם-דימויים זה מורכב מאד וקשה לנתחו, אבל אפשר להקשיב לצרוף המלים אצל המשורר

ונכיר בו את המקור שממנו בא, נכיר שהוא בא מאותה ספירת-אחדות שממנה קולט המשורר,

יחד עם עצם המושגים והרגשות גם את ההגדרה המדויקת להם.

בשירת אורי צבי גרינברג, כנאמר, לא דבק שמץ מהלבטים הרבים של כל אנשי הרוח בתקופה

ההיא. לא מפני שהוא הסיח את דעתו מהם, או לא הרגיש בהם; אלא מפני שנפשו עמוקה יותר

בשרשה ומגיעה ליסודות. משום כך מעלה המשורר מתוך סבך רגשותיו של האדם את הרגשות

היסודיים ביותר: אמהות, אהבה לאם ויראת אב, אהבה לאשה, קשר לבית וצער התלישות.

כהרגשת אדם עמוקה ושלמה בתכלית, הטבועה בכל טיפת דם שבו, שיש בה מסוד חיים וסוד

כיסוף, תופס ממילא היחס לאם מקום רב מאד במקהלת הערכים שבשירתו. יש סוד ביצירה,

האדם הנולד הוא אבר גשמי מבשר האם החי. רגש הבן הנאחז עד כמה שהוא יכול בגוף האם,

וכמוהו דבקות האם בבנה, קיימים מעבר לכל חכמה ולכל הידיעות הרציונאליות. הם בחי ובמדבר,

ובשטח זה אין הבדל מהותי ביניהם. הם מהוים בחיי האדם רגש ראשוני אדיר: ובכל תקופותיו, מן

הינקות דרך הגברות ועד למות יש בכל עצב שלו מטעם המרורים של הקרע הגשמי מגוף האם.

לאדם תשעה חדשים מאושרים בתוך גוף האם וכחלק ממנו, וכשהוא יוצא לאויר העולם, הוא

בכאב ובדם מן החי. מאז מתחיל סבלו בכל חייו עד למות:

אהה, כי נגור ירחי-דבר רק תשעה

בבטן אם, ובזרמי דם נצאה

אל אימת זה הקו בין תמול ומחר

("אנקראון על קטב העצבון", כ"ד)

ומשום שישנה תלישות מגוף - יש צער וכאב. ואז מרגיש האדם המגודל בגוף ולבוש בלבושים עד

כמה חסרה לו, כבילדות, האם וכל מה שיש בידה לתת:

אין אמא בקוטב, שתשאל לבשרי ההומה. (שם, ס"ה)

ובשיר אחר:

התזכרו, אחים, האשה האחת קראנו לה אמא, כמדומה,

התזכרו, תזכרו: ילד מתהלך ואמא לו תקרא: יקירי - -

("באלף הששי", אימה גדולה וירח 14)

זהה להרגשת תלישות הבשר הזו, או נכון יותר, חלק בלתי נפרד שלה היוצר אתה יחד תרכובת

חזקה ועמוקה שאין להפרידה, היא הרגשת הנפש שנתלשה גם היא ממקורה הגבוה, מאלהים,

ונעזבה כל כך מיום שהאדם זנח את אלהיו, - מיום שמחשבת האדם יצאה מילדותה השלמה

במאוייה, בשמחה וצערה, ואת מקומה תפסו הידיעות והכפירה שבאו ועלו מעל לגדות ישותו

של האדם והכו את מאויי לבו, והוא נשאר עזוב וחסר ישע כעוור:

אך יש שגם תשט, אבי מלכי, ובנך ייעגן

ונמשלתי לעוור המקולל שהקיץ מחלומו:

כמוהו אקדם ימותי הבאים ואלך

אל תהום הלא-נודע בחיי, כעוור לתהומו.

 ("אנקראון על קטב העצבון", ע"ו)

אם נצרף את היסודות שמנינו בתפיסת עולמנו של המשורר נגיע ממילא למסקנותיו ונבין את

רעיונו המרכזי, את רעיון מלכות ישראל. עד עכשיו דובר על גורל האדם, מהותו וכיסופיו בתפיסת

עולמו. אבל האדם אינו חי כיחידה בודדת בעולם: מלבד קשר הגוף למקורו שבשר האם הוא

ביטויו המוחש עלי אדמות, וקשר הנפש לספירה הרוחנית שלה - קשר האדם מבחינה רחבה

יותר, במולדתו ועמו. ההבדל בין כיסופי הגוף היחיד להסתעפויותיהם ולבין כיסופי עם הוא הבדל

של כמות בלבד ולא הבדל של סוג, אלה ואלה מתכת אחת הם ויש בהם אותן התכונות. בתוך

מולדתו ועמו חי האדם את חיי הרוח והגוף שלו, עם שמחה שבהם וצער שבהם, כחלק קטן מן

העם הגדול. מולדת האדם היא הקרקע ממנו ניזון גופו והנוף, הנוף הגשמי ונוף הרוח של אותה

ארץ ואותו עם היושב על האדמה. מהם ניזון שירו. יש בגורל גוף האדם הקשור לעמו ולמולדתו

מגורל עץ הנטוע בקרקעו; ובדרכיה היא - ניזונה וצומחת גם רוחו של העם מאדמת מולדתו ונופה:

ובאמנה: הננו כעצים שרשם כאן... גורלנו כמותם:

בשמחת לבלוב; במתן פרי: בהיותם בול; במותם

בידי הכורת... כמוהם בסוד יער, כן אנחנו בסוד עם.

----------------------------------------

פה יצקנו ניבנו הטוב למיטב מחשבות,

מור ויין באלף השיר ללבלוב אהבות.

("שלש מקהלות אומרות שיר", הארץ)

וכשם שהגוף והנפש הם מהות אחת בחיי אדם יחיד או בחיי עם שלם, כן גם לדמיון ולמציאות

יסוד אחד. שניהם קשורים זה בזה משלימים זה את זה:

תאומים החלום לבהקיץ, כמעט שאין הבדל:

זה-מזה-ניזון ודא-לדא-חובק

ולשניהם קרנים באמצע הזמנים

 ("חתוך וצווי", הגברות העולה ו')

ולכן גם באה המסקנה הברורה:

אמן: הדעת תופסת מה שתופס הדמיון.

 ("בכתב המכוה", ספר הקטרוג והאמונה ס"ה)

יסוד נוסף בתפיסת המשורר הוא היחס בין השכל והרגש, חכמת הלב או חכמת הנפש. המדובר

הוא על השכל הגדול, ולא על השכל הקטן המשמש "לעסק יומו של רוכל", כדבר השיר. גם כאן

אחדות בעמקם של הדברים. איש השכל הגדול קרוב בשורש נשמתו לאיש הרגש הגדול, - יותר

מאשר לאיש השכל הקטן. כי גם השכל והרגש, כמו הגוף והנפש, משלימים זה את זה ביסוד נפש

היחיד. והוא הדין ביחס ליסוד נפש העם.

אך הלב והנפש חובקים בחמימות את השכל הקר כמגנט השואב:

הם יחד כעץ השתול אלי נחל.. דמעות, וענף;

והעץ הענף נותן פרי, שמבו ניזון עם בהמשך.

ואין שור היאוש בשדה תבואותיו מלחך....

 ("כמה גיל כמה כאב", חרות)

אם קבלנו את החוק של אחדות גופו ורוחו של העם המצטמצמים במולדתו, ואת אחדותם של

החלום והמציאות, הרגש והשכל, באדם יחיד ובעם בכלל - נצעד הלאה ונוכל להתקרב להבנת

השקפתו של המשורר על עם ישראל, צרכיו ומאוייו: מתוך סבך הרגשות של האדם במאה

האחרונה עולה הרגשתו הפשוטה ביותר, הרגשת התלישות מן המקור. האדם היחיד נתלש

ממקורו הפרטי, מבשר האם, מביתו ומהספירה הרוחנית שנשמתו היא חלק ממנה - ועם ישראל

נעקר ממולדתו ונופה, שגופו ונפשו נזונו מהם. ואין תקנתו אלא בחזרה אל הקרקע; ולכן אומר

המשורר:

מכל המסובך והפתלתול, מתשבורת כל הקוים,

יוצא חד כקו הסכין, קו הישר: קרקע עברי,

סף נובע לו הנילוס והלבנון לו המוצא - -

 ("אתערותא", הגברות העולה י"ט)

אחרי קילוף הקליפות שנתגבבו זו על גב זו במשך הדורות על הויתו של עם ישראל והעלימו את

שורש נשמתו, מוצאים אנו את העובדה שעם ישראל נשאר שלם בנפשו על אף סבלות הגולה

האיומים ותנאיה הנוראים. חלומותיו העמוקים הנם חלומות של כל עם נורמלי. הרגש הראשוני:

שאיפת כל אדם ועם להתחבר למקורם, ולהתקשר לאדמה ממש, עליה יוכלו לשבת וליצור - קיים

בעם ישראל, חי וחם בו. רגשותיו אלה לא התנוונו, ולא היו לחלומות מופשטים על איזו מלכות

שמים ערטילאית. חלומותיו מוצאים את ביטוים ופתרונם בנתונים הקרקעיים שבארץ האם, ארץ

ישראל, במסגרת של "ירושלים של מטה":

אנחנו רוצים את חיינו לראות עם חופים וסיפים.

לדעת גבולינו היטב ואת כל ההיקף של הכוח!

כך וכך מידות ארץ,

כך וכך מידות שחק,

לא יותר, לא יותר;

 ("בקץ הדרכים עומד רבי לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם", הארץ)

ומשום שהעם בריא בשורש נשמתו לא הפך לעבד והוא שונא את הגויים והנצרות שנאה שלא

באה, אמנם, לידי בטוי מעשי, אבל חילחלה בכל בן ישראל, כקטן כגדול בעבור כל העול שנעשה

לעמו, לכל אחד מעמו. זוהי שנאה של אדם בריא נפש וגוף לרוצח ביתו. העלולה להיות לזעם,

ובבוא הזמן - לכח גוף בממש.

נוסף על היסודות שישנם בכל עם, י