תמונות     מאמרים      ספר הקטרוג והאמונה        פעילויות     אתר הבית

מתוך ההקדמה של דן מירון לספר 'בעבי השיר' (מוסד ביאליק 2007)

‏אורי צבי גרינברג טור מלכא ( 1896-1981) היה מראשי המדברים בשירה העברית והיידית במאה העשרים, ממפלסי הדרך למודרניזם בשתי הספרויות היהודיות, מסאי ועיתונאי פורה, ממנהיגי התנועה הציונית הרביזיוניסטית מיסודו של זאב ז'בוטינסקי (החל ב- 1930), ומורה הדרך הרוחני של חברי המחתרות האנטי-בריטיות של הימין ‏הציוני.        I

‏אורי צבי נולד בביאליקאמין, עיירת הולדתה של אמו סמוך לגבולה המזרחי של גליציה, שנכללה באותם ימים בקיסרות ההאבסבורגית, נצר לשושלות חסידיות רבות תהילה, הוא נהג להזכיר שלושה 'אבות' שהדריכו אותו בדרכו הרוחנית והיצירתית: ‏רבי ישראל מריז'ין ('הצדיק המלכותי'), שממנו ירש תחושה של עצמאות וערך עצמי; רבי מאיר מפרמישלאן, שממנו למד את ערך העניות והסגפנות; ומעל לכולם - רבי אורי מסטרליסק ('השרף'), שעל שמו נקרא, רבי אוריאל (המתואר בסיפור 'הנידח' של ש"י עגנון) היה הצדיק אשר סחף את גליציה היהודית בראשית המאה הי"ט אל תחת כנפי החסידות בעוצם התלהבותו, במזגו הלוהט ובדבקותו הגועשת.

‏בעודו ילד קטן עבר אורי צבי עם משפחתו מביאליקאמין ללמברג (לבוב), הבירה המחוזית של גליציה המזרחית. האב, הרב חיים גרינברג, איש מופנם, שקוע כולו בלימוד ובעבודת האל בנוסח החסידי, התפרנס בדוחק כמורה הוראה. המשפחה הגדולה (אורי צבי היה הבכור והבן היחיד, אחריו נולדו שבע בנות) חיתה חיי עוני. האם, בת שבע, היתה אישה פעלתנית, חריפת שכל וחמת מזג, נתונה למצבי רוח מתחלפים, ולעתים מרירה ומטילת מרה, אבל תמיד בעלת נוכחות אנושית רגשית רבת עוצמה. היא השקיעה השקעה רגשית עצומה בבנה הבכור והאהוב, אף כי לא פעם היו היחסים ביניהם מתוחים, והייתה הדמות הנשית המרכזית בחייו. כשהתאהב כאיש צעיר בנערה שפרה פ', בתו של האופה השכונתי, ונשבע לשאתה לאישה, מנעה האם את נישואיו עמה. אורי צבי לא נרפא ממשבר רגשי זה בחייו, ובמובנים מסוימים גם לא התגבר על הפרת נדר האהבה שלו; מה גם שהנערה החולנית מתה בצעירותה, ולפי דבריו, ממש בליל חופתה לפני שנמסרה לרשותו של החתן האחר.

‏‏בילדותו קיבל אורי צבי חינוך מסורתי של תורה, תלמוד, מדרש ופיוט. בבית, שהיה ספוג אווירה חסידית עמוקה ומיסטיקה זוהרית, חונך באורח חיים של דבקות דתית. הוריו לא הגבילו את התעניינותו בתרבות היהודית המודרנית ולא הטילו עליו איסורים בעניין זה. וכשהחל בגיל צעיר מאוד לקרוא את הספרויות העברית והיידית החדשות, ועד מהרה לכתוב שירה בשתי הלשונות, לא כיהו בו. הוא אף הורשה ללמוד לשחות, לרכוב על סוסים, ופיתח כוח גופני רב. בהיותו בן ארבע עשרה וחמש עשרה, בעודו עוטה קפטן חסידי לבן ומעוטר בפאות בגון אדמוני לוהט, החל לבוא בקהל הסופרים היידים והעברים בעיר מגוריו. 

למברג היתה באותם ימים מרכז תרבותי משני, ופעלה בה קבוצת משוררים יידים צעירים, חניכי התרבות הספרותית הגרמנית והפולנית. מעיר זו יצאו לימים משוררים חשובים, דוגמת משה לייב האלפרען, מלך ראוויטש ומלך כמלניצקי. הקבוצה פעלה  ‏בהדרכתו של המשורר הוותיק שמריהו אימבר (בן אחיו של נפתלי-הרץ, מחבר 'התקווה'), משורר רומנטיקן שכתב שירים ליריים קצרים ברוח היינריך היינה, הקפיד מאוד על השלמות המוזיקלית של הטור השירי, ותבע מ'תלמידיו' דיוק, צמצום ומבע לירי מאופק של הלך רוח. אורי צבי כתב באותם ימים שירים קצרים ביידיש ובעברית, שהיו טבועים בחותמה של ליריקת הלך הרוח המעודנת והאלגית, וזכה להכרה מסוימת של הסביבה הספרותית שפעל בה. בשנת 1912 ‏, בהיותו בן שש עשרה בלבד, החלו שיריו להידפס בכתבי העת המקומיים, כגון 'דער יידישער ארבייטער' ו'סנונית'. ביידיש נמצא לו עורך חסד, מבקר התאטרון היידי ועורך העיתון המקומי 'טאגבלאט', צבי ביקלס-שפיצר, שהתרשם משיריו ופרסם אותם בעיתונו. באותו זמן סייע לו הסופר העברי גרשום שופמן, ששהה באותה תקופה בלמברג, ובתיווכו הגיעו שיריו העבריים של אורי צבי לידי יוסף חיים ברנר בארץ ישראל וזכו לפרסום בכתבי העת שיצאו בעריכתו. עד מהרה נפתחו לפני המשורר העלם שעריהם של כתבי העת הספרותיים המרכזיים בני הזמן. בשנים 1914-1913 ‏ הופיעו שיריו העבריים ב'העולם', שבועונה של ההסתדרות הציונית העולמית, וב'השילוח', הירחון הספרותי העברי החשוב של התקופה.

‏שירתו המוקדמת של אורי צבי גרינברג בעברית וביידית מצטיינת ברוך אלגי ובעידון מוזיקלי, ומועטים בה הגילויים של חדשנות או של אישיות שירית ייחודית ונועזת. למען האמת, קשה לנחש על פיהם שכאן עושה את צעדיו הראשונים משורר, העתיד בעוד פחות מעשור לזעזע את אמות הספים של השירה היידית והעברית כאחת. השירים, רובם קצרים, כתובים בבתים מרובעים, במשקל ובחריזה (העברים שבהם, כמובן, בהברה ובהטעמה האשכנזיות השליטות), ושזורים במחזורים המלוכדים על ידי הלך רוח, מציגים דובר מעודן, חולמני, ועל הרוב מלנכולי. מתוארים בהם נופים רומנטיים של נהרות ואגמים אפופי אדמומיות שקיעה, .ומופגן בהם מזג עצור, מדוכדך ופסיבי. למעשה, אין בידי הדובר של השירים להסביר ולהאיר את מקורות 'צער העולם' שלו, המתגלם תכופות בסמלים של סירות או אוניות שוקעות במקווי מים רגועים, ללא כל פשר. הנימה האלגית, יותר משהיא באה לחשוף את מקורות הצער (זרמי התחתית הסוחפים שהטביעו את כלי השיט), הריהי באה להעלים אותם, לפרוס שכבה רכה, מבודדת, בינם לבין תודעתו של המשורר. כדי להגיע למילוי ייעודו השירי יצטרך המשורר לסלק מעל שירתו את השכבה הרכה הזאת ולוותר על העגמימות הנחה השורה בהם.

‏‏באוגוסט 1914 ‏, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, היה אורי צבי כבן שמונה עשרה, ולפי חוק הגיוס המקובל בצבא האוסטרו-הונגרי עדיין לא היה חייב גיוס. הוא הוסיף להתגורר בבית הוריו ולכתוב את שיריו הנוגים-הרכים. עד מהרה נכבשה עירו בידי הצבא הרוסי הקיסרי, ועדיין לא בא שינוי ניכר בחייו או בשירתו, שגוללה עתה לפני הקורא נופי שדות פוריים שכתמי הדם שנשפך בהם עברו אסתטיזציה אלגית והם נראו כפרחי אודם. אולם בקיץ 1915 ‏ 'שחרר' הצבא האוסטרי את למברג מן הכיבוש הרוסי, וצעירי העיר (רבים מהם יהודים) גויסו במהירות, נשלחו לכפר בהונגריה לשם אימון של שבועות מספר והוטלו בחיפזון אל החזית הסרבית. אורי צבי היה בין המגויסים. עד מהרה מצא את עצמו בשוחות החזית, שגשמי הסתיו הפכו אותן למקווי בוץ. מדי פעם היה מעורב בהתנגשויות עם האויב. הוא מילא את חובותיו הצבאיות בנאמנות, וגם כוחו הפיזי עמד לו בהתמודדות עם המציאות החדשה שהוטל לתוכה. בשוחות ובין הקרבות כתב שירים, שעדיין לא חל בהם ‏‏שינוי מהותי. אמנם בסדרת שירים שכתב עתה ביכתה אישה צעירה את אהובה המת, חייל שנהרג בקרבות, אך ללא התפרצויות של צער או זעם, בבתים מרובעים מוזיקליים, שבהם נשמר הלך רוח אלגי מאופק. הוא שלח את הסדרה החדשה לצבי ביקלס-שפיצר, והלה, ללא ידיעתו, צירפם לשיריו האחרים שכתב קודם לכן, בעודו בלמברג, והוציאם לאור בקונטרס קטן. זהו ספר שיריו הראשון של המשורר, תחת הכותרת 'ערגיץ אויף פעלדער' (אי-שם בשדות), בלמברג בשנת 1915. המשורר הצעיר הופתע כאשר ביום סתיו גשום אחד, בשובו ממילוי חובותיו הצבאיות, כולו טבול ברפש, קרא אותו אליו הרב-סמל ומסר לו חבילה של דברי דפוס. כשנודע לרב- סמל שאלה הם קונטרסי שירה שנכתבו בידי החייל העומד לפניו, הצדיע לפקודו - אות הערכה של איש שחונך לכבד את המילה המודפסת ואת הספרות היפה.

הצבא האוסטרי הכין עצמו למתקפה רבתי על המורדים הסרבים, שנועדה להכניע את המרד ולכבוש את בלגרד, בירת סרביה. לתוך מתקפה זו, שהיתה כרוכה בחציית יובלי הדנובה ובקרבנות רבים, הטיל הצבא את כל עתודות החזית הדרומית. אורי צבי היה בין החיילים שנשלחו למשימה הקטלנית וחצו את נהר הסווה (יובל של הדנובה) על גבי אסדות. חיילים שעמדו סמוך אליו נהרגו בכדורים מטווחים היטב מן העמדות הסרביות המבוצרות שעל גדת הנהר שמנגד. הם נפלו תחתיהם אל תוך מי הנהר כשדמם נוטף, ועל גוויותיהם צעדו החיילים הבאים. במהומת ההתקפה מצא עצמו אורי צבי ניצב אל מול עמדה סרבית מעוטרת בתיל מחושמל. מגיניה נהרגו בהתקפה, תוקפיה נתלו מתים על גבי התיל, ראשם שמוט כלפי מטה ורגליהם ומגפיהם שחוקי המסמרים מזדקרים כלפי מעלה. כאשר השמים המעוננים התבהרו במקצת, וירח כסוף שפך את אורו על רגלי המתים והפיק זוהר שלא מן העולם הזה מן המסמרים השחוקים, התנסה המשורר בחוויה מזעזעת שרושמה לא הרפה ממנו כל חייו והוא חזר אליה בשירתו עשרות פעמים. זו היתה מעין ,אפיפניה (התגלות, הזדהרות) שלילית. האל עצמו גילה עצמו כביכול בערמה המוארת של הגוויות, ו'חשמל' את חיי המשורר ב'אימה זורחת'. זה היה אחד המקורות הראשיים של החזון המודרניסטי האימתני שמצא את ביטויו בשירת אורי צבי גרינברג בשנות העשרים והשלושים ואף בשנים שלאחר חורבן יהדות אירופה. העולם הריק - לאו דווקא מנוכחות האל, אלא מרחמיו ומהשגחתו - נעשה עולם שבו האימה הגדולה מתקשרת בירח, והזוהר הכסוף של המאור השמימי מתקשר באדישות קוסמית לכאב ולפגיעות האנושיים, בתכריכים ובמוות.

‏אחרי כיבוש בלגרד ועד תום המלחמה שירת אורי צבי בחיל המשמר ששלט בסרביה. הוא שימש פקיד צבאי (נעשה שימוש בידיעתו את השפה הגרמנית) ואף השתתף במשלחות פרשים, שדהרו לאורכה ולרוחבה של הארץ לפקח על השקט בה. במהלך עשייה זו התוודע היטב לעם הסרבי, לאורחות חייו, למוזיקה העממית שלו, וגילה בעצמו אהדה גוברת והולכת לעם זה ולשאיפות העצמאות שלו. ממנו למד שכאשר השאיפה לחירות נעשית נחלתו של עם שלם, אין כוח בעולם שיוכל לדכאה. במסעותיו הניע לכפר דולצ'ינה, שבתחומה של אלבניה, אשר בבית העלמין שלו טמונה ללא ציון גופתו של שבתי צבי המומר. בדגלו את נשקו על פני משטח הקברים, הציג עצמו לפני 'משיח שקר' זה כמי שמוצא קשר בין שורש נשמתו ובין ‏הנשמה הגולה של המשיח מאיזמיר.

‏בתוך כל אלה המשיך אורי צבי בכתיבתו היידית ובמידה פחותה גם בעברית, שהתמזגו בה עתה שירה ופרוזה. הוא כתב מעין יומן או פנקס שבו נתן ביטוי לחוויות המלחמה. הוא אף כתב סדרה של סיפורים ליריים קצרים שבהם האיר את מגעיו עם בני העם הסרבי. החידוש העיקרי ניכר ביומן המלחמה, שבו התגלו אולי בפעם הראשונה העוצמות שהיו עתידות לפרוץ בשירתו בשנת 920 ‏ו. אמנם, היומן עדיין משקף את האישיות הפסיבית-האלגית של השירים הליריים, אבל אישיות זו נחשפת עתה לזוועות חזית הסווה של סתיו 1915. היא מביעה עצמה ברצף אימפרסיוניסטי של משפטים קטועים, המשקף תודעה המומה, בלתי מסוגלת לחבר את הרשמים הניתכים עליה מכל עבר. אורי צבי האקספרסיוניסט עדיין לא נולד כאן, אבל דווקא משום הקיטוע, ההתרכזות הקצרה בקטעי מראות, בצבעים ובקולות, מוסר היומן, לעתים בעוצמה מהממת, את אימת ההוויה של החזית. יומן המלחמה הזה הוא ללא ספק אחת התרומות הבולטות ביותר שתרמה הספרות היהודית לספרות מלחמת העולם הראשונה, זו שהגיעה לביטויה המלא בשירת גאורג טראקל, זיגפריד ששון, וילפריד אוון ואייזק רוזנברג, או ברומנים של אנרי בארביס, ארנסט יינגר ואריך מריה רימארק. בספרות העברית בלטה תרומתו של אביגדור המאירי לספרות מלחמה זו.

‏יצירותיו החדשות של המשורר כמעט לא ראו אור עם היכתבן משום הניתוק שנגרם בנסיבות המלחמה ושיתוקם של כתבי עת יהודיים רבים. מכל מקום, הוא החל לפרסמן, ביידיש (בעיקר) ובעברית רק לאחר שערק בשנת 1918 ‏ מן הצבא, שתבוסתו הוודאית קרבה והלכה. עד שביתת הנשק הסתתר בלמברג, ואחריה, ב-22 ‏בנובמבר 1918 ‏, היה לא רק עד אלא כמעט גם קרבן של הפוגרום הגדול שערכו אנשי המיליציה הפולנית ביהודי העיר. לפי הסדרי שביתת הנשק היתה העיר אמורה לשמש בירה של רפובליקה אוקראינית מערבית. הפולנים לא קיבלו הסדר זה, ומלחמת אזרחים פולנית-אוקראינית התלקחה באזור; מלחמה שהיהודים ביקשו לשמור על ניטרליות בה, ועל כך נענשו בידי המיליציה הפולנית המנצחת. ציבור שלם, בתוכו אורי צבי, הוריו ושאר בני המשפחה, רוכזו סמוך לכותל האחורי של הכנסייה הקתולית המקומית, וקבוצות-קבוצות הוצבו לאור זרקורים והוצאו להורג בירייה. אורי צבי ובני משפחתו ניצלו בנס, שעה שפלוגת היורים נצטוותה לעזוב את המקום קודם שכילתה את מלאכתה. המאורע הטביע במשורר רישום שלא נפל בעוצמתו מזה של אימת הבדידות בעמדה על גדות הסווה בין ציבורי הגופות הירויות והמחושמלות למוות.

‏המשורר הבין שנוצר קישור בין איבתה הארסית, בת הדורות, של הנצרות לעם ישראל וליהדות, ובין הברבריזם החדש שהנחילו לאירופה מלחמת העולם ומלחמות האזרחים שבאו בעקבותיה. התרבות האזרחית של עמי אירופה התמוטטה ופינתה את מקומה לאיזו פראות ראשונית, שגחלתה לא כבתה עוד מימי אירופה השבטית-הפגנית. בתוך הכאוס החברתי שנוצר נעשתה האיבה הנוצרית ליהודים בעלת ממדים מטאפיזיים מפלצתיים. אורי צבי החל להפנים את המחשבה שמשך הקיום של העם היהודי על אדמת אירופה לא יארך. תחילה הצטמצמה מחשבה זו ב 'אדמה הסלאווית' של מזרח אירופה. אולם לאחר מכן, ובייחוד לאחר ששהה בברלין הפרועה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, הוא השתכנע שמדובר ב'מלכות הצלב' כולה, לאמור, באירופה הנוצרית ממזרח עד מערב.

‏בשנים 1923 -1924 הביאה הכרה זו את אורי צבי גרינברג אל הציונות, ובעקבותיה לעלייה לארץ ישראל, ולהעתקת עיקר פעילותו הספרותית מיידיש לעברית. אולם התפתחות זו לא יכלה להתרחש בבת אחת, ולאחר שנחלץ מאימת המלחמה והפוגרומים הוא הקדיש את עיקר כוחו ליצירתו הספרותית. בשנת 1919 ראתה אור בלמברג המהדורה הראשונה של ספרו 'אין צייטנס רויש' (בשאון הזמן), שבו נכללו יומן המלחמה והסיפורים הטרגיים וכן השירים שכתב במהלך שירותו הצבאי בסרביה. ספר זה, שנמצאו לו קוראים. רבים, הופיע בשינויים ובתוספות תחת הכותרת 'קריג אויף דער ערד' (מלחמה עלי אדמות) בוורשה בשנת 1922. התוספת החשובה מכול היא הסיפור האקספרסיוניסטי המובהק 'רויטע עפל פון וויי-ביימער' (תפוחי אודם של עצי דוויי), עיבוד פרוזאי של הוויי החזית, שהוא שונה לחלוטין מזה של יומן המלחמה ומעיד על התמורה הפואטית המעמיקה שעברה יצירת המשורר בערך בשנת 1920 . בשנה זו עסק מצד אחד בסיכום ובעיבוד יצירתו הפיוטית היידית המוקדמת, הנאו-רומנטית והאימפרסיוניסטית, שיצאה לאור בכרך מקיף, 'פארנכטנגאלד' (זהב בין-ערביים) בוורשה בשנת 1921. אף כי בכמה ממחזורי השירים בספר ניכרת נימה חדשה - עירונית, עדכנית, מפוכחת - הספר בכללו הוא בבחינת מחווה של פרדה מנוף אנושי, תרבותי ופואטי רך וססגוני ששקע לתמיד, וכותרתו שיקפה היטב מהות זו כספר המכיל זהרורים אחרונים של חמה שנסתלקה כבר. עם זאת, החל המשורר ביצירת שירה שונה לחלוטין משירתו הקודמת, אשר מצאה עד מהרה את ביטויה המקיף בפואמה 'מעפיסטא' (מפיסטו), ‏מיצירותיו המרכזיות של אורי צבי גרינברג (שרק לאחרונה ניתנה לנו בשלמותה ‏בתרגום עברי הולם). מהדורה ראשונה ראתה אור בלמברג ב-1921 ומהדורה שנייה מורחבת נדפסה בווארשה ב 1922. עם הופעתה התקבלה 'מעפיסטא' כנדבך יסוד ‏בבניינה של השירה היידית המודרניסטית, והמבקרים (מקס עריק, למשל) עמדו ‏בבהירות על ההבדל החד המפריד אותה מכל הבחינות משירתו הנאו-רומנטית המוקדמת של המשורר כפי שגובשה ב'פארנאכטנגאלד', אף כי שני הספרים ראו אור באותה שנה עצמה.

‏הבנת התפנית החריפה הזאת, שחלה בשירת גרינברג כאילו באורח חד ופתאומי, תובעת הבחנה מסוימת בין תמורה בתשתית החווייתית לתמורה באופני הביטוי. ההשגה המקובלת (שגם המשורר עצמו נתן לה ביטוי פה ושם) מייחסת את התמורה בשירת גרינברג לחוויות האימים של החזית והפוגרומים. אם בכלל, השגה זו נכונה רק ביחס לתשתית החווייתית, שאף היא היתה טעונה תהליך של עיבוד נפשי ממושך. כאמור, השירים שכתב גרינברג בתוך המלחמה, ואפילו יומן המלחמה הפרוזאי שלו, עדיין אינם מבשרים תמורה פואטית משמעותית. די להשוות את יומן המלחמה עם הסיפור 'תפוחי אודם של עצי דוויי' כדי להיווכח שלא החוויה כשהיא לעצמה היא מקור התמורה (מדובר כמעט באותן חוויות עצמן), אלא יש לחפש מקור זה באופני העיבוד של החוויה ברובד הנפשי ובמיוחד ברובד הביטוי הפיוטי. ההתנסויות הקשות הכשירו את המשורר להיות דברו של האדם המיוסר בן הזמן, אבל את הכלים הרוחניים והספרותיים שאפשרו לו לעשות זאת רכש לעצמו בשנים שלאחר המלחמה במפגש רב משמעות עם המודרניזם בשירה האירופית בת הזמן, בעיקר זו הגרמנית, האוסטרית והפולנית, ואגב קריאה להוטה ביצירות הגות שנתנו ביטוי מגובש למצבו של האדם בעידן שלאחר 'מות האלוהים', במובן שנתן למושג זה פרידריך ניטשה ב'כה אמר זרתוסטרא'. מדובר בעיקר ביצירות היסוד הפילוסופיות של ניטשה עצמו (בייחוד 'הרצון לעוצמה') וכן כאלה שהתקשרו ‏במורשת האקסיסטנציאליזם הניטשיאני על השלכותיו האישיות וההיסטוריות. גרינברג למד הרבה מהיסטוריון הניטשיאני כגון אוסוואלד שפנגלר, שספרו 'שקיעת המערב' נראה לו התיאור האמיתי והמסקני של המציאות ההיסטורית אחרי התמוטטותה של התרבות המערבית האזרחית-הבורגנית בימים מלפני מלחמת העולם. כמו כן השפיעו על גרינברג הגילויים הראשונים של המודרניזם בשירה היידית, כגון ספר השירים המקיף 'אין ניו יורק' (בניו יורק) של משה לייב האלפרען ( 1919 ‏), שהציב את שירת יידיש כולה על בסיס אורבני, קשיח, מנופה כמעט לגמרי משיירי רומנטיקה. הספר, ישיר באמירתו עד כדי רגעים של נסות, מציג את המשורר כדמות שוליים חברתית גדפנית ו'הוללת', נתונה בסערה פנימית בלתי פוסקת, מרדנית, אבודה. כמו כן השפיעו עליו הדי הפוטוריזם הרוסי (חלבניקוב, מאיאקובסקי), שהובאו ממוסקבה של ימי מלחמת העולם ביצירת המשורר הלודז'אי משה ברודרזון, והאקספרסיוניזם הבוטה שהיה לסגנונה של חבורת משוררים שבראשה עמד המשורר הצעיר רב הכישרון פרץ מארקיש. בכל אלה מצא אורי צבי מפתחות לעולם פנימי, שהיה עד כה מוסתר ומוגן תחת מעטה האלגיות הרכה וצער העולם הסתמי. עולם סעור וכאוב זה נכון היה לביטוי, ועתה נמצאו למשורר הצעיר גם האיזמלים הספרותיים והתודעתיים, שאפשרו את הבקעתו כלפי חוץ ואת מתן הביטוי לו בשפה שהלמה אותו.

‏החידוש המפתיע התגלה במלואו בפואמה 'מעפיסטא' שבה מופיע המשורר לא רק ‏כאחד ממבטאי הרגישות החדשה בספרות, אלא גם כמי שמנסה לתת לרגישות זו ‏ביטוי כולל ועקרוני. הפואמה הגדולה, היכולה להיקרא נם כרצף ארוך של שירים בודדים (כיוון שכמעט אין בה אחידות עקיבה של סיפור מעשה או אפילו של רעיון המתפתח באורח הדרגתי), נבנתה בכל זאת סביב ליבה מיתולוגית המצורפת מרעיון מות האלוהים והמצב הניהיליסטי המשתרר בעקבותיו, שגרינברג קלטו מכתבי ניטשה, והיפוך הסיפור של פאוסט ומפיסתופלס כפי שהוא מוצג בדרמה הידועה של גתה. בעולם שאלוהים מת בו או הודח ונכלא במצודה שבשיאו של הר מרוחק, שולט מפיסטו שלטון ללא מצרים. שלטון זה מתגלה לא רק בהתמוטטות כוללת של הסדרים החברתיים והמוסריים אלא בהתרוקנות החיים האישיים ממשמעות וערך. לכאורה, המצב הניהיליסטי משאיר לאדם את יצריו, ובייחוד את יצר המין. ואכן רקמת החיים שנוצרה במצב חדש זה שזורה רובה ככולה סיפוקים יצריים ומיניות חסרת רסן. אבל המודעות העצמית הניהיליסטית מרוקנת עד מהרה נם את היצר מתוכנו ונוטלת מן האדם נם את התענוג שבסיפוקו. הדובר בשירים הוא נצינו של האדם הפאוסטי בתום העידן הפאוסטי. (האדם הפאוסטי הוא האדם בעל הרצון הבלתי נדלה להרחבת השגה והישג, לכיבוש, להשתלטות על מרחבי העולם החומרי והרוחני נם יחד; העידן הפאוסטי, לפי שפנגלר, היה עידנה של תרבות המערב למן הרנסנס, שבו ניסה האדם האירופי ונם הצליח לממש את תשוקותיו הפאוסטיות; אלא שהוא תם ונשלם, והמטרופולין שבנה האדם המערבי עומדת להתמוטט אל תוך כאוס פנימי והכחדה בידי כוחות פרימיטיביים הבאים מן החוץ.) בניגוד לפאוסט מן הטרגדיה של גתה, אדם זה אינו מושך אליו את מפיסטו ואינו מהווה מושא, לשידוליו ולפיתוייו המדיחים. הוא שרוי ממילא ברשות השטן, שהוא, פאוסט המודרני, נמצא ברדיפה אחריו, מנסה לזכות להתגלותו, מציע עצמו כדבר או כמשורר שלו, אלא שמפיסטו חומק ממנו, משאיר אותו ואת רצונותיו ללא מענה - כך עד שהדובר מבין, לקראת הסיום, שמפיסטו זה איננו אלא יציר עולמו הפנימי שלו עצמו; לא ישות מטפיזית שלילית, אלא מציאות פסיכולוגית פנימית כאוטית  ‏והרסנית. הפואמה כולה מהווה רצף של וריאציות על תחושותיו, ייסוריו, חיפושיו ואכזבותיו של הדובר, שהעוצמות הפאוסטיות שלו אוזלות והולכות. האי-סדר התמטי של השירים, המקצבים הזוויתיים והחדים שלהם, לשונם הנמנעת כמעט לגמרי מרון מוזיקלי והשואפת לקשיחות ולחספוס, הימנעותו של המשורר מיצירת סדרים שיריים פורמליים כלשהם, ובעיקר איזו התעקשות בלתי פוסקת של הדובר לעסוק בחישוף עצמי, לחדור שוב ושוב, ללא לאות, לעומק תחושת הקיום הפסימית והקודרת שלו, כל אלה מעניקים לפואמה אחדות ורציפות פנימיות שמקורן במיזוג המלא של תחושת קיום זו עם מערכת של מבע חד וחריף הנותן לה ביטוי ישיר.

‏פרסומה של 'מעפיסטא' הציג את גרינברג בין ראשי המדברים בשירת יידיש ‏המודרניסטית. ביטויים חלקיים של המפנה שחל ביצירתו מצאו את ביטוים גם בשירים העבריים שפרסם בשנים 1923-1920 ‏, אלא שביטויים אלה היו מקיפים ומסקניים פחות מבחינה תמטית ומבחינה מבנית וסגנונית מאלה שאפיינו את 'מעפיסטא' ואת הפואמות היידיות שבאו בעקבותיו. בין השאר יש לתלות עובדה ‏זו במצבה הכולל של שירת יידיש בת הזמן לעומת זו של השירה העברית. ספרות ‏יידיש, שעיקר כוחה היה בפרוזה, לא העמידה מסורת שירית רומנטית חזקה ועמוקת שורשים, והמודרניזם שפרץ לתוכה אחרי מלחמת העולם כבש אותה בסערה, כמעט בלי שנתקל בעמדות נגד פואטיות מוצקות. לא כן השירה העברית, שעידן ה'תחייה' שלה והאישיות השירית רבת הנוכחות של משוררים דוגמת ביאליק, טשרניחובסקי וכמה מתלמידיהם, הציבו לפני המשורר החדשן מערכת מבוצרת של עמדות פואטיות מקובלות. התפ