אורי צבי גרינברג

נס הר הבית בשירת אצ"ג

הלל ויס

נוכחות  'הר הבית' בשירת אצ"ג בשיאיה כרוכה בהתחוללות "נס-הר הבית" ¹ הן  לדובר בשיר ואף לקורא – החווה התרחשות בזמן המפגש עם מערכי השיר, כשהשפעתם החזקה מהדהדת, מצטברת  ומהפנטת אף לאחר ההינתקות מקריאת השיר.  דוגמת המופת הוא השיר "העוגבר": ² " העוגב הקדמון של מקדש אלוהיך בהר" שבו תהליך ההתעלות קשור במבנה השיר, בהתגברותו ובביטוי נגינת המגרפה במקדש בניגון העוגבר - המשורר.

'הר-הבית'  הוא  המסד העליון לתכלית שירתו  של אצ"ג. אמנם הדרך אליו רבת חתחתים כמצוין  " אין נס כנפיים לגוף: שימריא ויעוף לו / כעוף כוסף טורף". ³ קשה העליה הסיזיפית במעלה ההר ולכן המעוף הוא פעמים רבות הדרך להגיע עדיו. ⁴

האבן השואבת,  הר הבית ועליו המקדש, כתר דוד והנבל כמרכז שירתו הוא ביטוי להשבתו האפשרית בפועל של העם היהודי  למוקד השאיפות המחייבות של התודעה הלאומית. השתחררות זו מהכוחות המושכים "למטה משקעון"  וההנשאות מעלה מכוח האדנות  הוא הנס שהצליח אצ"ג להשיג ולהביע במוקדיה של שירתו ואף מחוצה לה, בדרך החיים עצמם. אצ"ג שאב את מלוא הפוטנציאל הלאומי החבוי במקורות היהודיים הכתובים, בכמיהות החבויות, בכיסופים ובתפילות ובהיסטוריה המוכחת שהיא בעיקרה: "באר הדמים העברית", הכפילם, העצימם וריעננם בשירתו. מובן מאליו 'הר-הבית' בשירתו אינו נושא לעצמו. הוא אינו רק 'מקום' ואפילו לא רק 'המקום' בהא הידיעה אלא מכוח היותו  תלכיד ידוע של מקום, זמן, ישות, ייצוג לשוני בדימוייו הראשוניים [מיתוסים] השורים  במארג אחד ובמסעפם של  נושאי- האב  ירושלים; המקדש;  המלכות, המשיח,  המשיחיות והדמויות הקשורות בהם ובראשם דוד המלך.  הנושאים יונקים כוחם מסגולתה המיוחדת – הנצחית של הלשון העברית לרבות המצלולים וההדהודים; כולם שזורים הן בציר הזמן ההיסטורי, המציאות המתרחשת בזמן כתיבת השיר, שהיא תמיד אך ואריאציה על מציאות שהתרחשה בעבר והנובעת ממציאות - העל המכוונת את כלל ההיסטוריה והן מן הציפיה לעתיד לבוא הקרוב.

במסגרת זו נצטמצם לעיקרים אחדים הקשורים בנושא הר- הבית, לא נוכל לציין את מאות המובאות המזכירות את הר-הבית כינוייו והארמזים המרמזים לו ובוודאי לא נוכל לגעת בנושאים המסתעפים אלא באחדים בלבד, הטיפוסיים לשירת אצ"ג.

כאמור, המשורר הצליח לבטא באותיות ומלים את הבלתי ניתן לביטוי ולהגיע לפעמים להשתחררות מהפיזיות של התמונות והאותיות על אף שאין לו ברירה, אלא להתבטא דרכן ובאמצעותן, בדומה למעמד האותיות 'סמך' ו'מם' [סופית] שבנס היו עומדות באויר בתוך לוחות הברית, כיון שהן אותיות עגולות וחתומות, לא היה להן שום חיבור לאבן שממנה נחצבו.⁵ למדתי מתלמידי רומן כצמן העוסק בנושא המיתופואזיס שהוא כהגדרתו מימוש מחודש של היצירה על ידי הקורא היוצר בקריאתו מיתוס מתחדש, מעין הסבר כמו-חילוני למושג 'נס' ⁶  שעיקרו, ביוגרפיה אישיותית  שנחזתה ביצירה קודם שהוגשמה בחיים ובהיסטוריה הלאומית. כל קורא של ממש  מחולל את הנס מחדש, יכול לפרש את היצירה בהקשרה ובהקשר חייו ולחולל את התהליך המיתופואטי. הקורא המצליח בכך נסחף אומנם אל מעגלי הנפש הסוגסטיביים הנחשפים בשירה אך הוא נגאל מן 'הים' הלאומי המטביע ⁷ את האינדבידואציה של היחיד. מי שמצליח להיות גם בפנים וגם בחוץ מתחולל לו הנס במובן קריעת ים סוף שהיא לידה מחדש, יציאה מטוהרת מן הים.

לכאורה אין כל צורך בציון תפיסות חילוניות בהתמודדות עם שירת אצ"ג  ואפילו לא פסיכולוגיות ציבוריות או אישיותיות למושג או להכרה בקטגוריה האפשרית והמוכרחת של הנס.  ההתנהגות ההיסטורית החריגה, העובדתית, החוזרת על עצמה בעקשנות כמכות מצרים לצד הגאולות הזמניות בינתיים, כופה על חוקרי אמת דחף בלתי נלאה להסביר בכלים רציונליים תופעות אי-רציונליות. הדרך הארוכה הזו היא לפעמים הדרך הקצרה ליצור את החיבור שבין הנס לעובדה.

פרשת אורי צבי והמתח שבינה לבין פרשת הגאולה בדרך הטבע, בה דוגלת הציונות הרגילה והשגרתית והדת הרגילה והבעל-ביתית מבטאת את  ההתמודדות הנאדרה בכוח של אצ"ג, המעמידה את חוקיות הבריאה והוויה כולה מול הבנליות הכללית. התמודדות זו היא המובילה בהכרח להכרה בגאולה השלמה כצורת קונספציה מוטבעת במסתריה של האנושות כולה,  בין אם היא מתנגדת ומתכחשת לה בכל ישותה כישות הגויית - מגדל-בבלית, הגלובלית הבולעת כל, המתנגדת לישות היהודית הנבחרת ובין אם היא נשאבת אליה.  הכרה זו היא המסד הבסיסי בהערכת ה'פינומן' של  שירת אצ"ג שהוא מושג שנטבע על ידי ברוך קורצוויל. ⁸   לא יהיה נכון להציג את אצ"ג ואת עולמו השירי כנטוע בתוך העולם הדתי כפשוטו, כפי שהוא נתפס על ידי יהודים אורתודכסיים נורמטיביים. השירה של אצ"ג וודאי שאינה אורתודוכסית ועצם האיפיון או הניסיון להכניסה לקטגוריה אורתודוכסית הוא אסון לשירה הזו ולפעמים גם לאמונה החיה. לצורך הדיון יש להביא בחשבון את הביוגרפיה המרדנית של אצ"ג, היותו נצר לשושלות של אדמורים משני צדי הוריו. הבנת רוחות התקופה בגליציה המערבית בלבוב בראשית המאה העשרים, היטלטלותו של גרינברג כחייל בחזית במלחמת העולם הראשונה,  החוויות האיומות שעברו עליו ועל משפחתו בפוגרום של 1918 . אישיותו הסוערת מאוד, השרויה בחלק ניכר משיריו הנעים בתנודות קיצוניות של מחזורי שירה, בין מניה לדיפרסיה, בין ניהיליזם לאמונה אם לא במובן הקליני אזי במובן הפואטי. הטוטאליות של תפיסת עולמו ותפיסת 'העצמי' ⁹ שלו והעדות שמעידות יצירותיו הראשונות, המכוונות שלא מדעתן גם לעניין הר הבית לענין הגובה השמימי. ¹⁰ בפרט חלק מיצירותיו המוקדמות והמגוונות, דמויות הסיפורים הקצרים שבהם עסק באופן יסודי ומועיל מאוד שלום לינדנבאום.¹¹  גם שיריו שלאחר מלחמת העולם הראשונה ובאופן ברור ביותר בשיר 'מיין מאמען' [אמי] שנתפרסם בספרו פארנאכטנגאלד [זהב - בין -הערביים] ווארשע, 1921 . ¹² השיר בתרגומו של שלמה צוקר יחד עם מידע חשוב ביותר מופיע בקטלוג המספר את מסכת חייו של אצ"ג בהקשר היווצרות שירתו מלווה בהערותיו המחכימות של חנן חבר,[אוצר התערוכה].  "והיא, במותה ב"קילוח הדק של זרם הדמים מנפשה" עודנה מצביעה ביד רועדת לעבר המקדש הנוגה:":

הוי אמי הורתי הנוגה, הכפופה

את מכת גורלך ויסורי לבבך,

ידעתי, בלכתי בגיא, גיא צלמות,

גאונך וגזעך עוד נפשך לא שכחה,

באפר הלוהט של נפשך תחלמי:

את בנך לראות מכתר בכתר האבות...

ובזהר של שקיעה עוד אראה את ידך

לי מורה על הר אשר עליו עוד ניצב

מקדשם המיותם של אבות הקדושים—

חושבת: אני הוא היחיד לעטף

בבגד שיראין הקדוש ולהאיר

שוב מקדש בדממת שעות בין הערביים---  (עמ' 40)

[הדגשתי ה.ו.]

תנועת היעוד של האם המורה המכוונת את הדובר אל הר הבית מופיעה גם ב"אנוכי וסבא בליל חנוכה" שהוא סיפור-שיר קצר שפרסם אצ"ג ב 1922  בגליון חנוכה תרפ"ג  של "שבלים" גל' 16, כד בכסלו: [דו שבועון לילדים בהוצאת הועד המרכזי של הסתדרות תרבות]  המתיחס לזמן מוקדם יותר בחיי המשורר.  אצ"ג חוזר ומספר כיצד אבות משפחתו הסב והאם הצביעו בעבורו על יעודו,  ההר והמקדש כאשר בסיפור הנוכחי הסבא המרתת מצביע על הכיוון הנכון, אל מעבר משם היא המנורה שבהר.

"ידו הגדולה שטוחה באויר, היד מראה אל איזה מרחק רחוק והשפתיים רוצדות.

שם, שם...ארץ יש...ושלג אין, אביב שם.

[---]

בית מקדש מהודר. בית מקדש על מרום הר. מנורה גדולה בוערת , מנורת זהב.". ¹³

שתי היצירות 'מיין מאמען ו"אנוכי וסבא בליל חנוכה" מעידות כמאה עדים כי גם בתקופות 'הקומינסטיות והניהליסטיות ביצירתו של אצ"ג היו מכוונים לאומיים עמוקים יותר מכל ההווי ה'כאליאסטראי '¹⁴ שאיפיין את התקופה הפרועה הזו בחיי גרינברג.

גם  כנראה, הפואמה הארוכה ביידיש 'מעפיסטע', ¹⁵ שהיא שיאה של תקופה זו, מבטאת את  המשיכה והמאבק בשטני גם יחד כמו משיכתו המושרשת של הדובר אחר מי שמכונים ביהדות הנורמטיבית 'משיחי שקר' למינם והעמדתם כדמויות יסוד ומופת,  כל אלו הם נתונים שחייבים לעמוד בידיעת הרקע האחורי של העמדת נושא הר הבית ביצירת אורי צבי גרינברג.

מוטיב חשוב נוסף המתקשר לענין הר הבית נרמז  כבר בנבואת השואה והחורבן של אורי צבי ב1923 ביצירתו ביידיש "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב")  אורי צבי חוזה את הסכנות המאיימות על היהודים החיים באירופה:

,עשיריה תשאר, צוארים של כבשים, עינים צפרים בערפל [..]

כוס אנוכי; עוף הקינה ביער דוי שבאירופה

בעמקים עורון לילות דוי ומגור בצל צלבים

הוליכונו נא למדבר, זה הדל גם הוא כמונו!

אך מתיראים כבשי צאני יען יורד מולד סהר

כמו חרמש על צוארי [הדגשתי ה.ו] 16   (תרגם בהטעמה אשכנזית שלמה צוקר) האם כבר כאן מופיע סמל האיסלם השוחט? אפשר שזו צורת הירח לבדו כאימאז' ההופך למוטיב הסהר השוחט - הוא מוטיב השחיטה בהר הבית באמצעות הסהר שעל מסגד עומר החוזר ומופיע מיד עם עליתו לארץ וכמעט מתממש גם כחויה אישית, כפי שנראה להלן, במחזור השירים הראשון שכבר יכתוב אורי צבי בארץ ישראל  תחת הכותרת 'אימה גדולה וירח':

ועוד הערה על-פוליטית מחויבת המציאות. לא נראה שהעיסוק הציבורי בנושא הר הבית יכול היה להתקיים כפי שהוא חי כיום בלב האומה בתוך הזעזועים הקיומיים ללא נוכחותה של שירת אורי צבי גרינברג. דמויות שהובילו את הנושא בדורנו, הדור שלאחר מלחמת ששת הימים מראשיתו כמו יהודה עציון וגרשון סלומון אינן דמויות אורתודוכסיות מובהקות, כל אחד כדרכו, אבל ללא שירת אורי צבי לא היה להללו סדן לרקוע עליו את מאבקם-מאבקנו.

בפרט יהודה עציון שהוא יהודי מקיים מצוות הפנים מאוד את לשונו ועולמו של אצ"ג אך גם עולמות יהודיים אותנטיים יותר.17 נאמני הר הבית ואחריהם כל תנועות המקדש האחרות היו לפה המקדים אומה שלמה.  הנושא הולך ונדלק אף בלב אנשי הלכה מובהקים והופך לאבוקה גדולה. שירת אצ"ג עוסקת בליבוי החוליה הכרחית בין הציונות הנראית חילונית ובאמת היא תנועה משיחית מוסווית לבין היהדות השורשית ביותר- היהדות האגדית. מהלך זה  היה אפשרי   בזכות תרומתו של אורי צבי גרינברג לתנועות המרי והמחתרות הרוויזיוניסטיות לפני קום המדינה ולכמהי הגאולה הלאומית לאחריה. כמובן שאילולא שחרור ירושלים, בעל כורחנו, במלחמת ששת הימים שירת אורי צבי היתה נשארת רק בגדר זכרון ושירת כיסופים וקובלנה ולא כשטר מחייב ולא כעדות החותכת בנפש שיש לה כעת תוקף אקטואלי סוחף, ההולך וגובר מיום ליום ומטריף את הדעת ככל שהר הבית סגור.  הטירוף הזה - מה יקר וחשוב מלבה את הצמאון  הנפשי למשכנות אל-חי. "עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב" תה' קלב,ה.

אורי צבי לא 'המציא' את הר הבית כפי שהיו אולי טוענים כמה היסטוריונים חדשים או אנשים שהמושג 'קהילה מדומינת'  18חביב עליהם. אורי צבי כמגנט השואב הצליח באופן אותנטי לרכז את מכלול הנושאים ההכרתיים והתודעתיים , הדמיוניים,  האגדים וההיסטוריים הקשורים בנושא שחלקם מופיעים בכתובים יהודיים לדורותיהם ובחלקם הותכו לדימויים הקשורים באסכולות שיריות נוכריות ויהודיות בנות זמנו של אצ"ג כמו האקספרסיוניזם והפוטוריזם וכיוצא בהן. אצ”ג התיך פסוקים ושבריהם, מדרשים, אגדות וקטעי זוהר לעולם חי טוטאלי ואקטואלי יחד עם זכרם הצפוף של מאורעות היסטוריים הקשורים בהר הבית ובירושלים מאז ימי המלכים, תקופת הבית השני וחורבנו וזמנו של אצ"ג.

אצ"ג חי את הגלים ההיסטוריים של הגאות והשפל הלאומיים שפעמים היו מעורבים זה בזה החל מעלייתו בתרפ"ד בה הוא נאלץ לקלוט עד מהרה את המציאות הקשה בארץ, החרטה על הצהרת בלפור, המשבר הכלכלי, והתקפלות הציונות.

פרשת מאורעות תרפ"ט בספר הקיטרוג והאמונה חלק ג' וכדוגמה השירים המפורסמים "באזני ילד אספר" ו"בכתב המכווה". פרשת המרד הערבי, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט,

פרשת השואה ותגובותיו ב"רחובות הנהר".

מלחמת השחרור, אבדן העיר העתיקה והמקומות הקדושים בית לחם וקבר רחל, והחשש מבנאום ירושלים. ( כרכים ז וח [ספר העמודים] הכוללים את עיקר שירי הר הבית כמו מחזור השירים "על פני הר הבית" בכרך ז. הכולל את השירים 'פתיחה לחלום בלהה', 'חלום הבלהה', 'במוצאי החלום –   רנה' עמ' 51-56.  'בימי אשמת שרון' עמ' 60-63.  השיר הפוליטי המובהק, השיר הסיסמתי 'ישראל בלי ההר אינו ישראל'  עמ' 101 ו"ירושלים הנוקמת"  שם החוזרים ומעלים את תוצאות הוויתור והכניעה הנפשית בימים ההם ובזמן הזה.

שירת שנות השישים ערב ששת הימים (המבוא בפרוזה שירית "מעמד הבורא ")

מלחמת ששת הימים והתחלת מסע הויתורים, הויתור למעשה על הר הבית. תהליך השלום של שנות השבעים. כל אחד מהגלים הללו הוליד קבוצות שירים דומות ותגובות דומות הנעות בין יאוש מוחלט לתקוות עולם.

{לאחר פטירת המשורר 1984 }

עם פרוץ ה'אינתיפאדה הראשונה וועידת מדריד אנו חוזים בוואריאציות של ימינו –היהודים במו ידיהם מתלבטים,  רוצים לברוח מן ההר ואינם יכולים. מצד אחד "סלע קיומנו" ו"קודשי ישראל" כלשון ראשי הממשלה ומאידך שיתוף פעולה של כל ממשלות ישראל וכל המפלגות עם הוואקף בהרס הר-הבית ובהתכחשות לו, תוך סגירתו בידי יהודים נגד יהודים.

ההבנה העמוקה של החוקיות הלאומית רווית הסתירה ניכרת כבר בנושאים המשיחיים שעלו ביצירת אצ"ג עוד ב 1918 19.

       כאן עולה דיון נוסף שלא נוכל להרחיב עליו את הדיון והוא מעמד המיתוס בשירת אורי צבי וכבר כתב על כך קורצוויל את הדברים הבאים. "  שירת אצ"ג מייצגת את הניסיון הנועז והרציני ביותר בספרותנו לחדש את המיתוס העתיק של עמנו. המיתוס הזה אינו פיקציה. הוא הממש שבממש. ומיד יש להוסיף ולומר, שלהתחדשות המיתוס לא נודע תפקיד אסתטי או דתי-מוסרי בלבד.  לאקטואליזציה של המיתוס "יש משמעות פוליטית מובהקת" (הדגשה במקור ) 20 אפשרית גישה חיובית למיתוס שאינה רואה בו אגדה במובן הפנטזיה, צורה של שקר פואטי אלא בדיוק להפך סיפור של אמת שאינה נהגית במלים אלא בתמונות. 21 המופלא בשירת אצ"ג שהוא הצליח לפעמים באמצעות פרספקטיבה להחלץ  מהרבדים המיתיים המגושמים ולהעניק להם ממד של משמעות אינטלקטואלית מנומקת ומזוקקת. שירתו אינה נתקעת בתמונה אלא מרמזת ומכוונת אל מעבר לה, אל חזון הנטוע בעתיד. בשירתו הוא  פעמים רבות יצר טרנספיגורציה, עיבור נפש ונשמה שלו ושל  הקורא המחפש ומוצא בשירתו את יסודותיו הנפשיים המוטמעים עמוק של סמל הר הבית והמקדש. הוא זיקק מיתוסים  ושברי כתובים לאמונה חיה ונתן לאמונה החייה לבוש אישי אומנותי, פואטי  וסיפורי שמלבה בכל יהודי הקורא בשירתו את הכוחות הנקראים לפעמים 'הלא מודע הקולקטיבי' 22 כאשר הוא מכוון אותו בכיוון התעוזה והנצחון ולא בכיוון המפולת והפיוס23.

הנקודה הפסיכו –פואטית –המיתוס של המרכז

להתמודדות עם נושא הר הבית יש לתת את הדעת למסדים עקרוניים בשירת אצ"ג הקשורים במיתוס של המרכז.24

ענין המרכז או המהות אינו עוד מיתוס הוא תנאי קיומי ליחודו של האדם. בבסיסו הוא נתון זאו –אנתרופולוגי בסיסי. ידוע הפסוק מתהלים פרק פד,ד: " גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלהי:".

כל בני האדם אבל כנראה גם חלק מבעלי החחים שואפים אל הבית כאל מעוז מגן ומחסה, כאשר הבית בהא הידיעה, הבית של השבט והמשפחה נתפס בכל הדתות באמצעות מושג המקדש. אורי צבי תפס באופן אינטואיטיבי ובאופן אינטלקטואלי במה שונה העולם היהודי בענין הזה מתופעות דומות. מהו הקשר הרוחני המטא- היסטורי ביו מושג הר הבית והמקדש ומושג 'האות והלשון' כלומר השירה והניגון מכל המושגים התודעתיים הרגילים וכיצד הוא מתקשר למכלול הסמלים הלאומים ולהיסטוריה בפועל.

בענין הר הבית מתלכדות כל שאיפות המרכז, הקדושות לפי מעלותיהן, המובעות בקונצנטירות הגיאוגרפית שהיא קונצנטירות נפשית-לאומית ואישית כמו המשנה המפורסמת הפותחת במלים: "עשר קדושות הן": (משנה כלים א,ו). התהליך הקונצנטרי של המעבר ממעגל חיצוני למעגל פנימי יותר לפני ולפנים מבטא את דילוגי הדוד והאיל מהר אלי הר כמו בשיר השירים ובשיר ב"אזני ילד אספר".  הנושא מובע בספרות המקרא ובחז"ל כנושא הנושאים הקדושה המתעצמת אף על הר הבית במעבר ממחנה למחנה, ממחנה ישראל למחנה לוויה ולמחנה שכינה המצוין בהיכל  והדביר. שלשות המחנות ישראל, לוויה וכהונה מבטאים את נושא הגרעין, נושא אבן השתיה, הלפני ולפנים, קודש הקודשים. זו האבן שעל פי המדרש ירה הא-ל ברגע הבריאה וממנה הושתת כל העולם כולו בדומה לרעיון הבריאה מן המפץ הגדול. נושא 'היחוד השלם' בהר בית השם מהווה קריטריון לפוזיציות ואופוזיציות שונות בשירתו ובעולמו של אצ"ג. מה שסוחף חזרה אל מחוץ להר הבית הוא בוגדני ומה ששואב פנימה הוא יקר. לדוגמה השרון ותל-אביב לעומת ירושלים. ראה הקובץ בימי בגדה בשרון. ה'בגדה' אצל אצ"ג הוא כל מה שהוא אנטי ירושלים, הר הבית והמקדש. הצירוף 'בגדה' ו'שרון' כחבל ארץ שפלתי, נמוך ותל-אביבי הוא צירוף מאוד בולט בכרך ז' של אצ"ג, שעיקרו שנת תש"ז תש"ח. הויתור על ירושלים, הר הבית והמקדש ודמיונו לתקופתנו יותר ממדהים. הוא עוקב אחר תהליכי הנפש של היהודים המנסים לחמוק מהר הבית.

הקריטריון של ההליכה פנימה ולגובה הוא הקריטריון לגבי נושא המלכות, האדנות והריבונות. הוא מציב את עניין נהר הפרת במקום אנין הירדן שהוא ענין מגומד. או הכל או לא כלום. טוטאליות מוחלטת. כל היתקעות באמצע היא נסיגה מאיימת להפיל את כל התחייה אל המוות.

בסיס לכל עיסוק בנושא הר הבית ביצירת אצ"ג הוא שיחזור חוויה מיסטית ²⁵ שהתרחשה לאצ"ג בזמן ביקורו הראשון כנראה, בהר-הבית לאחר עליתו לארץ  בשנת תרפ"ד (1924) . הקטע המצוטט כאן הוא אך כשישית  מכלל היצירה המצוטטת. "מעמד הבורא בריאת העולם". זהו החלק הראשון המופיע ביצירה שנכתבה  בתשכ"ד (1964) ארבעים שנה אחרי התרחשות החוויה. המשורר משחזר אותה בפרספקטיבה ארוכת שנים בתוספת דברי ווידוי ופרשנות.²⁶ 

מעמד הבורא 27 בבריאת העולם –

בהר הבית בירושלים 28

באחר הימים המבורכים, בשנת תרפ"ד, זכיתי לעלות לירושלים ולדרוך ברגלי הבשר בהר-הבית. אין בכוחי הביטויי למסור בצירוף אותיות 29 את טיב הטעם ואת ריח האויר,  דמבראשית הוא כך,30 ואת אשר התחולל בכל אברי הגוף ובכל כוחות הנפש והדמיון שבי, באותה הויה31 שזכיתי לה אז. אותה שעה עשיר הייתי במושגים היוליים ודלותי במילים: כלא היו בכלי המחשב שלי מעולם בצירופים מוחלטים. ועד היום כמעט ארכעים שנה שאקוט בדורי32 כאן, אחשב בפליאה על אי-יכולתי זו להביע את המראה בהר, 33 מקור חיותי, ואת נשימותי במקום. כל נופי –העולם הרי של אלוהים הם ונוגה מזלותיו עליהם; ולית-אתר – פנוי מיניה34, ידעתי מאז ומתמיד;  אלא כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי במהות זוהר כזו. זה בהחלט זוהר המקום שבו ביר אלוהים למשכן לו35 במרוכז: מכל זוהר שבו בנוגהות.36 גם מלים אלו אינן ממצות אפילו "בקירוב" את טעם מראה הנוגה הזה. הייתי פלא-גוף37 לעצמי בתוך הפלא האלוהי הזה. לפתע פתאום באה לי ההרגשה, שהרי לכאן באתי בימי קדם עם אבא לחוג חג עולי רגל ולכרוע לצד אבי. לפתאום ידעתי לומר: ירושלים לב העולם,38 ואין עולם במשמע עולם אלוהי, שאינו אלא במרומז עובר דרך לב ישראל... בהר הבית, מרום הרים 39במידת השכל הנעלם מכל רעיון"40...

מהשורות הללו ניווכח כי שירת אצ"ג היא חיפוש שכמעט מצא עצמו מראשיתו, משעה שעלה לארץ. מרגע שדרכו רגלו של אצ"ג בקנטרה שעל גדות תעלת סואץ הוא החל במסעו אל הר הבית ובהיקף העמוק והרחב ביותר, "ועוד רבות בזמן תעה יתעו בני האדם, המסע ידהירם והאוניה תובילם[--] יבשת אחרונה היא ירושלם

מקומו של הר הבית בפואמה הראשונה שנכתבה ונדפסה בארץ ישראל "אימה גדולה וירח"  1924 ומקומו של הר הבית

כפי שכבר הערנו למעלה אורי צבי חזה את אימת הסהר יחד עם אימת הצלב. דימויים שהופיעו עוד בגולה חוזרים ונשנים באימה גדולה וירח בהקשר הר הבית.

הקובץ 'אימה גדולה וירח' הוא מחזור השירים הראשון שנכתב ונדפס בארץ בשנת עלייתו של אורי צבי בו' בסלו תרפ"ד-  (4.12.1923 ).  ומיד הוא מתחיל לפרסם מאמרים ושירים.⁴¹ במחזור זה ובהתייחסות המאוחרת אליו בשיריו הבאים עולה העדות החותכת והעמוקה לראשוניות מיקומו של הר הבית בשירתו.

כל כתבי, כרך א, עמ' 50:

מגדל דוד, מה מליל? ירושלים באימתה, אימה גדולה וירח והיא גשמות על גולגלתי;

                  מוחי רופס: היא במים . כולה מים הגולגלת. והנחל קדרון יבש! עמק, כפים ועצמות - -

[--]

עד שיותז ראש זה דוה מני צואר

[---]

"חצות ליל. ירושלים היא הבירה לנרקבים. היא המלכות למתלבטים ולמורטים

שערותיהם - - ,"

[...]

-בוז למיעץ הירושלמי.

הציטוט המופיע בשורות האחרונות הם דברי הפיתוי והחולשה של המייעץ הירושלמי שהוא מפיסתופל, הוא המלשין והבוגד, בהמשך הסנבלט ואיש השלטון והוא גם הקול פנימי המפתה בתוך ישותו של הדובר הנלחם נגדו בחמת עוז. לכן הסיום הוא "בוז למיעץ הירושלמי" הוא כמו לחש השבעה לגירוש השטן.

מחזור השירים נחתם בבית:

שקוט נא אבא ! בן יקירך ילבש אימה כמו רקמה.

  הלוך ילך מקנטרה עדי הר: ירושלימה.

[--]