|
אורי
צבי גרינברג
הזכרון
והכוסף
בשירת אצ"ג ד"ר
י. ה. ייבין בעקבי
השיר ב',
העורך ד"ר י.
ה. ייבין,
ירושלים תש"י :תוכן
המאמר א.
הזכרון ב.
הכוסף ג.
"אתנחתא"
בכיסופים ד.
השתות -
והמעין בגן-הנפש ה.
ללא אתמול
וללא מחר ו.
מקורו של
הכוסף ז.
ירושלים - ים
הערגה ח.
"שיר הריפוי
הקדוש בשני
כחות-נפש
מהותיים
מוצא אורי
צבי גרינברג
שבחו של אדם (או
של צבור או
של עם)
המחונן בהם;
וחילופו של
דבר: בהעדרן
של סגולות
אלו באדם (או
בצבור או בעם)
רואה הוא את
תכלית :הגנות.
כי בהם - בשני
כחות נפש אלו
- מוצא
המשורר את
מותר האדם מן
הבהמה;
וכנגדם באבדן
הסגולות
הללו - את
תכלית
ירידתו של
אדם (או של
צבור או של
עם)
והתמשלותו
לבהמת .השדה .שני
כחות הנפש
האלה הם:
הזכרון
והכוסף וזאת
לדעת: כשאנו
מדברים על
זכרון,
כסגולה
שנתיחדה
לאדם, אין
הכוונה
לזכירה
אוטומטית סתם,
אלא לזכרון
בתור כח
פעלתני-בונה,
באותו המובן
שייחס
לסגולה זו
אנרי ברגסון
בספרו ;החומר
והזכרון".
הכוונה היא:
לזכרון, שהוא
כח-נפש אוגר
נסיון-חיים
וקובע יחסים
והערכות" ,זכרון,
שרק על יסוד
הרשמים
והחויות
המשתמרים בו,
קובעים אנו
את אבחנתנו
בין טוב לרע בין
אויב לאוהב,
בין חיוב
לשלילה. אך
זכרון זה
אינו בשום-פנים
אוגר רשמים
סביל, בחינת
בית קיבול
להחסנת רשמי-התרחשויות
ושימורם; הוא
יותר מזה.
הוא גם מעבד
אותם תוך
מגמה מסוימת.
אין הוא
בחינת "פרטיכליסטן":
רושם עובדות
בלבד, אלא
בחינת
היסטוריון,
ואפילו היסטוריוסוף
של הפרט,
המאפשר לו
לבחון דברים
ולחרוץ משפט,
כלומר: הוא
שעושה את
האדם .לשופט
של עצמו ושל
העולם. על
ידי כך נעשה
הזכרון
ליסוד הבונה
את עצם
אישיותו
המוסרית צא
וראה והוכח:
בלעדיו,
בלעדי זכרון-בונה
זה, אין
ערכים לאדם,
ואין יחס -
וממילא גם
אין מוסר ומצפון.
מתכוונים
אנו אפוא
לאותו כושר-זכרון,
שהוא לבדו יש
בכחו להפוך
את המון
האירועים הרגעיים
והסירוגיים
של הוית האדם,
התלויים על
בלימה,
לרציפות אחת,
להמשכיות
ולהתמשכות מזדרמת
כנהר ואף
מתרחבת
והולכת
כאותו נהר:
באספה אל
תוכה שוב
כאותו נהר,
את קילוחי ,הרשמים
והחויות
הנקלטים
לתוכה בדרך
זרימתה.
והיפוכו של
דבר: בהעדר
כח-זכרון זה ,מתפוררת
הויתנו
לרסיסי-רסיסים,
חסרי שחר
וקשר, כאותה
מחרוזת
מרגליות
בהקרע החוט .שעליו
הושחלו וכשאנו
מדברים על
כוסף - על
הכוסף
בשירתו של
אורי צבי
גרינברג -
שוב אין
הכוונה
לגעגועים ערטילאיים
סתם, אלא
לכוסף הכביר
שהוא מנת-חלקו
של היצור
האנושי בלבד,
היודע את
צמצומו -ואת
תחומי
סופיותו
ואינו משלים
עמם לעולם,
אלא נכסף
תמיד לפרוץ
את תחומו
ולהגיע אל
האין סופי.
הכוונה היא
לאותו כוסף
רב-עזוז,
המיוחד לאדם
בלבד, ושבו
אנוש בר-חלוף,
הכלוא בסגור -תחומיו
הגשמיים
המצומצמים
מאד, מבקיע
את תחומיו,
כאותו ציץ
המבקיע דרך
גידולו את
קרום עטיפתו
העליון
ומזנק
מתלבלב מול
רום-שמים -
ובו, בכוסף
מבקיע-סגורים
ופורץ-
תחומים זה ...נעשה
היצור דומה
ליוצרו: אין
סופי כמותו
ונעדר
תחומים
כמותו ונושק
את שולי
הלאין-תכלית באותו
מובן שתפסנו
כאן את כחות
הנפש
האדירים
האלה ודאי
שהם קנין
האדם לבדו,
הם הם ."חלק
אלוה ממעל"
ובהם ורק בהם
יכול האדם
להגיע
למדרגת "ותחסרהו
מעט מאלהים" שונים
במהותם הם
שני כחות-הנפש
הנידונים
כאן: הזכרון
שתול כולו
בתחום העבר,
ואילו הכוסף ,נופו
נוטה אל
העתיד.
הזכרון
מוגבל וסופי
ובכך דוקא
כחו יפה: כי
בהיותו גורם
בונה ומסדיר
- המניח
את האשיות
לקביעת
יחסים
וערכים, מן
הדין הוא
שיפעל בסכום
נתונים
מוגבל (שהרי
אין .להסדיר"
את האין-סופי);
ואילו הכוסף
- אין סופי
הוא במהותו
ועד למעלה
מכסא הכבוד
יאביר" -הזכרון
מעצב
האישיות
המוסרית
וקובע לה
דפוסים;
הכוסף פורץ
דפוסים
ומבקיע כל
מסגרות ,קבע
נוקשות. ואף
על פי כן
ישנם כמה
תחומי-מגע
בין שני כחות-נפש
אלו - בתחום
המטפיזי .שעליו
עוד ידובר
להלן ,על
כל פנים,
השוני
המהותי שבין
שני כחות-הנפש,
כפי שהם
נתפשים
בשירת אורי
צבי גרינברג .מחייב
אותנו לדון
בכל אחד מהם
במפורד א.
הזכרון
בעמדנו
על סגולת-הזכרון,
הפקענו אותה
מן התחום
הפסיכולוגי
גרידה, בו
היא נתונה
לפי ,המקובל,
וביררנו את
מקומה ואת
טיבה כמקור
לקביעת
יחסים
וערכים
מוסריים
במיוחד.
ודומה שלא
למותר יהיה,
כדי להוכיח
הוכחה נוספת
את טיבה
המוסרי של
סגולה זו,
לעמוד על
המקום הנכבד
שתופסת מצות-הזכירה
בתורת ישראל
- זה המעין
החי-נצח של
המוסר. יש
בתורה מצוות על
זכירת הטובה:
"למען תזכור
את יום צאתך
מארץ מצרים
כל ימי חייך";
ומצוות על
זכירת הרעה:
"זכור את אשר
עשה לך עמלק...
לא תשכח". ראש
מועדי ישראל,
שהוא גם ראש
שנת ישראל,
הוא "יום
הזכרון". וכל
המועדים
כולם והשבת
בכללם הם "זכר
ליציאת
מצרים". רבות
הן גם
המצוות
האחרות
הקשורות
בזכירה:
תפילין - "והיה
לך לאות על
ידך ולזכרון
בין עיניך";
ציצית ."למען
תזכרו". וכן
מצוות צדקה
ומתנות
עניים
שמקורן
בצווי: "וזכרת
כי עבד היית
במצרים" - ברי,
שהתורה לא
היתה מצוה על
סגולה
פסיכולוגית,
"מנמונית"
גרידה: לא
יתואר כלל
שהתורה תבטיח
שכר לבעל
סגולות "מנמוניות"
טובות, למשל -
למי שילמד
בנקל בעל פה
כמה פרשיות בתורה,
ותגזור עונש
על השכחן
המתקשה
בלימוד
פרשיות על פה.
ואם צוותה
התורה על
זכירה וגזרה
על שכחה, הרי
יש במשמעו של
דבר, כי ראתה
גם את הזכרון
וגם את השכחה
לא מבחינה פסיכולוגית-מנמונית,
שאינה תלויה
ברצון האדם,
אלא כגילוי
רצוני, כדבר
החורג
מתחומים פסיכולוגיים
ונעוץ
בערכים
מוסריים
רצוניים.
משום כך
יכולים אנו
לקבוע ללא
פקפוק, שאורי
צבי גרינברג
נאמן בהחלט
לרוח ישראל
ומסורתו, שעה
שהוא מבליט
כל כך את
גורם הזכרון
בשירתו .ובתפיסת-עולמו "ויש
לדעת שהוא
גופו זוכר
הרבה מאד.
אין הכונה
להגיד
שהמשורר
מחונן
בכשרונות "מנמוניים טובים,
בכשרון מכני.
כי ה"מנמוניקה"
אינה ענין
לכאן, כשם
שהזכרון
המכני אינו
ענין לכאן.
כשאנו מדברים
על אורי צבי
גרינברג
שהוא זוכר
הרבה מאד -
פירושו של
דבר, שהוא
זוכר לא
עובדות או
דברים סתם,
אלא זוכר
אותן
העובדות, או
ההתרחשויות,
שעל פיהן,
ומתוך
נסיונן, הוא
משתית .את
תפיסת עולמו
המוסרית
והלאומית
הגדולה :אורי
צבי גרינברג
זוכר את כל
הדברים
המצערים,
המכאיבים,
המביישים,
שקרו בעבר,
ודומה שככל
שהם מצערים
יותר, הוא
מיטיב לזכרם.
הווה אומר:
אינו מסיח
דעתו מהם
מעולם. הוא שומר
אותם באשר
מהם הוא שואב
את נסיון
חייו ועליהם
דוקא, בעיקר
עליהם, מבסס
הוא את הערכתו
ואת יחסו
לעולם
ולדברים.
דוגמה לכך:
על אלפי
יהודים עבר
הפוגרום
בלבוב בשלהי מלחמת
העולם
הראשונה (תרע"ט)
אבל הם
שכחוהו עם
בוא ימי ה"שקט";
ואילו אורי
צבי גרינברג כשעבר
עליו אותו
פוגרום - נשא
אותו מאז
כצרבת-קעקע
בנפש; זכר
הפורענות לא
מש עוד ממנו .ושימש
לו נקודת-ראשית
לקביעת יחס
חדש אל
הגויים, אל
גולת-ישראל
אל תבל כולה ולא
רק את
הפוגרום
בלבוב. הוא
זוכר כל
פוגרום, כל
התעללות-גוי
ביהודים.
זוכר את "כותל הקדושים"
בפינסק, גם
את היהודים
שהושלכו מן
הרכבות בעת
נסיעתן מעל
הגשר המימה.
הוא זוכר
- הווה אומר:
למד; הבין
דבר מתך דבר;
למד לקבוע
ולתבוע אורח
חיים אחר.
כאן הזכרון הוא
שם נרדף גם
לבינה, להבנת
הדברים, גם
למוסר. על כן
עוד ב"סדנא
דארעא" תרפ"ה
שיבץ את
התמונה
המדהימה
בקדושת-אמתותה:
היהודים
נשארו זרים
באירופה,
והציר
היהודי ,בפרלמנט
שלהם, שתבע "שיווי
זכויות"
אינו נראה
בעיני הגוים
אלא כדמות
סיוטית של
אהספר ...שלבש
לפתע "פראק"
והתקשט
בצוארון
ומדבר אליהם
בלשונם מעל
במת הפרלמנט
שלהם על
כן - משום
שזכר ומשום
שלמד דבר
מתוך דבר,
תבע כבר אז
יציאת
אירופה
וניחש שואה ....ממשמשת
ובאה וכך
זוכר המשורר
גם כל פרט
ופרט
באירועים
בארץ; לא
עובדות "פרטיכליות"
סתם, אלא את הפרט
המאפיין, שבו
נתגלמה אזלת-ידנו,
השפלתנו - אם
מרצון ואם
מאונס -
כסילותנו
ואי-יכלתנו ,ללמוד
מן הדברים.
הוא זוכר את
קלון הלוית
המת המושלמי
שהובא מהודו
לקבורה על הר
הבית ואיולת
מנהיגי
ישראל שהלכו
אחרי ההלויה
ונשארו
עומדים
לרגלי ההר כי
לא הורשה להם
לעלות על
ההר; הוא
זוכר את הכרה
של הרוצחים
הערבים לאחר
טבח תרפ"ט;
וזוכר את
הגולגולת .המפוחמת
בעין-זיתים ("אזור
מגן") וזוכר
את עורכי
ההלויות
בימי ההבלגה
של תרצ"ו .כי
זכרונו של אצ"ג
הוא העד
לדברים והוא
הוא השופט
אותם הוא
זוכר וזוכר.
הוא זוכר את
השואה בכל
היקפה ולכל
פרט מזווע
שבה. דומה,
הוא האחד והיחיד
בתוכנו
הזוכר באמת
את ששת
המיליונים
שהוצמתו -
ונושא את
הזכר תמיד לא
כדבר ...שבעבר,
אלא כהווה
תמיד, כגוש
ממשות
שאיננו כלה
עוד וכשם
שהוא זוכר את
כל אימי היום
והאתמול
הקרוב - כך
זוכר הוא את
כל תפארת-הקדם
הגנוזה של
האומה, ואף
היא לו - הווה
וגוש ממשות
שאיננו כלה.
הוא זוכר את
תפארת המקדש
ואת עלילות
כובשי כנען
וחיילות בית
דוד ואת
קריעת ים סוף
והליכתנו
במדבר.
ובתקופת-חזונו האחרונה
עוד בא
והאריך את
הזכרון הזה -
מיהושע בן
נון ודוד
ושלמה עד
לנקודת-הראשית של
הגזע, עד
לאברהם
אבינו "אבי
הגזע הנעלה"
("עמי ים"),
שהחל במסע-הגזע
הגדול "מן הפרת
אל הפרת".... לא
בכדי אפוא,
כשרצה
להפליג
בשבחה של
האומה, הריהו
מציין, קודם :כל,
את כח זכרונה
הטוב ,שעודנו
זוכרים שם
מלך עברי ושם
ארץ עברית (שיר
הפנים הקדוש,
אחינו כל בית
ישראל", הארץ")
:("ובמקום
אחר ("למנצח
לשני יהודים
מזמור שיר :הוא
(העם) יודע
דגליו וסמלי
שבטיו .יודע,
הווה אומר:
זוכר :"ושוב,
ב"ריקוד על
קבר אבות ,וודאי
בודאי, ששום
עם במקומנו
ביקום ,לא
היה במראהו
בארחו ורבעו
וכמעשיו ,יותר-גא
וזקוף, יותר
זך ויותר
ניגוני עדי
כלות זכר צבע
דגליו ותום
טעם אדנות -
- - על כברת
אדמה משלו ,ודאי
ששוכח היה את
רינת מקדשיו :את
שמות מלכיו
ושריו, את
שפת אבותיו
הקדומים ומכלל
לאו אתה שומע
הן: שבחה של
אומתנו במה
שהיא זוכרת
את תפארת
קדמותה בכל
גאיות ...הצלמות
שהיא עברה
ועוברת ,אצ"ג,
כאמור, זוכר
הרבה מאד.
אבל הגילוי
המופלא
ביותר של
כושר-זכרונו,
אותו זכרון-בינה .זכרון-מצפון,
בור סוד
שאינו מאבד
טפה מהכרת
מרורי-ההויה
ואסונה הוא -
בזכירתו את
המתים .הרי
אין לך דבר
בעולם
שהשכחה חלה
עליו במדה
מוחלטת
ושלמה כל כך,
כאשר על
המתים וכבר
אמרו
קדמונינו,
שגזירה
נגזרה על
האדם שהמת
ישתכח מלבו.
אך דומה,
שגזירה זו לא חלה
על אצ"ג. הוא
זוכר את
המתים. ואין
צריך לומר -
את מתי ישראל,
את כל חללי
הדורות מידי הגויים,
את "מגדל-הגויות"
שלנו מדור
ועד דור. הרי
הוא זוכר את
מתי-עולם
בכלל ומסרב
להשלים עם
גזר-השכחה
שהוטל עליהם.
עוד ב"אנקריאון
על קוטב
העצבון" הוא
תיאר, כיצד "חוזרים ,משום
שהם ?המלוים":
"אז דומים
לשונאים
כמעט
האוהבים"...
מדוע הם
דומים
לשונאים .קרובי-הבשר
שזה עתה לוו
את מתם,
חוזרים
לחיות חייהם
- ושוכחים את
מתם הנרקב
בעפרות הוא,
המשורר, אינו
אובה להשלים
עם זניחה זו.
אבל בצורה
בולטת הרבה
יותר ביטא
המשורר זכירה
זו באחד
השירים
שבמחזור "מן
החכליל ומן
הכחול"
שנדפסו בלוח
"הארץ" תש"י.
באותו :שיר
מספר אצ"ג יש
תחנה ונידחת
היא עיר, או
נידח הוא
הכפר שם
הנני יוצא
לעת ערב לתור
בית עלמין ולומר
לטמוני
עפרות שאינם-מקשיבים-עוד למה
שאומר עובר
אורח כמוני
להם שלום
לשאינם-מקשיבים-עוד-לדבר-אדם-חי אתם
רגילים
משכבר-כך
לשכב נרקבים שלשום
אזרח חי לא
איכפת שכבכם
בעפר ואין
חי בא בחשק-דמיון
להציץ אליכם איך
נראית לעיני
הבשר
שכיבתכם,
המתים מתחת
לפני אדמה :אך
נוסע כמוני
מציץ אליכם,
רואכם (שיר
הלוך ונסוע
במסע האש",
לוח הארץ תש"י")
ודאי,
שכאן -
בוידויו זה
של המשורר
כלפי מתים
נשכחים
בתחנה נשכחת
- שיא הזכירה
שאין :למעלה
הימנו. נשים
נא לב: המתים
הללו - מתים
אלמונים הם.
אף סתם
המשורר ולא
פירש אפשר,
אפילו אינם
מבני ברית;
אפשר, אפילו
שוכבים
בבורותיהם
דורות. וכבר
אף קרוביהם
מתו וזכרם
אבד. ואין
נפש בעולם -
אפילו
ממשפחתם -
שתעלה זכרם
על לב. אבל
הוא, המשורר הנוסע,
מעלה אותם על
לב. יתרה מזו:
הוא מרגיש
אשמה כלפיהם
- אשמת החי
המהלך כלפי ...המתים
השכוחים
בעפר. הוא
היחיד
שזוכרם - בעד
כל אלה שאינם
זוכרים .אכן,
כאן, בשיר "יחידיי"
זה נחשף
לעינינו שיא-הזכרון,
הזכרון-הבינה,
הזכרון-המצפון,
של אצ"ג .וכאן
גם נתגלה לנו
הוא, שהוא כה
לאומי, אף
כאוניברסלי
שבמשוררי
ישראל והואיל
והזכרון הוא
מסד וראש-פנה
בכל תפיסת-עולמו
ובגישתו
הנפשית
ובקביעת
ערכיו
ויחסיו של
המשורר;
והואיל וכבר
ראינו, כמה
משובחת היא
בעיניו
האומה בגולה,
על שידעה
לשמור על
זכרונה - הרי
מהגיונם
המוחלט של
הדברים הוא,
שבשעה שהוא
יוצא לדבר
משפטים עם הדור
ועם מנהיגיו
ב"ספר
הקטרוג
והאמונה"
ולהוקיע
עוונם בשער -
הריהו פוקד
עליהם בראש וראשונה
את העדר
הזכרון, את
פשע השכחה.
שהרי אם
הזכרון הוא,
כפי שאמרנו,
אבי ההכרה -המוסרית,
הרי חילופם
של דברים יש
למצוא בשכחה:
השכחה היא אי-מוסרית,
היא - אנטי .מוסרית,
היא אם פריעת-מוסר
ואבדן
המצפון -
במדור מיוחד
בתחלת אותו
ספר, שהוכתר
בשם רב-המשמעות
"האחד לא שכח"
(האחד :המשורר)
טופח הוא
בשבט-מוסרו
על קלסתר
פניו של הדור ...שכחתם...
שקעתם ("איקלע
סיקריק") :"ובפירוט-יתר,
ב"אבוי
ממעמקים כמתים
בידי אלהים
נשכחו מלבכם
בבתי הקברות
חלליכם
הקצוצים .בחרבות
הנוצרים
באוקריינה
ובחרבות
האישלם
בציון
המושפלת .חלליכם
שפוכי-המעיים,
חרושי-הגב,
דקורי-העינים,
הלב והצלע ?הו,
למה אדמכם,
יהודי, בכפות
השיכחה :אתם
משולים לחיה,
שאיננה
זוכרת ולדות
יצאוה בזמן ('ספר
הקטרוג
והאמונה", ל") ,("אותה
תוכחה איומה
משמיע
המשורר
לראשונה בתר"ץ
(כשנדפסו
הדברים
לראשונה ב"מאזנים .במוצאי
טבח תרפ"ט.
האבחנה
האיומה
ברורה: אבדן-הזכרון,
וממילא -
התמשלות
הדור לחיה ."הדור
- "בכפות
השכחה". הדור
משול לחיה
השוכחת "ולדות
יצאוה בזמן .ומאז
מוקדשת רוב
תוכחתו
להחשפת פשע
השכחה, פשע
העדר-הזכרון כי
אף בשעה שהוא
מתריע על
שאננות הדור,
החי "בהיסח
הדעת מכל
סכנה" הדור
הספון בשלות-בתיו
המדומה
ודואג
לנוחיות-חייו
ואינו משגיח
בישמעאל,
המתכונן
בינתים לבטח
- הרי כאן
אותו קטרוג
עצמו - על
העדר הזכרון:
על אי למידה
מתך הנסיון.
שהרי אי
הדאגה
לבטחון יום ,מחר
היא היא אי
הזכירה של
אסונות יום
אתמול (והרי
רק תמול היה
אב תרפ"ט).
ואחר כך -
שאירע האסון
וישמעאל
הפליג למסע
הטבח
והתבערה,
ובאו ימי
הדכאון של "ההבלגה"
תרצ"ו תרצ"ט
- והמשורר
שופך את כל
מררתו ולהטו
בהוקעת
דראון
ההבלגה (""לא
אל לא מלך לא גבור")
- הרי כאן שוב,
לאמתו של דבר,
הוקעת פשע
השכחה, שהרי
ההבלגה אינה
אלא שכחת הדם
היהודי הנקי
השפוך
ומחיית זכרו.
וכשתובע
המשורר "דם
תחת דם",
כשהוא יוצא
בעקבות ,הנביאים
הקדמונים
וקורא לנקם
ושילם - הרי
אין הוא תובע
אלא עלבונו
של הזכרון-המצפון הזכרון-הבינה,
ששקעו בישוב
ללא שיור,
אין הוא תובע
אלא זכירה;
כי כשם
שההבלגה היא שכחת
הדם, כך
הגמול
והשילם הם
זכירתו (וכבר
נאמר בכתבי
הקודש של דוד
מלך ישראל: "כי דורש
דמים אותם
זכר". הווה
אומר: דרישת
הדם וזכירתו
- חד הוא). וכך -
כשראה אצ"ג
בחזונו את
מה שעתיד היה
להתרחש
בשנים
הקרובות), כי
"מקרבנו
יקום הנוקם",
הרי לא חזה
אלא את) הולדת
דור, הולדת
גזע, שיירפא
ממדוה השכחה,
שכחת כל מה
שמעוללים
לנו צרינו;
לא חזה אלא
את הולדת דור
של זכורים,
של בעלי
זכרון, זכרון-בינה,
זכרון-מצפון.
ואף כשהוא
מוקיע את חוסר
הדעת
במנהיגות, את
כיבוי כל
אורות השכל,
את הכסל
והאוילות, את
טיפוס
המנהיג, שהוא גם
כסיל גם בוגד
(כי "כל בוגד
הוא כסיל") -
דוק ותמצא,
שגם נגע-הכסל
הזה אינו,
במהותו של דבר,
אלא אותו נגע
השכחה - נשית
כל נסיון
המציאות
והיסח הדעת
מן הממשות
הדמית ...הזועקת והנה - וכאן
אנו מגיעים
לנקודה
המחרידה
והמהממת
ביותר שבכל
פרשת שקעון
הדור - הנה -
עשרים שנה
תמימות עברו
מאז הרעים
המשורר
לראשונה את
קטרוגו כלפי
הישוב
ומנהיגיו :מאז העלה בקולמו |