|
אורי
צבי גרינברג
המשורר
אצ"ג
בדורותיו
מאת י.ה.
ייבין
תוכן
המאמר א.
התהום
ונקודות
המפגש ב.
התאמתות
הנבואה: מרד
השחרור ג.
המשורר עם
עמו לעת קרב ד.
ושוב רב
המשורר את
ריב ירושלים... http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/uri2-2.htm
א.
התהום
ונקודות
המפגש ודאי:
אפשר לקבוע
ללא כל חשש
מפני הפלגה
בדברים,
שעשרים וחמש
שנות יצירתו הארצישראלית
של אורי צבי
גרינברג -
מתרפ"ד ועד
היום - היו
עשרים וחמש
שנים של מסה ומריבה
קשה בין
המשורר לבין
דורו -
דורותיו;
עשרים וחמש
שנים של זעם
ותוכחה, של
שליחת ברקים
ורעמים ללב
הצבור בשל
אוזלת-היד
ואוזלת-הבינה,
בשל קוצר
התפיסה. ואין
תימה בדבר:
עוצם הרוחק
שבין המשורר
לבין תקופתו
היה כמידת
הרוחק העצום
שבין חזונו,
חזון- הפדות
הירושלמי
האדיר, לבין
ההשגות
הפעטעטות,
האפורות
שהיו רווחות
בממשות "הבית הלאומי"
הארצישראלי.
הוא האביר על
כנפי נשרים -
ואילו
קברניטי
הדור זחלו
זחילת נמלים. הוא
גרס
מלכתחילה:
כיבוש דוד
ומלכות עולה
מאל עריש ועד
דמשק - והם
גרסו "מרכז
עובד", "דו
לאומיות" - או
שלא ידעו
בעצמם מה הם
גורסים, מתך
טשטוש כל
המושגים
וערפולם; הוא חזה
את גדלות
הבאות, והם
התנהלו
בכבדות תוך
קטנוניות
היום הזה או
האתמול-השלשום. ותמיד
הגה ודיבר
הוא בשפה
אחרת משהגו
ודברו הם
והשרה הלך
רוח מנוגד
בתכלית להלך
- רוחם
הם. שעה שהם
היו רדומים
תוך שאננות,
התריע הוא על
יום השוד
הממשמש ובא
בציון, על
הדם שיותז
מתחת לסכיני
ישמעאל.
וכשבא היום
המר, והדור
שקע בכניעת-הבלגה,
חזה הוא זריחת
דור מורדים
ולוחמי-חרות
בציון; רעידת
אדמה מתחת
לרגלי הכובש
הנכרי, העתיד
לעזוב את
הארץ,
ורוכבים
יהודים
חגורי-חרב
שישקו
סוסיהם מן
הפרת. הוא
היה קצר-רוח
תמיד, דחק את
הקץ תמיד -
והם ארכי-רוח
תמיד...
המציאות
הוכיחה אחר-כך,
שהדין היה
עמו, עם קצר- הרוח
ודוחק הקץ,
כשם שהדין
היה עם הרצל
וז'בוטינסקי,
דוחקי-הקץ
וקצרי-הרוח
שלפניו:
הרוחק העצום
שבין חזון
הגאולה לבין
הממשות של אי-גאולה,
של שעבוד
גלותי ותלות
בזר העוין
בציון נהפך
אחר-כך לתהום,
שבלעה ששת
מיליוני נפש
מישראל, החלק
הגדול
והנעלה של
האומה, שהושמדו
מבלי יכולת
להצילן... וכך
היו כל שנות
יצירתו
הארצישראלית
של המשורר
קודש למלחמה
לחזון אשר
נשא בלבו,
ואשר נתן
לו לראשונה
ניסוח מדיני-טריטוריאלי
ב"ירושלים
של מטה"; היתה
זאת מלחמה
בלתי פוסקת במכשילים,
בממעיטי
הדמות,
בכפירת
הכופרים
ובשאננות
השאננים,
בתועים
ובמתעים
אחרי אלהי-נכר
ואידיאלי-נכר,
במסיחי הדעת
ובמוסחי
הדעת; שנים
רבות של
זעימת זעמים
ורעימת רעמים. ואף
על פי כן - גם
במלחמה זו
מוצאים אנו
תקופות -
אמנם, קצרות -
של "הפוגה".
היו אלו שעות בודדות,
בהן נעלם
הרוחק בין
המשורר לבין
הדור -
והמשורר
ודורו נפגשו.
יש לציין שתי
נקודות- מיפגש
כאלו בין
המשורר
לתקופתו:
האחת - לפני כ"ה
שנה, בימי "ירושלים
של מטה" ו"הרואיקה",
בראשית
ההתיישבות
החלוצית
וההתאחזות
החלוצית
בקרקע הארץ.
השניה - בשלהי
המרד האנטי-בריטי
ובראשית "מלחמת
העצמאות"
נגד עממי
ישמעאל (והבריטים העומדים
מאחריהם)
בחורף-אביב
תש"ח. אלו היו
נקודות, בהן
נפגשה משאת-נפשו
של המשורר עם
מעללי הדור,
בהן חזון
ומציאות
נשקו אהדדי.
באותן השעות
הנדירות היה
המשורר
מתפרק מזעמו,
חדל מתוכחתו
- ומתחיל
מעלה כתרים
מעל ראשי
המגשימים.
המשורר
השמיט מפיו
את שופר-האזעקה
על האסונות
והסכנות
שבממשות
וקולו היה
קול חצוצרות-התרועה
למקרא העדה ולמסע
המחנות. אז
כאילו
נתפשטו קמטי-הזעף
על פניו של
המשורר,
ובקעו כל
מעיינות
האהבה שזרמו
בלבו גם קודם
לכן, אלא
שהיו סמויים
מן העין,
חבויים תחת
לגלד הנוקשה
של דבר המייסר
בשער - עתה הם
נחשפים לעין
כל; והמשורר
מוצא לו
מכמנים-מכמנים
של מלות חבה ועדנה
לבני דורו,
הממלאים
בשעה זו את
צו-חזונו שלא
מדעתם... הזכרתי
בכוונה רק
שתי נקודות-מיפגש
שהן בתחום
החזון
הארצישראלי.
פסחתי
בכוונה על "נקודת
מיפגש" אחרת
בין המשורר
לבין הדור -
מפגש באבל על
חללי-השואה,
ימי "לישיבה של
מטה", "כי זה
כבר בכי" ו"כתר
קינה". ודאי:
גם שם חפף
המבע שנתן
המשורר
לשואה את
מאויי הדור,
ואף הדור חש
בכך ונענה
להמיתו
העוגבית של
המשורר, אפשר
- במידה גדולה
יותר מאשר
בכל זמן אחר.
אבל המיפגש
ההוא לא היה
בתחום החזון
הארצישראלי, אלא
בתחום שואת-העם
בגולה; ממילא
אין ענינו
לכאן. יש
אפוא לדבר על
שתי נקודות-מיפגש
בלבד בין
המשורר
לדורו. ויש
צד שוה
לשתיהן.
שתיהן - נקודות
ראשית הן:
האחת - ראשית
ההגשמה
החלוצית,
והשניה -
ראשית
השחרור
והעצמאות. שתיהן
- אור שחר
נוגה עליהן:
שם - "בערה יש
בתוך היסוד
כמו לפני
יציאת חמה" ("ירושלים של
מטה"); וכאן -
בקיעת השחר,
ה"לפנות
בוקר" של
הגאולה
הממלכתית: ובי
חזון-גיל-יום-גדלות
והשמש שלו. אם
זה כמלקוש
לפנות בקר-אביב-בלבלוב? ("שיר
העגול") אכן,
שתי אלה היו
נקודות מפגש
בלבד, נקודות-מגעים,
ולא קוי
התמזגות
וחפיפה שלמה.
לאחר המפגש
הקצר חוזר
ובא המיפרד
העגום
וממושך. אז,
לפני כ"ה שנה,
לאחר
התלהבותו של המשורר
מעדת היחפים,
שהשליכו
מאחריהם את
כל מנעמי
אירופה
והלכו
להתענות
ולקדוח בישימון
- הוא התחיל
נותן דעתו של
המכשולים
והמכשילים
בדרך הגאולה,
ובהם נראה לו, כראש
המכשולים -
צמצום
השגותיהם של
המנהיגים,
המעטת דמות
החזון בעטים
של אלו; והוא ראה
את התהום
שבין הממשות
הארצישראלית
הדלה-דלת
משום ש"לא
נצטוינו
לגדולות" ("חזון אחד
הלגיונות")
וראה את
ירושלים
המוסיפה
לעמוד
בשקעונה -
וכשעמד על כך
היה עוגבו
לזעם, ושופרו
- לקול תוכחה
בשער. ואילו
עכשיו - לאחר
תקופה קצרה
של רנן לקראת
אלה - בני
הדור הצעיר
בציון -
שיצאו
להתמודדות-ההכרעה
הגדולה, אותה
הכרעה אשר לה
ציפה ואותה
חזה כל
השנים (השעה,
שבה עלינו "לנקוט
את הגורל
בקרניו", כפי
שניסח זאת
עוד ב"ספר
הקטרוג והאמונה")
- לאחר תקופה
קצרה של
ראשית-ההתמודדות,
כשכבר החלו
להסתמן
במחוור מיבצעיה,
אך גם תחומיה
- שוב מתגלה
לפניו מיעוט
ההישגים
שמקורו
בקוצר-ההשגות
של המנהיגים
(כמו אז, כמו
לפני כ"ה שנה
ממש!). ובראש
לכל: ירושלים
לא נגאלה,
וכשמתחוור
לו הדבר
- שוב הוא
חוזר לזעמו
ולתוכחתו,
חוזר לדבר
משפטים עם
הדור מ"על
פני הר הבית"... אבל
על כך, על
המפגש
והמיפרד
האחרון עוד
נשוב ונדון
בפרוטרוט -
בהמשך
הדברים... ב.
התאמתות
הנבואה: מרד
השחרור
בשנת
תרצ"ד ערך אצ"ג
את "די וועלט",
בטאונה של
תנועת הצה"ר
בפולין. באחד
הימים פרסם המשורר
באותו
שבועות שיר (באידיש).
מוזר ותמוה
היה השיר
בעיני
קוראיו: -
והכנו ליום
וספרו
לילדים זאת, כפסוקי
נבואה בכל
עמק נגון: הוא
יבא זה היום
של תגמול
ושלם - זה
יום הצבאות. כלבה
תנהרו בין
מישור והרים תדחפו
את האויב אל
הים הפתוח ---------------------------------- לאנית
הקרב
הבריטית
האחרונה
בנמל. ("די
וועלט": "פלאוויוס
זעגט און
בריונים
זאגן". גליון
ערב סוכות
תרצ"ד) איש
לא העלה על
דעתו באותם
הימים, שבעוד
שתי שמיטין
בלבד (י"ד שנה)
תיהפך
נבואתו של אצ"ג
למציאות
קיימת.... לאחר
שנתיים
ומחצה פרסם
המשורר בארץ
ישראל את "ספר
הקטרוג
והאמונה".
אותו ספר, שרובו
- קטרוג
ותוכחה
נבואית
לצבור
ולמנהיגיו
ההבלגתיים,
כולל גם כמה
פרקי נבואה שבאמונה.
בפרקי נבואה
אלו כייר
המשורר את
דמותו של "העלם
שנעלם
בגופנו",
ושעתיד לחזור
ולעלות, והוא
שיהיה נושא
מעש-המרד
והכיבוש
הקרבי בארץ.
בשיר "יבוא
זמן" חזה אצ"ג
את היום, בו
ירגיש השורט
הנכרי בככר "רעידת
אדמה" למראה
עלם עברי כי "איש
דינמיט מגזע-מורד,
עברו". בשיר
החתימה של
הספר, "יהודה
היום יהודה
מחר", הוא
מעלה
בקולמוסו חזון
מרעיד ונשגב
של עולי
גרדום
עבריים - הוא
רואה "איך
הללו הולכים
לתליה
ושחרית
ירושלים בשעוות
פניהם", וגם
חזר ותיאר
באותו שיר
שדווי וגיל
משמשים בו
יחד, את
הבריטים
כשהם עוזבים
את הארץ,
ובגבם "קר
וחם כבגבי,
בעת כתבי זה
השיר". מקץ
שנה ומחצה
לפרסום השיר,
הוציא שלמה
בן יוסף,
עולה הגרדום
הראשון, את
נשמתו בכלא עכו. מקץ
שנים אחדות
לפרסום
החזון קמו
ונהיו
לממשות "אנשי
דינמיט"
עבריים,
שיצאו
למלחמה על השלטון
הנכרי
ומוטטו את
אשיותיו. מקץ
י"ב שנה עזב
החייל
הבריטי
האחרון שת
שטחה של הארץ
הנמצא בידי
יהודים. ודאי:
עלית דור
מורדים עברי
ופרשת
השחרור,
שנגולה
לעינינו, היה
בה משום
התאמתות
גדולה של
נבואת אצ"ג. כי
עלינו לקבוע
למען האמת:
עיקר
התאמתותה של
הנבואה אינו
במה
שמתקיימות
הפורענויות שלהן
היא מתנבאה,
אלא במה
שמתקיימות
נחמותיה
ובשורותיה
הטובות. כך
היה הדבר
בעבר. וכך
גם כיום. התאמתותה
ונצחונה
הגדול של
נבואת
ישעיהו היו,
קודם כל (כפי
שמתחוור לנו
מתוך ספרו) במה
שניבא להצלת
ירושלים
מידי סנחריב
ולמפלתו של
הפולש
האשורי -
ונבואתו
נתקיימה. התאמתות
דבריו של
ירמיהו
בעיקר לא במה
שניבא
לחורבן בני
עמון או מואב,
והללו נחרבו באמת,
אלא במה
שניבא כי
בעוד 70 שנה
תארע שיבת
ציון -
ונבואתו
הטובה הזאת
נתקיימה. כי
דברי ימי
האנושות,
דברי ימי
העמים כולם,
כה גדושים
אסונות
ופורענויות,
רווים דם
ודמעות, גדולת
מלכויות
העולם היא כה
בת-חלוף, עד
שאם יקום
כיום הזה אחד
מתוכנו
וירשום על
הניר, למשל,
כי יבא יום
וכובשים
זרים
ישתוללו
במוסקבה או
בלונדון,
בשטוקהולם
או במדריד -
אם יתנבא
על כך, בלי
לקבוע תאריך
לנבואתו -
קרוב לודאי
שדבריו
יתקיימו. כי
במוקדם או
במאוחר, בעוד
30 שנה או בעוד 300
שנה, בוא
יבואו
כובשים זרים
גם בשערי
מוסקבה, גם
בשערי
לונדון, גם
למדריד וגם
לשטוקהולם.
אך שונה הוא
לגמרי דינן
של הנבואות
הטובות.
הטובות בחיי
עמים, בחיי
ישראל בפרט,
נדירות כל כך,
שקיומן
בממשות הוא
הוא תופעת-הפלאים
שיש בה משום התאמתותה
הגדולה של
הנבואה. ודאי:
אינני קובע
מסמרות: יש
וגם חזון
הפורענות
לעם זה או אחר
כה מאופיין
בפרטים
ובפרטי
פרטים,
שקיומם של
פרטים אלה
לעינינו אף
הוא מרעיש
אותנו עד
כדי תדהמה.
קשה כיום
לקרוא בלי
התרעשות-החושים
פרטים כגון
אלו בחזונו
של אצ"ג על אנגליה: אני
חז את נשרי
עמלק מן
הרינוס עפים
אלי גג
הוסטימינסטר
הרם. או: אני
רואה את כל
הדו עוקרת
עגניך, ("יהודה
היום יהודה
מחר", ספר
הקטרוג
והאמונה קס"ח) ואף
על פי כן אין
לפקפק בדבר:
התאמתות
הנבואה -
עיקרה בקיום
הבשורות
הטובות. יש
גם לזכור,
שבשעה
שהנביאים
מתנבאים
פורענות לעם,
אין הם
מתכוונים
כלל לבשרו
בשורות רעות.
ודאי שאין הם
מוצאים שום
תענוג לעצמם
באמירת "דברים
בלתי נעימים"
לאומתם. כל נבואה
רעה בספרי
התנ"ך - על
תנאי נאמרה
וכאזהרה
נאמרה:
הנביאים
מתרים בעמם,
שעליו לשוב
מדרכו הרעה,
לעקור את
הגורמים
העלולים
להמיט עליו
אסון, ורק אם
לא ישמע העם בקולם
ולא יחזור
למוטב, תבוא
הפורענות. אב
טיפוס לכולם
- נבואתו של
יונה בן אמתי
לנינוה. "עוד
ארבעים יום
ונינוה
נהפכת". אבל
מלך נינוה
חוזר בתשובה
- ונינוה
אינה נהפכת,
וכך הייתה גם
המרה
בנבואות -
נבואת
ירמיהו? על
תנאי. אם לא
ישוב העם
מדרכו הרעה.
לעומת זה היעודים
הטובים
נאמרים ע"י
הנביאים ללא
כל תנאי. ובודאי
גם נבואותיו
הרעות של אצ"ג,
הנבואות על "יום
שוד בציון"
ועל סכיני
ישמעאל -
כאזהרות נאמרו:
אזהרות לעם,
שיתכונן
בעוד מועד
לקדם פני
סכנה. העם,
כמובן, לא
שמע; זה דרכו
של כל
עם, מאז
ומקדם, שלא
לשמוע בקול
נביאיו. מלך
נינוה שירד
מכסאו ולבש
שק ואפר היה
מקרה בודד,
שאין לו אח
בתולדות
עולם... התאמתותה
הגדולה של
נבואת אצ"ג
היא אפוא -
במה
שנבואותיו
הטובות
נתקיימו
לעינינו. הוא התנבא
לקימת דור
מורדים
ולוחמי
שחרור בציון
- והם קמו. הוא
התנבא
ליציאת
הבריטים מן הארץ
ולחידוש
הריבונות
הישראלית -
והדבר קם
והיה. ובעצם
ימי האבות על
השואה,
כשמצבנו בארץ
היה שפל מכל
שפל, ניבא
הוא: "ברחובנו
יעלוזו" ("כתר
קינה")... ואף
דבר זה קם
והיה לממשות
בה' אייר תש"ט,
יום בו שמח
הצבור
בישראל שמחת
אמת על ראשית
שחרורו... ודאי:
אין לומר
בשום פנים,
שבין הנבואה
הטובה ובין
התקיימותה
אינו קיים
אלא קשר
חיצוני, "כרונולוגי"
בלבד: כלומר -
שמתחילה באה
הנבואה
המבשרת
טובות, ואחר
כך - בעוד
שנים אחדות
או בעוד אלפי-שנים
אחדות,
מתקיימת
הטובה הזאת.
אין להגיד
בשום פנים,
שהבשורה הטובה
בפי הנביא
היא ניחוש
סתם, כשל אדם
המנחש שגשם
ירד למחר,
והגשם יורד -
הגם שאין
כל קשר בין
הניחוש
וירידת הגשם.
לאמתו של דבר,
קיים בין
הנבואה
הטובה לבין התקיימותה
קשר סיבתי
הדוק. הנבואה
הטובה
בהאמרה - היא
גופה הופכת
כוח מוטורי
פועל, היוצר
ממשות. ע"י
נבואתו של אצ"ג
על עלית דור
מורדים, "אנשי
דינמיט"
וחדורי חוש
אדנות - על
ידי עצם
נבואתו זו
עיצב המשורר
את דמות הדור
שיעלה, כייר
את צלם
תבניתו של "העלם שנעלם
בגופנו"
וגזר עליו
עליה משטח
הכיסופים
לתחום
הממשות.
הנבואה
לדרור שיבוא
עוררה את
הכוסף לדרור.
הכוסף - את
הרצון לדרור,
והרצון - את
המעש המשחרר.
אפשר להגיד, שאותיות
חזונו של אצ"ג
הן הן שלבשו
במרוצת
הימים עור
ובשר והפכו
לבני אדם
חיים, ל"נפשות פועלות"
המבצעות את
מעש-השחרור,
המאמר הפך
לבריאה, וכך
קרה הפלא
שבשר ודם
נעשה, כביכול,
שותפו של
הקדוש ברוך
הוא במעשה
בראשית ונטל
חלקו בבריאת
דור חדש, אור
גאול וגואל.
מה רב הפלא
שהתחולל כאן
לעינינו! מה
רב הפלא
שאותו משורר
דווקא, שעמד
משך השנים
ברוחק כה
עצום מדורו,
שהנכר בינו
לבין הדור
היה כה כביר;
המשורר, שהיה
שנים רוב מודח
ומנודה
וכאילו דברו
"לא היה קיים"
כלל בשדה
הספר הרשמי
שלנו - אותו
המשורר
דווקא היה
היחיד שעיצב
את דמותו של
הדור העולה,
שעיצב את
דמות
ההתרחשויות
הגואות
ועולות - בעוד
שכל אנשי
הכתב אהובי
נפש הדור,
ילדי
שעשועיו
ותפנוקיו,
שנגררו
בהכנעה
ובשפלות ברכים
אחרי מרכבת
הקברניטים,
הם הם שאינם
קיימים
למעשה ככוח
משפיע ומעצב
דמות... אכן,
מופלאות
וטמירות הן
דרכי הרוח
ואין יודע
איזו דרך
תשכון הרוח
ותחולל את נס
הבראשית שלה. אמרנו:
נבואת האמת
בהתקיימותה (בלשון
המשורר: "נבואה-מתקיימת
באה") קשורה בהתקיימותה
לא קשר "כרונולוגי"
חיצוני בלבד,
אלא גם דבוקה
בהתקיימותה
בקשר סיבתי מהודק.
ברי, שדברים
אלה נכונים
גם לגבי
נבואות
היעודים
והנחמות של
נביאי ישראל
הקדמונים. אף
הם, הנביאים
הקדמונים,
בהינבאם
בימי
פורענות
וחורבן, כי
ישוב ישראל
וייגאל - על
ידי עצם נבואתם
זרעו בלב העם
את זרע
התוחלת
והכוסף
לגאולה -
אותו הכוסף
שלאחר ימים
רבים מאד הוליד
את הרצון
להיגאל.
והרצון
הוליד את
המעשה הגואל.
ברי, על כל
פנים, שאלמלא
התנבאו נביאי
ישראל בשעתם
על הגאולה,
אלמלא עיצבו
דמות הגאולה
באותיות
חזונם הקדוש
- שעליו נתחנכו
דורי דורות
בישראל - לא
היה העם מגיע
לגאולה. ואף
על פי כן
דומה שיש
בהתאמתותה של
הנבואה
הטובה שמפי
נביאי ישראל
הקדמונים -
התאמתות
שנתגלתה
לעיני כל
העולם - משום
חזיון פלאים,
הפלאי
שבחזיונות
התולדה כולה.
חזיון שצריך
היה להשפיע
עלינו - ועל
כל העולם
- כהתאמתות
מוחשית של
כוח פלאי -
כוח אלוקי -
הנוהג בעולם.
חזיון הוא זה
- העוקר בפלאיותו
כל תפיסה
חומרנית
ושכלתנית -
שטחית של
התרחשויות
ההיסטוריה. אך
נחזור
מחזונם
המקודש של
נביאי ישראל
הקדמונים אל
תקופתנו ואל
משוררה. ודאי
שאין אנו
פטורים
מלהתעמק גם
בחזיון פלאי
זה בן זמננו -
כיצד אירע
בדורנו, על
סף חידושה של הממלכתיות
הירושלמית
הקדומה -
כאילו
נתחדשה
בעמנו
ונתלקח מחדש
ניצוץ
נבואיות קדמונית.
כיצד "נבואה
מתקיימת-באה";
כיצד, לפי
המשורר עצמו נפתח
השיר
באותיותיו
כרחם האם
הלביאה: פה
נולדו וינקו
חלב אם כמשד
לביאה... על
כן המפנה,
שנוי הדבור
וחלוף זיו
הראיה. ("שיר
הדור העולה") והחזון
הוליד את
הממשות
הגואלת; כיצד
דור של
מורדים, שעלה
מתחילה
בחזון שבכתב,
נהפך לבשר
ודם - לאנשים
חיים
ופועלים;
וחזיון,
שנראה רק
לפני ט"ו שנה
כמופלג מכל
הזיה הזיתית ביותר
- גירוש
הבריטים
והנחת ראשית
האשיות
לאדנותו של
ישראל - הפך
על ידי פעלם
ודמם של
אנשים אלה,
ילידי -
החזון,
לממשות חיה
וקיימת:
לראשיתה של
מלכות ישראל. ג.
המשורר עם
עמו לעת קרב
כיצד
קרה הדבר
שביצירתו
הארצישראלית
של אצ"ג
מצויות שתי
נקודות -
מפגש עם הדור
- האחת בראשית דרכו, בימי "ירושלים של מטה", והשניה - בחורף אביב תש& |