אורי צבי גרינברג

עקיבא צימרמן (עיתון הצופה), שלוש כתבות בעקבות ספרים שיצאו על אצ"ג

1. משוררי האקספרסיוניזם הנבואי, אצ"ג מול למדן, על ספרו של הלל ברזל

הצופה (30/4/04)

 על ספרו של אצ"ג, "ספר הקטרוג והאמונה", כתב למדן כי הוא "קללת דמים פרועה". למרות ששירתם של אורי צבי גרינברג ויצחק למדן היא "שירה מגויסת" ושניהם "קרובים זה לזה בהתמסרות ללא סייג לאידיאלים הציוניים ובדאגה לאדם היהודי בכל אתר ואתר" הרי שררה ביניהם יריבות ואפילו עוינות

בגיליון השני של "הצופה" הדו יומי מערב שבת ראש חודש אלול תרצ"ז, אנו קוראים כי הונחה אבן פינה לבית הספר ביל"ו בתל אביב, וכי החגיגה הסתיימה עם "דבריו היפים של אחד התלמידים של בית הספר, הלל ברזל, על חינוך הדור הצעיר ועל קשריו לאומה ולמסורת". אותו תלמיד, יליד צפת לפני שבעים ותשע שנים, המשיך בלימודיו באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, באוניברסיטה העברית בירושלים והיה הראשון שזכה לתואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן. לימים היה פרופסור לספרות באותה אוניברסיטה היום הוא מוכר כפרופ' הלל ברזל, מחשובי חוקרי הספרות העברית בדורנו, ומחבר הספר שלפנינו. הספר הינו כרך שישי ממחקריו על תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו. וכמו הכרכים הקודמים, עב כרס ומכיל למעלה משבע מאות עמודים. הכרך מוקדש לשירתם של אורי צבי גרינברג, יצחק למדן ומתתיהו המייצגים את ה"אקספרסיוניזם הנבואי" בשירתנו. המחבר עומד על הצד השווה בין שלושת המשוררים: "מבע פיוטי המתחבר בסגנונו הגבוה, רב השגב וההתלהבות לחזון נביאי ישראל. במרכזו מתן ביטוי לבעיות האומה במולדתה ולגורלה בגולה".

רובו של הספר מוקדש ליצירותיו של אורי צבי גרינברג ששישה עשר כרכים מכתביו הופיעו עד כה, (עוד עשרה בתכנון), ונראה כי הוא היה הפורה ביותר שבין המשוררים וכתב הן בעברית והן ביידיש. הוא האריך ימים בניגוד ליצחק למדן שנפטר בגיל חמישים וחמש ומתתיהו שוהם שנפטר בהיותו בן ארבעים וארבע. דווקא שוהם זכה להיות מועמד לפרס נובל וכן נכתבה עליו מונוגרפיה מפורטת (ישראל כהן - מתתיהו שוהם חייו ויצירתו - הוצאת "מחברות לספרות" תא 1965). אורי צבי גרינברג ויצחק למדן חיו רב שנותיהם בארץ ישראל ואילו מתתיהו שוהם לא נקלט בארץ וחזר לוורשה. שם נפטר ומצבתו היא אחת המרשימות בבית העלמין ברחוב גנשא. אורי צבי גרינברג היה גם אישיות פוליטית תחילה במסגרת פועלי ציון ותנועת העבודה ולאחר מכן במסגרת המפלגה הרביזיוניסטית שמטעמה נבחר לקונגרסים הציונים ולאחר מכן במסגרת "חרות" שמטעמה נבחר לכנסת הראשונה. הוא פרש מ"חרות" ועם פיזור הכנסת הראשונה עזב את החיים הפוליטיים והטיף למדינה יהודית בגבולות ההבטחה שבמרכזה הר הבית ומקום המקדש. אורי צבי גרינברג ויצחק למדן ערכו במות ספרותיות שיזמו בעצמם. יצחק למדן ערך שנים רבות את הירחון לספרות "גליונות" שהופעתו נפסקה עם פטירתו. היה זמן שאצ"ג הוחרם ונאסר ללמד אותו בבתי הספר, אך כיום הוא אחד הפופולריים ביותר בעוד שיצחק למדן שהפואמה שלו "מסדה" היתה נכס צאן ברזל של תנועות הנוער החלוציות נשכח כמעט לחלוטין. מתתיהו שוהם מוכר הרבה פחות, וידוע בעיקר בין חוקרי הספרות. לאחרונה היתה לו מעין עדנה ומחזה משלו הוצג בתיאטרון בית ליסין.

הלל ברזל מציין כי למרות ששירתם של אורי צבי גרינברג ויצחק למדן היא "שירה מגויסת" ושניהם "קרובים זה לזה בהתמסרות ללא סייג לאידיאלים הציוניים ובדאגה לאדם היהודי בכל אתר ואתר" הרי שררה ביניהם יריבות ואפילו עוינות. למדן הרבה בכתיבת אגרות ובהן הסתייגות ואפילו זעם על אצ"ג ושיריו. על ספרו של אצ"ג "ספר הקטרוג והאמונה" כתב למדן כי הוא "קללת דמים פרועה". יצחק למדן היה פעיל במסגרת אגודת הסופרים העבריים בעוד שאצ"ג לא יחס חשיבות מרובה לאגודת הסופרים. אצ"ג היה בן למשפחה חסידית ובכל הגלגולים שעבר לא התנתק מעברו. בדומה ללמדן ניהל ויכוחים עם בורא עולם.

אצ"ג היה משורר פורה הן ביידיש והן בעברית. הוא התרחק מן היידיש כאשר עלה ארצה, אך בשנותיו האחרונות שב ללשון יידיש ופירסם משיריו בעיתון "לעצטע נייעס". אצ"ג ולמדן בערו באש אהבתם לעם ישראל וגורלו, ואצ"ג "נלחם כל חייו להגשמת עקרונותיו, חזר על עיקרי אמונותיו, הוסיף עליהם ושיכללם בלי הרף, כפי שהתחייב ממהלך האירועים ההיסטוריים". עם כל ריחוקו מהווי היהדות בגולה, אהב את אחיו "יהודי הפאות" והתרפק על זכרונות ילדותו וההווי בבית אביו הרב. הלל ברזל קובע כי "גם למדן כאצ"ג היה צופה לבית ישראל, ושירתו נדרשה לגורל העם בארצו ובמקומות גלותו. גם לשירתו צביון אקספרסיוניסטי ומבע מתפרץ ספוג בלהט נבואי. וגם הוא, כמחבר "ספר הקטרוג והאמונה" התריע על האסון הצפוי ליהדות אירופה מידי שכניהם הגויים. אך בעוד ששירת בעל "רחובות הנהר" ניצבה על שני קטבים: על הקינה ועל האמונה: על תוכחה נבואית מייסרת ומוקיעה ועל חזון נבואי מנחם ובוטח בעתיד, הרי שמחברה של "מסדה" העמיד את יצירתו על קוטב אחד העקדה" (עמ' 472). ועוד קובע פרופ' ברזל כי "אצ"ג מתחבר לבעלי האמונה המשיחית שבכל הדורות. למדן מתחבר לברנר, שהצהיר בלהט מר כי על אף הספק והיאוש חובה להמשיך במאמץ החלוצי, כי אין דרך אחרת, מאחר שאין לעם היהודי מולדת אחרת".

שוהם התפרסם בעיקר במחזותיו שהם מרכז פעלו הפיוטי. הוא כתב בלהט נבואי. ברזל קובע כי במחזהו האחרון "אלהי ברזל לא תעשה לך" ניבא שוהם "את הסכנה הנאצית המאיימת על עם ישראל, על מורשתו הרוחנית ועל עתיד האנושות כולה" (עמ' 579). כן מדגיש ברזל כי "אצ"ג גדל בסביבה חסידית, המבוססת על הערצת אדמו"רים, ואילו שוהם גדל בסביבה למדנית". (עמ' 581). שוהם התייחס לרבי יומטוב ליפמן הלר בעל "התוספות יום טוב".

בסיכום קובע פרופ' ברזל כי תו ההיכר של שלושת היוצרים הוא ששירתם, כמו חייהם, נקשרה בגורל עמם". שלושת המשוררים ראו בעצמם לא רק מבשרים של חזון נבואי בלשון תנ"כית נשגבת, אלא גם שליחים, המחויבים למלא את המוטל עליהם בשירה מגוייסת ובאמצעים פיוטיים, משוכללים ויחודיים, כראוי לגודל השליחות". (עמ' 682)

לברכה בפני עצמה ראויות ההערות המפורטות בסוף הספר, הביבליוגרפיה העברית והלועזית והמפתחות. נעיר על טעות מצערת המתייחסת לפעילותו הפוליטית של אצ"ג. בספר (עמ' 39-40) נכתב כי "גורלו של אצ"ג בבית המחוקקים לא שפר. המחלוקת החריפה סביב שאלת הפיצויים מגרמניה הגיעה לשיאה בהפגנות המונים, שארגנה תנועת החרות, וגרמה להתפרצות נגד בית המחוקקים עצמו. אצ"ג, שהיה תקיף ונחרץ בתגובותיו הפרלמנטריות, זכה ליחס אוהד מצד מפלגתו ומצד חלק מחברי הבית, אך בהתלהטות הרוחות הוטחו גם בו דברים בוטים, לכן החליט לפרוש מדיוני הכנסת בעתיד". פרשת השילומים וההפגנה אירעו בתקופת הכנסת השניה בשנת 1952-1953. אצ"ג סיים תפקידו כחבר כנסת בשנת 1951 עם פיזורה של הכנסת הראשונה. כך שאין קשר בין הדיונים על השילומים ואורי צבי גרינברג. נעיר עוד, כי לא רק אצ"ג היה נגד השילומים כי אם רובם של הסופרים והמשוררים וביניהם חברי מפא"י מובהקים פרסמו גילוי דעת כנגדם.

שירת ארץ ישראל - אקספריוניזם נבואי - אורי צבי גרינברג,יצחק למדן ומתתיהו שוהם, פרופ' הלל ברזל - הוצאת ספרית פועלים תשס"ד .

אתר בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים

2. שירת אצ''ג בפרשנות של ישראל אלדד

 הצופה 30/10/2003

החסיד והרבי

דמע ונגה, דם וזהב, עיונים בשירת אורי צבי גרינברג, מאת ישראל אלדד, בעריכת אריה וקרני אלדד. הוצאת שוקן ת"א, תשס"ג

ידוע ומקובל כי תורתם של כמה מגדולי החסידות נכתבה על ידי התלמידים. וכך בזכות התלמידים נתפרסמה תורת הרבי. היחסים בין ישראל אלדד ובין אורי צבי גרינברג דומים ליחסים שבין חסיד לרבו. אצ"ג בעיני אלדד נחשב כנביא וכל אשר יצא מפיו ומעטו של אצ"ג הוא קודש קודשים בעיניו. בסיום הספר מובאת שיחה של ניר מן עם פרופ' אלדד על אצ"ג, שיחה שפורסמה ב"דבר" מיום 3.4.1996. המראיין כותב כי המשותף בין אצ"ג לאלדד הוא בין היתר ששניהם נולדו בלבוב. האמת היא שאף אחד מהם לא נולד בלבוב. שני הגליצאים אצ"ג ואלדד נפגשו בלבוב שם שימש אביו של אצ"ג, הרב חיים גרינברג הי"ד, כרב והוא שערך את טקס הנישואין של ד"ר ישראל שייב (לימים אלדד) שהיה מוסמך לרבנות מטעם בית המדרש לרבנים בוינה. המשותף בין אצ"ג ואלדד הוא כי היו ימים ששניהם היו מחוץ לקונצנזוס ואף הזכרת שמם כמעט ונאסרה. שירי אצ"ג לא נלמדו בבתי הספר וד"ר אלדד נאלץ לפנות לבג"ץ שימנע את פיטוריו ממשרתו כמורה. מי שדרש לפטר את אלדד היה דוד בן גוריון, שטען כי אפילו אם אלדד ילמד דקדוק הוא יכניס אידיאולוגיה.

לימים הותרו אצ"ג ואלדד לבוא בקהל. כתבי אצ"ג מופיעים בהוצאת מוסד ביאליק מיסודה של הסוכנות היהודית שבה נלחם אצ"ג. אלדד זכה לפרסום בעיקר בזכות תרגום כתבי הפילוסוף הגרמני ניטשה. הוא מספר כי לפני שניגש למלאכת התרגום ביקש "הסכמה" מאצ"ג, ומוסיף כי ידע שהוא יסכים. אצ"ג זכה להתעניינות מכל שכבות הציבור ורק בשנה האחרונה הופיעו שלושה ספרים על יצירותיו. האחד של פרופ' דן מירון, ספר שני משל גאולה כהן שריכזה קטעים "כמו יומן" שנרשמו מפי אצ"ג והספר שלפנינו.

הספר הוא מיוחד במינו. אין הוא ספר ביקורת כי אם ספר פרשנות. אלדד לימד את שירת אצ"ג בשנות השבעים והשמונים ב"מדרשה הלאומית", בטכניון בחיפה שם שימש כפרופסור וכן בירושלים ובגוש עציון. באותם ימים היו שיריו של אצ"ג יקרי מציאות שכן המשורר לא נתן להוציא מהדורות חדשות של כתביו. אלדד הכין בעצמו אנתולוגיה משיריו של אצ"ג, בעיקר משיריו הפוליטיים ואותם לימד לשומעי לקחו. בהקדמה לספר כותבים אריה אלדד ובתו קרני שערכו את הספר, כי "אלדד העיד על עצמו כי אינו חוקר ספרות, והוא בא ללמד את שירת אורי צבי כדי שקהל השומעים יזכה להכיר את המשורר ואת שירתו, שנדחקו לקרן זווית, הוחרמו והושכחו במכוון, והפכו לנחלת בודדים. אלדד היה מאלה שהגדירו את אצ"ג כמחדש הנבואה, ובאחרית ימיו שמח לראות כי גם אלו מן הקוראים ומן החוקרים והמבקרים, שלא קיבלו הגדרה זו של נבואה לא התכחשו להכתרתו של אצ"ג כגדול המשוררים בתקופתנו".

העורכים עברו על תמלילי הרצאות וערכו אותן לדפוס. הם מדגישים, ובצדק, כי "אלדד היה מורה שלא דבק בטקסט הכתוב בהרצאותיו, והרבה מהבנת דבריו היה תלוי בטון דיבורו, בהדגשותיו ואף בתנועותיו. אלדד המרצה היה שונה בתכלית השינוי מאלדד הכותב". ואכן, נזדמן לנו לא אחת לשמוע את אלדד המרצה שהיה בבחינת "כל עצמותי תאמרנה", במיוחד כלפי שירת אורי צבי גרינברג.

אלדד מתייחס לכל מלה ומשפט בשירים שבחר, ומראה כי המשורר נחון בחוש נבואה וכל שיריו מלאים כיסופים לגאולת ישראל בארצו. אלדד מתייחס לשירי אצ"ג כאל תפילות ואחד ממאמריו בספר נקרא "ונתנה תוקף קדושת השיר". אלדד קובע כי שיריו של אצ"ג יתפסו מקום בספרות "כמקום תפילת ונתנה תוקף בתפילות הימים הנוראים" (עמ' 239). מאמר נוסף בספר נקרא "אכן יש נביא בקרבנו" וכותב על אצ"ג: "ואם אדון נביאים אין לנו, אף כי ראויה היא השעה שיהיה לנו נביא יש בקרבנו (ההדגשה במקור), כי אכן יפה ומחייבת היא העת הזאת, ולואי ואף אנו נהיה ראויים לעת הגבוהה ולדבר נבואה" (עמ' 246).

גם מי שלא משתמש בהגדרה "נביא" לגבי אצ"ג מוכרח להכיר בכך כי הוא אכן חונן ב"יתרון חושים והסתכלות" כפי שהתבטא פעם בעצמו. אצ"ג חזה עוד בראשית שנות השלושים את חורבן יהדות אירופה, עשר שנים לפני הקמת המדינה חזה את התפוררות האימפריה הבריטית ולצערנו גם דבריו כי מי ששולט בהר הבית ישלוט בארץ ישראל כולה, הולכים ומתגשמים לעינינו. מה שאצ"ג לא חזה הוא כי מי שמפקיר את ארץ ישראל הם אלו המתיימרים להיות יורשיהם של שתורתו היתה נר לרגליהם.

בסיום הספר ראיון שערך ניר מן עם ישראל אלדד המספר כיצד התוודע למשורר וכיצד הושפע ממנו. לשאלה "איך אתה רואה את אורי צבי?", משיב אלדד: "אני רואה בו נביא. יש בעיני משוררים נביאים ומשוררים לוויים. ביאליק ועגנון מתלווים לחורבנה ולחיסולה של הגלות. נתן אלתרמן היה גדול המשוררים הלוויים, שליוו את תנועת השחרור שלנו. אלתרמן ליווה את הפלמ"ח יותר מכולם, אבל הוא לא יצר אותו. אורי צבי יצר את המחתרת. הוא יצר את ההיסטוריה, לא רק ליווה אותה". ואכן אצ"ג ראה עצמו כיוצר המחתרות. בוויכוח בכנסת הראשונה על זכויות לחללי ופצועי אצ"ל ולח"י, קרא נציג מפא"י שהתנגד למתן הזכויות למי שלא היה בהגנה, "מי שלח אתכם?", ואצ"ג השיב בקריאת ביניים: "אני!".

בסיכום לספרות על אצ"ג נוסף ספר רב ערך, ספר פרשנות "חסידי" לשירתו של "הרבי" הלא הוא אורי צבי גרינברג.

3. מי אתה אורי צבי גרינברג?

הצופה 15/05/2003

אקדמות לאצ"ג, מאת דן מירון. הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ג; כמו יומן אורי צבי גרינברג ביומן שיחות שניהלה מרים ייבין עם המשורר, הוצאת בית מורשת אצ"ג, ירושלים בנערותי התוודעתי לשירתו של אורי צבי גרינברג, ומאז ועד היום, עקבתי והנני עוקב אחרי כל מה שפרסם המשורר וכל מה שפורסם אודותיו. באותם הימים היה אצ"ג "אסור בהנאה" והוא לא נכלל בתוכנית הלימודים. ספריו היו נדירים ביותר, הן באשמת הממסד והן משום שהמשורר לא שש להדפסת מהדורות חדשות של ספריו שאזלו. יוצא מן הכלל היה הספר "רחובות הנהר", ספר קינותיו של אצ"ג על השואה שהופיע בהוצאת "שוקן" בשנת תשי"א ובהדפסות נוספות בשנים תשי"ד ותשכ"ח. רק אחרי פטירתו הופיעו כתביו במרוכז בהוצאת "מוסד ביאליק" ובעריכת פרופ' דן מירון. עד עתה הופיעו חמישה עשר כרכים, ביניהם אחד הכולל את רישומיו של המשורר שהיה גם צייר, ובתכנון עוד עשרה כרכים. 25 הכרכים יכילו את מכלול יצירות אצ"ג, בשיר, במאמרים ובנאומים. כן תכלול המהדורה את מכלול יצירתו ביידיש. כיום הותר אצ"ג לבוא בקהל, שיריו כלולים בתכנית הלימודים, ערבים מיוחדים נערכים מדי פעם בהשתתפות קהל רב. הבאים נהנים מהקראת שיריו וכן מדברי הערכה של אנשים מכל החוגים, מהם השוללים את השקפתו המדינית, אך מודעים לחשיבות יצירותיו. כן נכתבו ובוצעו יצירות מוסיקליות על פי שיריו. ראשון מלחיני אצ"ג היה הקומפוזיטור גבריאל גראד עוד לפני שבעים שנה. בדורנו אנו מעטים שיודעים את פרשת חייו של המשורר שנולד בט"ו בתשרי תרנ"ז (22.9.1896) בעיירה ביאליקמין שבגליציה, כבן למשפחה חסידית המתייחסת לשלושה מגדולי האדמו"רים, ר' אורי "השרף" מסטריליסק, ר' מאיר מפרמישלאן ור' ישראל מריז'ין. אביו ר' חיים ואימו בת שבע חינכו את בנם היחיד ואת אחיותיו באווירה חסידית מסורתית. בגיל צעיר, בעודו מתהלך בקפטן חסידי, החל בכתיבת שירים בעברית וביידיש. הוא גוייס לצבא האוסטרי ונלחם בחזית הסרבית. עם תום המלחמה חזר לבית הוריו בלבוב והיה עד לפוגרום שממנו ניצל בנס עם משפחתו. הוא עבר לוורשה וחבר לסופרים מלך ראויטש ופרץ מרקיש והשתתף בכתבי עת אקספריוניסטיים. אחרי ששלטונות פולין אסרו עליו לפרסם שירים שנחשבו כחילול הנצרות עבר לברלין. משם עלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ד והצטרף לשבט הפועלים החלוצים ופרסם שירים ומאמרים בבטאוני תנועת הפועלים, ועם היווסד "דבר" נמנה עם ראשוני משתתפיו. כבר אז הטיף למהפכה ולהקמת מדינה יהודית. אחרי הפוגרום בתרפ"ט נטש את תנועת העבודה ועבר למחנה הרוויזיוניסטי, דבר שנחשב כ"בגידה" על ידי חבריו לשעבר. הוא נשלח לפולין ועבד בעיתוני הרוויזיוניסטים ובנס הצליח לחזור ארצה תוך כדי המלחמה. הוא נבחר לכנסת הראשונה מטעם סיעת "חרות", אך נקט עמדה עצמאית. פרופ' דן מירון, החוקר המובהק של שירת אצ"ג ועורך המהדורה המושלמת המופיעה בהוצאת "מוסד ביאליק", פורס בספרו "אקדמות לאצ"ג" את נופה המרהיב של יצירת המשורר תוך סיפור פרשת חייו. משא ונבל מדהים ומפליא שדווקא אדם כפרופ' מירון, השולל את השקפתו המדינית של אצ"ג, עשה יותר מכולם כדי להביא לציבור את מכלול יצירתו של גדול המשוררים. אורי צבי קרא לאחד ממחזורי שיריו "משא ונבל" ואכן בשירתו מקום נרחב ל"משא", שירה פוליטית, אך הוא איננו זונח את "הנבל", שירה לירית המקסימה ביופיה. במבוא כותב מירון כי "אורי צבי גרינברג היה אחת משתיים-שלוש הדמויות הבולטות ביותר מעל לקו האופק של השירה העברית והיהודית המודרנית במאה העשרים". יותר מששים שנה נהנתה השירה העברית מקרן השפע של אצ"ג. מירון כותב כי "הבא לקרוא בשירה זו כמוהו כמי שיוצא להפלגה בים גדול שחלקים נרחבים שלו עדיין לא מופו. אין בשירה היהודית המודרנית ים נרחב, עמוק וסוער ממנו. שירת אצ"ג היא האוקיינוס הפיוטי הלא שקט שלנו". אכן, כדרכו של ים, שיש בו מהמורות, איים ומצבים שונים, כך שירתו של אצ"ג. לעתים נדמה כי אצ"ג הוא משורר דתי האמון על מסורת אבות, ולעתים כלולים בשירתו ובהגותו דברים הסותרים את מהות היהדות. אצ"ג כותב על מלכות בית דוד, על "אחיו יהודי הפיאות" שאותם הוא אוהב, הוא מרחם על מתרחקים ההולכים לחפש "שיקויים במדבר בתבל" והוא מלא רחמים על אלו "שאינם עומדים בתפילה" ומאידך מעריץ דמויות שליליות כשבתי צבי והורדוס. אחת מהדמויות הנערצות עליו היא דמותו של לנין שעליו כתב כי "הפרולטרים העברים על האי העברי עומדים בסאלוט לעבר מוסקבה". הוא הטיף למהפכה ביישוב העברי וחזה את חזון המדינה היהודית. מירון מוליך את הקורא בנתיבות חייו של המשורר ומספר על יחסיו עם תנועת העבודה. אף שעזב אותה היו לו מעריצים בסתר ובגלוי במחנה העבודה ואחד מהם היה דוד בן גוריון. למרות שאצ"ג תקף את מדיניותו היו יחסי ידידות בין השניים. בזמן פרשת לבון דרש אצ"ג מב"ג כי יטול לידיו את השלטון. אצ"ג לא היה חסיד המשטר הדמוקרטי שנבחריו הם "בכוח הפתק" ולא "בכוח החזון". שלושה ממתנגדיו של אצ"ג במחנה העבודה חברו יחד איתו בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, אחרי מלחמת הישע בשנת תשכ"ז. השלושה הם משה שמיר שכתב דברים חריפים נגד אצ"ג כאשר הוענק לו פרס ביאליק בשנת תש"ח (אגב, אצ"ג זכה בפרס ביאליק שלוש פעמים), וכן דב סדן שהתקיף את אצ"ג אחרי רצח ארלוזורוב, והעיתונאי מנחם דורמן. לא ברור אם אצ"ג סלח לשלושה וישנן דעות לכאן ולכאן. דן מירון מתייחס לאצ"ג ביראת כבוד מופלגת ומעוררת אהדה. מירון הוא כיום מחשובי חוקרי הספרות ואיננו מערב דעה בידיעה. הוא נטל על עצמו משימה "לפרוס תמונה שלמה אמנם תמונה מוקטנת, ממעוף ציפור שאינה מפלה לטובה שום חטיבה מחטיבות היצירה העיקריות של המשורר ואינה מרחיבה במוקדם על חשבון המאוחר או להיפך". מירון עמד בהצלחה במשימה שנטל על עצמו, ואפילו מי שרואה עצמו כבקי בשירת אצ"ג ובמהלכי חייו, ימצא בספר פרטים חדשים ומעניינים. על יראת הכבוד שבה מתייחס מירון לאצ"ג אפשר ללמוד מהדברים המובאים בסוף מחקרו: "כמה מילים אחרונות בעניין 'אקדמות' שם פיוטי ארמי הפותח במילים 'אקדמות מלין', וקוראים אותו בחג השבועות לפני קריאת התורה... 'אקדמות' נראתה לי מתאימה לענייני, שכן משתמעים ממנה גם דברי פתיחה וגם שיר הכבוד שאומרים לפני קריאת טקסט נכבד ונעלה מהם פי כמה". בספר כלולות תמונות המתארות תקופות בחיי המשורר מאז היותו בלבוש חסידי ועד ימיו האחרונים. חוויות, הערות והגיגים ספר נוסף, או יותר נכון ספרון קטן בעל ערך רב, המנסה להבהיר מיהו אצ"ג, הוא "כמו יומן", הכולל הגיונות והגיגים שרשמה מפיו מרים ייבין. אצ"ג התגורר בביתם של ד"ר יהושע ייבין ורעייתו מרים, מאז שב לארץ בראשית ימי מלחמת העולם ועד נישואיו. אצ"ג אמר למרים ייבין: "את סעי לירושלים, שבי עם בנך וכתבי עלי ספר; קחי כל יום שיש וכתבי כמו יומן". ואכן מרים עשתה כמצוותו. תוך כדי האזנה לדברי המשורר או מיד לאחריה, היית מעלה על הנייר את הגיגיו של המשורר, שכללו חוויות אישיות, הערות בענייני דיומא ומחשבות שעלו בליבו באותה עת. הדברים נשמרו, ועתה הופיע מבחר קטן מהם בהוצאת בית מורשת אצ"ג. ליקטה, ערכה והתקינה לדפוס גאולה כהן, יו"ר בית מורשת אצ"ג. נביא כמה מהגיגיו. בי"א באדר ת"ש אמר אצ"ג: "הציונים, אפילו ז'בוטינסקי, נקודת המוצא שלהם היא האסון של היהודים, שרע להם בעולם. תפיסתי היא אחרת לגמרי: אני רוצה מדינה עברית, סוברניות עברית, מפני שאנחנו עם גדול, בן 17 מיליונים, עם נטיה להיות בן 50 מיליון. לכן אנחנו רוצים סוברניות, מדינה עם צי, עם צבא ועם אמבסדורים בכל הארצות. אל תחשבו שאז יהיו חיינו קלים ונעימים, להפך, יהיה לנו רע ומר. דאגות מולדת לא נותנות לישון ולחיות בשקט את חיי הפרט. אבל אני רוצה בזה. זאת היא צוואתי". וכמה אקטואליים דברים על המואזין: "כששמעתי את המואזין הרגשתי שקולו מכסה על כל מה שהיה. על כל מה שיהיה לנו ושיש לנו פה, ועל הכותל שלנו פה והייתי כטובע". ובתחום הליריקה: "אין יפה בעולם משירים, וכל שיר יש לו זמן משלו שבשבילו הוא בא לעולם. כל אחד רואה שהשמיים כחולים אבל חשוב באילו מילים מבטאים את זה. ולא רק המילים כמילים אלא צרוף האותיות שלהן. המילים בשיר יוצרות את הניגון, וזה מנגן". ובתחום האישי: "הייתי רוצה שיהיה לי ילד; זה לא יפה בשבילי בלי; בתור יהודי, צריך שיהיה לי, כמו כולם, ילד, שאתפלל בטלית. אמא שלי אמרה לי: 'אתה רואה, אבא שותק, אבל אינך יודע כמה שהוא מצטער שאין לך ילד'... אבל איזו אשה תרצה ללכת אחריי לחיות את חיי...". ודברים שאמר בערב חנוכה תש"ד, אחרי חלוקת פרס הרב קוק: "קנאתי בהם, להם יש סגנון. הם מוצאים את עצמם בכל מצב ויודעים להתנהג. לא כמו אצל הסופרים. הייתי צריך להיות רב ולכתוב מין ספר כזה, מין ספר קודש כזה". וכמה אקטואליים דברים שאמר לפני שנים רבות, ונראים כאילו נכתבו היום: "טומאת הכתב בעיתונות. הם כבר מבכים את ירושלים, היא כבר איננה שלנו, הם כבר ויתרו עליה...". על שירתו אמר אצ"ג: "אתמול חשבתי; השירה שלי חשובה יותר מכל שנכתב בעברית. לא לפי הגודל או המתק, אלא בקשר לרעיון המלכות... דבריי עשו את הרעיונות לעוברים לסוחר... אני לא יודע איך לבטא את זה, אבל הגעגועים הבלתי מחייבים הפכו לדת וחוקה". אצ"ג נפטר ביום העצמאות, ה' באייר, תשמ"א ומנוחתו בהר הזיתים בירושלים. ב"פתח דבר" לביבליוגרפיה של מפעלו הספרותי ומה שנכתב עליו, שנערכה בידי יוחנן ארנון כתב המשורר: קשה לי לקחת עט לידי ולכתוב אף שורות מעטות, אפילו מה שנוגע לשירים שלי... גרם לכך המצב "הפרוזאי" היומיומי שלי מחמת מה שעובר לעיני הבשר והנפש שלי כאן בארץ "חמדת אבות"... ב"שטחים" כפי שרגילים לכתוב ולנאום חכמי המציאות של כל המפלגות בהקף הכופרים שלהם: מכל צד בעברית "ישראלית" כביכול חילונית "שפויה". זה הפקר הכתב וחולין הלשון: ל"לא א-ל לא מלך לא גבור" עדת "שפויים" קשה עלי הכתיבה בזמן ה"מקח וממכר של ארץ ישראל" על פי שטחים "שלנו ושלהם". מן הראוי לסיים בעוד פנינה מתוך הספרון "כמו יומן", דברים שאמר אצ"ג למרים ייבין בעת מלחמת העולם, ב 1 בינואר 1944: "הנס הוא ההיגיון האלוקי. רק נס יכול לגאול אותנו. אני מתפלל שה' ישמור על הארץ הזאת. כשארץ ישראל תצא בשלום מן המלחמה תישאר עמנו התקוה".