אברהם שטרן (יאיר) - מחולל מחתרת לח"י  23.12.07 -  12.2.42

 מבוסס על פי מאמר של פרופ' יוסף נדבה

 מי היה אברהם שטרן ומה היה ייחודו? מה פשר ההערצה העמוקה שרחשו לו

חבריו-תלמידיו, מצד אחד, ופשר המשטמה העזה שגילו כלפיו יריביו ואויביו מצד

אחר? מה עלה בידו להגשים ב- 35 שנות חייו, ומהו הרישום שהשאיר בתולדות

היישוב בימים שקדמו למדינת-ישראל?

יאיר היה הראשון שקרא לשלטון הבריטי המנדטורי: שלטון זר (היום הדברים פשוטים, לא כך היו הדברים אז), הגדרה זו הביאה אותו אל המסקנה שעם הבריטים אין לשתף פעולה ואפילו אלו נלחמים בצורר הגרמני, וכשם שהגרמנים צוררי עמנו הם, הבריטים אויבי עמנו,  מדכאים את הישוב היהודי, מעודדים טרור ערבי, ומעל לכל משתפים פעולה עם הצורר מגרמניה בכך שמונעים את העלייה של יהודי אירופה שנגזר גורלם למוות.

אברהם שטרן נולד ב- 23 בדצמבר 1907 (תרס"ח) בסובאלק, עיירת ספר בצפון-מזרח פולין.

אביו, מרדכי, היה רופא שיניים, ואמו, לאה בת רפאל גרושקין ממשכילי ליטא - מיילדת. עוד בילדותו נתנסה בתהפוכות שנתחוללו באירופה: בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה נתפרדה המשפחה. האב החולה נשאר בשבי הגרמנים, ואילו האם וילדיה נמלטו מזרחה, תחילה לבית אביה, רפאל, ומשם - לרוסיה המרכזית. בגיל עשר נתקבל אברהם לגימנסיה רוסית, ועד מהרה השתלב בסביבה החדשה. גם המשטר הבולשביקי, על כל יסודותיו השליליים, היה בו כדי לשמש נקודת-אחיזה לכל מבקש חסות בהווי מתמוטט; הנער נימנה עם הסתדרות ה"פיונרים", וככל חבריו התלהב גם הוא משירת ה"אינטרנציונל". הוא הצטיין בלימודיו וסיגל לעצמו את הרוסית, עד שלימים הסכין לכתוב בה אפילו דברי-שירה. אבל התוהו ובוהו והתלאות שנשתררו בעקבות המהפכה ומלחמת האזרחים, לא היה בהם כדי לשבות לב; לפתע הרגיש בן העיירה היהודית זרות וניכור, ובגיל 14 מתחיל לנדוד מערבה, כשכל הדרכים והסדרים משובשים וכסף אין בכיסו ותעודות - זה המצרך החיוני ביותר

ברוסיה- אין עמו. תוך סכנת-נפשות בדידות ורעב, עשה את דרכו ימים ארוכים עד שובו לבית הוריו בקיץ 1921.

בסובאלק נתקבל הנער למחלקה רביעית של הגימנסיה העברית, ותוך חדשים אחדים השלים את הידע שהיה חסר לו בעברית ובפולנית; הוא שקד בשקיקה על ספרות, על תולדות עמו ועל ההיסטוריה הכללית, ונעשה לתלמיד המצטיין ביותר. בעת ובעונה אחת גילה גם כשרונות הנהגה, נבחר על-ידי חבריו לכיתה לערוך את עיתונם וכן נעשה מדריך בהסתדרות הצופים, מייסודה של תנועת "השומר הצעיר".

סובאלק הייתה רובה ככולה עיירה יהודית, והכמיהה לציון פיעמה בלב רוב תושביה. ישיבתם בגולה הייתה בעיניהם בגדר ישיבת-ארעי; רוחם וכל הגיגיהם היו נתונים לארץ-הקודש, ובעומק הווייתם כבר ראו עצמם נטועים על אדמת-אבות "שם", מהלכים בחוצות ירושלים. תודעתו הלאומית של אברהם - שורשיה נעוצים בבית הוריו. מצד אמו היה נצר לשושלת-רבנים ארוכה, והאגדות שסופרו לו והחלומות שהוא עצמו רקם סביב מלכי ישראל ונביאיו, מעללי-הגבורה שלהם ושיח ושיג שלהם עם אלוהים - הם שהפעימוהו, בהפכם את נופי המולדת ההיסטורית לנופיו ה"מוחשיים". החלטתו לעלות לארץ-ישראל כדי להמשיך בה את לימודיו והייתה איפוא החלטה טבעית בהחלט. הוריו נעתרו לבקשתו, והוא הגיע לירושלים בתחילת 1925.

באוניברסיטה העברית

בירושלים נתקבל אברהם לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. לא יצאו ימים רבים, ומוריו עמדו על מכלול כשרונותיו. בעיקר הייתה ניכרת בו הנטייה ללשונות (המתימטיקה ה"יבשה" לא קסמה לו מעולם); הוא היה בקי בכמה לשונות אך עיקר התמחותו היה בלשונות הקלאסיות - יוונית ולטינית - ובספרויותיהן. דרכו כסטודנט לא הייתה קלה. פולין היתה שרויה במשבר כלכלי, ולא היה לאל ידי הוריו לסייע לו בכסף; לפיכך נאלץ להתפרנס בכוחות עצמו. הוא ידע להסתפק במועט, ותקציבו הצנוע היה מבוסס על השכר שקיבל משיעורים פרטיים ועל המילגות שניתנו לו. הצטיינותו סללה לפניו את הדרך, ובייחוד התפעל מסגולותיו הפרופסור ליוונית; דומה שלא היה תקדים לכך, שסטודנט ישכיל לחבר שירים במשקל הקסאמטר להשלמת אחת מיצירותיו הבלתי-גמורות של הומרוס.

הסיכוי היה, שבבוא היום ישתבץ בסגל האקדמי שם ניבאו לו עתיד מזהיר כחוקר האוניברסיטה.

אך אברהם לא קורץ מן החומר המייחד את "הסטודנט הנצחי", ומעולם לא הסכין להסתגר ב"מגדל השן". מעטים היו הסטודנטים העברים בירושלים של שנות ה- 20, שניתן להם להיתלש מהווי הזמן ומתביעות האומה. הציונות לא הפליגה על מי-מנוחות. השלטון הבריטי התנכל לה, ובין פקידיו נימנו שונאי-ציון מושבעים שביקשו להכשילה. כרוב צעירי ישראל הצטרף גם אברהם לשורות ה"הגנה". בפרוץ פרעות תרפ"ט, שהטביעו חותם עמוק על העם ושימשו נקודת-מפנה בתולדות הציונות, היה אברהם בין המגינים העומדים על המשמר ונשק בידיהם. זמן-מה שימש גם שומר ביבנאל, בימים שהיה בהם חשש להתפרעות הערבים. הוא היה פעיל גם בחוגי הסטודנטים והשתייך אל אגודת "חולדה", שדגלה בהשקפות לאומיות מתונות למדי ולא הזדהתה עם שום מפלגה ביישוב.

הפילוג שחולל את "הארגון הצבאי הלאומי"

בין אלה שחייבו הפקת לקחים ממאורעות תרפ"ט היה אברהם זילבר-תהומי, מפקד ה"הגנה" בירושלים ("גדעון"). הוא טען לתמורה מהותית וטאקטית בתפיסתה: יש לנתקה מזיקת נאמנותה לגוף פוליטי מוגדר (ה"הסתדרות" ומפלגת פועלי ארץ-ישראל) ולעשותה מוסד כלל-יישובי; כן דרש לשנותה ממתכונת מיליציה, "הגנה עצמית", לזו של גוף צבאי בפועל. באביב תרצ"א (1931) פרש תהומי מן ה"הגנה" והקים את ה"הגנה הלאומית" (שהחלה להיקרא בתרצ"ב בשם "ארגון צבאי לאומי"). בין הבולטים בשורות החניכים-המפקדים היו דוד רזיאל (לימים,בשנת 1938, מפקד האצ"ל) ואברהם שטרן (יאיר). יאיר נימנה עם עורכי בטאון הארגון "המצודה", בו נתפרסמו שיריו הראשונים לרבות "חיילים אלמונים(תרצ"ב), שהיה לימים להמנון האצ"ל ואחר-כך לזה של לח"י, כן כתב בו את המדור "אנחנו ושכנינו".

"חיילים אלמונים" הוא המרטיט מכל שיריו. גם את מנגינתו חיבר (בסיוע חברתו ולימים רעייתו - רוני), מנגינה ההולמת בצליליה את תוכנו הקודר. בעיקרו שיר מזמור הוא לתהילת קרב ולניצחון, הלל לנכונות קרבן בשירות האומה, וכמוהו כמכלול שירתו, שאינה ליריקה משתפכת, אלא שירת-יעוד של דור מגוייס על פי ציוויי החרב. כבלי פיוטו נוקשים, אין במקצביו כל גילויי רוך ורחמים. חישוקי חרוזיו מהודקים - הוא כותב בחרט ברזל או חוצב בסלע ירושלמי כבמקבת.

רזיאל ויאיר - המשותף והמפריד

בין רזיאל לבין יאיר נקשרה ידידות-אמת לכל חייהם, אף שזו ידעה גם מבחנים קשים, חיכוכים, קרע, ולבסוף - ניתוק. האידיאל המשותף לשניהם הוא שגישר ביניהם חרף הניגודים הקוטביים במרקמם הנפשי. לכאורה, היה בניגודי אופיים עדי לערוב למזיגה הרמונית בדרך הפעולה, ליצירת שלימות אף-על-פי שייסודה בשני סולמות ערכים בלתי חופפים. אך, מן הסתם, אין הנחה זו חלה על אישים הפועלים במחתרת.

ואכן היו רזיאל ויאיר בעלי הלכי-נפש שונים. כל עצמו היה רזיאל מפקד צבא השוקד על בעיות צבאיות; איש-פעולה בכל רמ"ח אבריו, נועז ומקפיד על משמעת, מחמיר עם עצמו ועם זולתו, שומר-מצוות, שורשי באמונתו ומשולל כל ספקות. מטיפוס ה"מתנגד" בכל הליכותיו.

לעומתו היה בו, ביאיר, מן ההוזה והרומנטיקן. הוא היה הוגה-דעות ומהפכן, בעל כושר ניסוח של עיקרי-אמונה ומנשרים, וביסודו לא איש-מעשה. המשורר שבו חבר עם האסתטיקן שבו לעשותו איש הדר, אביר נימוסין הלבוש תמיד בקפידה, בכל המצבים בחבורת רעים ובכלא, במחבוא ובימי רדיפות. היה בו קורטוב מן ה"חסיד", אף-על-פי שמעולם לא הפגין גילויי התלהבות, אלא, היה שתקן מטבעו, מאופק, סומך על שיקולי הגיון. הוא לא התברך בכאריזמה של מנהיג המונים; לא ניחן בכושר נאום; כוחו היה רב בשכנוע של קבוצת-אנשים מצומצמת, השפעתו הייתה ניכרת דווקא בשל נמיכות קולו וריסון רגשותיו, וקסמו - קסם "האש הקרה".

נטישת הקלסיקה למען "תורת הברזל"

ב- 1932 סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה ונשלח מצוייד בהמלצה ובמילגה להשתלמות באוניברסיטת פירנצה. איטליה השרתה עליו מרוחה. עוד בירושלים ביקש להתחקות על טיבן של תנועות שחרור - האירית, הפולנית והאיטלקית - ועתה, בהיותו בארץ ה"ריסורג'ימנטו", ניתנה לו ההזדמנות להתוודע לתנועת השחרור האיטלקית ממקור ראשון. מאציני המהפכן והוגה-הדעות היה לו למופת יותר משהיו קאבור וגאריבאלדי, ומשירתו עולה הד עמום לפסוקו של מאציני: "אין אילן החירות עושה פרי אלא אם כן הושקה בדם אזרחים". (למרבה הפליאה אמר הדמוקרט האמריקני תומאס ג'פרסון כמעט אותם הדברים).

מצד אחר, אין להגזים בחיפוש קווי-הקבלה בינו לבין ילדי-הרוח הפלורנטיניים, דאנטה, מאקיאבלי וסאוונרולה. מה דמיון, למשל, אפשר למצוא בין סאוונרולה, הרפורמטור-הדרשן הדומיניקני, שאש-קנאתו העבירה אותו על דעתו, לבין יאיר, שהיקשי-ההגיון בלבד היו נר לרגליו? אולי רק שמץ תכונה משותף לשניהם - נכונות להקרבה על מזבח האידאל!

למגינת לב שולחיו לא סיים יאיר את לימודיו באיטליה. מלכתחילה הציקה לו ההרגשה, שהוא יושב בנכר בימים טרופים לעם ("לבי חולה באהבת-מולדת"), ועל כן לא קשה היה לתהומי, כאשר נפגש עמו באיטליה ב- 1934, לשדלו להפסיק את לימודיו ולצאת לפולין כדי להביא עמו משם לארץ שלוש מזוודות נשק שנרכש למען הארגון. עוד קודם לכן היה יאיר אחראי על משלוח מזוודת נשק, שנקנה באיטליה ונשלח לארץ ארוז בנרתיק של צ'לו. (ראה שירו "מזוודות כבדות"). דומה, כי יאיר נטש את לימודיו בלא כל פקפוק ובלא נקיפת-לב.

בשובו לארץ השליך אחר גוו לחלוטין את חלומו האקדמי (שהיה, בעצם" חלום פטרוניו), והשקיע עצמו כליל בעבודת המחתרת. הוא נתמנה מזכירו של תהומי והיה גם חבר המפקדה הראשית. יחד עם רזיאל כתב חוברת הדרכה - "האקדח" (בחתימת ד. ראש, ראשי-תיבות שמותיהם) - שיצאה לאור ב- 1936.

יאיר המשורר

מפירנצה הביא עמו צרור שירים בעלי אופי פטריוטי, ורוח השירה הוסיפה לפעם בו בלא הרף. הוא שקד על כתיבת שירים בכל מצב בו היה נתון, אפילו במעצר ובצוק המרדפים על חייו. הוא ראה עצמו "חייל ומשורר" - "היום אכתוב בעט - מחר אכתוב בחרב;/ היום אכתוב בדיו - מחר אכתוב בדם;/ היום על הניר, מחר - על גו אדם;/ שמים נתנו הספר והחרב/. גורל חרץ: חיל ומשורר". בשירתו גיבש לעצמו את השקפת עולמו, "דת גאולה - דת מלחמת שחרור". הוא השתכנע, שהמחתרת עתידה להוות את ציר המאבק: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפלת-מרתף../. נקביל פניו : יהי דמנו/ מרבד אדום ברחובות/, ועל מרבד זה מוחותינו / כשושנים הלבנות".

בעקבות פרעות תרפ"ט והאכזבה העמוקה ממדיניות שלטון בריטניה בארץ כבר החלה מתפתחת בכמה חוגים לאומיים ביישוב ההכרה, שהציונות לא תיוושע מן הבריטים, ושהפתרון היחיד נעוץ בגירושם מן המולדת. במידת-מה חונכו חברי "ברית הבריונים", מייסודו של אב"א אחימאיר, ברוח זו; פה ושם החל מנסר בחלל הפוליטי בארץ גם המושג "שלטון זר". באמצע שנות ה- 30 הושפע יאיר מדעותיו של אוריאל שלח (הוא יונתן רטוש), ובייחוד נתרשם ממאמרו המקורי "עינינו נשואות אל השלטון". שאלת ה"הבלגה", שפילגה את היישוב לאחר פרוץ מאורעות תרצ"ו, לא השרתה על יאיר כל מבוכה. לא היו לו כל ספקות בדבר צדקת מדיניות ה"הגבה". באותה תקופה נתהדקה והלכה ידידותו עם רזיאל ועם חנוך סטרליץ-קלעי, והערכה מיוחדת רחש לחבר אחר של המפקדה, שהפליא בכוח-המעש שלו - בנימין זרעוני "אבנר"). הרבה עשתה שירתו של א. צ. גרינברג ("ספר הקטרוג והאמונה") לקעקע את הלך-הנפש המסתייג מ"שפיכות-דמים" בכל הנסיבות. כסיסמה לשירו "ל'כנופיות המטורפים" (מוכי שגעון המלכות, לוחמי-החירות במולדת/,ה' צבאות, מקדש משטמה, רכב-אש - /- אליך בכור ישמעאל, בשלכת תקוה האובדת/, ברובה נתפלל, במכונת-יריה, במוקש/") – בוחר יאיר את הפסוק משירת אצ"ג: "חיל יהודי מתפלל ברובה". עלייתו של שלמה בן-יוסף לגרדום (תמוז תרצ"ח, 1938) גרמה לו זעזוע נפשי עמוק, ולמאורע זה הקדיש את שירו "ישראל - דום!"

ז'בוטינסקי ויאיר - מסכת ניגודים

מלכתחילה לא היו יחסי ז'בוטינסקי-יאיר תקינים. השיחה הראשונה ביניהם ב- 1937 (יאיר נמנה עם המשלחת מארץ-ישראל, שנועדה לפגישה עם ז'בוטינסקי באלכסנדריה של מצרים בדרכו חזרה ממסעו לדרום-אפריקה) לא עלתה יפה, וההדורים ביניהם לא נתיישרו גם בפגישתם הבאה באירופה, כעבור שנה. יאיר העריץ את ז'בוטינסקי, מחולל הגדוד העברי והמורד, אך היה חלוק עליו בשאלת הזיקה שבין התנועה הרוויזיוניסטית הפועלת בגלוי לבין הארגון. הבדלי גישותיהם היו מעוגנים גם ברקע עובדתי: יאיר לא השתייך מעודו למפלגתו של ז'בוטינסקי אף לא לתנועת בית"ר (ברית טרומפלדור). יתירה מזו - יאיר דגל בעצמאותו של הארגון ובאי-תלותו המוחלטת בכל מפלגה פוליטית שהיא. נראה היה לו, כי כל קשר בין מחתרת לבין עסקנים פוליטיים - פגיעתו רעה, שכן אין קשר כזה עולה בקנה אחד עם כללי החשאיות. לדעתו, "ארגון לוחם הוא הנושא הריבוני של תנועת השחרור, הוא הקובע את הדרך המדינית, הוא המשיג את האמצעים והוא קובע את דרכי המלחמה ואין בלתו". לעומת זאת, עצם קיומה של מחתרת לא נראה לו לז'בוטינסקי מעולם; הוא דגל ברעיון הצבא, ואף את הצבא ראה בעיקרו בבחינת גורם מדיני. בסופו של דבר, משנואש מאפשרות חידושו של הגדוד, הסכים ז'בוטינסקי בעל-כורחו לקיומה של מחתרת. כן חלק יאיר על "נאמנותו" הנמשכת של ז'בוטינסקי לאנגליה, ודומה כי שלל את המדיניות המבקשת לעשות את "הנסיון האחרון" עם בעל-הברית הכוזב. בעיקרו של דבר הייתה מחלוקת זו עניין שבטקטיקה בלבד, שכן בסופו של דבר היה ז'בוטינסקי ודאי משתכנע בצורך לחולל מרד מזויין נגד שלטונות המנדט (ואכן, ב- 1939, ערב מלחמת-העולם השנייה, תיכנן ז'בוטינסקי נחיתה צבאית בחופי הארץ, מבצע נוסח גאריבאלדי), ובעקבותיו היה בא ממילא הניתוק הגמור מבריטניה. לא בכדי אמר ז'בוטינסקי על תלמידיו: "בני מיטיבים לכתוב ממני"! הם ביקשו להחיש את הקצב, בבחינת נחשונים קצרי-רוח.

פעולה עצמאית בפולין

באביב 1937 חל פילוג באצ"ל; חלק מחבריו, בראשותו של המפקד אברהם תהומי, חזרו לשורות ה"הגנה", וחלקו השני, ובהם היווה המחנה הרוויזיוניסטי רוב דומיננטי, הוסיף להתקיים כארגון עצמאי. ז'בוטינסקי נתמנה באורח פורמלי למצביא האצ"ל, מקור-הסמכות העליון. יאיר היה בין המתנגדים הקיצוניים לאיחוד עם ה"הגנה", ולעת ההיא נעשה כבר אחד מראשי-המדברים במפקדה.

ב- 1938 החריפו החיכוכים בין התנועה הרוויזיוניסטית הגלויה לבין האצ"ל. יאיר יצא בשליחות הארגון לפולין והחל מקים בה תאים חשאיים של האצ"ל. רוב המגוייסים לתאים אלה באו מקרב שורות בית"ר, והדבר עורר מורת-רוח בקרב מפקדיה. ז'בוטינסקי המליץ בפני ראשי המפלגה הרוויזיוניסטית לסייע ליאיר בשליחותו, אך פעילותו המדינית העצמאית של יאיר עוררה גם אצלו מורת-רוח גדולה. על סמך מכתב המלצה, שקיבל יאיר מידי הקונסול הכללי של פולין בירושלים, נפתחו בפניו כמה דלתות של משרדי הממשלה בוורשה, וכדי להרחיב את בסיס התמיכה בארגון פנה יאיר דווקא לחוגים היהודיים המתבוללים בפולין ומצא אצלם אהדה רבה. בסיועם של ד"ר הנריק ולילי שטרסמן הוקם מועדון "ירדן", שבו הושמעו פרקי האידאולוגיה של האצ"ל. כן נוסדו בוורשה שבועון בפולנית - "ירוזולימה ווזווולונה"

(ירושלים המשוחררת; על העתון הזה התנוסס לראשונה סמל הקרב "רק כך" על מפת ארץ-ישראל - פרי אמצאתה של עורכתו, הגב' שטרסמן) ובטאון הארגון ביידיש "די טאט" (המעש), בעריכתם של שמואל מרלין ונתן פרידמן-ילין; תחילה יצא העתון הזה לאור פעם-פעמיים בשבוע, ולבסוף נהפך ליומון. רוב החומר שנתפרסם בו נשלח מטעם החוגים ה"מכסימליסטיים" בארץ, ואחד מכותביו הפוריים היה ד"ר י.ה. ייבין.

בספטמבר 1938 הגיע הריב האידאולוגי במחנהו של ז'בוטינסקי לשיאו. בכינוס העולמי השלישי של בית"ר בוורשה פעל יאיר מאחורי הקלעים. נציגה של הסיעה "ה"אקטיביסטית", מנחם בגין , שהיה קצין נציבות בית"ר בפולין, רומם בנאומו את "הציונות הצבאית" והעלה את התביעה לשינוי הנדר הבית"רי - במקום "אכין זרועי להגנת עמי ולא אשא זרועי אלא להגנה" - ל"אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי". הוועידה, אומנם, קיבלה את התיקון. בוועידת פאריס (פברואר1939) נעשה ניסיון ארגוני לאחות את הקרע - הוסכם, כי בארץ-ישראל ישמש דוד רזיאל הן מפקד האצ"ל והן נציב בית"ר. אך בכך לא באה המחלוקת לסיומה. יאיר נעדר מוועידת פאריס והמשיך בפעולתו העצמאית בפולין. הוא ביקש להסתייע בפולנים בהקמת צבא יהודי, לקבל מידיהם נשק ולהתכונן לכיבוש הארץ. נרקמה תכנית ה- "40" כשהמטרה הייתה להכשיר צבא יהודי בן 40.000 איש, שיפלוש לארץ בשנת 1940 ויכבשנה. באביב 1939 נערך בכפר אנדריכוב שבהרי זאקופאנה בדרום-מערב פולין קורס למדריכי האצ"ל באחריותו של יאיר. 25 מבכירי המפקדים הגיעו לכאן מן הארץ ואומנו במשך כמה שבועות אימון צבאי סדיר ואימון לוחמי מחתרת על-ידי קציני-צבא פולני.

הרקע להקמת לח"י

בפרוץ מלחמת-העולם השנייה שובשו כל התכניות, מה גם שהנסיבות החדשות שנוצרו העמיקו את הקרע האידאולוגי בין שני זרמי המחשבה בהנהגת הארגון. במאי 1939, תוך כדי ניסיון להמריא משדה-התעופה לוד לפגישה עם פנחס רוטנברג בחיפה, זוהה רזיאל על-ידי שוטר בריטי ונעצר במחנה צריפין. ב- 31 באוגוסט נאסרו ונעצרו במפתיע גם חברי מפקדת האצ"ל, ביניהם יאיר, באותו מחנה. הוויכוחים הנוקבים בין ראשי הארגון קיטבו את המחלוקת; פרסום "הספר הלבן" (מאי 1939) חיזק את ידי אלה שסברו, כי בכך נסתם הגולל על הברית ההיסטורית עם אנגליה. רזיאל נטה להסכים לשביתת-נשק עם שלטון המנדט- אולי בהשפעת ההנהגה הרוויזיוניסטית בארץ - ואילו יאיר פסק עוד לפני פרוץ המלחמה ברורות - "לא נילחם בגדוד זר... אנו ניצור בציון שבט בן-חורין, שבט לוחמים כובשים, ארגון צבאי לאומי, אשר יכבוש מידי זרים את ירושלים וייגאל את הארץ לעולם ועד". הוא הבחין בין הצורר (היטלר) לבין האוייב (הבריטים) ולא קיבל את ההנחה, שבעקבות התמורה בחזית הבין-לאומית יש לשתף עם האנגלים פעולה להבסת השונא המושבע של עם ישראל. מרירות רבה נצטברה בלבו ובלב חבריו על כך, שרזיאל שוחרר ממעצרו לפניהם בעקבות שיחותיו עם ראשי הבולשת הבריטית, שבהן הוחלט על שביתת-הנשק ("הסכם קהיר"); יאיר ראה בצעד זה מכירת הארגון לידי הבריטים בלא תמורה, הואיל והיישוב העברי לא הוכר בתור בעל-ברית במלחמה ולא הובטח לו השלטון על הארץ בבוא הנצחון. ב-18 ביוני שוחררו סוף-סוף גם יאיר וחבריו ממעצרם, אך אל השורות לא באה הרגיעה, נהפוך הוא - המאבק הפנימי הלך והחריף, רזיאל התפטר מתפקידו, אם כי כעבור ימים אחדים שודל לחזור בו ממנה. ממקום מושבו בניו-יורק שלח ז'בוטינסקי (ב- 17 ביולי) מברק לרזיאל ומינהו מחדש למפקד האצ"ל; במברק שני דרש מיאיר לציית להוראתו. אולם הקרע שנפער הלך והעמיק. ב- 4 באוגוסט מת ז'בוטינסקי, וכעבור 10 ימים היה הפילוג

בארגון לעובדה מוגמרת. רוב המפקדים נצטרפו למחנהו של יאיר, אך רוב חברי השורה נשארו נאמנים לרזיאל. בלהט הפולמוס נערך גם מאבק על חלוקת מחסני הנשק. יאיר ראה עצמו בחזקת הממשיך הלגיטימי של האצ"ל, ובמקום "הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל", - שם האצ"ל במקורו - קרא לארגונו המתפלג בשם "הארגון הצבאי הלאומי בישראל", ולימים - "לוחמי חירות ישראל" (לח"י).

עיקרי התחייה

בתוך כך גיבש יאיר את המצע האידאולוגי החדש וקראו בשם "עיקרי התחייה (שמונה-עשר סעיפים), שבהם הוגדרו מהותו ההיסטורית של העם ויעודיו: "כיבוש המכורה מידי זרים לאחוזת עולם", "חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה", "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". תחומי המכורה אמורים להשתרע "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת", כגבולות ההבטחה.

תקופת-חייו האחרונה של יאיר הייתה סוערת ורבת-תלאות. התארגנות לח"י מחדש הייתה כרוכה בקשיים אין-קץ; שורות הלוחמים נידלדלו, והאמצעים הכספיים כמעט אפסו. נאמן לשיקוליו הגיאופוליטיים ניסה יאיר להתקשר עם אויבי בריטניה - איטליה וגרמניה. הוא נפל במלכודת-קנוניה, שטמנו לו שלטונות-הביון הבריטיים, ונציגו חתם על הסכם לעזרה הדדית עם ממשלת איטליה ("הסכם ירושלים" זה בוים בידי האנגלים בארץ ונועד לשמש עדות נגד לח"י כדי להוקיעם כ"גיס חמישי").

בסוף 1940 יצא שליח הארגון, נפתלי לובינצ'יק, לביירות כדי ליצור קשר עם אנשי שביתת-הנשק הצרפתית-איטלקית, אך נכשל במאמציו ונעצר בידי הבריטים. הפגישה עם נציג משרד-החוץ הגרמני (אוטו פון-הנטיג) לא הניבה פרי, וגם ניסיונו של פרידמן-ילין להגיע בדצמבר 1941 לאירופה לשם אותה מטרה עלה בתוהו, ואף הוא נעצר והוחזר לארץ.

בינתיים אבד לו לארגון גם העורף המצומצם, שנסמך עליו בראשיתו. היישוב העברי בכללו גילה איבה למחתרת הקיצונית, בייחוד לאחר מעשי-השוד, שבוצעו על-ידי חבריה כדי להשיג כספים ונסתיימו בקרבנות אדם, וכן עקב התנקשויות-הדמים בקציני-משטרה, לרבות קצינים יהודים. בינואר 1942 נתפרסמו בעתונות העברית תמונות יאיר וחבריו, ולראשו הוקצב פרס של 1000 לא"י. המצוד עליו התרחב ונבצר ממנו למצוא לו מגורי-קבע בטוחים. בנדודיו בתל-אביב ובמושבות הסמוכות נשא עמו מיטה מתקפלת ומזוודה, ובה תנ"ך, מילון עברי וסידור תפילות. פעמים נאלץ ללון במקלט. פגישותיו עם חבריו למחתרת ועם חברתו רוני, שנישאה לו בחשאי (בנם יחידם נולד לאחר הירצח האב), נערכו בפינות-רחוב חשוכות, בשעות הלילה. כזכור, הייתה תל-אביב שרויה בהאפלה בימי המלחמה. באותם הימים, במוצאי-שבתות, שידר יאיר בתחנת-השידור החשאית של לח"י ("קול ציון הלוחמת", "קול ציון

המשתחררת"), וגם אז הוכרח לנדוד ממקום למקום כדי לסכל את ניסיונות הבולשת לאתר את התחנה.

עוד שנים מספר קודם לכן התפתחה בלבו ההכרה, כי המוות אורב לו וכי הוא לא יוכל לחמוק מידיו. המלים "מוות", "צלמוות" וכיוצא באלו נעשו למטבעות-לשון קבועות בשירתו. עוד היותו בפירנצה (טבת תרצ"ד) חזה את מותו "אני יודע: יום יבוא או ערב, /אפול בדד, גוסס בשדה-קרב". היו שניתלו בנימה זו בשיריו כדי להוכיח שהוא ביקש את המוות  (כמוהו כר' יוסף קארו, שקינא בשלמה מולכו על כי עלה על המוקד!), להנחה זו אין על מה לסמוך. צפיית המוות בעיניו הייתה מסקנה הגיונית לקבלת דין הגורל הצפוי לראש מחתרת.

בשנות-חייו האחרונות גילה יאיר סנטימנטים דתיים. הוא נהג להתפלל, אם כי בלא טלית ותפילין. כאשר נמסרה לו הידיעה - שזעזעה אותו קשות - על מותו של רזיאל בעיראק (מאי1941), לא מצא פורקן לתחושת לבו הנסער והדואב אלא בהסבת פניו אל הכותל ובאמירת "קדיש". ערב אחד העלה באזני רוני בקשה להדליק נרות שבת ולשמור על הכשרות לאחר נישואיהם. אחד המקורבים אליו בתקופת-חייו האחרונה (יצחק צלניק) נוטה לייחס את תחושת הקץ שאפפה את מפקדו לחזונו המיסטי-אפוקליפטי. ועוד הרגשה קיננה בלבו - לא אחת התבטא, כי אם ייתפס בידי הבולשת הבריטית, ימיתוהו מניה וביה, במקום הימצאו.

עיקרי התחייה, תש"א

בגליון ב' - חשון תש"א של "במחתרת", מתפרסמים לראשונה עיקרי התחייה.

עיקריים אלה הם משאת נפשם של לוחמי החרות בישראל ופשר חייהם כאחד. תפקידם להורות את הדרך למלחמה לגאולת העם השלמה בארץ היעודה. תהי תורת חרות זו חרותה על לוח לבם של כל הלוחמים לייעוד, אלה שנשבעו לו אמונים עתה ואלה שימרדו שכם אחד עמנו מחר.

עיקרי התחיה

א. העם

עם ישראל הוא עם סגולה; יוצר דת היחוד; מחוקק מוסר

הנביאים; נושא תרבות עולם; גדול במסורת ומסירות הנפש;

ברצון החיים וכוח הסבל; באור רוחו, בבטחונו בגאולה.

ב. המכורה

המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה ("לזרעך

נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"

,.., בראשית ט"ו י"ח), היא ארץ החיים, בה ישכן לבטח העם

העברי כולו.

ג. העם ומכורתו

את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד

ישוב לתחיה. לפיכך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על

ארץ-ישראל. זכות זו היא מוחלטת. היא לא פקעה ולא תוכל

לפקוע לעולם.

ד. היעוד

1 . גאולת הארץ. 2. תקומת המלכות 3. תחית האומה; אין תקומת

המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת

המלכות.

ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:

ה. חינוך

חינוך העם לאהבת החרות וטפוח נאמנות קנאית לקנייניו

הנצחיים. השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא. חדוש

ההכרה "הסיף והספר ניתנו מכורכין מן השמים" (ויקרא רבה,

ל"ה, ח').

ו. אחדות

איחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית. שמוש

בגאוניותם, מעמדם ומאודם של יחידים - וכיון מרצם, מסירותם

ולהטם המהפכני של ההמונים למלחמת השחרור.

ז. בריתות

כריתת בריתות עם כל המעונינים במלחמת הארגון המוכנים

לסייע לו במישרים.

ח. כח

חשול הכוח הלוחם והאדרתו במכורה ובתפוצות, במחתרת

ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו

ומפקדיו.

ט. מלחמה

מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום היעוד.

י. כיבוש

כיבוש המכורה בחיל מידי זרים לאחוזת עולם.

ואלה תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה:

יא. אדנות

חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.

יב. משטר הצדק

הקמת משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי, במשטר

זה לא יהיה רעב ומובטל. בו יחיו חיי אחוה, כבוד ורעות כל

בני האומה באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.

יג. החייאת השממות

בנין החרבות והחייאת השממות לעליית המיליונים, פרייתם

ורבייתם.

יד. משפט הזרים

פתרון בעיית הזרים על ידי חלופי האוכלוסים.

טו. קבוץ גלויות

קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.

טז. שלטון

האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני תרבותי וכלכלי

ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.

יז. תחייה

החיאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית

והרוחנית של ישראל. צרוף האופי הלאומי בכור התחיה.

יח. הבית

בנין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה.

הסוף

  דירת-מגוריו האחרונה (החל ב- 1 בינואר 1942) הייתה בחדר שעל גג בית בן שלוש קומות ברחוב מזרחי ב' 8, בשכונת פלורנטין בתל-אביב. שם לכדוהו רודפיו בבוקר כ"ה בשבט, תש"ב (12 בפברואר, 1942). מכתבו האחרון, שנכתב בו בבוקר, דן באחת ההצעות שהועלו בפניו להסתירו במקום בטוח. ימים אחדים קודם לכן הציע לו גיסו, נחמיה ברוש, מפקד ותיק ב"הגנה", להצפינו באחד הקיבוצים - לא כמקום מעצר אלא כמחבוא עד יעבור זעם. הוא סירב: "אני לא מאלה המסגירים את עצמם מרצון בידי המשטרה, או עושי רצונה ומימין ומשרתיה משמאל ". (מקלט הוצע לו גם על-ידי אחד העסקנים הרוויזיוניסטים).

פלוגת השוטרים פרצה לדירה; יאיר נתגלה במקום מחבואו, בארון-הבגדים; הוא לא היה חמוש. שתי שכנות הוכנסו לחדר כדי לזהותו על-פי התמונה בעיתון, ואחר הוציאון, וכן את האשה (טובה סבוראי), שעל שמה נשכרה הדירה והיא שדאגה לארוחותיו. יאיר נרצח בשלוש יריות. גופתו הורדה בתוך שמיכה למכונית "הצלב האדום" שזומנה לשם מראש. לפנות ערב נערכה הלוויה חפוזה - רק אמו, אחיו וגיסתו נכחו באותו מעמד; רוני הייתה המומה מדי ונבצר ממנה להשתתף, והוא נקבר בבית העלמין בנחלת יצחק.

אברהם ורוני

היכרותו של אברהם שטרן עם אשתו רוני (בורשטיין) החלה בשנת 1928. אברהם, בן 21 עם ותק של שנתיים בירושלים ובוגר הגימנסיה העברית שבשכונת הבוכרים, פגש את רוני, שהיתה צעירה ממנו בשנים, בוגרת ביה"ס התיכון למסחר בת"א אשר משפחתה עברה לא מכבר לירושלים. מהרגע שנפגשו, לא פסקה האהבה ביניהם. הקשר נשמר למרות הנדודים וחיי המחתרת במכתבים ופגישות חטופות (המכתבים ראו אור בספר "מכתבים לרוני"). כשיאיר נרצח ע"י הבולשת הבריטית בינואר 1942, רוני כבר היתה בהריון.

מכתבו האחרון

 בכ"ה בשבט, לאחר שנודע לי האסון, קראתי את מכתב התשובה של יאיר על הצעת מקלט, שהוצעה לו מטעם המוסדות הרביזיוניסטים. הוטל עלי להעביר את התשובה הזאת לד"ר שמשון יוניצ'מן, וזאת התשובה:  

"קודם כל נברר יחסכם לשלטון הזר "

צוואה טובה מזאת לא יכול היה להשאיר לנו, שכן באותם הימים של רדיפות על

צוואר, היה המקלט הבטוח בראש מחשבות הסתר שלנו, מקלט מפני העוקבים

למיניהם, מפני רוצחי הבולשת, מפני החוטפים והמענים, מפני הרעב והנדודים.

יאיר נפרד מאתנו כאומר:

"וותרו על המקלט, בראש ובראשונה הלחמו בשלטון הזר "  

יאיר על המלכות

 המשורר יאיר

 יאיר הוא משורר בשנות השלושים של המאה, שכתב שירה עברית בארץ ישראל אך קבל את שרשיו מהשירה הרוסית החשובה, בת זמנו: בגיל המשפיע הוא חי ברוסיה המהפכנית וספג ממקור ראשון את כוח שירתה. כמשוררי אירופה החדשניים בזמנו הוא יודע את הקשר בין פעילות במעשה ההיסטורי לבין מעשהו הרוחני ככתיבת השירה. יאיר המשורר הוא דוגמא ארץ-ישראלית ליוצר בין שתי מלחמות העולם,

שכתיבתו וחייו מבטאים-במשותף-ניגוד מהותי בין אלימות השלטון, לבין איש רוח הכותב שירה בוטה נגד אכזריות ואלימות השלטון. נוסף על כך יאיר חש והבין את הסתירות בתוכן חי ופעל: כמשורר לא תמים הבין את הניגוד בין רצונו להיות "חייל אלמוני" לבין בחירתו להיות משורר, ייחודי, שאין בו שמץ אלמוניות ואין בו שמץ ויתור על הכשרון האישי.

 "מחברות פירנצה" הן המחברות בהן כתב רבים משיריו בעיר הרנסנס האיטלקית, בה שהה בשנת 1934 כדוקטורנט מצטיין. ב"מחברות פירנצה" נשמרה עבודתו הספרותית בתקופה הסטודנטיאלית שלו: מאות על מאות טיוטות, תאריכים, שורות, שברי שורות, פסוקי תנ"ך, ואף כשלושים שירים מגובשים החוזרים זה ליד זה בכמה נסחים. כבר ב- 1934 יאיר מכין ועורך לדפוס את קובץ שיריו.

במהלך השנים הוא המשיך לכתוב ולערוך מחדש את שיריו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשנתיים לפני הרצחו, כתב פואמה, "לאמהות שלנו". שמה הראשון "על חטא שחטאנו" ]להורים שלנו[ מסגיר רגשות- אשם כלפי ההורים שנשארו באירופה. זו פואמה אישית, המפגישה בדרכי דמיון והרהורים צעיר בארץ ישראל עם אמו באירופה שבמלחמת עולם שנייה. דומה שזהו קול שירי ראשון בארץ ישראל המבטא רגשות אשם של צעיר ציוני נאמן הכואב על שהותיר את הוריו בגולה ועלה "להגשים" את עולמו הלאומי. זו היתה מודעות חדשה ומפתיעה לסתירה טראגית בין הגשמת חזון הבנים, חזון הציונות, לבין ההורים שנותרו בגולה.

 עובדת היותו משורר הוזכרה בספרים שונים באופן שולי ומרושל. לפעמים כקישוט, לפעמים בהערת שוליים קטנה. היותו משורר לא נדון כנושא לעצמו. לא נדונו קשרים בין בחירות שבחר בדרכי חייו, לבין עולמו השירי. "מובן" שלא נדונו שיריו כבעלי עניין וערך לעצמם. יאיר הוא "המשורר המקולל" של "המדינה שבדרך", כי הוא כתב בתוך שירת הדור שלו, ועם זה שירתו לא הוכרה ולא התקבלה.

חיילים אלמונים

מילים ומנגינה: אברהם שטרן

חיילים אלמונים הננו, בלי מדים,

וסביבנו אימה וצלמות.

כולנו גויסנו לכל החיים:

משורה משחרר רק המות.

בימים אדומים של פרעות ודמים,

בלילות השחורים של יאוש,

בערים, בכפרים את דגלנו נרים

ועליו: הגנה וכבוש.

לא גויסנו בשוט כהמון עבדים

כדי לשפוך בנכר את דמנו.

רצוננו: להיות לעולם בני-חורין,

חלומנו: למות בעד ארצנו.

בימים אדומים וכו'

 ומכל עברים רבבות מכשולים

שם גורל אכזרי על דרכנו -

אך אויבים, מרגלים ובתי-אסורים

לא יוכלו לעצר בעדנו.

בימים אדומים וכו'

ואם אנחנו נפול ברחובות, בבתים

יקברונו בלילה בלאט.

במקומינו יבואו אלפי אחרים

ללחום ולכבוש עדי עד.

בימים אדומים וכו'

בדמעת אמהות שכולות מבנים

ובדם תינוקות טהורים

כבמלט נדביק הגופות ללבנים

ובנין המולדת נקים.

בימים אדומים וכו'

הוא יבוא

יאיר, שבט תרצ"ד

הוא יבוא, .בוא יבוא הגדול בימים!

ארגמן-מלוכה - כתפיו,

לראשו אפיריון - שמי-ציון הכחולים,

והשמש - עטרת-זהב.

הוא יבוא, בוא יבוא, הגדול בימים!

הפורק את העול, הגואל,

הזוקף כפופים ומתיר אסורים -

יום חרות במלכות-ישראל.

הוא יבוא והשלח - שרביט בידיו,

כמכלול-המלכות ישע-יה.

ועצמות לוחמי החרות - עבדיו

תכסה כעפר נשיה.

הרי את מקודשת לי, מולדת

יאיר,סיון תרצ"ד

הרי את מקודשת לי, מולדת

כדת משה וישראל.

שפחה שחה, כורעת ואובדת,

אני לך בעל וגואל.

ורחקו ממך מבלעיך

בחיי ובמותי

אני - ראשי אלין בחיק הריך

את - בדמי לעד תחיי.

ולקראתך, מלכה, לבי חרד עת

תפארתך פי ימלל.

הרי את מקודשת לי, מולדת,

כדת משה וישראל!