אנחנו תלושים מעצמנו- אתי אנקרי

26/11/2004

www.tam.co.il/26_ 11_2004/magazin3.htm

אתי אנקרי בוחרת לשיר את שמואל הנגיד

"וטבעתי באשמתי

ואין משיב אבדתי

חכותי יום גאולתי

וכצל, יום ישועתי

השיבנו יי אליך ונשובה!"

 ונזכרת בחג הפסח בימי ילדותה: "ישבנו על כריות. מבוגרים בבגדים חגיגיים, וילדים בפיג'מות כדי שיוכלו ללכת לישון כשיתעייפו"

אצלנו במשפחה שירה היא חלק מהווי. אני זוכרת את סבתא שלי שרה בכל מיני אירועים משפחתיים, בעיקר שירים טוניסאיים. בבית סבי היתה מנגנת להקה של זמרים בכל מוצאי שבת.

הזיכרון העיקרי הוא מחג הפסח. כל המשפחה היתה מתאספת סביב השולחן, אבל במקום לשבת על כיסאות רגילים היינו יושבים על כריות. מבוגרים בבגדים חגיגיים, וילדים בפיג'מות כדי שיוכלו ללכת לישון כשיתעייפו. באמצע הסדר אמא שלי היתה לוקחת את אחד הילדים, והם היו הולכים להתחפש ומציגים בפני כולנו את יציאת מצרים. כשהיינו מגיעים לשיר "חד גדיא", המבוגרים היו שרים בטוניסאית גירסה מצחיקה של השיר. כשגדלתי הישראליות נכנסה לכל פינה, ואז היו גם פחות חוויות שורשיות מהסוג הזה.

כשהגעתי לצבא עשיתי את המעבר לעיר הגדולה. שירתי אז בתל אביב וגרתי בבית של מרים נבו, שהיתה שחקנית ומורה שלי בעבר. זה היה בית ספוג אמנות ותיאטרון. העבודות הראשונות שלי היו כל מיני עבודות מלצרות בערבים, וגם יצא לי לעבוד בתחנת דלק בעיר. בשבילי זו היתה חוויה להתחיל את השהות שלי בתל אביב אצלה.

בסך הכל גרתי בתל אביב יותר מ-20 שנה. אני אוהבת את העיר הזו. יש לה את הצביון הייחודי שלה, היא לא כמו מקומות אחרים. לפעמים תל אביב היא יותר מדי בשבילי כי היא מציעה הרבה גירויים חיצוניים. בתל אביב יש גם המון רחובות שנקראו על שמות משוררים. בעיני זה בעייתי שהמשוררים האלה עכשיו הם רק שמות של רחובות. זה עוד שיקוף למצבנו: אנחנו תלושים מעצמנו.

שמואל הנגיד היה אדם מאוד מעמיק ולא קליל בכלל. אם הוא היה מגיע לתל אביב היום, הוא היה קצת מתבייש בשביל עצמו ובשביל עצמנו - לאן הגענו מבחינה תרבותית. הוא היה רואה את הפזילה הזאת שלנו החוצה לארה"ב ולאירופה, כאילו שהן האמא והאבא שלנו, והציפיה שלו לגאולה היתה גדולה אפילו יותר. הציפיה הזו מופיעה אצלו בשירים שיצאו מהחוויה האישית-רגשית.

בחרתי לשיר את שמואל הנגיד אחרי שראיתי מאות טקסטים של משוררים. אני בדרך כלל מתחברת לדברים מהבטן, ופה לא שאלתי למה - פשוט התחברתי. כשראיתי את הכתיבה שלו, הבנתי מאיזו נקודה הוא יוצא וכמה הוא יוצר עשיר ומעמיק.

ואגב עבר, אם הייתי יכולה הייתי הכי רוצה לחזור למעמד הר סיני. זה האירוע עם הכי אור שיש.