|
אתי
אנקרי
משוררת
גדולה
מאת
מנחם בן 13.5.2004
מעריב
תחילה
שמעתי ברדיו
את פזמון
המחאה "מיליונים"
שבו מספרת
אתי אנקרי על
עצמה (או אולי
על זולתה, אבל
נראה שעל
עצמה, כפשוטו),
איך באו אליה
מעכלים מן
ההוצאה
לפועל, "לקחו
את
הטלוויזיה,
את הארון, את
המגירה, שפכו
את מה שבתוכה",
ואיך דרכו על
נפשה, "מישהו
היום דרך
עליי/ ואני לא
יכולה לקום".
וכבר השיר
הזה היה
מקסים
בפשטות שלו,
בחשיפה שלו,
בהבנה
הרוחנית שלו,
באחווה שלו
כלפי
המיליונים
העניים:
"אני יודעת
שאתה יודע
שאני יודעת
שאני לא
יודעת כלום/
אבל איך שזה
קרה לי לא
יכולתי לקום/
ויש כמוני
מיליונים
מתגלגלים
ברחובות/
יש כמוני
מיליונים
בכל מיני
צורות/
יש כמוני
מיליונים
אנשים בני
תמותה/
בלי כסף לא
שווים פרוטה".
ואתה שומע את
המחאה הזאת
ואת קול הנפש
הצלול הזה של
אנקרי ואת
המוזיקה
הרגשית
המדויקת,
המצטלצלת
הזאת, ואיך כל
זה עומד,
כנוגדן נפשי
פעיל, טהור,
מטהר, מול כל
עושק העניים
בחברה
הישראלית
ומול כל
הכותרות
הכלכליות
הכוזבות
והאופטימיות,
המדלגות על
המיליונים
העשוקים. "והנה
דמעת
העשוקים
ואין להם
מנחם", כתוב
בקהלת. אתי
אנקרי ראתה
את דמעת
העשוקים,
והיא גם
מנחמת על פי
דרכה .
ואחר כך
קניתי את
התקליט.
תחילה לא ממש
קלטתי את כל
היופי, הייתי
צריך לשמוע
פעמיים או
שלוש עד שכל
הטוהר הזה
ואור המילים
והמוזיקה
והקול
האלוהי של
אנקרי נשפכו
ממש לחלל
החדר כמין
תהילים
חדשים, כמין
אנטי חומר
ואנטי
גשמיות
ואנטי גסות
ואנטי שנאה,
כי אנקרי
כותבת מתוך
אהבה גדולה
לאלוהים: "מלך
נורא ונפלא
עד אין קץ/
ניבט מכל פרח
כל ילד ועץ".
איך היא
יודעת.
והנה שוב
חוזרת בשירה
העברית
המילה "כיסופים"
שכמעט לא
השתמשו בה
מאז אורי צבי
גרינברג (איך
כתב אצ"ג,
למשל: "וממעל
לנוגה, הכוסף
עולה, רק
הכוסף עולה/
רק הכוסף
יכול ומגיע
לשם, אין בלתו/
העוגב
הקדמון של
מקדש אלוהיך
בהר/ הוא הכלי
לניגון זה
הכוסף, הייה
עוגבר".
זוכרים את
השיר הנפלא
ההוא?), והנה
אתי אנקרי
חוזרת
ומדברת על
כיסופים
לאלוהים
ולבית המקדש.
כן, כן, בלי
שום קשר
להקשר
פוליטי גס
כזה או אחר: "מכיסופים
לאהבתך/
מכיסופים
לבית שלך/
מכיסופים
לאהבתך/
מכיסופים
לבית מקדשך",
וגם: "אני
רוצה מלך מלך
חדש/אני רוצה
להיות כיסא
של מלך/ בבית
המקדש".
תשמעו את זה
בפי אתי
אנקרי,
בניגון
הגעגועים
הכובש כמו
מופע רוק.
בשיר מקסים
לבתה הקטנה
היא מתארת
איך עולם
הילדים מושך
את אור האהבה
מלמעלה,
מאלוהים:
"כל שערה של
אור שאת
מושכת/
מושכת שפע
בעולם הזה/
אצבעותייך
הצפופות את
מצופפת/
אוספת את
האור למעשה//
זאת אהבה היא
נמצאת
מעלינו/
עוטה כמו כתר
אור של
מלכויות/
זאת אהבה היא
נמצאת
מעלינו/
היא לא נתפסת
בעיניים
גשמיות"
אתי אנקרי
כותבת עם
משוררים
ישראלים
גדולים
אחרים (יונה
וולך, אהוד
בנאי, מאיר
אריאל) את
סידור
התפילה החדש.
פיוטי אהבה
לאלוהים
שאינם יפים
פחות מפיוטי
ספרד, לא
במילים ולא
במוזיקה.
מים חיים
לנשמה,
והמילים
האלוהיות
שלה הן אף פעם
לא מצוות
אנשים
מלומדה, אף
פעם לא פיוט
מסוגנן, תמיד
מקצה הנפש,
תמיד
בהתחברות
לניגון
הפנימי של
עצמה. וכשהיא
גולה עצמה,
וכשהיא זרה
לעצמה,
וכשהיא לא
מכירה את
עצמה, היא
מנסה להתחבר
לעצמה מחדש,
עם הגיטרה:
"הייתי זרה
בגוף שלי/
לא רציתי
לוותר/
אז צבטתי
במיתרים/
למצוא את
הצליל שמחבר"
הצליל שמחבר
אותה לעצמה
הוא גם הצליל
שיחבר אותנו
לעצמנו
כשנשמע אותה.
תשמעו את
התקליט
הנפלא הזה.
(אתי אנקרי, "מיליונים",
הפקה: CMN,
מילים
ומנגינות:
אתי אנקרי
וכן מתוך
ספר תהילים,
עיבוד והפקה
מוזיקלית:
גיגה, תופים:
ערן פורת).
|
