הקמת מדינה יהודית בזמן הגאולה

ד"ר חיים חרמון

 

מדינת היהודים או מדינה יהודית? הגיע הזמן למהפך תודעתי, עכשיו! ולהכיר בעובדה שמדינה של יהודים אבל בלי יהדות אינה יכולה למלא את תפקידה או אף לשמור על העם היהודי.

כל הסימנים מצביעים על כך שהגאולה ממש בפתח! אנו בתור יהודים בהחלט מאמינים ומתפללים שנזכה לקחת חלק בגאולה למען עולם טוב יותר!

אבל מה המשמעות מבחינה מעשית? התשובה היא להתחיל כבר עכשיו לתכנן מדינה יהודית מתוקנת מבחינה חברתית ומוסרית מצד אחד, וההולכת בדרך התורה מצד שני.

בחיבור אני מציע מדינה יהודית, שלטון יהודי, חברה וכלכלה מתוקנת שתהיה ברוח הנביאים, להביא את האור האלוקי בכל העולם כולו.

אפשר להוריד את החיבור גם בגרסת PDF  כאן

 

תוכן עניינים:

הקדמה                                               -

 

חלק א':  עם ישראל בארץ ישראל –

 

1. איזו מדינה אנחנו רוצים?                    -

2. ד' ימלוך לעולם ועד                           -

3. איך להקים מדינה?                           -

4. למה מדינה יהודית?                         -

5. מצוות מינוי מלך                               -

6. מבנה הממשל                                 -

7. מציונות לגאולה                               -

8. הברית עם ה' – אהבת האדם            -

9. על העם להתחזק באמונה ובתורה      -

10. המעפילים                                    -

11.  בית המקדש                                -

12. האמונה מחזקת                            -

 

חלק ב': מבנה הממשל ומערכת המשפט –

 

13. מבנה ומוסדות הממשל                   -

14. הנשיא,המועצה והסנהדרין              -

15. מוסד הנשיאות                              -

16. חוק ומשפט בישראל                      -

17.  בניית אמון במערכת המשפט         -

18. מבנה בתי הדין                             -

19. צוותי החקירה והמשטרה                -

20. היתרונות בשיטת המשפט המוצעת  -

21.  הענישה כאמצעי ולא כמטרה          -

22. אכיפת החוק                                 -

23. משטרת התנועה                           -

 

 

 

חלק ג': מדיניות ביטחון וחברה-

 

24. מעמד הגויים ומעמד הגרים בישראל -

25. המשמעות הלאומית של ה"שלום"    -

26. השירות הצבאי והשירות הלאומי     –

27. השירות הלאומי                            -

28. המדיניות החברתית                      -

29. פועלים זרים וסובסידיה לתעשייה     -

30. יחסי עובד מעביד                          -

 31. שידוכין                                       -

32. מערכת החינוך                             -

33.  המדינה והשבת                           -

34. חופש הביטוי ואתיקה עיתונאית      -

 

חלק ד': המדיניות הכלכלית –

 

35. מדיניות כלכלה ומיסוי                   -

36. הרפורמה החקלאית                     -

37. מערכת התחבורה                        -

38. מערכת הרפואה                          -

39.  איכות הסביבה                           -

40. מִחזור וההכרה בחשיבות החינוך    -

 

 

 

 

 

הקדמה

בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו מ"ד) כתוב: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי איתם". זה המסר החשוב שעם ישראל מקבל לפני כניסתו לארץ המובטחת, וזה גם מה שהיה הטריגר עבורי: גם אם נחטא, וגם אם נצא לגלות- השם תמיד איתנו בדרך להגשמת הייעוד של העם היהודי. לא היה לי פשוט החשיפה לתובנה הזאת. התחלתי בחוג נוער פוליטי בהדרכת יוסי שווארץ מנהיג "מצפן", אבל משם ניתבתי עצמי לכיוון ההפוך: הצטרפתי לארגון "דב" שם נחשפתי להגיונות המקרא של ישראל אלדד ולשירת האמונה של אורי צבי גרינברג. ובהמשך למדתי שכל מה שכתוב בתורה- אמת! לעם ישראל יש תפקיד בעולם ולא נוכל לברוח מיעודנו, והגלות היא עוד כלי ביד השם להכיננו לגאולה. להביא את ערכי הצדק והחוכמה האלוקית אל עמי העולם אחרי שאנו עצמנו נזכה לעבוד את השם.

במסע שעברתי עלתה גם שאלת הלגיטימיות של המדינה הישראלית. ברור שהקמתה הייתה נכונה ומוצדקת על רקע זכותנו ההסטורית, אבל הקמתה במנותק מהמורשת- הינה מחלת הילדות ממנה תסבול בהמשך. הקמת המדינה נועדה לנצל שעת כושר הסטורית לספק מקלט ליהודי העולם מצד אחד ולהקים חברה חדשה, כור היתוך לאומי, מצד שני. אולם, כפי שניסח זאת במדוייק אסיר ציון יהונתן פולארד בראיון שנתן לאחר שחזר לארץ אחרי 30 שנה בכלא האמריקאי: "עד עצם היום הזה אני מרגיש בגלות. לא חזרתי הביתה למדינה יהודית שמתנהלת על פי רצון ה'". התיקון על פי רצון הקב"ה זו אחת ממטרות החיבור.

 הגרסא הראשונית לחיבור זה התגבשה בשנת 1995. ביום ג' אלול התשס"ב (2002), התכנס מה שמכונה "פורום ג' המצוות למינוי המלך". זה היה הטריגר גם לפרסום החיבור ברשת. בתור יהודי מאמין, ברור לי כי הקמת המדינה הישראלית (הציונית) היא שלב בגאולה כהכנה למדינה יהודית שתוקם על פי תורת ישראל. אני הרי גדלתי על מורשת מנהיגי הציונות: הרצל, זבוטינסקי, אורי צבי גרינברג, אברהם שטרן (יאיר), ישראל אלדד, בגין ובן גוריון. מנהיגים שגם אם לא הקפידו על קלה כחמורה, היה ברור להם שהמדינה תהיה מדינה ליהודים והיא תוקם על בסיס מורשת ישראל. מאז לצערי דברים קצת השתנו, ויש לנו עוד כברת דרך לצעוד. יש לחזק את המודעות לייחודיותו של העם היהודי ושמירת המצוות כחלק מהחוסן הלאומי, וזאת מול השיח השולט היום על מדינה חופשית (מיהדות) ודמוקרטית (עבור האליטה השלטת).

 

בדיעבד אני מבין שכל התלאות והייסורים שעם ישראל עובר נוצרו במטרה להכין את עם ישראל לתפקידו בעולם. להביא גאולה לעולם. עם כל הכאב שבדבר, ברור לי שגם לשואה יש משמעות מרכזית לעתידנו. השואה שמרומזת גם בפרשת בחוקותי, הנה אקורד הסיום לגלות, ולמעשה ניתן לומר כי הנרצחים- בדמם הקימו את מדינת ישראל! ראשית צמיחת גאולתנו. המאבק מול הערבים על ארץ ישראל גם הוא מהווה חלק מהכנת העם לגאולה. כשמדובר על תחיית העם והגאולה- לכל אחת יש תפקיד היסטורי: גם לערבים וגם לשומרי תורה וגם לחופשיים. אני מאמין כי בניגוד לעבר כשהיהדות החרדית לא הכירה בציונות, המצב הזה ישתנה! לכולם חלק בהקמת המדינה היהודית, רוחנית וגם צבאית. הפרדוקס הוא שהמדינה הוקמה בעיקר ע"י יהודים חופשיים, אבל תפקידם קריטי לגאולה (ראה גם דוב ליאור). בלעדיהם לא נוכל להקים את המדינה היהודית. הרב קוק שיש לו זכויות יוצרים על רעיון הקמת המדינה היהודית, מכנה את חלוקת התפקידים כקומת הקודש הנבנית על קומת החול ("משמעותה הדתית של מדינת ישראל"- י. עמיטל).

 

מדינת היהודים –פרק ב', מציגה תכנית מעשית להקמת מדינה יהודית שתוקם לאחר ובמקום המדינה הישראלית. כאן מוצגים רעיונות כיצד לבנות מערכת שלטונית יהודית מוסרית ונכונה, המבוססת על נשיא וסנהדרין. החיבור מפרט את התיקונים הנדרשים בכל תחומי החיים החל ממערכת החוק והמשפט המשך במערכת החינוך והיחס בין האזרחים למדינה וכלה בנושאי ביטחון, כלכלה, תחבורה ואיכות הסביבה.

 

החיבור רואה בגאולה אמצעי להגשמת יעוד הבריאה, יעוד האנושות, להביא את שם השם בפני עמי העולם להכרה במשמעות הבריאה ועליונות הבורא, והכרת ערכי המוסר והצדק. מטרת החיבור היא גם להציג את הקשר בין הגאולה הרוחנית והתודעתית, ובין שיפור איכות החיים. כאשר התנאי הראשוני לכל הנאמר למעלה זה שלטון יהודי בארץ ישראל על פי תורת ישראל.

 

 

 

חלק א':  עם ישראל בארץ ישראל

 

1. איזו מדינה אנחנו רוצים?

בגמרא (סנהדרין צח, א) מובאת אמרתו של רבי יוחנן: "אין בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב". רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין", זהו דור שכולו זכאי. רבי יהושע אומר: "הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה", זהו דור שכולו חייב. ומכאן למדים שאם אכן דורנו חייב, אזי הקב"ה יאלץ אותנו לעשות תשובה ולהיגאל. מעיקרי האמונה לפי הרמב"ם היא הציפיה לישועה: "אם יתמהמה - חכה לו". אדם צריך להיות כה חדור בציפייה לגאולה, כך שירגיש עד כמה היא חסרה לו. השילוב של דור שכולו חייב יחד עם סימני הגאולה הברורים, נותנים פתח תקווה שנזכה לראות בקרוב את הגאולה, והגאולה תגיע, בסופו של דבר, לא רק הגאולה הפרטית של העם היהודי כי אם גאולת העולם כולו. אז האדם יכיר בעובדת בריאת העולם ע"י הקב"ה דבר שיבוא לידי ביטוי גם בקבלת מרות הקב"ה.

 

הגאולה לעולם לא יכולה לבוא ללא עם ישראל. כאשר עם ישראל חוטא לד' הוא מחטיא גם את כל העולם  ולכן חטאו כפול ומכופל (וגם העונש...). אין לעם היהודי את הפריווילגיה לאבד עצמו לדעת. לא בהתבוללות ולא באבדן פיזי. אבל גם לא נוכל להתעלם מהעובדה כי המטען הגנטי ההיסטורי של עם ישראל שזור בחוטי הגאולה. בלעדי חזון הגאולה אין טעם לקיומו של העם היהודי. מטרת הקיום של העם היהודי היא עבודת השם וגאולת האדם, שניהם מובילים לאותו מקום. אנו רואים את התפקיד החשוב המיועד לדור שלנו בתחיית העם ובגאולת ישראל. נתגבר על הקיטוב בין חלקי העם לגבי התודעה היהודית והתודעה הלאומית. אנו, הדור השלישי והרביעי לשואה ולתקומה, הייטקיסטים ומשכילים, לומדי תורה ואדוקים, נתמסר בעזרת השם לחזון הגאולה והשחרור (הפיזי והרוחני) ונצטרף למטרה החשובה של הקמת מדינה יהודית.

 

המדינה היהודית עליה חלמנו כל שנות גלותנו תקום על פי הוראת גדולי ישראל כפי שאביא בהמשך. זה כולל מנהיג שיקבץ נדחי ישראל, יבנה את המקדש ויקים מחדש את מוסדות המדינה בדגש על הסנהדרין. גם אם לא יכפו את המצוות, החינוך יהיה יהודי לכולם והצביון של המדינה יהיה יהודי בדגש על שמירת שבת במרחב הציבורי. ובפראפרזה לדבריו של תיאודור הרצל בהקדמה לספרו 'מדינת היהודים' "בעומק ליבי אני משוכנע כי הצדק אתי..... מדינת היהודים צורך העולם היא – על כן היא תקום", כך גם אני רואה במדינה היהודית צורך על כן היא חייבת לקום. אגב הרצל, בשפת המקור גרמנית ואידיש, ספרו נקרא המדינה היהודית ולא מדינת היהודים והמינוח "מדינת היהודים" אומר משהו על המתרגם ורבים אחרים בציונות החילונית שנמנעו מלתת משמעות דתית למדינה בה יתרכזו היהודים (יורם חזוני- האם הרצל רצה מדינה יהודית?). הפעם נפעל להקמת מדינה יהודית על פי מורשת ישראל ועל בסיס תורת ישראל.

 

מהי מדינה יהודית תורנית? הרב יהודה יפרח בהתייחסותו לספרו של עידו רכניץ (מדינה כהלכה) מנסה להסביר את משמעותה למעשה: "מדינת התורה מתבססת על סוג של חוקה תורנית, שבחלקה עוסקת בהסדרים רחבים ובחלקה בהסדרים פרטניים יותר, ולצידם היא מאפשרת חקיקה אנושית־אזרחית רחבה...... בתחומים שבהם יש להלכה משנה סדורה ומפורטת ההלכה תוביל את החקיקה, ובתחומים אחרים הדומיננטיות תהיה של חקיקה אזרחית. ההלכה מגיבה להתפתחויות בשוק באמצעות תקנות, בדיוק כפי שהחוק האזרחי התפתח. כפי שדיני זכויות יוצרים נוצרו כתגובה להמצאת הדפוס, דיני החברות נוסדו כתגובה לשינוי בדפוסי המסחר, ודיני עבודה התפתחו בעקבות שינוי חברתי – כך יפעלו גם התקנות ההלכתיות".

 

התכחשות לצורך בהקמת מדינה יהודית פוגעת בקיום העם היהודי, ולמעשה פוגעת במציאות האלוקית ובקיום האנושות בעולם בכלל. על היהודים, להכיר במשמעות התפקיד שהקב"ה הטיל על העם ולשאוף להגיע לגאולה בלי שנזדקק שיכפו זאת עלינו, וזאת כדי שנזכה בהגשמת הייעוד. האמצעי להשגת הגאולה הוא בשלב ראשון שלטון של עם ישראל על ארץ ישראל יחד עם הכרה במלכות ה'. מכאן שארץ ישראל היא רק אמצעי ובהחלט לא מטרה. לאחר שנהיה מוכנים נפשית לגאולה, ההמשך הטבעי הוא הקמת יישות מדינית יהודית שתכונן על יסודות תורת ישראל. אני קורא לאחדות של כל אלו הרואים עצמם בני העם היהודי, נהיה מאוחדים עם אחד עם לב אחד מאמינים בבורא העולם ובתפקידנו כשליחיו. כאמור, אין לי כל כוונה ומחשבה לתקן ולהציל את מה שנקרא "מדינת ישראל". אמנם למדינה הישראלית תפקיד קריטי בתקומת עם ישראל בארצו אולם עלינו להתקדם קדימה לדבר האמיתי.

 

נודה על האמת: הקמת המדינה הישראלית עם כל הביקורת שיש לנו על השתרכות דרכה, היא צעד היסטורי בגאולת העם היהודי, שבאה כהמשך לשואה וקמה בזכות השואה. וגם העובדה שהמדינה הוקמה בידי הציונים שברובם לא הקפידו על המצוות, אומר דרשני. מול הרבנים (הרש"ר הירש) שטענו כי אין ערך דתי למדינה שהציונות שאפה להקים, ומול בן גוריון שחשב שבמדינה שתוקם כבר לא יהיה צורך בדת, הרב קוק קבע כי מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם (אורות ישראל ו, ז,) ויש להקימה בלי צורך לחכות לביאת המשיח, כאשר הייעוד של עם ישראל יוכל להתממש רק בהקמת המדינה היהודית. לשיטתו לציונים תפקיד חשוב בתוכנית האלוקית אותם הציב ב"קומת החול" שלאחריה נעלה בדרגה לקומת הקודש (הרב איתי אסמן, חילופי אליטות במשנת הרב קוק) .  משום כך איני רואה שום טעם להתעסק בביקורת על דרכה של המדינה הישראלית בדפים אלו, ואתמקד רק במדינה היהודית הגאולתית. אגב, מומלץ בהחלט להתייחס לרעיונות שהועלו בידי רבים וטובים בנושא המדינה היהודית האידאלית, [הרב מ. כהנא, מ. פייגלין, פרופ' ה. וייס, הרב ש. בן חמו, מ. קרפל] וכן גם סדרת מאמרים מאוד חשובים מאת גדולי ההוגים שפורסמו באתר דעת של מכללת הרצוג, וספרי הגות רציניים המציעים כיצד ניתן ליישם את החוק היהודי גם במדינת ישראל, בינהם הרב יצחק הרצוג, פרופ' נחום רקובר, פרופ' אליאב שוחטמן, הרב נפתלי בר אילן שסיכום מפעלו החשוב פורסם בספרו "משטר ומדינה בישראל על פי התורה". הרב אורי שרקי מתייחס למדינת הלכה, (בניגוד למדינת דת הכופה את הדתיות), בה המשפט העברי מוכר כבעל תוקף חוקי אבל גם מכירה בחוקי הכנסת כ"תקנת הקהל". כל אלו מתברכים כמובן בנקודת מבט הלכתית מקיפה ומדויקת בנושא ומרחיבים חלק מהרעיונות המובאים כאן. אולם עבודה זאת נבדלת בכך שהיא מתמקדת במדינה היהודית הגאולתית שתקום ב"ה בקרוב, ולא ברפורמה המתבקשת ע"י רבים וטובים במדינה הישראלית. להשקפתי, אם זאת מדינה יהודית- היא חייבת לקום על בסיס התורה ומסורת ישראל.

 

האם מדינה יהודית תורנית מחייבת העמדת מלך בראשה? בשונה מהגישה המקובלת יותר לגבי שאלת מינוי המלך, החיבור מציע דווקא את שיטת הנהגת הנשיאות והסנהדרין. גם לשיטת הנשיאותית יש מקורות במסורת היהודית. במסכת סנהדרין (על פי הרב עדין שטיינזלץ במבוא למסכת סנהדרין), מתוארת מערכת שלטונית עם נשיא או מלך, ושם קיימים זה לצד זה בתי הדין של הסנהדרין שסמכותם מוקנית מהתורה, ובתי הדין של המדינה העוסקים בכל ענייני סדרי המדינה שסמכותם נובעת מחוקי השלטון. בכל הנוגע לשלטון בשר ודם בו עוסקת המסכת- ברור שהמלך (הנקרא גם נשיא), אינו בא דווקא מבית דוד ותפקידו אינו עובר בירושה. על הנשיא מוטלת החובה להתייעץ עם סנהדרין גדולה, במיוחד לגבי החלטות מדיניות הנוגעות לכלל האומה כמו הכרזת מלחמה. כמו כן ברור מהמסכת כי הרשות המבצעת במקביל לכפיפותה לחוקי התורה, היא עצמאית לחלוטין. ביד המלך/הנשיא ישנה סמכות שיפוטית, והוא עומד בראש מערכת בתי דין ששופטים על פי "דיני המלוכה"- הפקודות והתקנות של השלטון.

עכשיו הוא הזמן להתעורר ולחזור אל עבודת השם, אל התורה, להקים מדינה יהודית על פי תורת ישראל, ולהחזיר לשיח הלאומי את המחוייבות שלנו לציפיה לגאולה. וזה המקום להציג את התכנית המעשית להקמת המדינה היהודית- מדינת הגאולה.

 

2. ד' ימלוך לעולם ועד

בימים אלו כאשר הגאולה קרובה יותר מתמיד, טוב נעשה אם נתייחס אל הגאולה כדבר אמיתי הדורש מאיתנו שינוי מעשי באופן ראייתנו את התהליך על מנת שנוכל גם ליישמו על עצמנו. ראשית, חשוב לנו לברר לעצמנו מהי בעצם הגאולה. כלפי חוץ הגאולה היא שחרור לאומי, שחרור חברתי. פנימה יותר - משמעותה הכרה במלכות ד'. אבל הגרעין ויסוד הגאולה היא באמת גאולה תודעתית. גאולה תודעתית משמעותה שחרור מכבלי הדעות הקדומות וההונאה העצמית תוך ביטול הצורך הפנימי שלנו לשקר – כדי להסתיר את אפסיותנו. ברור כי כל עוד אנו משועבדים לטיפשות ולדעות קדומות, לא נוכל להתעלות מעל רביצתנו במי המדמנה ולחשוב באופן טהור על הגאולה כמפתח לאושר שמימי הנופל על העולם במשטר הצדק האלוקי.

 

יש לזכור כי אנו בני אדם שנבראו בצלם ד', ועלינו לשמור את תורתו. דברי הנביא זכריה "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח' ט"ז) מלמדים שהאמת והצדק זה משמעות עבודת השם והיא התנאי להבאת שלום בעולם. משמעות השלום היא השלמה עם הבורא, ויותר מכך, מילוי חלקו של האדם בהשלמת הבריאה.

 

למען הגאולה, ומשתמע מכאן שגם למען העולם, יש לעשות הכל מה שאפשר! אחת המשמעויות הנובעות מגישה זאת היא שהגאולה תבוא כאשר אנחנו נרצה אותה. הקב"ה לא מסדר לאנשים את תכנית החיים באופן פרטני, גם אם זה אכן קורה במציאות ללא מודעותנו, אבל הקב"ה נותן לנו את הכלים להשתתף איתו בבריאה, בהתפתחות התרבותית של האנושות, בקידום המדעי והפילוסופי. הכלים הללו הן קודם כל התבונה- יכולת ההתבוננות של היצור האנושי והיכולת ללמוד. ומן התבונה מגיעה גם התובנה המתבקשת שכדי שיהיה טוב צריך לחשוב טוב (בחיוביות) על יצורי השם האחרים ולעשות הכל למען הכלל כי זה חלק מהבריאה. בתהילים (ל"ד, י"ב–ט"ו) כבר נאמר: "לְכוּ-בָנִים שִׁמְעוּ-לִי,  יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם. מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע  וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב;  בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". עלינו לזכור ולשנן היטב את הפסוקים האלו, כדי לחזק את טוב ליבנו. ההגינות והעזרה ההדדית היא צורך קיומי של החיים בחברה, והכי חשוב: לדבר רק אמת!.

 

3. איך להקים מדינה?

הכלים הם התורה והמצוות שנתן לעם ישראל. הכלים הם עם ישראל שמשימתו להיות ראש חץ בהפיכת האנושות לאנושית יותר. הכלים הם ארץ ישראל שבה יוכל העם היהודי (הישראלי- במובן הפילוסופי של המילה) להתחזק מבחינה לאומית על מנת שיוכל להמשיך בהפצת מוסר השם בקרב עמי עולם. מכאן ברורה עמדתי שהמדינה היא כלי ולא מטרה וכך יש להתייחס אליה. במדינה זאת את סדרי הממשל אנחנו קובעים בהתאם לשיטה שלדעתנו משרתת את הציבור ואת המטרה הלאומית בצורה הטובה ביותר, כמובן באופן ההולם את תורת השם ואת מוסר השם. כשהשם דורש מאיתנו להתנהג בצלם, הוא מטיל עלינו לקבוע את הדרך החברתית המתאימה ביותר כדי לשרת את המסר הזה. נכון, זה לא פשוט כלל וכלל והיו רבים שכבר עסקו בנושא מדינה והלכה ומוסר, מהראשונים ועד האחרונים, מחובבי ציון עד שוללי ציון. אבל הפעם זה שונה, אנו נמצאים ממש בתהליך הגאולתי. הגאולה שמתרחשת ממש מול עיננו כאשר באותו זמן אנו חווים קוטביות תהומית הנפערת בין הקבוצות השונות בקרב היהודים, וגם בין אלו שאינם יהודים על פי הכרתם. צריך לחשוב איך אנו רוצים לראות את המדינה, את כל סוגיות שיטת הממשל עד הפרטים הקטנים, אפילו על האיזונים בין הזרמים השונים ביהדות, והאינטראקציה בין דת ומדינה, וזאת על מנת להמנע ממוקשים שיצוצו מאוחר יותר. אני בטח לא הראשון ששואל כיצד יראו החיים במדינת גאולה ולכן מוטב להעלות את הסוגיות בנושא עכשיו. היו רבים שדברו על כך אבל בחיבור זה גם נציע איך לבצע זאת נכון כדי שזה באמת יעבוד. הצעה זאת מנסה להישאר כמה שיותר צמוד לדרכה של תורה תוך יצירת התובנה כי אין ולא יכולה להיות סתירה בין התורה ובין הקריאה לחברה צודקת.

 

תנאי ראשון ליישום השיטה הגאולתית הוא מן הסתם שלטון יהודי על ארץ ישראל. ומובן שאת השליטה יש להשיג בכיבוש, קודם פנימי ולאחר מכן חיצוני, שמשמעותו שנשלוט קודם על עצמנו, על יצרנו, על האמת והמוסר, ורק אז נוכל גם להשיג את כיבוש הארץ. גם אם הזכות על הארץ קיימת לעולמי עד, עלינו לדעת כי כדי לממשה צריך לקיים את מחויבותנו לעבודת השם. בכל מקרה, ישיבתנו בארץ אינה המטרה אלא אמצעי. המטרה היא עבודת השם וקידוש השם המתממשת על ידי הפצת האמת האלוקית לכל עמי עולם. גם אם נרצה, לא נוכל לברוח ממחויבותנו לברית עם הקב"ה. אם העם יפר את חלקו בברית, הקב"ה לא ינקה אותנו מזה.

 

השיטה המוצעת בחיבור מושתתת על מארג רעיונות שמאתגרות את שיטת הממשל הדמוקרטית המוכרת לנו כיום במדינת ישראל, כאשר התברר כי בשעת מבחן, הדמוקרטיה היא ממנה והלאה. לא רק שהדמוקרטיה נכשלת בזמן האמת, היא גם כר פורה לצמיחת פוליטיקאים מושחתים ומערכת משפט רקובה בה האחד שומר על אחורי השני. יתירה מזאת: מסתבר שכך זה בעולם לא רק אצלנו. אמנם בזמן הבחירות יוצאים הפוליטיקאים במילים יפות כדי לרצות את הציבור אבל יום למחרת הכל נשכח עד לבחירות הבאות. כך השיטה עובדת במיוחד שהציבור עצמו בער וחסר דעת, מוזן מתעמולה מכל הכיוונים והסתה מהתקשורת, וגם הוא לא מסוגל לבחור באופן מושכל. עכשיו הגענו לרגע האמת. לא נוכל יותר להתחמק מטיפול יסודי בנושא שיטת הממשל הנכונה. גם היהדות עצמה היא לא דמוקרטית בבסיסה. האנשים ו/או הרבנים המובילים לא נבחרים ע"י כלל הציבור. יש גופים שזה תפקידם. לכאורה כך מתרחקים משנאה וממחלוקת ומתלכדים סביב המוסכם. אם יש את התנאים המתאימים- זה מאוד משמעותי בדרך להקים חברה צודקת ומלוכדת כשהמטרה להתקרב לערכי הקב"ה.

 

יש לי רעיונות, אשר לדעתי הן נכונות מכל ההיבטים, וגם מבחינה יהודית. אני לא הראשון שמדבר על שיטה נשיאותית במקום שיטה מלוכנית. אני בהחלט מודע לקיומן של דעות אחרות לפיהן יש להחזיר את המלוכה (באופן מעשי או סמלי) ובית דוד ימלוך לעולמי עד וכד'. אבל לשיטתי, כדי למנוע סיאוב, הדרך היחידה היא השיטה המוצעת כאן של נשיא וסנהדרין ומועצת זקנים. וגם אם היא אינה דמוקרטית במובן הרחב של המילה, היא בהחלט מיישמת מיקרו דמוקרטיה במערכת כדי להביא לבחירת הטובים ביותר, והיא גם המפתח להצלחה. הסנהדרין אחראית על המשפט היהודי וגם על בחירת הנשיא ומועצת הזקנים מחליטה מי יהיה בסנהדרין. זכויות אזרח זה דרישת הבסיס. גם עבור לא יהודים. לא רואה סתירה בין מדינה יהודית הפועלת על פי חוקי היהדות ובין זכויות בסיסיות, גם כלפי מי שאינו שומר תורה ומצוות וגם כלפי גר תושב.

 

בראש המדינה היהודית יעמוד הנשיא שיבחר ע"י הסנהדרין ויכהן בתפקידו ללא הגבלת גיל (עד גיל 70 או יותר, כל עוד יאפשר לו כוחו). אולם בניגוד למלוכה, הנשיא יהיה נתון לביקורת הסנהדרין שבסמכותה להעבירו מתפקידו אם לדעתה הוא פועל בניגוד לדרך התורה. שיטה זאת, יש לציין, קרובה יותר לשיטת אברבנל שסלד מהענקת כח אבסולוטי לאדם יחיד (א. טננבוים) ואם נזכה לנביא, שאז כל ישראל ראויים למלכות, גם קרובה לשיטת הרמב"ם (ליקוטי שיחות) (י. בלידשטיין).

 

הסנהדרין של 71 הינו גוף המוכר לנו מהמסורת הקדומה, אולם כשתקום מחדש היא תיצור לעצמה את התוכן בה תעסוק וזאת בהתאם לצרכי החקיקה והבקרה. תחומי הפעילות בהלכה ויעוץ לנשיא יוגדרו ע"י נשיא הסנהדרין ובתנאי שאינם מתנגשים בסמכות הנשיא. נשיא הסנהדרין ישמש למעשה ממלא המקום לנשיא המדינה. הסנהדרין יבחרו ע"י מועצת הזקנים או החכמים. מועצת הזקנים הנה גוף המורכב מ12 אנשים המורמים מעם, שעיקר תפקידו למנות את חברי הסנהדרין, ומינוי חבריו יהיה באחריות הנשיא. למעשה, באופן טכני, הנשיא יוכל להשפיע על צביון המדינה ע"י השפעה על צביון מועצת הזקנים, וזאת בהמלצת יועציו. מן הסתם, בכדי להגיע לשיתוף פעולה מיטבי עם כל הקבוצות הוא יצטרך להתנהל בחכמה בכל הקשור למינוי חברי המועצה.

 

חידוש נוסף שנמצא בחיבור זה ביטול חובת השירות בצבא, ולאלו שירצו להתגייס הם יקבלו שכר מלא וזאת במטרה להפוך את הצבא למקצועי לכל דבר. במקביל, אלו שאינם מתגייסים, יחוייבו בשירות לאומי לתקופה של שנה אחת. לא יהיו פטורים, פרט לנשים נשואות ובעלי מוגבלויות.

 

החיבור מציע גם שינוי רדיקלי במערכת המשפט והענישה. השימוש במתקני כליאה יצומצם מאוד ובמקומם תוקם מערכת תיקון חינוכית. עבריינים שיש סיכוי לשקמם ישהו לתקופות של עד שנתיים במתקן חינוכי חקלאי חצי פתוח בהם ישלבו תורה ועבודה כשהמטרה להוציא את האדם מהאווירה השלילית אולם מבלי שיהוו נטל כלכלי על המערכת. לעומת זאת עבריינים החוזרים לפשע ייענשו בעונש קשה או גירוש, עונשים קשים יוטלו גם על עבירות כמו אונס, אלימות או הסתה. 

 

יחד עם שינוי התפיסה לגבי הענישה והצורך בחינוך מתקן, תשונה גם שיטת המשפט באופן מהותי- קודם כל משפטים לא ידחו. ובהפרזה: אם למשל חצי מהמדינה עבריינים, החצי השני יהיו בשירות המערכת המתקנת (החינוך/המשפט) בכדי לתת מענה מידי. בסיס השיטה יהיה הקמת וועדות חקירה שיפוטיות. אלו יעסקו בעבירות גניבה, מרמה, הפרת אמונים ושאר העבירות שאינן כרוכות בהפעלת אלימות, ובהן ישרתו חוקרים ברמה גבוהה המתאימים לשיפוט. וועדות החקירה תהיינה ייעודיות ויינתנו להן מרחב פעולה וסמכויות חקירה נרחבות. בסמכותם יהיה לבצע את החקירה, לתבוע את העבריין ולשפוט אותו בעת ובעונה אחת ללא עיכובים פרוצדורליים. כמובן שתהיה גם משטרה רגילה שתפקידה המסורתי יישאר ללא שינוי, כמו שמירת הסדר הציבורי וכן טיפול בעבירות אלימות: מניעה, מעצר, חקירה והעמדה לדין. ועדות החקירה יאיישו גם את הרכב בית הדין המהיר בערכאה נמוכה. עבירות חמורות או ערעורים ידונו בבית משפט מחוזי, וזאת על פי הסטנדרטים אותם אנו מכירים כיום בהן יתאפשר ייצוג ע"י עורך דין.

 

דגשים מיוחדים יופנו לנושאי כלכלה, חברה, איכות הסביבה ובריאות. למשל בתחום המיסים: המס הכולל על עבודה ורווחי הון (כולל 5% בריאות וביטוח לאומי) יהיה עד 35% (פרט לחריגים) ומס ערך מוסף יעמוד על 10%. חברות יצרניות שלא מושכות את הרווח, יהיו פטורות ממס חברות במרבית המקרים. אין מניעה לשלב את דיני המעשרות על פי ההלכה במערכת המס באמצעות זיכוי מס לאלו שישלמו על פי ערך יחסי שיקבע.

 

המדינה תהיה מעורבת מאוד בייזום ובהשקעות בתחום החקלאות והתעשייה. השמירה על איכות הסביבה תהיה לנר למראשותינו. המדינה תעשה מאמץ מיוחד לעודד שימוש במקורות אנרגיה חלופיים, תמנע תחבורה מזהמת ותשקיע כל שנדרש למחקר ופיתוח כלי רכב לא מזהמים.

 

כל האמור למעלה יהיה אפשרי קודם כל אם יישמרו עקרונות הצדק והמנהל התקין. השיטה הגאולית דורשת יושרה אצל אנשי השלטון, הכלכלה והדת, והכי חשוב, האיש ברחוב. בלי זה לא נגיע לגאולה אמיתית שמשמעותה שנפש האדם תשתחרר מכבלי השעבוד לשקר ותפתח לקלוט חכמות ותובנות שבמצב רגיל הוא מוגבל ע"י חסמים ודעות קדומות המונעות ממנו להתקדם לרמה אנושית גבוהה ברמה הפרקטית. 

 

מכאן חשוב שנושאי המשרות יהיו אנשי אמת, בעלי הרבה רצון טוב וגם יכולת אינטלקטואלית ואמונית בכדי לעמוד באתגרים של שירות הוגן לציבור. לא שאני חושב שהאנשים היום אינם כאלו, שהרי ניתן למצוא זאת אצל כל אדם אם זכה לחינוך מיטבי. בשביל זה שווה להשקיע את כל המשאבים הנדרשים על מנת ליצור שירות ציבורי נאמן ויעיל. אין לי כל ספק כי בכך התמורה למדינה תהיה גבוהה עשרות מונים.  יצירת חברת מופת בארץ ישראל שתהיה אור לגויים ותקדש שם שמיים ברבים- זה החלום שאני מאמין כי יתגשם בוודאות. אז נוכל להגשים את ייעודנו בהפצת האור האלוקי- בעזרה לעמים אחרים בעולם, בחינוך לאהבה, בהפצת טכנולוגיה ובהחזרת האמון באדם. אגב, כמו שאני מדבר גבוהה גבוהה בצורך להיות טוב, ולעזור, כך אני מאוד קיצוני גם בצד השני- במלחמה נגד מה שמכונה "הרוע", ובכל שונאי השם שמטרתם להגביר סבל בעולם.

 

4. למה מדינה יהודית?

חיבור זה מיועד להביא את בשורת הגאולה לכל ישראל באשר הם. אני מאמין, וכל הסימנים תומכים בכך, כי הגאולה בפתח. ולכן חשוב להפוך אותה מעניין ערטילאי לעניין חי ונושם. הרבה ספרים וחיבורים נכתבו על ימי הגאולה ע"י חז"ל. הרמב"ם פורס משנה סדורה בנושא המלוכה (הלכות מלכים ועוד). ולאחרונה כינס הרב יהודה זולדן אוסף חיבורים בנושא המדינה היהודית בספרו (מלכות יהודה וישראל). שפע הפרסומים מעיד על חשיבות הנושא בקרב שומרי התורה. וכאן מגיע גם מקומו של החיבור שלי שמכסה את הצד הביצועי שכיום נראה לא רלוונטי אבל את חשיבותו הקריטית להתנעת תהליכי הגאולה מי ישער. קשה יהיה לסמוך על אנשים מהיישוב, בטח מהיישוב התורני שיוכלו להרים בהצלחה פרוייקט לאומי כלכלי מדיני תעשייתי כזה ענק. וזאת מעבר לדיני שלטון ומלוכה (שדורשים גם הם המשך דיון). אסור להשאיר את האחריות לנושאים אלו ביד הגורל, או יותר נכון- ביד אנשי מפלגה ופקידים בלי הנסיון הנדרש כפי שהדבר נעשה כיום באופן הציני ביותר.

 

שאלת המפתח עליה נענה לפני שנתחיל להציע פתרונות, היא מה זה הגאולה. מה אנו רוצים לראות. למה אנו מצפים. ובכלל, מה יצא בסופו של תהליך הגאולה ושל שיבת ציון ותחיית עם ישראל בארצו. כנאמר בהקדמה, במישור האישי משמעות הגאולה זה שחרור. שחרור ממעצורי הנפש, משעבוד חיצוני, מסטיגמות ודעות קדומות אשר יאפשרו את הפתיחות לדברי ה'. במישור הלאומי משמעותה קיבוץ כל נדחינו אל ארץ ישראל, אימוץ תורת ישראל, קיום שלטון יהודי בארץ ישראל, שלטון של צדק ושל אור לגויים (וכן, גם שלטון צדק הולך ביחד עם היהדות). בקיצור: אוטופיה. נממש מבחינה לאומית את כל החלומות הכי דמיוניים שחלמנו. אנו למדים מהרמב"ן (בהקדמה לספר שמות) כי אין הגאולה מסתיימת בקיבוץ הגלויות ולא בשלטון עצמי, אמנם אלו שלבים חשובים במהלך הגאולה אולם רק עם בניית בית המקדש נוכל לברך על המוגמר.

 

ידועה המצווה מהתורה: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג נב), מלמד שמעבר לחובת הישיבה בארץ, יש להוריש את יושביה הקודמים, וזאת כדי להגיע לשלמות והרמוניה עם דרישות ה' במדינת הגאולה ובמטרה להנחיל את האלוקות בעולם. אסור להפסיק לדבר על הגאולה והדרכים להשגתה: המשורר הלאומי ממבשרי הגאולה אורי צבי גרינברג (אצ"ג) מקונן בשירו: "הן פושע אני אם יום אבל אחד אני חי...ואינני זועק זעקה גדולה ומרה" (בין דמים לדמים, תר"ץ). השתיקה היא חלק מן הפשע, יש להזהיר ולידע את כולם כי הנה יום ד' קרב. נזעק שעדיין אפשר להציל את העם היהודי ולקבל את הגאולה. לא להתייאש!! אצ"ג בשירו "אמת אחת ולא שתיים" מאיר את עיננו לעובדות אותן אנו מסרבים לראות:

רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ: יֵש אֱמֶת אַחַת לָאֻמּוֹת:

דָּם תַּחַת דָּם – וְלֹא הִיא אֱמֶת-יְהוּדִים.

וְאָנֹכִי אוֹמֵר: אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְתַּיִם.

כְּשֶמֶש אַחַת וּכְשֵם שֶאֵין שְתֵּי יְרוּשָלַיִם.

כְּתוּבָה בְּתוֹרַת הַכִּבּוּש שֶל מֹשֶה וִיהוֹשֻעַ

 

 

חשיבות תקופה זאת, תקופת הגאולה, היא מעבר לכל דבר בו התנסינו בהיסטוריה של עם ישראל והעולם כולו, לכן אסור לנו להתפשר על האמת שלנו ואסור לנו מלחשוש מלפרסם את המסר החד משמעי אותה מצווה תורתנו הקדושה. החל במצוות הלאומיות כמו כיבוש הארץ וכלה במצוות המוסר - באהבת האדם. מסיבה זאת יש גם חשיבות לפרסום החיבור בזמנים אלו. אין להבין מכך שאני דורש גאולה כאן ועכשיו, כל דבר בזמנו, אבל אני כן דורש ומתחנן לעשיית תשובה שהיא גם תנאי לגאולה. יש צורך לחזק את האמונה ולהכין את העם למהפכה רעיונית לגאולה ולתשובה שלמה של העם. כאן אני חייב לציין כי הגאולה תבוא בכל תנאי ומצב, נשאר רק שאלת המחיר. המחיר תלוי במידה רבה בעם ונכונותו לגאולה. עברנו אלפיים שנות גלות, עברנו את השואה ונעבור גם את המכשול האחרון שהוא השבר האמוני והמוסרי. כשנחזור להיות עם התורה ונכיר בעצמנו בזכות הקיום של העם היהודי, גם הגויים יכירו בזכות קיומנו.

 

"באין חזון יפרע עם". עובדת איבוד השורשים היהודיים מחלישה גם את האמונה בצדקת הדרך. אנשים נהיו יותר מבולבלים, לא יודעים כיצד להגיב מול הטרור והפחד, נבוכים מול האשמה כאילו היהודים הקימו את המדינה על חשבון עם אחר. כתוצאה, חלק מהציבור באמת נחלש ופתר את הקונפליקט בירידה מהארץ או בהסכמה להקמת מדינת אוייב לצד מדינת ישראל תוך ויתור על שטחי מולדת, או ויתור על זכות הבכורה של העם היהודי בארץ ישראל והסכמה להכיר בארץ כמדינת כל אזרחיה, וכל זה מבלי להתחשב בסיכון העצום לבטחון היישוב. יש גם תופעה של פסאודו לאומנות (הלאומנות החדשה) שמשמעותה הצדקת זכות הישיבה בארץ בסיבה טכנית בלבד, של הולדה, אבל אז הטיעון הערבי גובר לפיו הם הילידים המקומיים והם בעלי הארץ, ואילו היהודים הם הקולוניאליסטים המנשלים. זה גם מסביר מדוע ישראלים מנותקים מיהדות נוטים לוותר יותר לאוייב, או אף לעזוב את הארץ. כיום נפוצה גם תופעת ההיפרדות, נטישה של אזורים בהם קיים מיעוט גדול של מוסלמים, משיקולי נוחות בלי לתת דין וחשבון לפגיעה בבטחון המדינה. חשוב לציין כי ההתרכזות ב"מדינת תל אביב" גם הביאה לניפוח מחירי הנדל"ן וגם הצליחה להרחיק אוכלוסיות אחרות, פחות רצויות מבחינתם.

 

ניתוק מהתורה ומהמורשת ההיסטורית מותיר ליושבי הארץ היהודים רק את הקליפה הלאומנית- אני חי בארץ בזכות הכח, אני ואפסי עוד. הרי ללא התורה, כיצד נוכל להסביר את הזיקה על הארץ? כידוע לא רק העם היהודי גר בעבר בישראל. אם זכותנו אינה דתית, ולכן גם אינה זכות אבות, אז מה שנותר זה רק זכות הכח, ולא כח הזכות, מה שמאושש את סברתי ליצירת סוג של לאומנות חדשה. המשמעות של ההתנתקות מהשורשים מורידה את העם היהודי למדרגתם של הצלבנים, ואם נאמץ אותה, יהיה גם גורלנו דומה. אולם בניגוד לדרכה של הציונות המנותקת- זכותנו על הארץ מעבר להיותה מוסרית על פי מורשת אבותינו, היא קודם כל תורנית ועדיפה על פני זכויות העמים האחרים היושבים בארץ. אין בכך לרמוז כי לאחרים אין מקום בארץ, אלא שעליהם להכיר ולכבד את העם היהודי.

 

דינה של המדינה הישראלית נגזר עוד מראשיתה, כאשר לא ידעה לבטא את רצונה להיות מדינה יהודית כפי שהתכוונה במגילת העצמאות, ולבסוף יצאה תחת ידי מנסחי המגילה מדינת כל אזרחיה, לפי הפרשנות המשפטית המקובלת כיום. הכרזת העצמאות מנגנת אמנם על הקשר ההיסטורי של העם היהודי והצורך למציאת פתרון ליהודים שרידי השואה. אולם על פי מנסחי המגילה, זכותו של העם היהודי למדינה מתבססת על החלטת האומות המאוחדות ולא על התורה. יותר מזה, המגילה מצהירה על שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה. צחוק הגורל הוא שהמדינה נוצרה כדי לפתור את בעיית הפליטים היהודיים אולם סופה לפתור דווקא את בעיית הפליטים המוסלמים שבתש"ח נכשלו בהשמדתנו.

 

וכפי שהוזכר למעלה, זכותנו המקורית על הארץ לא נובעת מהקשר ההיסטורי, לא מגלי העלייה השונים, לא מהתנחלויות יישובי חומה ומגדל, לא מהכרזת בלפור ולא מהחלטת החלוקה של האו"ם אלא רק  בזכות הברית שכרת ד' עם אברהם אבינו. קשר היסטורי והכרת האומות יכולים להצדיק הקמת מדינות אחרות, לא אנחנו. לנו יש זכות וחובה אלוקית.

 

דרכו של השם היא להראות לברואיו מראש את אשר הוא מבצע בהמשך. אני רואה, היהדות רואה, וחשוב כי גם כלל הציבור יראה כי הולכים אנו לקבל מלכות שמיים בקרוב, מאורעות גדולים עומדים לקרות, וכוונתי בזאת לתהליך גאולת ישראל (והעולם). ואם סומים אנו מראות את תמונת הגאולה, עלינו לסמוך על הכתוב בתורתנו שתיארה פעמים רבות את התהליך המתרחש בעת הנוכחית. חובה עלי להתריע: שום תהליך אינו מגיע על מגש של כסף ויש להתאמץ על מנת להגשימו גם אם בא הדבר מאת ד'. אם לא נהיה מוכנים לבואה של הגאולה, ונדחה אותה בשתי ידינו, נשלם כולנו את המחיר על כך, הרי הגאולה תבוא כך או כך. כנראה מן השמיים נצטרך ללכת בדרך הקשה.

 

יש להדגיש כי הרעיון העומד בבסיס הגאולה הוא האמונה בקיום הצדק המוחלט וקבלת תורת ישראל. אין שתי אמיתות כמו שאין שני תורות. אמת אחת ותורה אחת לנו. אם כי במאמר מוסגר אוסיף כי זה אינו סותר קיום מסורות שונות בעזרתן נוכל להשיג וליישם את אותה אמת אלוקית.

 

יתכן והציבור שעדיין רואה עצמו כחלק מהעם היהודי, לא ימהר לעשות תשובה. זה לא צריך לעכב את הגאולה! על פי חז"ל אין הגאולה תלויה בתשובה (סנהדרין צ"ז ע"ב) אולם למעשה, יחד עם תחילת הגאולה נצפה גם בתנועה ספונטנית של הציבור לעשיית תשובה, כנאמר: "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלוהיך את שבותך" (דברים ל' א'). הרב צבי יהודה קוק מלמד כי "כשישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים – ישנה גאולה שלמה". ברוח זאת בא החיבור ומציע את הדרך ליישום חוקת התורה בימי הגאולה: קבלת עול מלכות שמיים לפני הגאולה ותשובה שלמה לאחר הגאולה.

 

מהבנת הרקע לתהליך תחיית עם ישראל בארצו, הציבור, בעצם כל העולם, יתחילו לראות את התמונה הגדולה של מהות הגאולה כחלק מן הבריאה האלוקית, וכך גם יבינו את תפקיד העם היהודי כחלק מתהליך הגאולה האוניברסלי. לכל האנושות תפקיד בבריאה אחרת השם לא היה בורא אותם.

 

בסופו של דבר המטרה הכללית היא להביא את העולם להכרה במלכות שמיים, ולהביא להרמוניה בחיים עלי אדמות. לדעתי, הגשמת הגאולה צריכה להיות על פי הקווים אותם אני מתאר בחיבור. ובמיוחד לאלו החוששים מהגאולה ומהחלת החוק העברי אני רוצה לומר: אסור לפחד כי המטרה נעלה היא מאוד ובכל מקרה אין כאן הכוונה לכפות חוקי יהדות כמו כשרות ושבת פרסונלית על אלו שאינם מעוניינים בכך. הנביא ישעיהו (מ"ד ח') קורא לעם "אל תפחדו ואל תראו הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי היש אלוה מבלעדי ואין צור בלתי ידעתי".  ניתן להניח שאם הציבור יקרא בעיון את החיבור ויהיה פתוח לבחון בכנות רעיונות שונים מאלו שגדל לאורם, גם הוא יגיע לתובנה כי זאת (הפתיחות, הכנות ויכולת ההכלה) הדרך היחידה לפתור את כל הבעיות ואת כל הקונפליקטים הלאומיים בעולמנו. ערכים כמו כבוד האדם וחופש המידע מוטמעים היטב במאמר זה, וכן גם הניסיון להתמודד בשאלות רלוונטיות כגון היחסים בין שומרי תורה וכאלו ששומרים פחות, בין יהודים ובין לא יהודים. הפרסום המוקדם של המאמר, יאפשר גם לי לקבל דעות וגישות שלאחריהן יוסכם על הדרך והמטרה המאחדת את הכלל: תיקון עולם לבניית עולם טוב יותר, בדרכה של התורה. אני מאמין באמונה שלמה כי הגאולה תביא לתיקון העולם ברוח תורתנו הקדושה ככתוב: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב ג).

 

 

5. מצוות מינוי מלך

מן התורה צווינו "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ד' אלוהיך" (דברים י"ז י"ד). בהמשך התלמוד אף מחזק את חובת מינוי המלך: "היה רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה" (תוספתא, סנהדרין ד,ג. ותלמוד בבלי, סנהדרין, כ).

האם חובה למנות מלך? כן אם יש דרישה מהעם. כאשר הגיע הזמן והיה צורך, העם דרש משמואל למנות מלך- ולכך התנגד שמואל: "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שמואל א' ח'). יכול להיות ששמואל ראה במלוכה תופעה שלילית, במיוחד לאור נסיונו שבניו לא הלכו בדרכו, אבל הקב"ה פסק שיש למלא את רצון העם ולהקים את המלוכה.

 

למעשה יש מחלוקת בין רבי יהודה לרבי נהוראי בדיוק בנושא הזה האם מצוות מינוי מלך היא חובה או רשות. "רבי נהוראי חולק ואומר שלא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל" אם נקרא את הפסוק הקודם: "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" נבין את ההקשר אליו מכוון רבי נהוראי. הפחד שהעם ירצה למנות מלך כמו הגויים ואף מן הגויים ולכן מתנה זאת הקב"ה שהמלך חייב לבוא מתוך העם, אבל אין חובה למנות מלך. עידו רכניץ הרחיב בנושא בספרו 'מדינה כהלכה' (עמ' 21-27) וגם בחיבורו "מינוי מלך-מינוי אלוקי או דמוקרטי". הפתרון שמציע רבי נהוראי זה להסתפק בנשיא הסנהדרין שגם יקח על עצמו את הנהגת העם. רבי יהודה מצד שני דוגל בהפרדת רשויות: הסנהדרין יעסקו במשפט והמלך בהנהגה מדינית וניהול צרכי המדינה. רוב הפוסקים בהם הרמב"ם תומכים בהפרדת הרשויות כפי שדרש רבי יהודה.

הנהגת המלוכה על עם ישראל צריכה להיות הדרך האפקטיבית ביותר להביא את הגשמת הגאולה ולהוביל את העם לייעודו: להביא את שם ד' בפני עמי עולם.  לשם כך צריך אדם חזק וסמכותי שכולו יראת ד' וכל סביבותיו נשמעים לו. מבחינת הוראות התורה, ברור שהמלך ינהיג את העם על פי דיני התורה ונביאיו, בצדק ובמשפט.

אכן, בהגות היהודית נושא המלוכה הוא הרבה יותר מורכב: התורה אמנם מצווה על מינוי מלך אבל איך, כיצד, ומתי? לכך יש מספר גישות שהוצגו ע"י גדולי ישראל המסתמכות כולן על המקורות. וכדי להגדיל את הקושי ביישום המלוכה, הוסיפו רבותינו סייג, שלעתיד, המלך יבוא רק מבית דוד! המלוכה הובטחה לדויד ע"י נתן הנביא שקבע כי כסאו יהיה נכון עד עולם ומכאן נקבע בהלכה שהמלוכה תחזור רק למלך מבית דוד. כנ"ל עולה שאלת זהותו של המלך המשיח: בירושלמי (ברכות פרק ב הלכה ד) נאמר "אם מן החיים הוא- דוד שמו. ואם מן המתים הוא – דוד שמו" ולפי הפני משה- הכוונה בתחיית המתים יהיה דוד בעצמו". הרבי מלובביץ מבאר שנשמת דוד המלך תתלבש במלך המשיח. (ליקוטי שיחות כרך ל"ה עמ 206).

למדנו, כי פרט לבודדים כמו המלך חזקיה, לא זכינו  למלכים שנצמדו לתורת ישראל. לא מבית דוד ולא מבית ישראל ולא מבית חשמונאי. הם אכן הנהיגו את העם אולם לא קירבו אותם לתורה כפי שהיו מצווים. יותר מזה: מדין המלוכה, בנו של המלך הוא היורש החוקי. וגם כאן היתה אכזבה מדרכם של היורשים שלא נצמדו לתורת ישראל.

להלן הגישות השונות ביהדות, על קצה המזלג, לגבי מינוי המלך:

הרמב"ם: (מלכים א ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו", ז"א שצריך את הסכמתם של הסנהדרין למינוי המלך. אבל אם היורש הוא בנו של המלך- אין צורך בנביא.

הרמב"ן מסביר כי אם אין נביא אפשר למנות מלך שלא על פי נביא אבל חשוב שיהיה ישראל ולא נכרי. הגר"א מבאר ע"פ הירושלמי כי היסוד למינוי מלך הוא הסכמת האומה. מכאן למדים לגבי הדין עבור מינוי מלך שאינו מגיע מבית דוד. הזכות של בית דוד נשארת קבועה, אבל אם לא אפשרי, אפשר למנות מלך שלא מבית דוד בהוראת שעה, אבל על פי נביא ו/או סנהדרין. הרמב"ן פותר בעיה זאת לפי שניתן למנות מלך בהוראת שעה בלי למשוח אותו, "שאין מושכין אלא מלכים מבית דוד".

התורה מתיחסת גם לנשיא: "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשֵׁם" (ויקרא ד כב). המשנה שואלת:  איזהו הנשיא, זה המלך, שנאמר “ועשה אחת מכל מצוות ה‘ א־לוהיו‘, שאין על גביו אלא ה‘ א־לוהיו (הוריות ג, ג). אין הכוונה במקורות לנשיא שבט אלא לנשיא שנקרא גם מלך אבל מכאן ניתן גם לראות את הנשיא כמנהיג מורם מעם, אבל צנוע. הוא אינו מחוייב במשיחה כדי לזכות בהכרת העם, ואינו מחוייב בזיקה לבית דויד, ומכאן גם דיני הורשת המלוכה לבנו במקרה זה לא רלוונטיים.

מצד שני, האבן עזרא  כותב שאין חובה למנות מלך גם אם אינו נגד שיטת המלוכה. גם האברבנאל (1437 – 1509 שגלה מספרד לאיטליה) קבע שאין חובה למנות מלך אבל הוא הסביר זאת במיאוס שהמלוכה גורמת לעם, והסביר שלכן הקדימה התורה "ואמרת אשימה עלי מלך", וגם התבסס על התנגדותו של שמואל לרעיון.  כמוהם גם הנצי"ב מוולוזין שלשיטתו יש לאפשר לעם לקבוע האם מתאים לו מלוכה.

לסיכום, וגם לפי פרשנים רבים, ברור שצריכה להיות הפרדת רשויות: מנהיג מצד אחד ומועצה מחוקקת (סנהדרין) מצד שני כאשר המנהיג יהיה איש מורם מעם אבל צנוע ולא כוחני. לשיטה זאת בחירת המנהיג בידי הסנהדרין נותנת את המענה הטוב ביותר.

 

6. מבנה הממשל

שלושה מוסדות מרכיבים את הממשל במדינת היהודים (ציור 1): הנשיא, המועצה והסנהדרין, אשר ביניהם קשרי גומלין מיוחדים המביאים לשלטון נשיאותי אבל לא לשלטון יחיד. הסנהדרין ממונה ע"י מועצת החכמים ולהם סמכויות ושיניים של ממש מאחר והסנהדרין הוא שבוחר (או מפטר) את הנשיא ומפקח על מעשיו. את המעגל משלים הנשיא אשר ממנה את חברי המועצה רק על פי המלצות וועדה מיוחדת. בכך יש לנו כאן מנגנוני בקרה כפולים שיפחיתו את הסיכון בלקיחת סמכויות יתר ע"י מי מהגורמים ובכך יסכנו את ההרמוניה במערכת העדינה הזאת.

 

אני לא יודע מי משלושת הגופים יהיה הראשון לקום, הכל תלוי בנסיבות. יתכן ויהיה מנהיג שיוביל את מלחמת הגאולה, ועם סיומה יוכר כנשיא שיפעל למינוי מועצת הגדולים והסנהדרין, אבל ישנה אפשרות אחרת שהמנהיג שיוביל את מלחמת הגאולה יפעל באופן זמני עד לבחירת הסנהדרין שהיא תבחר את הנשיא. מן הסתם המסלול הראשוני מותנה במהלך הגאולה, למשל: האם זה יהיה תהליך איטי ומושכל, שבו הכל יתנהל לפי הספר? או האם יהיה זה תהליך מהיר וטראומטי שיובל ע"י מנהיג שצמח מהעם או אפילו ע"י הקב"ה עצמו? אין בינתיים תשובות וזה גם לא חשוב לצורך הדיון. הנשיא שיעמוד בראש המדינה יהיה אמנם בדרגת מלך עם כל הסמכויות, פרט כמובן לעובדה שאין התפקיד עובר בירושה. תהיה זאת המשימה של הסנהדרין לבחור את המנהיג המתאים ביותר (לדעתם) להיות נשיא.

 

ציור 1 מבנה הממשל (סנהדרין ממנה את הנשיא)

 

ואכן הרמב"ם מחייב חידוש הסנהדרין עוד לפני הגאולה ומתיר את סמיכת הסנהדרין אם כל או רוב חכמי הדור יסכימו למהלך. אני כמובן מצפה כי העם יבין את משמעות זמן הגאולה (כי בלעדי העם אין זאת גאולה), וגדולי הדור יתנו את הסכמתם לסנהדרין. את חברי הסנהדרין יבחרו מועצת הזקנים גדולי ישראל בו יהיו חברים 12 מגדולי ישראל שיומלצו לנשיא ע"י ועדה מיוחדת. המועצה תהיה גם מוסמכת לבטל מינוי לסנהדרין אם יהיה צורך. שיטה זאת בה יש הפרדת רשויות בין הגופים הבוחרים והשלטוניים היא רעיון אמיץ וחדשני הבא לנטרל תופעות של שחיתות ורדיפת פופוליזם על ידי מתן יותר כח לגופים המבקרים. בשיטה זאת השפעת הנשיא על הגוף הבוחר היא עקיפה ובדרגה נמוכה.

 

להבדיל מכל שיטה מלוכנית שאנו מכירים מן העבר, השיטה המוצעת כאן היא הוגנת, והרבה יותר מייצגת את טובת המדינה וגם את טובת הציבור בהשוואה לכל "דמוקרטיה" של היום. זאת השיטה היחידה לדעתי שתעבוד ותיתן סיכוי למשטר הוגן ומתחשב בציבור מצד אחד ותואמת את ההלכה מצד שני. על פני השטח לא מדובר על מהפכה או סטייה מדרך ההלכה, אלא אימוץ הקווים הכללים של שלטון הסנהדרין. אבל מתחת לפני השטח מדובר במהפכה של ממש הבאה ליצור מערכת שלטונית משולבת אשר האיזונים המיוחדים בין גופי הממשל כמו נשיא הסנהדרין ונשיא המדינה, שומרים על שלטון נקי ומוסרי.

 

האבסורד הוא שבמשטר המכונה "דמוקרטי", הציבור בוחר לכאורה את מנהיגיו אולם באותו מהלך גם מנטרל אותם בגלל רצונם של המנהיגים לרצות את דעת הקהל. האבסורד הגיע לשיאו לאחרונה כאשר הממשל רקד על פי חלילם של יועצי תקשורת וסוקרי דעת קהל שהצליחו להביא לשינוי ב 180 מעלות באג'נדה של ראש ממשלה, תוך ניצול חולשתו והתדרדרות מעמדו (שנת 2005, ההחלטה על ביצוע המהלך המכונה "התנתקות"). באופן כללי די התאכזבנו מתפקוד הפוליטיקאים שנבחרו למוסדות ולא הצטיינו במיוחד, פרט ללשונם המשתלחת, דבר שהוציא לפוליטיקה שם רע מאוד והרחיקה משם את האנשים הטובים. כשלון השיטה בא בסופו של דבר על חשבון טובת הציבור. בשיטה המוצעת של משטר נשיאותי-סנהדריני במדינת הגאולה, התנאי לזכות קיומה זה ביטול מוחלט של תרבות השקר. כיום זה אינו אפשרי כי אין אמונה ואין אמת ואין יושרה. אם נצליח להקים חברה אמונית שתהיה גם אינטליגנטית וגם ישרה הדבר יהיה אפשרי! ברגע שישנה הסכמה שלטובת כולנו אסור לשקר ואין יוצאים מן הכלל, רק אז תתאפשר בניית קהילה כהצעתי על בסיס תורת ישראל.

 

בנוסף, ישנה חשיבות מיוחדת לפרסום השיטה המוצעת כאן כדי להראות לכל הציבור שיש אלטרנטיבה לשלטון סדום ועמורה. כאמור, הפסוק האלמותי: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים לד) יהיה נר למראשותינו ועל פיו ננהג! זאת הדרך שתוביל את המאבק לשינוי פני החברה, המדינה, והעולם כולו, ליצירת חברה חדשה שהאמת נר למראשותיה. ויש עוד כמה דברים חשובים לביצוע הקשורים לחברה הדוגלת בשוויון אמיתי וחופש רעיוני: כלכלה חופשית, צמצום הביורוקרטיה, עיתונות חופשית, כבוד האדם, שירות לאומי ומנהל תקין. כמובן שינתן גם כבוד ומשקל לנושאים חברתיים כפי שהדרך היהודית יודעת, כולל רפורמות במערכת החוק והמשפט ומתן יחס אוהד לסביבה בה אנו חיים. זו לא סיסמת בחירות, זאת הגדרת המטרה והאידיאל. הציבור רק יתברך אם יונהג על ידי מנהיגות אמיתית העומדת במבחן התורה, הצדק והחכמה. לשם כך יש להגן על הציבור בפני כל כשלי המנהיגות האפשריים, וזאת באמצעות מוסדות ביקורת וגופים שיפוטיים ייחודיים. בחיבור זה גם מודגשת החשיבות שתינתן למערכת משפט יעילה מאוד אבל גם רגישה למצוקות העומדים לדין וזאת על פי עקרונות הצדק האלמנטריים. הכל נעשה בכוונה להפוך את הגאולה מעוד מילה ערטילאית למושג המבטא איכות חיים מכל הבחינות: עולם מושלם. שהיא למעשה תכלית הבריאה ורעיון הגאולה.

 

 

7. מציונות לגאולה

גרעין הגאולה נבט זה מכבר, אולם עדיין העם לא גיבש לעצמו השקפת עולם מעשית לגבי המדינה היהודית. בשונה מתקופות עבר, המדינה צריכה לתת משקל מתאים גם לנושאים כלכליים, תעשיה מתקדמת, זיהום אויר ופשיעה מתוחכמת, ולכן מערכת השלטון נדרשת להרבה יותר. היהדות אינה דת הקופאת על שמריה, ההפך הוא הנכון- למדנו כי היהדות התאימה את עצמה לחיי התקופה וזאת מבלי לפגוע בכללי ההלכה. אבל צריך לגייס מנהיגות אמיצה, מצד אחד, ומוסכמת, מצד שני, שתוכל לקחת אחריות על המדינה העתידית, מנהיגות המורכבת מראשי העם, סנהדרין ומנהיג. לכן אני פותח כאן דיון בנושא התאמת שלטון המדינה להלכה היהודית. אם דוחים את הדיון על הגאולה והמדינה לעתיד ומצפים שהכל יפול עלינו מן השמיים, לא נוכל לעמוד בלוח הזמנים שהגאולה תדרוש מאיתנו. כי אם לא נדון היום בצורה שקולה, ניאלץ לקחת החלטות פזיזות במצבי לחץ בעתיד. המודעות המעשית לנושא המדינה היהודית החלה אצלי לאחר לימוד מקיף של ההיסטוריה של עם ישראל בזמן בית שני ובזמן החדש, וכן לימוד נושאים בהלכה והמוסר של היהדות, ואז יצאו תחת ידי פרקים הנוגעים למבנה החברה והשלטון האוטופי לתקופת הגאולה.

 

כאמור, ויתור על ההתמודדות עם השאלות העולות כאן היום, יעלה לנו במחיר גבוה מאוחר יותר. השיטה המוצגת כאן יכולה אולי לתת מזור גם לחוליי הממשל הנוכחי, אבל בעצם היא מיועדת עבור הממשל האוטופי של הגאולה וזאת מהסיבה שנדרשים כאן שינויים מרחיקי לכת במבנה החברתי ובפילוסופית חיינו, קודם להטמעה מוצלחת של החוקים היהודיים. כיום החברה בנויה על התובנה לפיה "כל דאלים גבר" שבה כדי להתקדם בפוליטיקה עליך לדרוך על גוויות ואין כל סיכוי לשיטה שלי להתקיים במצב כזה. אם נהפוך לחברה שבה רק אנשי האמת והחכמה יזכו להערכה ולקידום, אם יושג שינוי כזה משמעותי, זה מה שיאפשר להגשים את הרעיון היהודי הלכה למעשה. לכן כל הפתרונות וההצעות המובאות כאן ימתינו מן הסתם לימי הגאולה. אבל בינתיים יש לפעול למען אחדות העם היהודי סביב התורה וביסוס האמונה, ולפחות להעלות לדיון רציני את השאלות האמיצות כדי להכין עצמנו לגאולה. חשוב שכל אחד יבין לקראת מה העם צועד, וידע להגדיר את מטרותיו ודרכי פעולתו. לכשנתאחד תחת תורת ישראל, כל הצעדים להגשמת הגאולה יהיו ברורים יותר ויאפשרו פתיחת הדרך לגאולה השלמה ואז נביא לעולם את האמונה באל האחד ונשכין צדק ושלום עולמיים: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

 

אין צורך להכביר בסקירות היסטוריות בכדי לשכנע כי דרוש שינוי. רבים וגדולים ממני כבר עסקו בזאת בצורה מאוד מפורטת ומקיפה. לכן אציג על קצה המזלג מעט מהנושאים הרלוונטיים לענייננו, בעיקר בנושא הציונות. הציונות על פי גישתי, היא בעיקרון תנועה חילונית שבאה לתת אלטרנטיבה לדרך היהודית. ואכן, הציונות ההיולית הזאת היא שהגשימה את הגאולה היהודית בשלב הראשון (במשמעות של הקמת המדינה היהודית תוך הפיכת הגלות לגורם משני מבחינת חשיבותו בעולם היהודי), אבל הצלחה זאת באה על חשבון הדרך היהודית. שמירת המצוות הפכה ללא רלוונטית בעבור הציונות המעשית. אמנם יש להודות כי הציונות החילונית היתה צעד נכון והכרחי בתחילת הדרך, אבל אז כשההגשמה הראשונית הושגה, לא נותר בה הכח להמשיך לשלב השני כי יחד עם מותם של המצוות, מתה גם האמונה בצדקת הדרך, וכמעט ולא נותר היום משהו ממשי מאותה ציונות חילונית. עובדה זאת באה לידי ביטוי בסימפטומים של עייפות, חולשה ורפיון לאומי שהפכו להיות גורם דומיננטי בחיי אזרחי המדינה הלא דתיים. 

 

לדעת רבים יש ספק גדול לגבי יכולת עמידתה של המדינה לאורך זמן. דיבורים על שואה שניה כבר לא טאבו. המלחמות והייאוש תורמים למחשבות זרות כמו הגירה או רצון ליצירת תרבות משותפת עם המקומיים במרחב, (בתחילה היו אלו ה"כנענים", לאחר מכן "זכויות אדם" למיניהם) מתוך כוונה נסתרת להתקבל כחלק מהם. האמונה בשלום נהייתה תחליף לדת, להבנתם של ה"פרוגרסיבים" הצד השני רוצה שלום לא פחות מהם, אם רק יתנו לו את מבוקשו. ולמטרה עליונה זאת שווה לשלם כל מחיר. גם אם תקוותם קצת משתבשת לנוכח המציאות המרה, והבנתם כי אין מקבילה מוסלמית לאותם שאיפות, את האמונה אינם זונחים. אבל האמונה הפנאטית בשלום פוגעת בבטחון המדינה. גם בתוך המדינה אנשי הפרוגרס יעשו הכל למען שוויון ודמוקרטיה גם אם המשמעות היא תמיכה במדינת כל אזרחיה וביטול הצביון היהודי של המדינה. השפעתם עצומה כי הם שולטים באופן מוחלט בתקשורת, בממסד ובמערכת המשפט והנהגת מערכת הביטחון, וכך מצליחים לתמרן את דרכה של החברה והשלטון בישראל לכיוון התואם את האג'נדה שלהם.

 

אם הגופים השולטים בממסד ישיגו את מבוקשם למדינת כל אזרחיה, אזי זה יהיה הסוף לחלום הציוני. הרוב הדומם לא מסוגל להתמודד מול השקר. הם רואים בערכי הדמוקרטיה (מה זה?) ערך עליון שלכאורה אסור להרהר אחריו. כדי להבין כיצד הגענו למצב זה יש לחזור לנושא החינוך וקביעת סדרי הקדימויות בחברה. הכשל החינוכי בבניית התובנה הלאומית החל עוד בראשית דרכה של הציונות, כאשר המייסדים אמנם באו עם הרבה כוונות טובות כדי להגשים אידיאות חברתיות סדורות כחלק מתנועת התחייה הלאומית, אולם החלום על חברה סוציאליסטית בריאה ושוויונית, עובדי אדמה ללא ניצול, נמוג מהר מאוד יחד עם ערכים אחרים. איבדנו את הציונות יחד עם החברתיות והשיתופיות כאשר הערך היהודי נזנח עוד מראש לטובת האחרונים. נשארנו בלי כלום

 

העלייה השנייה (1904-1914), הסוציאליסטית, גם אם השפיעה מאוד על צביון המדינה שבדרך, לא הייתה היחידה בהיסטוריה הציונית. צריך לעשות צדק היסטורי ולהזכיר את עליות החסידים ב 1777 שחיזקו את הקשר בין יהדות הארץ והגולה, ותלמידי הגר"א בראשותו של מנחם מנדל משקלוב החל מ 1808. היו גם שומרי מצוות ורבנים ידועים שקראו לעליה לארץ. נזכיר את הרב יהודה אלקלעי שבספרו "מנחת יהודה" (1840) קרא לעליה לארץ ישראל ובהמשך כתב תכנית מפורטת להקמת מדינה יהודית ("גורל לה'" 1857), וגם את הרב צבי הירש קלישר שקרא לשיבת ציון וחידוש עבודת הקרבנות: "בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים", (שיבת ציון, תרכ"ב). אולם יש להודות כי השפעתו על החרדים הייתה קטנה: תומכיו הואשמו ע"י האורתודוקסיה בניסיונות לדחיקת הקץ. עליה לארץ הייתה כרוכה בפגיעה מסוימת בצו ההלכה והתנתקות מהקהילה.

 

רבנים ידועים הוציאו קונטרס המגנה את הציונים העוברים על שלושת השבועות, שלא ימרדו באומות ולא יעלו ישראל בחומה (כתובות קיא א)  (השבועה השלישית דורשת מהגויים שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי). את הפרשנות המחמירה לשבועות נתן רבי יצחק די ליאון (ויקישיבה) שהיה אחד מהראשונים. הוא פירש את השבועה שלא יעלו בחומה, "שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה", ומכך הסיק שאין מצווה ליישב את הארץ עד הגאולה, וזאת בגלל החשש שמתוך קשיי הגלות יעפילו לעלות לארץ ללא היכולת המעשית לבנותה ויביאו לחורבן ולמשבר ולא להתחלת הגאולה. אולם לדעת שאר גדולי הראשונים והאחרונים, מצוות ישוב הארץ קבועה וקיימת בכל הזמנים, כפי שכתב הרמב"ן, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע עה, ג-ה),(הרב מרדכי גרינברג, הרב אליעזר מלמד).

 

קשרי הגומלין בין הדת ליישוב הארץ הוא עניין מאוד מורכב ומושפע מההבדלים הדקים הקיימים בין קהילות והרבנים. כך למשל מגזר "הציונות הדתית" של שומרי תורה ציוניים שקראו לעלייה ויישוב הארץ למרות הגישה החרדית, מורכב מספקטרום רחב ביותר. ביניהם היו כאלו שחלמו להקמת צבא וחקלאות, שנים הרבה לפני קום המדינה. ה"ציוני" הראשון לפי ההגדרות המקובלות, היה החרדי רבי עקיבא יוסף שלזינגר, שעלה לארץ ישראל מהונגריה בשנת 1870 הקים את גוף ההתיישבות, ופעל להקמת יישוב חקלאי בחברון ואח"כ בפתח תקווה. בסוף המאה ה-19 פורסם גם "קול התור" ע"י הרב הלל ריבלין משקלוב שהיו שראו בו קריאה לתמיכה בציונות.

 

הציונים הדתיים נאלצו להתמודד מצד אחד מול החרדים שהתנגדו לפעולות ליישוב הארץ לפני בא הגאולה, ומצד שני היו המתבוללים ששאפו להשתחרר מכבלי הדת, כאשר הציונים מביניהם אף ראו בציונות ובלאומיות את התחליף לדת ובכך חתרו שהיהודים יהיו ככל העמים. בסוף, מי שקבע את אופי המדינה העתידית היתה העלייה החלוצית, הלא דתית. עלייה זאת, במיוחד העלייה השנייה והשלישית, התאפיינה בחלוצים אידיאליסטיים שיחד עם הניתוק מביתם ומולדתם, התנתקו גם מהמורשת היהודית תוך העדפת המהפכה הסוציאליסטית על פני מסורת בית אבא.

 

מצד שני, גם היישוב הישן תרם לדומיננטיות החילונית בהתיישבות בארץ ישראל כאשר הסתגר בתוך עצמו, ניתק מגע, קידש את החלוקה ודרס כל פורץ גדר שהביע את רצונו להתנתק מהחלוקה ולבנות את הארץ כדוגמת הרב שלזינגר. מסיבה זאת הם צמצמו במודע את השפעתם על אופי היישוב בארץ ישראל. יוצא דופן היה הרב קוק. על פי הרב קוק, לתנועה הציונית ולהקמת מדינת ישראל ישנה משמעות קוסמית. את התהליך של שיבת ציון תפס הרב קוק כתהליך שנועד להביא גאולה לעולם כולו; הוא האמין שעד מהרה גם עתידה להתחולל מהפכה עמוקה בדת היהודית ושבארץ עתידה להיווצר תורה חדשה – 'תורת ארץ ישראל' שתהיה מחוברת לאדם ולנשמתו. (אהוד פירר).

 

הרב קוק פעל לקרב את כל חלקי היישוב ובניגוד לרבני היישוב הישן, לא נרתע מפעילות גם בקרב החילונים. וכמו שחשש הרב קוק, עם השנים בני העלייה הציונית איבדו את הזהות היהודית כתוצאה משימת הדגש על ערכים פרגמאטיים כמו העבודה וההשכלה תוך הזנחת החינוך היהודי. אולם בניגוד לבורות של הדור הנוכחי, אנשי העלייה לפחות זכרו גרסת ינקות מתלמודם בגולה. לכן אין פלא שחלק מהוגי הדעות בראשית הציונות יצרו פילוסופיה יהודית ייחודית המשולבת עם אידיאות סוציאליסטיות מהפכניות. כאמור, בגלל המרד בדת והנתק בחינוך, מהיהדות לא נותר דבר, וגם גורלו של הלהט הסוציאליסטי לא היה טוב יותר אצל דור הנכדים, עובדה שציערה רבים מהותיקים. נחזור לימי החלוצים הראשונים: שאלת הזהות היהודית לאומית העסיקה לא מעט את הוגי הדעות הראשונים של התנועות הציוניות: א.ד. גורדון ראה את החלוציות כנובעת מהיהדות אותה אימץ בדרכו הייחודית, החברה החדשה שעליה חלם הייתה אמורה להיות קודם כל חברה יהודית, השואבת את השראתה מן המסורת היהודית, וכך כתב: "החיים יאמרו יהדות מהי". וכן: "אין לגאול את הארץ בלי תחיית העם ואין תחיית העם בלי גאולת הארץ (...) העבודה העברית היא יסוד התחייה הלאומית כשם שהיא יסוד לגאולת הארץ הלאומית" (מתוך מכתבו ט"ז סיון, תרע"ב). ברל כצנלסון כתב: "תנועת פועלי ארץ ישראל היא תנועה משיחית, היא דוחקת את הקץ היא רואה את הציונות כחלק מהגאולה האנושית והיא רואה את הסוציאליזם כפגום אם לא תהיה גאולה לעם היהודי" [ערכים גנוזים 125].

 

היו שניסו לתקן את חולשת הציונות בתחום היהודי והרוחני. הרב י.ל. הכהן מימון (פישמן) פעל רבות כדי לקדם את ייסוד המדינה היהודית על יסודות הדת ועל פי נביאי ישראל, תוך הישענות על הפסוק "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך אמר ה מעתה ועד עולם", (ישעיהו נט כ-כא). הגישה של הרב מימון ביטאה היטב את שאיפת הציונות הדתית להקמת מדינה המבוססת על ההלכה. לפי גישה זאת של הרב מימון ואחרים, לא ניתן להפריד בין הדת והמדינה, בין מצוות שבין אדם לחברו ובין חיי המדינה, הכל היה לאגודה אחת שפרטיה קשורים זה בזה. זאת ניתן ללמוד גם מהכתוב בתורה: "אם בחוקותי תלכו... ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד…וחרב לא תעבור בארצכם ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" ואז ממשיכה: "ונתתי משכני בתוככם… והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כו ג'-יא'). מכאן אנו רואים כי הדת והמדינה שתיהן יונקות מאותו מקור- מתורת ה'. וכך גם כתב הוגה הדעות פרופ' ש.ה. ברגמן: "..אין עלינו להתבייש, ולהודות, ההיסטוריה הישראלית אינה היסטוריה חילונית, אלא מטפיזית דתית, והציונות היא תוצאה ומסקנה מתוך היסטוריה זו... את העובדה הראשונית של קיומנו ודרכנו בהיסטוריה ושל שובנו לארצנו לא תבין בכלים של המדעים, אף החדישים ביותר, של מחקר פסיכי ופיזי, כי היא עובדה מטאפיזית-דתית". קדושת הארץ היא מעיקרי היהדות, ולנוכח זאת נוצר יותר מפעם אחת קונפליקט בין ההלכה ובין אילוצים שהוכתבו על ידי המצב הפוליטי. הרב קוק התבקש לצרף חתימתו ב 1930 על הצעת פשרה לפיה היהודים יכירו בבעלות המוסלמים על הכותל ובתמורה יכירו המוסלמים בזכות הגישה של היהודים לכותל. בגלל המצב הביטחוני המתוח, הנהגת הישוב הייתה מוכנה להצעה זאת לפי שיש כאן עניין פיקוח נפש, אולם הרב קוק לא הסכים לחתום על הויתור ותשובתו הייתה "אין אני יכול לוותר על מה שנתן הקב"ה לעם ישראל" והוסיף: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי! אין לנו שום זכות לכך. אם חס ושלום נוותר על הכותל, גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו". כך אכן צריכה להיות התייחסותנו לארץ ישראל.

 

לעיתים נדהמים אנו מתופעת הניכור העצמי עד כדי חוסר נאמנות למדינה ובמקרים קיצוניים גם סימפטיה לאויב. ניתן להבין זאת ברצון להיות צודק, יפה נפש, לנהוג ללא משוא פנים, אפילו באופן מוגזם, ולדרוש צדק אבסולוטי. אבל לפעמים מרוב רצון להיראות הוגנים, יש ואנו נוטים להתנכרות עצמית. דעה אחרת אסור להשמיע לשיטתם. נראה שהפחד הגדול שלהם שינסו לשנות דעתם. אולם בניגוד לפן הליברלי לכאורה שהם מציגים בציבור, בפן האישי הם קשוחים ועומדים על שלהם באופן נחרץ. תופעת קטילת כל מה שהיה קדוש לנו בעבר, הגיע לאחרונה גם לבית המשפט העליון. לאחר ההפיכה המשפטית שהחל בה השופט ברק, גם שאלת הייחודיות של המדינה ביחס לעם היהודי כבר לא מובן מאליו. ד"ר אביעד בקשי כתב בהקשר לזה: "בעשרים השנים האחרונות חלה שחיקה דרמטית במשקל שמעניק בית המשפט העליון לזהותה היהודית של ישראל" (פורום קוהלת) (המכון לאסטרטגיה ציונית 15.5.2016) , ומשם באה הדרישה לחוקק את חוק הלאום שיעגן בחוק נושאים שהיו עד כה ברורים ומוסכמים. התובנה לפיה מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית נמצאת היום במחלוקת. מתן העדפה ליהודים על פני "הילידים" במדינה בה השוויון הוא ערך עליון כבר לא מקובל בחוגים המתקדמים. כאמור, בגישה האמונית, הציונות היא אמצעי ולא מטרה, כחלק מגאולת עם ישראל. כאשר המטרה היא עבודת ה' בארץ ישראל. לכן כל ההמולה כיום סביב השלום וקבלתנו למשפחת העמים יסודה בשקר ועיוות של המציאות. נכון, רדיפת השלום היא חלק מהיהדות, אבל ברור כי הכוונה לשלום בין אדם לחברו ולא להתקפלות המדינה מול שוחרי רעתה. למרבה האבסורד איבוד חלקי מולדת זה בדיוק העונש המובטח בתורה ליהודים על חילול המצוות.

 

8. הברית עם ה' – אהבת האדם

שמירת הברית האלוקית עם העם היא ערובה להמשך קיומנו, אבל יש בה התניה שאף אנו נשמור מהצד שלנו את הברית. למעשה, המשך קיומו של העם היהודי למרות כל השואות, היא עוד הוכחה לקיומו של השם. כאשר לעבוד את ה' היא המטרה, וכל השאר הן האמצעים. אבל בהקשר למטרה הנחשבת היום למספר אחת- השגת השלום עם שכנינו הערבים, אין סיבה לאשליות. גם אם יהיה נס ונשיג "שלום" עם האוייב, לא נגיע אל המנוחה והנחלה. היסטורית, כשהעם היהודי התפשר, גם בתורה וגם במדינה, התוצאות היו הרות אסון לעם. מבחינה הגיונית- הרי גלוי ומוצהר בפי האוייב כי מטרתם להשמידנו, ודרכם לכך היא לסחוט מאתנו הסכמי שקר על מנת להפילנו. ובוודאי שמבחינה יהודית יש סתירה יסודית בין שלום כפוי ושמירת אמונים  לקב"ה. הקב"ה הוא היחיד המברך בשלום ואם לא נלך בדרך שהראה לנו ה' לא יכול להיות שלום בהגדרה. הגשמת הגאולה תהיה אפשרית כאשר העם כולו יתאחד בדרך התורה.

 

על אהבת האדם, דרך ארץ, ויראת השם- עומדת התורה. האמת חייבת להיאמר: מי שבאמת אוהב את הקב"ה, יאהב גם את האדם שנברא בצלמו ובדמותו, או לפחות ילמד לכבד ולהעריך כל אדם. דרך השנאה סותרת את האמונה בקב"ה (כאן אני חייב לציין כי לשיטתי האדם הוא טוב מיסודו! מה שנראה לכולנו כ"רוע", אינו אלא ביטוי לטיפשות ומוגבלות אינטלקטואלית והתנהגותית). נושא אהבת האדם, הנו חוט השני העובר בכל מסורות ישראל ונובע מהמצוות והחינוך, וככל שנאמין יותר, כך תתחזק בליבותינו מידת האהבה. הרמב"ם מתייחס אף הוא לנושא: "מצווה על כל אחד לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו" (רמב"ם הלכות דעות פרק ו). האהבה והאור הפנימי משקפות את פנים הנשמה לטוהר נפשותינו ולאהבת ה'. למעשה, מצוות אהבת האדם ואהבת האלוקים- קשורים האחד בשני ומילוי המצווה האחת בשלמותה מביאה מטבע הדברים גם למילוי המצווה השניה. כך עלינו לחנך ובטוחני כי חינוך זה יוכיח את עצמו לעם ולמדינה. אנו, כבני אדם ובוודאי כיהודים, מחויבים בשמירת המוסר שמהווה למעשה את הבסיס לעבודת ה' באהבה. בחיי היום יום- זה אומר שליטה עצמית, לא להגיע למצב של שנאה וקנאה. וכמו שכל אדם פרטי נדרש לכבד את הזולת, כך קל וחומר שאנשי ציבור נדרשים לכבד את הזולת, וראוי שכל נציגי הממסד יטפלו בציבור האזרחים בהדרת כבוד ותשומת לב כאילו המדובר במשפחה הקרובה ביותר. ואכן, אם בזכות שינוי האווירה לטובה נמגר את הניכור והשנאה, ונשפר את איכות החיים, כך תתחזק גם מידת האמון שבין האנשים ותתעצם נכונותם של האנשים לתרום ולתמוך בחברה. הערבות ההדדית היא מיסודות היהדות, כנאמר: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז). רש"י מפרש "וכשלו איש בעוון אחיו" שמשמעותו "כל ישראל ערבים זה בזה".  

 

 המלחמה למען שחרור הארץ אינה מחייבת לוותר על כל מידה של אנושיות. אני לא רואה סתירה בין ערכים כמו שמירת כבוד האדם ובין חובתנו לחזור אל נחלת ארצנו, או הצורך לפגוע באוייב ולהשמידו. להפך, תנועת השחרור היהודית מאפשרת לעם היהודי צדק והחזרת כבוד האדם למעמד שווה מול עמים אחרים בעולם. שיבת ציון היא תהליך היסטורי צודק שהעולם המאמין מקבל זאת כרצון השם ואילו העולם הלא מאמין רואה זאת כאיום. לעומת זאת, אנשים הטוענים שהם הולכים בדרכי האסלם מאמינים שקיום היהודי סותר את רצון האל ולא משנה כרגע הסיבה. שאיפתם היא לכפות את האסלאם (חוקי השריעה) על כל העולם. למרבה הצער, העולם צופה מן הצד בכוונות השמד כלפי העם היהודי ובהתפשטות האסלאם ואינו קולט שזה יגיע מהר מאוד גם אליהם.

 

יש לציין כי לזכותו של עם ישראל עומדת העובדה כי מעולם לא הפסיק לחלום על השיבה לארצו למרות אלפיים שנות גלות. על חטאינו ההיסטוריים שהביאו לגלותנו – העם שילם במחיר כבד ועדיין המסורת היהודית נשמרה ואף התחזקה בזכות גדולי ישראל. זה כבר לא חידוש לקבוע שהגלות בנתה את עם ישראל מחדש. אמנם עדיין רעיון הגאולה כבר אינו במרכז הווייתנו, אבל אנשים נלחמים למען הגאולה ואנחנו חייבים להאמין שתבוא בכל יום. כשרואים את הנס של הקמת מדינת ישראל, אי אפשר להתעלם מהיותנו בתקופת תחילת הגאולה. גם אם רבים עדיין מאמינים שהמדינה הציונית הדמוקרטית היא השיא ומבחינתם פגיעה בערכי הדמוקרטיה כפי שהם רואים זאת היא תחילת הסוף. קשה להם מאוד להתמודד ולראות נכוחה את המציאות הקשה אלא אם כן הקב"ה יעיר ויאיר את עיניהם בכח. לכאורה מלחמת ששת הימים הייתה שעת רצון נדירה מאת הקב"ה לקרב את גאולת ישראל, לצערנו דחינו בשתי ידיים את חלון ההזדמנויות הנדיר שבאה בעקבות המלחמה, בין השאר מהחשש מה יאמרו הגויים. אין אף עם אחר בעולם עליו ניתן לומר שניצל בעור שיניו מסכנות ממשיות לקיומו ועדיין עושה הכל כדי לרצות את משנאיו. הציונות הולכת לאיבוד יחד עם דפי הסידור והגמרא שמורחקים ממערכת החינוך הכללית. כשמהצד השני, החרדים לתורה, נמצאים בחרדה גדולה להמשכיות הדור, עד כי אינם מוכנים לקחת כל חלק עניין עם המדינה הציונית, ואני כואב אבל לא יכול לבקר אותם על כך. גם אם הם צודקים, השורה התחתונה מחייבת את כולם לקחת חלק בהצלת המדינה למען גאולת ישראל. (או במחשבה שניה, כנראה שנגזר עלינו הפירוד הזה מלמעלה...).

 

אם הכל מכוון מלמעלה, כנראה שגם הניתוק מערכי היהדות הוא חלק ממסלול החתחתים לגאולה: כאשר הקב"ה "מפעיל" את האוייב להעיר את עם ישראל. לדעתי לכל אחד חלק בגאולה, גם לנוטשי המסורת, כפי שראינו בתחיית הציונות ההרצליאנית או הסוציאליסטית. ולשיטתי יש כאן גם מעין פרדוקס: ברגע האמת, דווקא אנשים אלו יש בהם את מידת התעוזה ההכרתית לפעול בנחישות למען המטרה (ראה גם משל היין בלא שמרים של הרב קוק באורות פ"ה בהמשך). ואכן נפלאים הם דרכי ההשגחה העליונה. אגב, בנוגע להשגחה אלוקית, אני רואה כך גם את הויתור של המדינה על הר הבית (ועדיין ולמרות הכל, אני בוכה על החורבן) כרצון השם כדי למנוע מאיתנו חילון של המקום הקדוש. הרב יובל שרלו בהתייחסותו לנושא הר הבית עכשיו (ראה אורות שאול), מזהיר שבמצב היום החשש הוא שיהפוך ל"בית כנסת משוכלל" במקום "כעיר שחוברה לה יחדיו". אין קיצורי דרך: קודם שנהיה מוכנים אמונית ואז נוכל להקים את המקדש. זה חלק מתהליך הריפוי שהעם צריך לעבור! כמובן שנגיע לזמן הגאולה, העם כבר יהיה מוכן יותר, נקבץ גלויות ונכבוש את הארץ ואז גם נוכל למלא את חובתנו בהר הבית גם בלי צורך להגיע להסכמת הגויים. צריך להשתחחר ממנטליות הגלות ולחדש את הברית בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. מסתבר כי רק "סדרת החינוך" הטראומטית שיעביר אותנו השם היא שתאפשר את המהפך ההכרתי וההשתחררות מכבלי הגולה.

 

הביקורת היא על ההנהגה המובילה. שרים ומנהיגים אינם מסוגלים להציג רמה מינימלית של כבוד לאומי כפי שניתן לצפות דבר המחליש מאוד את רוח הדור וגורם לניוון האתגרים הלאומיים. ההנהגה היהודית עצמה חולה אנושות בניוון לאומי ואיבדה את היכולת ליישם את הציונות הלכה למעשה. סילוק האידיאלים מלבנו הותירו חלל פנוי ואת המקום תופסת תרבות הנהנתנות והסביאה. אולם במקביל לירידה הרוחנית בציבור הכללי, יש גם חיזוק משמעותי במעמדו של הציבור האמוני. את ההובלה החלוצית נוטלים חובשי הכיפות הסרוגות העוסקים כמעט לבדם במלאכת הקודש של ההתיישבות בחלקי הארץ לאחר שזאת הופקרה בידי המתיישבים הוותיקים מהתנועות הסוציאליסטיות. למרבה הבושה, הציונות הממסדית, עוסקת דווקא בעידוד ההתנחלות המוסלמית ובולמת את זאת היהודית. וכל זה נעשה בצורה שפלה של הפצת מידע כוזב ויצירת דלגיטימציה לכלל הציבור האמוני. מצד שני כותב יחזקאל דרור כי ההנהגה שלנו במקום להוביל היא מובלת, חסרת עמוד שדרה ולא מראה בגרות מדינית. "תזכיר לראש הממשלה: לבנות מדינה" (1989. עמ' 40). לדבריו בגלל העדר מסורת מדינה, העם היהודי הוכיח אמנם כושר שרידות כקהילות ותרבות אולם נכשל בכל הקשור להקמת מסגרת מדינית שלטונית בגלל היעדר הרגלי משמעת חברתית בעם וחולשת מנהיגים.

 

ראוי כי עם ישראל ייטיב את דרכו ויעשה תשובה מלאה גם בלי הצורך באיומים ועונשים קשים. אבל למרבה הצער זו לא המציאות. מן הסתם אנו הולכים בדרך הקשה, ויבואו עונשים ונספוג מכות כי כנראה אנו לא כאלו חכמים וגאונים המסוגלים להבין דברים בסיסיים כמו מציאותו של האלוקים והצורך לציית למצוותיו. כנראה שתובנה זאת תיאלץ לבוא דרך הרגליים. כך או כך, בטוב או ברע, נקווה שנזכה להאמין בקב"ה לקראת הגאולה. ישנם רבים המאמינים שיש לפעול בכל האמצעים למען החשת הגאולה (גאולה עכשיו), זה בתנאי שנעשית בדרך האמונה ולא באמצעות קיצורי דרך. אחרת יש לתת לציבור להוביל דרכו בעצמו גם אם זה אל התהום, וכשיבחינו בטעותם ויראו את ניסי השם, תבוא ההארה הגדולה לאמונה בקב"ה. ראינו למשל את גילויי הגבורה של מתיישבי קטיף לאדמתם, או של  מה שמכונה "נוער הגבעות" השומרים על חבלי הארץ באדיקות – ומרבית העם נשאר אדיש לגבורתם במיוחד כשהם משמשים מגן אנושי לשאר הציבור בארץ בפני טרור. השאלה המתבקשת למה יש כאלו גיבורים והם אינם מתייאשים למרות הרפש והאשם הפלילי שמנסים להדביק להם? הם מוסיפים נקודות זכות על עם ישראל בעוד האחרים גורעים ממנו. בסוף הקב"ה עורך מאזן ובשורה התחתונה יש תג מחיר. ראינו תבנית זאת עוד מחטא המרגלים. הגאולה הנה תהליך מורכב מאוד מאחר ובסופה היא תביא את האנושות לידי הבנה במהות הבריאה. לכן שלביה דורשים מעבר קשוח של האדם במציאות אתגרית מהפכנית ותודעתית, ולכן הגשמתה חייבת לעבור את "אפקט החריש העמוק". אומרים על הגאולה "בעיתה אחישנה". אם נהיה צדיקים- תבוא מיד, לא נזדקק לחוויות הקשות לפני בואה. אבל אנחנו לא, אז היא תבוא בעיתה, גם אם בדרך הקשה, כי ככה זה אנחנו- לא מסוגלים להאמין אלא אם כופין עלינו. אבל עד שתבוא הגאולה, עלינו להיות דרוכים וזהירים, ללמוד ולקבל בהבנה גם מצבים קשים. כך שבבוא העת נהיה נכונים לקבל את הגאולה במועדה ובאהבה.

 

אחד מהאישים המשמעותיים ביותר בהנחלת האמונה באהבה למען עם ישראל ולמען הגאולה הוא הרבי מלובביץ, (הרב מנחם מנדל שניאורסון) ראש תנועת חב"ד שמהווה חוד החנית בשמירת הגחלת היהודית בתפוצות. חב"ד עושים נסים בקרב הנידחים בעיקר לנוכח השואה המתרחשת מול עיננו ביהדות התפוצות. חב"ד היא הדוגמה האולטימטיבית למורי ההוראה העושים מלאכת צדיקים שלא על מנת לקבל שכר ומתוך כך הם יהיו חיל החלוץ לדבר השם בימים הקשים של הגאולה. כיום קשה לנו להבין את התהליך, אולם החזרה ליהדות תהיה בזמן נס הגאולה. זה מהלך טבעי ומובן. האירועים שיתרחשו בגאולה והנסים שיבואו על עם ישראל יביאו לפתיחת לב האנשים אל התורה החדשה הישנה. אז תתגלה האמת. אז יתברר כי הערכים עליהם גדל ציבור שלם כמו שלום שוויון ודמוקרטיה, הם ערכי כזב שתוצאתם הרת אסון לקיומנו. האמת האלוקית תהיה שוב נקודת המוצא לכולם. הצער על הקושי הצפוי לנו מתגמד לנוכח השמחה על הגאולה הבאה עלינו. אומות העולם יעשו תשובה יחד עמנו, וזאת כדי לתקן את העוול והפגיעה בנו לאורך כל ההסטוריה, והם ייקחו חלק בשיקום המדינה היהודית על מנת שתשמש אור לגויים בהנחלת ערכי הצדק והשלום האלוקי.

 

לסיום הפרק, אביא מדברי קהלת: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב יג) זאת התשובה האולטימטיבית לטעם החיים וגם בסיס האמונה היהודית. ניתן להבין את משמעות הפסוק בפשטות: האדם נברא (ע"י האלוקים) כדי לעבדו ולהכיר בו כאל העליון. ומכאן- על בני האדם להזדהות עם הקב"ה ומעשה בריאתו, ולשם כך עליהם לפחות לשמור את מצוותיו. הפסוק שלאחריו מחזק דעה זאת "כי את הכל יביא במשפט". עבודת ה' היא תכלית הבריאה והקיום, ואל לאדם לפקפק בכך. כך גם מטרת חיבור זה להעביר את המסר: עבודת ה' היא המטרה וקיום המצוות ע"י עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל היא הדרך היחידה לביצועה, ובעזרת ה' שיביא לנו את הגאולה אנו לא נכזיב. פנינו מופנים לקראת הגאולה והזמן קצר והמלאכה מרובה.

 

חיבור החומר ורוח (שהנם חסרי ערך לבדם) נותנים יחדיו את היצור האנושי- האדם. כל הערך המוסף שמקבל האדם לאחר היווצרותו- ערך יקר מפז, נובע ממגע ידו של הקב"ה. הקב"ה נפח בגופנו נשמה והעניק לנו חיים ואף סיפק את התנאים הפיזיים והרוחניים להמשך הקיום האנושי ואף את הבסיס המוסרי להצדקת הקיום האנושי. הנחלת עקרונות הבסיס המוסרי לקיומו של האדם, על כל ברואיו של הקב"ה מוטלת על האדם עצמו, ולכן ניתנו לנו כל החוקים והמצוות, וגם העונשים אם נפר את מחויבותנו זאת. יש הרבה דברים בנושא שהם מעבר לבינתנו והאמונה מגשרת על החסר. זה מסביר לנו את הצורך האישי באמונה ואף נותן מוטיבציה אמיתית לחיות על פי מידת החסד והאמת. השורה התחתונה היא שהאדם אינו מעל הכל. עלינו להפנים את המסר: אל לאדם להחשיב את עצמו יותר ממה שהוא שווה באמת, הוא אפס קטן מול הקב"ה. למרות שהאדם הוא חלק מן הקב"ה, עליו תמיד להשפיל את עצמו אל מול יוצרו ובוודאי לא להעמיד את עצמו מעל בני אדם אחרים. לכל בני האדם יש ערך בסיסי זהה, אולם המטען שרכשו, ענוונותם וצדיקותם מקפיץ את ערכם הסגולי של בני האדם. אני מאמין כי בכל יצור על פני היקום, חי או דומם, יש חלק מרוחו של ה' יוצרו, כאשר היצורים שונים בערכם ובמדרגת נשמתם.

 

יהיה זה צודק להקיש, כשם שהאדם הנו בצלמו של הקב"ה כך גם דמותו הפנימית של האדם היא צל של דמותו החיצונית של אותו אדם ולכן מאפשרת לראות את הפנימיות וטוהר הנפש, מי לטוב ומי לרע. מכאן ניתן לפתח את תורת הפרצוף המלמדת על האופי הפנימי לפי החיצוניות. אולם, גם אם האדם נולד עם פוטנציאל שלילי, הוא מסוגל לשלוט על אופיו הבסיסי ולהתמודד בהצלחה כנגד היצר הרע, כאשר יכולת זאת מוקנית בחינוך לערכים שספג במהלך חייו. חבל שישנם גם כאלו שאינם מסוגלים לשליטה עצמית, מצב המאפשר ליצר לשלוט בם. את אלה הייתי מסווג כבני אדם במדרגה הנמוכה ביותר. ובמדרגה העליונה נמצאים הצדיקים- שאין ליבם נתון כלל לטרדות היצר וכל מחשבתם זכה המקרינה הילה של קדושה על סביבתם. כאמור, האדם נברא בצלמו ובדמותו של הקב"ה, ובריאה זאת נוצרה במטרה לעבוד ולהעריץ את הקב"ה ומעשה הבריאה. "בצלמו ובדמותו" משמעותו כי דמותו של האדם היא הצילום הדו מימדי של הדבר האמיתי, מקור האמת שהנה ישות רב ממדית. הקב"ה יצר את השלד הפיזי והרוחני על פיו נוצר האדם והקב"ה גם ממלאו בתוכן וערכים במטרה להעניק לו חיים גשמיים אולם כדי להשלים את הענקת החיים- האדם עצמו מתבקש לתרום את חלקו ולממש ככל הניתן את הפוטנציאל האלוקי הגלום בו בשאיפה להבין ולהתקרב אל ה'. הדרך להגשמה עצמית מתחילה עם ההכרה בבריאת העולם ובעליונות האל. לאחר שלב זה תהיה ברורה ההכרה העצמית כי לעם ישראל חלק מרכזי בתהליכים ההיסטוריים העולמיים ועם ישראל משמש כשליחו של האל בכל אותם תהליכים. כך ניתן לראות גם את גלות עם ישראל בין הגויים ואת השואות והפורענויות שבאו כדי להכין את עם ישראל למילוי תפקידו בהפצת עיקרי מוסר ה' בפני עמי העולם ולקדש שם שמיים ברבים.

 

לא ניתן להתכחש לעובדה שנוכחות העם היהודי בין הגויים תרמה רבות לתרבות המוסר וחיזוק המונותיאיזם בעולם. נצחיות הקב"ה ובריתו עם ישראל, מספקת לעם כוח אין סופי לעמוד כנגד כל הצרות שבעולם כי הגוי הקדוש הזה הוא חלק מן הקב"ה, ותפקידו בעולם אף נקבע על ידו. זכות גדולה היא שהאלוקים הנצחי בורא העולם בחר בעם ישראל כדי לייצגו בפני העולם וגם הקדיש לעמו את ארץ ישראל למולדת. בחירה זאת הנה נצחית כשם שהקב"ה הוא נצחי וכשם שחוקי הטבע הנם נצחיים.

 

9. על העם להתחזק באמונה ובתורה על מנת לשרוד

ידיעת העתיד לא חוסכת מאתנו את הגורל היהודי. בפרשת כי תבוא, משה אומר לעם ישראל את הקורות אותו: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ...ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה לך מנוח...והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כ"ה ס"ד-ס"ו). דברים כדרבנות, אולם משה מודה כי אין דרכו של העם לשמוע לאזהרותיו: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמע עד היום הזה" (דברים כ"ט ג'). "היום הזה" זאת הגאולה. מסלול החתחתים אותו עובר העם הינו חיוני להכנת העם לקבלת התורה בזמן הגאולה. אולם הדבר המעודד הוא כי כל הבריתות וכל הבטחות השם נשארות תקפות בלי שום קשר להתנהגות העם, ובהתאמה גם כל הויתורים והנסיגות הנן גם הן חסרות כל תוקף.

ציור 2. גבולות ארץ ישראל (גלויה בהוצאת תנועת "סולם" תשט"ו)

 

הזיקה לארץ מקורה בהבטחה האלוקית בברית בין הבתרים, אותה ברית בין אברהם אבי האומה ובין הקב"ה שכרתו ברית נצחית ומשולשת הקושרת למעשה בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל ובה גם נקבעו גבולות ארצנו (ציור 2) "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, י"ח). למען הסר ספק, הברית הזאת חודשה גם עם יצחק ויעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כח טו). מדינה יהודית אשר אינה רואה עצמה מחויבת לתורה הקדושה ולברית בין הבתרים, מאבדת את זכותה על הארץ ומעמידה את עצמה באותו מישור שבו נמצאים שאר העמים באזור. זה ההסבר מדוע לממשלות ישראל יחס מנוכר אל ארץ ישראל כאילו אינה מכירה בבעלות בלעדית של העם היהודי ולכן כך גם יראו אותנו הגויים. אף על פי כן- עצם קיום המדינה היהודית, הנה הסימן המובהק לתחילת הגאולה. ההארה האלוקית הזאת תאפשר להקים מחדש את המדינה היהודית אשר במרכזה יעמוד בית המקדש, וזאת תקום ברוח נביאי ישראל ולא תהיינה יותר פורענויות ושואות.

 

מנקודה זאת נחזור לעניין המרכזי כיום: העם היהודי אינו בשל מבחינה רוחנית כדי להבין את משמעות הגאולה ולכן נדרש ממנו להתחזק באמונתו קודם להגשמת הגאולה, זאת הבעיה הקרדינלית העומדת על הפרק ברגע זה. מתי נדע כי העם מסוגל לקבל את הגאולה? כאשר העם יוכיח כי הוא נותן את כל בטחונו בקב"ה, ביטחון אישי ובטחון לאומי. בטחון בצור ישראל וגואלו אינה התכונה הבולטת במנהיגות הציונית ומכאן נובע הפער בין דרכי ההנהגה ובין ההכרה בשאיפות הלאומיות על פי התורה. אורי צבי גרינברג (אצ"ג) מדמה את מנהיגי העם כ"רוכלים" הנועלים את שערי הארץ בפני הגאולה ("באזני ילד אספר" - תר"ץ). בכל המקרים בהם שוחררו חלקים נרחבים מארץ ישראל, סירבו המנהיגים לראות זאת כסימן מהקב"ה אלא התייחסו אל אדמת הקודש כאל פיקדון למולך השלום. אין ספק כי הזלזול בקדושת הארץ גובה מאתנו - העם היהודי את המחיר היקר ביותר האפשרי. מלחמת יום הכיפורים הנה דוגמה המראה מה קורה לעם שאנן ששם את כל מבטחו בעצמו ולא באלוהיו. אז עמדה המדינה בסכנה גדולה לקיומה, ורק בנס הצליחה להתגבר על כל אויביה אולם לא השכילה ללמוד את המסר שה' רוצה שנבין לאחר המלחמה הנוראה.

 

במלחמת יום כיפור באה לידי ביטוי אכזבת ה' מישראל על שרחקו משמירת קדשי ישראל, השבת והמצוות. עיתוי המלחמה בימים הקדושים ביותר לעם היהודי, יום כיפור שחל בשבת, מצביע על חילול השבת בפרהסיה הנעשה בידי העם ועל כעל הסיבה המרכזית לזעמו של ה', שלא סלח לעם ודורש מהעם כפרה לאומית, כשם שהיחיד מכפר על חטאיו כלפי המקום בצום יום הכיפור. יום הכיפור הלאומי שלנו היה כואב מאוד אולם זהו רק אות וסימן כדי להזהירנו שהמחיר על ביזוי הקודש וחילול שבת יהיה טראומטי וכואב עד מאוד. למעשה יש לראות את עניין הכפרה כחלק מתהליך הגאולה שבלעדיו לא תוכל להתממש. 

 

נגד העם היהודי עומדת תמיד הדרישה להתעלות והזדככות למען שיהיה מסוגל להבדיל בין הטוב ובין הרע, בזאת הוא נבדל משאר אומות העולם ומצדיק את מעמדו כעם קדוש. מעמד זה לא נוצר בזכות צדיקותו של העם אלא בזכות האבות שגם כרתו את הברית עם ה', ברית שהעם אינו יכול לבטלה משום שהיא מחייבת את כל העם היהודי לכל הדורות. לאור היותו העם הנבחר ע"י ה', על ישראל לתת דוגמת מופת ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר, לכן תמיד ה' מקפיד עם ישראל הקפדה יתרה. על ישראל לעמוד בהצלחה בכל הציפיות וזה יהיה המבחן בעיני הגויים לכוחו וקיומו של הקב"ה. מכאן ברור כי לעם ישראל אין רשות לנטוש את דרך אבותיו מדורי דורות וכל ניסיון להתחמק מביצוע המטלות שהופקדו בידיו מביא פורענויות רבות שימשכו עד שיחזור למסלול הנכון. אני מאמין כי כל אשר עושה ה' בעולם אינו מקרי ונעשה על פי כללי הצדק העולמי ומהלכיו מוכוונים כך שיביאו באמצעות שליחיו, להפצת תורת ה' בעולם והטמעת האמונה בקרב כל בני האדם.

 

השאיפה היא שהעם יתקרב אל הקב"ה. אולם תהליך ההתקרבות הנו תהליך ארוך ומתמשך שאינו מושג בקפיצת דרך אחת אלא בעבודה קשה של דורות רבים ומותנה בשיפור רמת המוסר של כלל האנושות. יכול להיות שחלק ממעשי ה' אינן ניתנים להבנה אנושית ויתעוררו שאלות אמונה אצל רבים, אולם מבט לאחור בכל מהלכי ההיסטוריה העולמית מלמד על קו ברור והגיוני המוביל למטרה מאוד מוגדרת וכל סטייה ממנו הייתה יכולה להיות הרת אסון ליהדות ולחברה האנושית כולה. מדוע דווקא הטובים נותנים את נפשם על קידוש השם? התשובה נובעת מהשאלה, שהרי חיילינו בגבול והאזרחים התמימים שנתנו נפשם לבורא, אינם משלמים על חטאים שעשו או לא עשו. הם מכפרים בצדיקותם על חטאי העם כולו. כדי שהכאב (ובעקבותיו התשובה) יהיה בעצמותינו, הקב"ה לוקח את הטובים והיקרים לנו ביותר!

 

אמנם זה נראה לא צודק אולם זה ההבדל בין הרגשת הצדק הסובייקטיבי לצדק האלוקי. עם ישראל חייב לדעת שיש מחיר שכולם משלמים על חילול השם. אגב, את הכאב בצורה זאת או אחרת ירגישו גם כאלו שכבר הספיקו להתנתק מהיהדות. בעלי האמונה שאינה תלויה בדבר לא ישברו ולא יפלו למשברים בעקבות אסונות וכאב פרטי או לאומי. פורענויות ואסונות מוזכרים מספר פעמים במקורות, כמו בפרשת כי תבא (ראה לעיל) וכן גם בפרשת בחוקותי: "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם והנשארים בכם יימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם אתם ימקו... או אז  ייכנע לבבם הערל  אז ירצו את עוונם ... ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבכם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כ"ו, ל"ח-מ"ד). זה מחזק את התיזה כי השואה למשל, היא חלק מעונש הנמשך לאורך דורות שהטיל עלינו ה' בשל חטאינו עוד לפני חורבן בית שני. הגלות והשיבה מוזכרים שוב בדברי משה בפרשת ואתחנן :"והפיץ ה' אתכם בעמים...ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת...ושבת עד ה' אלוהיך " (דברים ד כז-ל), אולם כפיצוי לכל הסבל תבוא בעקבות הגלות הגאולה. גם נבואת יחזקאל (כ לה) "והוצאתי אתכם מן העמים ... והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" מסבירה מדוע העונש לעם הוא כל כך קשה, כי הקב"ה שופט קודם כל את עצמו בזה שהוא מטיל עונש כבד על עם ישראל. למרבה הצער, אין דרך קלה יותר בשביל להציל את עם ישראל במצב הנוכחי. הירידה והקשיים שהעם עובר היא חלק מהדרך לגאולה.

 

ואכן הראי"ה (הרב קוק) כתב על פירוש המדרש לפסוק "שמנת עבית כסית" (שירת האזינו) כי "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל". השלווה הגשמית שתבוא לחלק מן האומה, תקטין את נשמתם ושאיפתם לאידיאלים, וממילא ירד הרוח וישקע. עד אשר יבוא סער ויהפך מהפכה ויראה כי חוסן ישראל הוא בקב"ה ובתורתו (אורות מ"ד). על פי דברי הראי"ה יש להבחין בשלושה שלבים במהלך הגאולה של עם ישראל: השלב הראשון הוא התעוררותה של האומה שמצד אחד יהיו בה אידיאלים ובניין ומצד שני תלויה במרידה בערכי היהדות ותורת ישראל. לאחר ההצלחה ההתחלתית יבוא השלב השני של שקיעת האידיאלים ולאחריה יבוא השלב השלישי. אז תהיה מהפכה רוחנית ותשובה לאמונה ותורת ישראל. בהמשך (אורות מ"ה) מתייחס הרב גם לתפקידם החשוב גם של אלו המכונים "רשעים" (החילונים) בהישרדות העם ותקומתו: "כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם". דבריו אלו נכתבו לפני יותר ממאה שנה אולם הם נכונים להיום ולפיו נמצאים אנו בשלב השני שלו.

 

להבנתי תהליך הגאולה מתואר לפרטיו לראשונה בפרשת בחוקותי (ויקרא כו). הגאולה כפי שאנו לומדים היא התחייבות הקב"ה לעם ישראל. הקב"ה יודע כי עם ישראל יעזוב את דרכיו וילך בעקבות אלוהים אחרים. הקב"ה אף מתאר בפירוט זוועתי את עונש הגירוש והסבל בארצות גלותנו "ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף" (שם שם לו) וניכר כי עונשים אלו הנם בעצם הענשה עצמית כי העם הוא חלק מהקב"ה. עובדתית, חלקה הראשון של הנבואה כבר התגשם, הארץ שממה והעם הוגלה. ארץ האויב אכלה את העם היהודי והנותרים בגלות שילמו את עוון אבותיהם שחטאו עוד בארץ ישראל. עכשיו אנו בשלב של "וזכרתי להם ברית ראשונים" (ויקרא כו מה). ברית ראשונים זאת הגאולה, ברית ראשונים זאת ההבטחה, ברית ראשונים זה הייעוד הנצחי של עם ישראל: להפיץ את שם ה' בקרב העמים.

 

גם לחלקן של הנשים משמעות רבה בתהליך הגאולה. הן היסוד האנושי הדוחף לגאולה. אמנם מצד אחד - אם אין להן את הניצוץ האלוקי, בכוחן הרב הן יכולות להכשיל רבים וטובים, אולם אם זכו ויש להן את הניצוץ האלוקי, הן תהיינה הראשונות להוביל את כולנו לגאולה. ראינו זאת לאחרונה במאבק מול מה שמכונה "ההתנתקות". הן זכו להוביל את המאבק, תפילת הנשים ריגשה ועיצבה את התודעה של כולנו. וכבר קבע בעל ה"כלי יקר" בפרשת המרגלים שהאנשים (גברים) היו שונאים את הארץ ואמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד ד). אבל הנשים היו מחבבות את הארץ ואמרו (בנות צלפחד) "תנה לנו אחוזה" (במדבר כז ד), ועל כן אמר הקב"ה טוב יותר היה לשלוח נשים המחבבות את הארץ, כי לא יספרו בגנותה". מקומן המרכזי של הנשים לא נפקד גם ממשנתו של הרבי מלובביץ: האישה אינה משמשת "עזר כנגדו" במובן של טפל ועיקר אלא היא "עיקר הבית" – הבית הוא תחום ממשלתה. גדולי התורה והצדיקים ידועים כמי שכיבדו את נשותיהם יותר מאשר את עצמם. מצד שני צריך גם להקפיד על שמירת כבודן בכל המובנים ובכל המוסדות. דברים אלו נכונים גם כלפי הרשויות המשמשות בקודש. הראי"ה קוק מתייחס לבעיות מסוג זה ואומר כי "אסור ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה יראת שמיים טהורה". "יראת שמיים" שכזו היא יראה פסולה (סוף אורות הקודש ג', ראש דבר כג וכז). לדעתי, חשוב שהציבור כולו ילמד להפנים אמירה זאת גם בנושאים שהם לכאורה טאבו, שאסור לגעת בהם.

 

10. המעפילים

לפני שנסחפים עם רעיון הגאולה עד כדי בריחה מהמציאות, יש לעצור ולבדוק את עצמנו. רעיון ה"גאולה עכשיו", גאולה בכל מחיר במיוחד כשמתעלמים מהמצב הרוחני של העם, הינו חסר בסיס אמיתי ולכן אינו מועיל. גם אם יש רצון אמיתי לגאולה, לבניית המקדש, בתקווה שזה מה שיחזיר את העם בתשובה, יש לבדוק קודם האם קיצורי הדרך הללו נבונים ולאן הם עלולים להוליכנו. כבר ראינו בפרשת שלח, את פרשת המעפילים, אחרי שהעם הכיר בחטא הגדול של המרגלים והעונש של מניעת כניסה לארץ ל40 שנה, הוא ניסה לתקן במשהו את החטא ע"י "עליה עכשיו" לארץ ישראל. משה מזהיר אותם שלא לעשות זאת "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תינגפו לפני אויבכם" (במדבר יד מב). ואכן העם שלא היה מוכן נפשית ורוחנית לעליה לארץ ישראל, נכשל ושילם מחיר יקר. מסתבר כי היו צריכים להמתין 40 שנה במדבר כדי להתחשל ולהתחזק באמונה. באופן דומה כך היו גם אלפיים שנות הגלות, בהן התפתחו מרבית נכסינו היהודיים וקמו גדולי חכמינו שבנו את היהדות כפי שהיא היום. יהודים תמיד שאפו לעלות לארץ ישראל ורבים עשו זאת באופן מעשי, אולם עדיין זה בוצע קמעה קמעה בלי לחסל את יהדות הגולה, ואני אומר שכך היה צריך להיות. במאה השנים האחרונות העלייה היתה יותר חזקה, בעיקר ע"י יהודים שהתנתקו מתורת סבא, וזה הפרדוקס הגדול: שדווקא התנתקותם איפשרה את העלייה המואצת שבסופה הביאה להקמת מדינת ישראל שקלטה אליה את שרידי יהדות גולת אירופה המתחסלת. לכן גם כאן אין לנו להלין על מהלכו של שר ההיסטוריה למרות המחיר שביצירת עם חדש המנותק מהתורה. מסתבר כי הציונות היתה זקוקה גם למורדים בדת בכדי להתפתח ולהגיע לאן שהגיעה. הם שהקימו את המדינה והכינו את הקרקע לגאולה, תפקיד שבא אליהם מן השמיים גם אם לא באמת התכוונו לזה, שהרי הגאולה זה תהליך מאוד מורכב. נסתרות דרכי השם.

 

וזה המקום להבהיר: הגאולה היא קודם כל גאולה רוחנית, תודעתית, מכאן שכל עוד נפשנו נותרה משועבדת (ולא משנה באיזה אופן: דעות קדומות או התמכרות לשנאה וכד'), אין לשחרור אדמת המולדת, או כיבוש הר הבית משמעות גאולתית. עובדה שכבר כבשנו את הר הבית אבל לא ידענו מה לעשות איתו. אני מניח שישנן כמובן סיבות מלמעלה מדוע על הגאולה להתעכב ככל הנדרש. ראשית מבחינה מנטלית אנו חיים בגלות: המדינה אינה מדינה יהודית אלא "מדינת כל אזרחיה", החוק אינו יהודי, מנהיגי המדינה פועלים על פי תכתיבים מבחוץ, והרעיון המוביל של המדינה להדמות למדינות העולם ולאמץ את תרבותם. העיכוב בגאולה נובע גם מהדרישה להשלים את כוס הייסורים של אלפיים שנות גלות. אלו הם התשלומים האחרונים על חטאי אבותינו כפי שכתוב בתורה, גם אם לא תמיד מבינים אנו מהיכן זה בא. העיכוב בגאולה מחוייב כי העם עדיין אינו בשל מבחינה רוחנית ולא מודע לתהליך הענק המתרחש כיום, אי אפשר להלביש עלינו מצב גאולי בלי שנוכל ליישם אותו מבחינה רוחנית. לכאורה, כל עוד אנו שרויים בביצה הזאת של טיפשות בערות ושנאה, המצב לא צפוי להשתנות בעצמו.

 

יש להבין גם מדוע הקב"ה לא מעלה את כל יהודי התפוצות עכשיו, כמה שזה יהיה כואב להודות בכך, הרי ליהודי התפוצות יש (עדיין) תפקיד חיוני לשמש גיבוי לעם היושב בציון לאחר מלחמת הגאולה. עד אז אין טעם ואף אסור להשלות את עצמנו כי נוכל לקצר את מסלול ייסורינו, בלי לעשות תשובה אמיתית. אנו צריכים לעבור את השלב הנוכחי בכל מקרה, זה חלק מהרפואה שלנו, חלק מהמסלול ההכשרה שעלינו לעבור. ביטול השלבים הללו ע"י מעשה "מעפילים" לא בא בכלל בחשבון ועלול להביא לאובדננו. לכאורה אפשר לדבר על הקמת מדינת הגאולה בכפיה תוך חיובם של האזרחים לשמור את חוקי התורה, אבל זה לא יעבוד. לא רק בגלל שהמנותקים מיהדות יתמרדו כי לא יקבלו בשום אופן את הדת, אפילו אם יגידו להם שזה חיים או מוות, אלא שגם החרדים לתורה לא יקבלו זאת כלל ועיקר, ולכן מדינה כזאת לא תוכל לשרוד. ללא אמונה בתורה ובדרך הארץ, תתפורר מדינה כזאת מייד במריבות וחוסר אחדות דעים בסיסית. העולם עדיין לא מודע לתפקיד העולמי השמור לעם היהודי, והגויים עדיין אויבים לנו ומרובים באזור אבל הכל זמני. כשיבוא היום ונשתחרר מן הגלות, הגלות הפיזית והגלות הרוחנית, נוכל גם להיכנס לארץ הרוחנית. כאשר הגאולה תגיע, כולם כבר יראו זאת בבירור וללא ספיקות. אין זה אומר כי אין לעשות דבר היום כדי לקרב את הגאולה. להפך, יש לחזק את האמונה בקרב העם מבחינת "וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו". החינוך הוא בהחלט מציל חיים והדבר החשוב ביותר שניתן לתרום בו כיום. 

 

11.  בית המקדש

מרכז העולם הוא ירושלים, וליבה של ירושלים זה הר הבית. המקדש שנבנה בהר, מצוי לפי המסורת בנקודת הבריאה הראשונית- "אבן השתיה". מצבנו הלאומי קשור למעמד הר הבית. כיום עומד מסגד במקומו של בית המקדש והמוסלמים נוהגים בו מנהג שליטים, נכנסים לקודש הקדשים ללא מורא, דבר המבטא את השפל הלאומי של ישראל. תנאי לגאולה זה בנית בית המקדש מחדש והחזרת עבודת  הכהנים. כמעט שליש מהמצוות לא ניתנות למימוש כיום כי הן קשורות לארץ ישראל ועבודת המקדש. בניין בית המקדש הוא אחד מעיקרי היהדות והיא מקרבת את עם ישראל לאלוהיו. היום יש לנו מדינה ריבונית, עובדה זאת רק זורה עוד מלח על פצעינו– שדווקא בתקופה זאת עדיין איננו חופשיים ובני חורין לחזור להר הבית. כבר נאמר: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" (חגי א). לכאורה זה אבסורד כאשר מצד אחד אנו בראשית הגאולה אבל מצד שני ישראל מנותקת מהדת היהודית, מהר הבית, ואין בלבה לא רוממות אל ולא חזון הגאולה. אבל עובדות אלו רק מחזקות את הרגשתנו כי המועד קרב. בוודאי שבזמן הגאולה המבנה שהציבו גויים במקום המקדש כבר לא יהיה יותר רלוונטי ולא יעכב את הקמת הבית. במלחמת השחרור נמנענו מלשחרר את העיר העתיקה. חששו ששליטה על ההר תביא גם את הדרישה להקים את בית המקדש מחדש. לכן בן גוריון דאג מראש להתחייב בפני עבדאללה שישאיר בידיו את השליטה על העיר העתיקה והר הבית, ומפקד ירושלים שאלתיאל הגשים את המדיניות. גם בששת הימים מיהר דיין להעביר את החזקה בהר הבית לידי הוואקף מאותן סיבות. לדידם, שלטון יהודי על הר הבית יתפרש כפרובוקציה נגד מוסלמים ויותר גרוע- עידוד הגאולה ומלכות ישראל – זה הפך מקור סיוטיהם. מאז לא השתנתה המדיניות הממסדית. מבחינה זאת אנו עדין מצויים בגלות- במובן הפיזי והרוחני גם יחד.

 

ואימתי יש חובה להקים את בית המקדש? חז"ל (סנהדרין כ' ב') לימדו כי "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכריע זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה", ולמדים אנו כי שלוש המצוות צריכות להתבצע לפי הסדר הזה. קודם למנות את המלך ורק לאחר שהניח לנו מכל אויבנו- יש לבנות את בית הבחירה. אם כי על פי הרמב"ם ההוכחה מיהו מלך המשיח תלויה דווקא בבניין בית המקדש: "המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה, לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל" ובהמשך "אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל- הרי זה משיח בוודאי" (הלכות מלכים פרק י"א). מהרמב"ם עולה כי לא ניתן יהיה לבנות את בית המקדש קודם לביאת המשיח, ולחילופין אפשר לומר, כי המנהיג אשר ינצח את הגויים ויקבץ נדחי ישראל ויבנה בית המקדש- הוא למעשה המשיח! גם הרבי מלובביץ קובע שרק משיח צדקנו יכול לבנות את בית המקדש. האם הסדר הזה של דחיית בניית המקדש לסיום, מעכב את הקרבת הקורבנות? התשובה היא לא. ניתן להתחיל עם הקורבנות גם לפני בניין בית המקדש זאת מפני שמצוות בניין בית המקדש היא מצווה מיוחדת נוספת על מצוות הקרבת הקורבנות. וכיצד יבנה המקדש? יש האומרים שבית המקדש ירד מושלם מהשמים, ויש האומרים כי יבנה בידי אדם. יש דיעה שאין סתירה בין השניים: כנגד ירושלים של מטה יש ירושלים של מעלה. רק לאחר שהבניין הרוחני של מעלה יבנה, נוכל גם לבנות את בית המקדש שעליו אנו מצווים. בנבואת יחזקאל מוטל על האדם לבנות את הבית: "ואתה בן אדם הגד את בני ישראל את הבית...הודע אותם וכתב לעיניהם ועשו אותם" (יחזקאל מ"ג י'-י"ג). כך גם הרב צבי קלישר בספרו "דרישת ציון" מוכיח כי על האדם לבנות את הבית. על פי הרמב"ם לצורך בניית בית המקדש מותר לעלות להר הבית אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה ז' כ"ג).

 

12. האמונה מחזקת

למדנו ממסכת אבות כי "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם" (אבות ה כ). כך היא האמונה בקב"ה- אינה תלויה בדבר. האמונה צריכה להיות שרירה וקיימת בכל תנאי גם בזמנים קשים של הסתר פנים לכאורה ולא רק בזמני רווחה ושלום. היחס בין האדם לבוראו הינו יחס של יראה ואהבה, יראה משופט עליון בוחן כליות ולב ואהבה לעושה הצדק והרחמים. לגישתי- הכל עומד במשפט ולכל מאורע יש משמעות (גם אם זו לא תמיד נהירה לנו), לכן עלינו לקבל את המציאות הלא סימפטית בהבנה. מצבים קשים כמו השואה- אחד המאורעות הקשים והמשפילים ביותר שעברו על העם היהודי, הנם חלק ממשפט הקב"ה כפי שכתוב בתורה וכפי שניבאו גם נביאי ישראל, ואל לנו להאשים בזאת לא את הקורבנות ולא את העם, הם אינם אשמים. נרצחי השואה לא מתו בחטאיהם אלא בחטאי אבותיהם. זהו חלק מתהליך היסטורי שהחל עוד בתקופת חורבן הבית ושורשיו קיימים מאז יציאת מצריים. האמונה בקב"ה נרכשת על ידי לימוד וחינוך ומתחזקת עם רכישת היכולת לבחון ולנתח באופן עצמאי את יחסי הגומלין אדם-הקב"ה. בסופו של דבר, כל הברואים בני האדם מצווים להאמין בקב"ה וחלק מתפקידו של עם ישראל הוא להנחיל את האמונה בבורא העולם לכל הגויים. האמונה של עם ישראל מתבטאת באופן מעשי בשמירת המצוות ובשאיפה לצדק ואהבת האדם.

 

 

 

חלק ב': מבנה הממשל ומערכת המשפט

 

13. מבנה ומוסדות הממשל

בזמן פרוץ הגאולה, אני מניח שכבר תהיה לנו דמות שתוביל אותנו להקמת המדינה מחדש. זה הזמן והמקום לדון בנושא צורת הממשל שנצטרך להקים. אין זה סוד שהיהדות מעולם לא התיימרה להיות "דמוקרטית". השיטה הזאת בוודאי אינה אפשרית במקום בו אנו מנסים לאחד את יהדות העולם תחת המטריה של עבודת הבורא באותו מקום שהבורא הנחיל עבורנו. אין זה המקום לתקוף את השיטה המכונה "דמוקרטית" שאולי היא הרע במיעוטו במצב המקוטב בו נמצאים אנו כיום, אבל מצד שני היא פתח לרמאויות, שקרים ושחיתות אישית ושילטונית, שלא נזכיר גם את בית המשפט הממנה את עצמו והמעניק לעצמו סמכות לפסול כל חוק בעל זיקה יהודית בטענה לאפליה אסורה בפני השוויון לכל העמים. אני למדתי כי היהדות דוגלת בבחירת הנהגה ע"י אנשי הרוח המובילים את העם וזו נקודה חשובה בימי הגאולה בה החברה תהיה חברה יהודית המאמינה בבורא העולם כבסיס לקיום המדינה. אני טוען כי חברה מאמינה היא גם חברה טובה יותר אשר תוכל להכיל את צורת השלטון היהודי בצורה המיטיבה ביותר. אני כמובן לא משלה את עצמי שכל המתיימרים להיות שומרי תורה הם גם מאמינים, זה בהחלט אתגר חינוכי עצום. יכול להיות כי בתחילת הגאולה רבים מהעם יהיו חסרי רקע ביהדות ועל כן דווקא בגלל זה חייבים להקפיד על מנהיגות חזקה מצד אחד שתהווה דוגמא חינוכית מצד שני. 

 

עניין המנהיג והשלטון נידון פעמים רבות במאמרי חז"ל והם יכולים לשמש מקור השראה גם כיום לעניין דרך בחירת המנהיג. חז"ל דנו ברעיון של המלכת מלך מבית דויד בימי הגאולה אולם מצד שני גם מקבלים את משפט המלוכה בלב חצוי, כרע במיעוטו ולא כפתרון אידיאלי. לגבי מינוי מלך יש מחלוקת פרשנית האם זאת רשות או חובה, אולם באופן כללי רוח התורה רואה את מינוי המלך כגנאי לישראל. בתורה מצווה העם על "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו … רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצריימה…ולא ירבה לו נשים" (דברים יז 15-17) רבי יהודה רואה זאת כמצווה של שום תשים עליך מלך, שהעם מצווה שתהיה אימת המלך עליהם (סנהדרין כ' ע"ב) לעומת זאת רבי נהוראי חולק וסובר שאין זאת מצווה שכן נאמר שום תשים מלך רק אם העם מבקש מלך ככל הגויים וכך גם רש"י סובר, שהרי דין מלך לפי שמואל הנביא, לקחת את העם לעבדים ולהרבות סוסים ושפחות כך שעצם פרשת המלך בשמואל נאמרה בתור עונש כנגד תרעומתו של ישראל. "אשר יבחר ה' אלוהיך" – פירושו כי אין לעם מעורבות בבחירת המלך אולם קיימות כמה אפשרויות בבחירת המלך: האחת כאשר מתגלה לנו רצון ה' ובחירת המלך נעשית באמצעות הנביאים, והשניה ע"י בחירת העם, אבל אז קיים החשש כי ללא הדרכה אלוקית מפורשת, יעלה למלכות אדם שאינו בקי בתורת ה' והוא ימשיך להחטיא את העם. לפי המקורות אדם כזה קרוי "נכרי" בהיותו זר ומנוכר לעם ולערכיו. הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים פ"א) שיש מצווה להעמיד מלך וזאת שיקבץ כל אומתנו וינהיגנו ליישוב הארץ. רבי יהודה אומר שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה (סנהדרין כ' ע"ב). מסיכום דברי חז"ל ניתן להבין כי מלוכה היא עניין מתבקש אולם יש להיזהר בכל הקשור לדין המלך. כמובן שעל המלך להיות שומר מצוות נאמן, ותפקידו לחזק את מעמד התורה בישראל "והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" (במדבר יז יח). אם כן המלך האידיאלי הוא זה הנבחר בידי הקב"ה או לפי שיטת הקב"ה על פי דיני התורה. אולם אם נמשיך בכיוון זה – ברור הוא כי אין המלוכה עוברת מאב לבן אלא ניתנת לידי האדם המתאים שיבחר בידי הגוף המסוגל מבחינה ערכית למנות את המנהיג העונה לקריטריונים המוזכרים לעיל. מהמקורות מוצאים שהמלך מקבל את התואר נשיא: "ועבדי דויד נשיא עליהם" (יחזקאל לד כד). לאור כל זאת אפשר להעניק למנהיג את התואר נשיא ולא מלך ולהעניק לו סמכויות בהתאם. אמנם קרובים לשיטת המלוכה, אבל ממש לא מלוכה כי הסנהדרין היא הבוחרת והיא השופטת את הנשיא. הגופים שיפקחו ויבחרו את הנשיא הם הסנהדרין ובעקיפין גם מועצת חכמי ישראל. גם הרב קוק מחזק נקודה זאת לפיה הסכמת הסנהדרין למינוי הנשיא הכרחית. לכאורה נראה כי החיבור מציע כאן גישה מקורית לבחירת המנהיג ואופן השלטון, אולם מעיון במקורותינו עולה כי שיטה זאת היא המומלצת ע"י חכמי ישראל. ובע"ה תהיה מקובלת שיטה זאת בהמשך על כלל ישראל על פי המפורט להלן.

 

14. מוסדות השלטון- הנשיא, המועצה והסנהדרין

המשטר היהודי יהיה מבוסס על מבנה שלטוני משולש. שלושת קדקודי המשולש יהיו הנשיא (מלך), מועצת גדולי ישראל והסנהדרין (כנסת ישראל). בראש הסנהדרין יעמוד נשיא הסנהדרין (להבדיל מנשיא המדינה). מקבילית הכוחות תהיה בנויה באיזון שבו כולם יהיו קשורים ותלויים האחד בשני (ראה גם ציור 1). היתרון בשיטה זאת הוא שמצד אחד אין כאן שלטון יחיד אבסולוטי, אלא ישנם איזונים בין רכיבי הממסד.  ומצד שני זו גם לא תהיה דמוקרטיה אנרכיסטית של ההמונים. למעשה תהיה זאת מסגרת שלטונית מובחרת המקובלת על העם ונציגיה, גם אם לא יבחרו ישירות, יהיו חייבים לתת דין וחשבון על מעשיהם. תהיה חלוקת סמכויות ברורה בין שלושת הגופים הללו, ולכל אחד תיוחד תחום האחריות כפי שיפורט להלן. בראש השלטון יעמוד הנשיא. הגוף השני הם חברי מועצת הגדולים שהם 12 מגדולי חכמי ישראל הגוף השלישי הם הסנהדרין של 71. הנשיא יהיה בעל הסמכות הביצועית היחידה בממשל (למעט אותם מקרים בהם לנשיא הסנהדרין ישנה סמכות עליונה). סמכויותיו של הנשיא תהיינה מוגבלות רק ע"י נשיא הסנהדרין. הסנהדרין גם יהיה הגוף שיפקח על הנשיאות כפי שיפורט בהמשך. מועצת גדולי ישראל (להלן המועצה) הנה הגוף הבוחר את חברי הסנהדרין. חברי המועצה הם שימשיכו את מסורת הסמיכה וזאת כחלק מהותי מתפקידם. אבל בנוסף, מתפקידם יהיה גם לבקר את התנהלות הסנהדרין ובמקרים מאוד קיצוניים אף להתערב ולפעול לסיום תפקידו של חבר סנהדרין. לנשיא תהיה השפעה פורמלית, אם כי לא ישירה, בקביעת המועמדים לתפקיד מועצת גדולי ישראל אשר גם ידריכו את העם בעקרונות המוסר. 

לצורך כך ייעזר הנשיא בוועדה מייעצת שהוא יבחר ואשר תביא לפניו את המועמדים לשמש חברי המועצה. הנשיא נושא באחריות הביצועית על כל גופי הביצוע הממשלתיים ולכן גם הסנהדרין הבודקים את פעולות הנשיא - יבקשו ממנו דין וחשבון גם לגבי כלל פעולות הממשלה. מאחר ומוסד הסנהדרין בעצמו ימצא בבקרה מתמדת בידי המועצה- יוצא כי כל מוסדות השלטון ובעלי התפקידים ימצאו תמיד תחת ביקורת ויתנו דין וחשבון. 

בחירת הנשיא תהיה עד לגיל 70 (עם אפשרות הארכה לשתי תקופות של 5 שנים כל אחת). כל בעלי התפקידים הביצועים בממשלה ימונו ע"י הנשיא והם יתנו דין וחשבון בפני הנשיא. בסמכות הסנהדרין לקרוא את הנשיא לתת דין וחשבון בכל עת שיידרש וכן לזמן את ראשי הגופים הביטחוניים ישירות לשם סקירה ביטחונית, וזאת בלי הצורך בהסכמת הנשיא.

 

מועצת גדולי ישראל תורכב מ 12 אישים שתרומתם הרוחנית לעם היהודי ולמדינה תהיה מעל ומעבר והם מקובלים על הנשיא ועל העם. אישים אלו יבחרו ע"י וועדה מייעצת בראשות הנשיא, וחבריה ימונו בידי הנשיא על פי המלצות שיקבל מראשי העם ומאישים רוחניים המקובלים על הנשיא. הוועדה תבחר את חברי המועצה שימלאו את תפקידם ללא מגבלת זמן. יתכן גם שחברות במועצה תהיה לתקופות קצרות, הכל בהתאם לנסיבות. תהליך המינוי בידי הוועדה תמיד תאושר בחתימת הנשיא. חברי המועצה יהיו העילית הרוחנית בישראל, ומעצם תפקידם במועצה- תהיה להם השפעה רבה על המדינה באמצעות בחירת וסמיכת חברי הסנהדרין. המועצה תמנה את חברי הסנהדרין בתהליך בחירה מורכב שיבטא את העמידה בקריטריונים שתקבע המועצה. התהליך יחל לאחר שהמועצה תגבש רשימת מועמדים מתאימה (אפשר בעזרת יועצים מחוץ למועצה). על מועמדים אלו להיות בעלי השכלה רחבה - תורנית וכללית ובנוסף יוכרו כאנשים תמימים וישרים. כל זה חשוב לנוכח תפקידם המורכב הכולל פיקוח על הנשיא מצד אחד ופסיקת הלכות מצד שני. לאישור מועמדות של חבר סנהדרין תידרש הסכמתם של שבעה חברי מועצה (מבין 12). המועצה תפעיל שיקול דעת ותוכל לנקוט בכל צעד שתראה לנכון בהם מבחנים בע"פ או בכתב. תקופת כהונה בסנהדרין תהיה לחמש שנים עם אופציה לחמש שנים נוספות. לאחר הפסקה אחת בקדנציה, ניתן לחזור ולמלא את התפקיד לעוד קדנציה כפולה. שבירת הרציפות היא לתועלת המערכת ונועדה לאפשר צירופם של יותר אנשים שהטובים שבהם יוכלו לחזור לסנהדרין לאחר הפסקה. יותר מכך: המועצה גם תבחר חברי סנהדרין ממלאי מקום, אשר ישובצו זמנית לסנהדרין על פי החלטת נשיא הסנהדרין. אם יהיה צורך, תוכל המועצה לבטל מינוי לסנהדרין גם במהלך הכהונה וזאת על פי רוב מיוחס של שמונה חברי מועצה.

 

במליאת הסנהדרין יהיו תמיד 71 איש ובראש הסנהדרין יעמוד נשיא הסנהדרין, הנשיא יבחר ע"י המועצה לתקופת מינוי שאינה מוגבלת בזמן כפוף להחלטת המועצה. נשיא הסנהדרין יהיה במעמד של משנה וממלא מקומו של נשיא המדינה ובסמכותו לזמן את ראשי הזרועות הביטחוניות כדי לשמוע מהם דין וחשבון תקופתי. עניין זה חיוני כדי לאפשר לנשיא הסנהדרין למלא את תפקידו הנוסף שהוא ממלא מקום הנשיא וכממונה על כל מהלכי הפיקוח על מוסד הנשיאות. נשיא הסנהדרין יזמן את הנשיא כדי לשמוע ממנו סקירה על המצב בכל תחום שהוא. סקירות כאלו יינתנו מדי תקופה מסדר גודל של 6-12 חדשים כאשר נשיא הסנהדרין מוסמך להזמין שומעים נוספים לאותה סקירה. הסנהדרין הנו המוסד ההלכתי העליון הפוסק בכל ענייני הלכה [שוחטמן] ומדינה אולם עליו להקפיד מצד שני שלא להתערב בסמכויות הנשיא בכל הקשור לניהול המעשי של ענייני המדינה. הרמב"ם עומד על כך שלמלך יש סמכות שיפוט החורגת מהמשפט הרגיל של ההלכה. למלך יש סמכות לחרוג מהכללים הרגילים של ההלכה, המקפידים מאוד על ראיות רבות וקשות להשגה, כדי "לתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה". ומכאן, על פי שיטת הר"ן ואחרים, קיומה של מערכת המשפט של הנשיא (המלך) מאפשרת למערכת המשפט של הסנהדרין לדבוק רק בהלכה הצרופה [הרב חיים נבון]. לגישתי, נשיא הסנהדרין הוא שיפסוק במקרה של מחלוקת סמכויות, אולם אם הנשיא לא מסכים עם פסיקתו הוא יכול לבקש ממועצת הזקנים להיות הבוררים במחלוקת. הסנהדרין יוכלו כמובן להביע ביקורת מילולית על מעשי הנשיא אולם לעולם לא להתערב בהחלטותיו, בטח לא לפני שקבלו את אישור נשיא הסנהדרין, וגם אז הצעד היחידי שיוכלו לבצע זה הדחת הנשיא. מתי חובה על המלך (הנשיא) להימלך בסנהדרין? מקרה טיפוסי לפי המקורות הוא לפני יציאה למלחמת רשות.

 

עבודה מקיפה בנושא חידוש הסנהדרין בימינו נעשתה ע"י הרב יוסף כרמל, לסנהדרין בפרט ולמערכת המשפט באופן כללי מעמד קדוש כמי שמייצגים את השכינה [הרב כרמל]. על פי המקורות, כוחו של ראש הסנהדרין מוגבל לנושאים הקשורים להלכות זקן ממרא [1, 2], ובאופן זמני, כהוראת שעה לנושאים הקשורים לחיזוק החיים הדתיים. כוחו של המלך גדול יותר מהשופט בכך שהוא מחייב כל אדם וסמכויותיו הן בכל עניין הקשור לשמירת סדרי השלטון והביטחון. במצב שאין מלך, ראש הסנהדרין הוא שאמור לקבל את סמכויות המלך [הגר"ש ישראלי]. השאלה באיזה נושאים מוסמכים חברי הסנהדרין לעסוק עלתה עוד מימי המשנה הראשונים, באשר חלק מחברי הסנהדרין סברו כי יש לעסוק בתורה בלבד ללא עסקנות ציבורית וחלק אחר הלך בכיוון של עסקנות בצרכי ציבור במקביל ללימוד התורה. הכל בהתאם לצרכים המדיניים באותה עת, במידה ונאלצו למלא חללים בהנהגה- עשו גם הרבה למען הצלת היישוב היהודי באותה תקופה.

 

למרות התפקיד המכריע שיש לסנהדרין בקביעת צביון המדינה, אני לא אכנס כאן לפרטים כיצד יעשו זאת, שהרי הנושא מאוד מורכב וטעון במיוחד בכל הקשור להבדלי הגישה בין הזרמים השונים. אך אין לי כל ספק שסנהדרין אמיתית אכן תצליח לגשר על הפערים ולמצוא את שביל הזהב שתאחד את כל היהודים תחת מסורת והלכה אחת. אחדות פנימית תביא גם כבוד לאל בכל העולם. כשאני כותב דברים אלו אני רואה לנגד עיני את בית המקדש במקומו, זוהר למרחוק וכבודו הולך בעולם, והסנהדרין יושבים בלשכת הגזית, והכהנים מחדשים את העבודה כפי שנצטווינו.

 

15. מוסד הנשיאות

כאמור לעיל, בראש המדינה עומד הנשיא ובידיו יופקדו סמכויות רחבות ביותר. משך כהונת הנשיא היא לכל חייו עד לגיל 70. מעבר לגיל זה תוארך כהונת הנשיא ב 5 שנים נוספות בהתאם למצב תיפקודו. לשיטה זאת יתרונות רבים: ראשית, הנשיא לא יכתיב את דרכו משיקולים פופוליסטיים דווקא וזה נושא חשוב שהרי המדינה הנוכחית נהרסה כתוצאה מהפעלת שיקולים שלא לעניין על מנת למשוך יותר מצביעים, עד שהגיע הדבר לידי אבסורד כשמנהיג הפך דעותיו בהם האמין ועליהם נבחר, כי כך אמרו היחצנים וסוקרי דעת הקהל. שיקולים הנובעים בעיקר מהרצון להיות פופולרי על ההמונים אין להם מקום במערכת המתיימרת לפעול על פי הצדק המוחלט. תופעת הפופוליזם לא נולדה דווקא במשטר הדמוקרטי, עוד בימי המלוכה הראשונים תירץ שאול את רחמיו על אגג העמלקי ברצונו להשביע את רצון ההמונים "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שמואל א, ט"ו כ"ד). בנוסף, יש יתרון למשך כהונה יותר ארוכה בכך שהניסיון אותו יצבור הנשיא יוסף הרבה לכוחה של המדינה.

יצירת שלטון נשיאותי ולא מלוכני יחד עם שאר המגבלות שהוטלו על הנשיא, יביאו לצמצום האפשרות לתקלות, חריגות או סטייה מדרך הצדק והתורה. חשוב שהסנהדרין תהיה תמיד עם אצבע על הדופק לגבי מה הולך בבית הנשיא, ואם יש צורך לדעתם, יעזרו לו וידריכו אותו בנושאים שלדעתם דורשים תיקון. בגיל 70 יעבור הנשיא הערכה מחודשת ע"י הסנהדרין. אמנם לסנהדרין אפשרות טכנית לשקול את המשך הכהונה גם לפני גיל הפרישה בהתאם לציפיות מהמנהיג, אולם אפשרות זאת תעמוד למבחן מעשי רק כשהנשיא יגיע לגיל 70. מעבר לגיל זה יבחנו שוב מדי 5 שנים את התאמתו של הנשיא לתפקידו.

 

כבר במקורות תיארו נביאינו בפירוט את התכונות הנדרשות מן המנהיג, "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה ורוח דעת ויראת ה'... יהיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו" (ישעיהו יא א-ה). בחירת הנשיא תתבצע ע"י הסנהדרין בלבד ולא באמצעות בחירות כלליות. מטבע הדברים, אין לעם היכולת לעשות אבחנה נכונה בין מאחז עיניים ובין צדיק, אלא אם כן יהיו כל העם צדיקים ונביאים. לפי הרמב"ם "אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא" (הלכות מלכים א, ג). הצורך גם בנביא נכונה לבחירת הנשיא הראשון שיוביל את הגאולה ולאחר מכן יבשילו התנאים למסגרת מסודרת ובטוחה יותר שתתבסס על הסנהדרין וזקנים. המנהיג כמובן חייב להיות מקובל על העם (הסנהדרין) ולא יכול ליטול השלטון בכח כנאמר: "אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה, אין ישראל חייבים לשמוע אליו" (הלכות מלכים ג, ח). על המועמדים לנשיאות להציג את עצמם או להיות מוצעים ע"י אחרים כאשר תהליך הבחירה יתבצע באופן פנימי בסנהדרין. כאשר הסנהדרין עומדת מול מועמד שאין בלתו רשאית היא לקצר את הליך הבחירה ולמנותו באופן ישיר. כל יהודי יהיה רשאי להציע את עצמו או אחרים כמועמד לתפקיד הנשיא. וזאת אם יתאים על פי תנאים בסיסים לתפקיד. זה כולל השכלה כללית ותורנית, אינטליגנציה גבוהה, יראת שמיים עמוקה, תפקוד מעולה ומוטיבציה גבוהה לשמירה על החוק והצדק. לכל המידות הנ"ל אין ערכים קבועים או מבחנים סטנדרטיים. הסנהדרין ישמע ויתרשם וייתן משקל לכל מידה לפי הבנתו. בשלב הראשון יחלו במיון ראשוני של העומדים בדרישות הנ"ל ע"י אנשי הסנהדרין ובאי כוחם, בשלב השני יציגו המועמדים את ה"אני מאמין" שלהם לפני הסנהדרין. עם סיום שלב זה, לכל חבר סנהדרין תהיה הזכות לחקור את המועמד בפומבי על דרכו וכוונותיו עוד לפני שיובא לבחירה סופית ע"י חברי הסנהדרין. מספר מועמדים יבחרו לעליה לשלב הבא ומהם יבחר האחד והיחיד לתפקיד הנשיא והוא המועמד שיקבל את התמיכה המרבית ביותר בקרב חברי הסנהדרין. המינוי יושלם ויקבל תוקף לאחר אישור מחדש של חברי הסנהדרין בבחירה ברוב מוחלט של 41. את טכס המינוי ינהל נשיא הסנהדרין במתכונת דתית תוך הקפדה על הכבוד וההדר. גם לאחר הבחירה, אין הנשיא מתנתק ממחויבותו לסנהדרין, על הנשיא לעבוד בשיתוף פעולה עם הסנהדרין ע"י מתן דיווחים סדירים לסנהדרין והתייעצויות עם נשיא הסנהדרין במידת הצורך. הנשיא בשבתו על כסא ממלכתו יפעל על פי דרך התורה וכדי שדבר זה לא ישכח אפילו לרגע צווה: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים והלווים" (דברים י"ז י"ח). חשוב שלא ישכח מהיכן בא ולהיכן הולך. חשוב כי ידע כי כל תפקידיו שואבים את סמכותם מן התורה ודרכה של התורה היא דרכו. אולם גם הסנהדרין ימשיכו לבדוק ולעקוב אחר תפקוד הנשיא ולבחון את צעדיו הלכה למעשה. עליהם לוודא כי הנשיא לא מפקיר את האינטרסים הלאומיים של העם היהודי. כדי לתת תוקף למעמד הסנהדרין, על הנשיא לדווח על מדיניותו לחברי הסנהדרין במועדים קבועים או על פי בקשת הסנהדרין הנעשית באמצעות נשיא הסנהדרין. הסנהדרין יוכל להעיר לנשיא הערות ודרישות לתיקון אולם למרות כל זאת, אין הנשיא מחויב באישור פורמלי של צעדיו ומדיניותו. הדרך היחידה של הסנהדרין להשליט את רצונה על הנשיא היא באמצעות הליך בחירת נשיא חדש, מעשה שאם יבוצע- קרוב לוודאי שיעשה לאחר מחשבה מעמיקה ואחראית. לצורך אישור מהלך כזה- ידרשו לפחות 46 חברי סנהדרין לאישורו. הרמב"ם מונה את זכויות המלך (הל' מלכים ג' ח-י): א. רשות להרוג בסייף מורד במלכות. ב. רשות להרוג כל מי שמזלזל במלכות (מוסד הנשיאות) ו ג: סמכות להרוג רוצחים המנצלים פרצת בחוק כדי להתחמק מעונש. מכאן ישנה גישה כי סמכות המלך אינה קבועה ועומדת על דיני תורה, וכל עיקרה שהיא עומדת על פי הסמכות שנתנה לה מאת העם.

 

אף על פי שסמכויותיו של הנשיא יהיו רחבות ביותר, משפט המלוכה לא יהיה תקף במלואו כלפיו. את הנשיאות לא יוכל להוריש לבניו ויהיה עליו לתת את הדין על מחדלי פקידיו. על הנשיא לבחור את הטובים והמתאימים לתפקידים ציבוריים ותהיה לו חרות מוחלטת בחלוקת סמכויות הביצוע בין אנשיו. ניתן להניח כי לכל נשיא תהיה גישה שונה בנוגע להאצלת סמכויות וסגנון ניהול אולם בכל המקרים של כשלון- הנשיא הוא אשר יתבקש לתת את הדין. אם הנשיא לא ישתלט היטב על צוותו וממלכתו- אזי על הסנהדרין להזהירו ולהעבירו מתפקידו. הצלחת המינויים של צוות עוזריו תקבע למעשה את הצלחת הנשיא. קריטריונים לבחירת צוות העוזרים ומשרתי הציבור צריכם להיות על פי אמות מידה של יושר חכמה וכמובן שמירת מצוות, אולם עליהם גם להיבדק ולעמוד במבחנים שונים, אובייקטיבים וסובייקטיבים, בשיטות כגון מבחן פסיכוטכני, ניתוח כתב יד, ניתוח תווי הפנים של המועמד (יש דבר כזה!) ועוד. על הנשיא לוודא שכל משרתי הציבור יתנהגו בדרך ארץ כלפי הציבור, זה יתבצע תוך שימוש במנגנוני בקרה פנימיים וחיצוניים ולאו דווקא וועדות החקירה. מובן שהנשיא יוכל לעמוד בכבוד במשימותיו רק כאשר צוות העוזרים והפקידים שימנה יהיה טוב. בחירה כושלת של עוזרים, לא תאפשר קיום מנהל תקין.

 

16. חוק ומשפט בישראל

אני מאמין בגישה שהאדם הנו טוב מיסודו כי כך האדם נברא ע"י הקב"ה. כל כוונת האדם היא רק לעשות מעשים טובים. אבל האדם לא תמיד מספיק אינטליגנטי כדי להבדיל בין טוב לרע, וגם להבין שמעשה טוב לאחרים זה טוב לעצמו, ומעשה רע לאחרים זה קודם כל רע לעצמו. כך שלפעמים הוא פוגע באחרים, עובר על חוקי התורה והמדינה, פוגע ברכוש או פוגע במדינה עצמה. בחברה מסודרת יש בתי משפט כדי לדון את האדם החוטא, והוא כמובן צריך להיענש כדי שבפעם הבאה יזהר במעשיו. בחברה לא מסודרת כל אדם עושה דין לעצמו ונכנסים למעגל של נקמות דם מצד אחד, או קורבנות וחוסר ישע שאין מי שיבקש או יענה על שוועתם, מצד שני. הקב"ה נתן את המשפט בידינו, בני האדם, כדי להשתמש בכוחנו זה כדי ליצור חברה מסודרת וצודקת. אולם אם נתחמק ממחויבות זאת, המשפט חוזר את הקב"ה, אלא שאז הקב"ה נאלץ לשפוט את החברה כמכלול. ואגב כך בעונש נושאים כולם, הטובים והרעים ללא אבחנה. האחריות של החברה כולה על פשעי היחיד כאשר אין תגובה הולמת, וענישת כלל הציבור הנושא באחריות, זה משמעות הצדק האלקי. כאן אנו מנסים לתת מענה לשאלה מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. או למה הטובים ביותר הם שמשלמים את המחיר הכי יקר. התשובה היא פשוטה להחריד ועם זה גם צודקת ומובנת:  כי רק אז הציבור כולו מרגיש בצורה הכי כואבת את העונש יחד עם המסר האלוקי. האידיאל היהודי הוא שלא יהיה צורך במשפטים בכלל. צריך שכולם ידעו את החוק וכולם יקפידו על התורה ודרך ארץ. אולי יהיו כמה יוצאי דופן שיחטאו ואז מערכת בתי הדין יחרצו את דינם בכדי להתריע, ולהרתיע. להצביע על העוול ולהוקיע את החטא. אבל כמובן, הכי חשוב זה חינוך טוב, שיפעל על המודעות האנושית והחברתית לטובה וישאיר את בתי הדין ריקים מאין משפט. הציבור עצמו גם הוא יצטרך להפעיל לחץ חברתי פנימי כנגד תופעת העבריינות. גם המנהיגים והשופטים הם חלק מהציבור והם צריכים לשמש דוגמה ומופת לעם הרואה אותם והולך בדרכם. וכבר אמרו חז"ל (שבת קלט): "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל. שכל פורענות שבאה לעולם, לא באה אלא בשביל דייני ישראל".

 

הקמת בתי דין של המדינה (בנוסף לבתי הדין של ממונות או סנהדרין קטנה) הנה צורך חשוב, במיוחד בתקופות בה אנשים אינם מקפידים על שמירת החוק בכלל ועל שמירת התורה בפרט. אחרי שהמצב יתייצב מבחינת חינוך ומודעות לשמירת החוק, גם הפשיעה תקטן משמעותית, ובמקביל נוכל גם אנו לצמצם את היקפו של מערכת המשפט. בכל מקרה הדין בבתי המשפט יהיה הדין היהודי הידוע בהקפדתו על דיני ראיות עד כי קשה מאוד להרשיע בעזרתם ללא עדויות ישירות.

 

ראינו ביחזקאל כי הקב"ה שופט את צאן מרעיתו במשפט הצדק "ושפטתי בין שה בריה לשה רזה" (יחזקאל ל"ד כ) וממשיך בהעברת האחריות לבני האדם: "והקימותי עליהם רועה אחד...עבדי דויד" (יחזקאל ל"ד כ). על החברה להיות מונהגת ע"י מנהיג בשר ודם אשר מתכונותיו לשפוט את אנשיו בצדק ללא משוא פנים. על המערכת החברתית מוטלת האחריות למנות מנהיג על מנת ליצור מערכת מסודרת המסוגלת להביא במשפט את תושביה. אם לא תעשה כן, יפקיע הקב"ה את שלטונה ויחזיר את המשפט והמלכות אליו שלא באמצעות תיווך המנהיג עם כל ההשלכות הכואבות שיש למהלך כזה. כנאמר: "הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם" (יחזקאל לד י). המשמעות של בגידת הרועה-המנהיג בתפקידו היא חמורה ביותר. היא גורמת לאיבוד הדרך, להתדרדרות מוסרית ולשחיתות, ועל כל אלו מי שנותן את הדין זה הציבור ולא המנהיג. העונש הוא גם על החפים מפשע לכאורה שהם חלק מן הציבור. זה מה שנאמר: "פקד עוון אבות על בנים..." (שמות לד ז, במדבר יד יח, דברים ה ח) וכן "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", כשאין דין ואין דיין - דור האבות חוטא ומחטיא את דור הבנים אשר משלמים עבור הכל. אולם בזמן הגאולה משפט זה כבר לא יאמר עוד, כי איש בחטאו יומת (דברים כד טז, מלכים ב' יד ו, ירמיהו לא כח, יחזקאל יח ב-ד) שהנו המצב האידיאלי. 

 

העם היהודי נדרש לציית לחוקי המקום, ומעניין שבין הגויים אכן היהודי הוא ממושמע וצייתן. התורה מדריכה אותנו בפרשת משפטים לציית לחוק: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועלפי המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז י-יא). כך גם על כל אחד ואחד להיות צייתן כלפי הציבור ונציגיו, אולם במקביל ברור לכולם כי יש להתעלם מכל הוראה הנוגדת את דרך התורה. נכון, הציות לחוק אינו ערך מוחלט, עיוור למציאות, אבל הציות לחוק הוא ערך יסודי בחברת בני האדם אותו צריך לאמץ בכל שיטת משטר, דמוקרטי או לא דמוקרטי וקל וחומר שגם בזמן הגאולה. ושוב בכפוף לחוקי התורה. נאמנות לחוק צריכה להיות מיושמת ע"י כולם כולל הנשיא ושריו. אולם שמירת החוק אינה פוטרת מנטילת אחריות בשיקול דעת, במיוחד אם יגרם נזק לציבור כתוצאה מאטימות מחשבתית. ליישום הצדק האבסולוטי נדרשת ממערכת המשפט אומץ לב בהפעלת שיקול דעת עצמאי בהחלטות לא שגרתיות.

 

כאן טמון ההבדל הגדול בין חוק המדינה (מדינת ישראל) ובין חוק התורה- החוק העברי. על פי החוק העברי אדם שיש ספק לגבי אשמתו הוא זכאי. קיומו של ספק כזה יקבע על פי ההסטוריה של אותו אדם, על פי גיליון הזכויות או להבדיל גיליון ההרשעות שקדם למקרה. יתכן בהחלט שמי שעבר לכאורה עבירה אחת אבל הוא ידוע בצדקתו וזכויותיו רבות, ייהנה מהספק ולא יורשע. אם העבירות חוזרות על עצמן זה כבר סיפור אחר. לצערי, בניגוד לכך החוק הישראלי לא מתחשב בזכויות העבר של נאשם. מצד שני, במשפט הישראלי ישנם חייבים בשוחד או כל עבירה אחרת שמצליחים לחמוק בעזרת קשרים וכסף מנשיאה בדין. ואם העבריין הוא בכלל גם חבר בארגון פשיעה, רבים הסיכויים שמערכת אכיפת החוק כיום לא תתאמץ כלפיו מהפחד להסתבך. מוכרים גם מקרים הפוכים בהם מערכת התביעה שמה עין על פוליטיקאי סורר למשל, ואז לשיטתם זה עניין פשוט להדביק לו איזו עבירה על מנת לבזותו או לעכבו. שיטת האיפה והאיפה באכיפת החוק שיש בה הזוכים לחסינות משיקולים שלא לעניין כמו חשש נציגי הרשויות מנחת זרועם של העבריינים או בגלל קרבה פוליטית וקשרים אחרים אינה מוסרית ולא תהיה מקובלת כלל לאחר ביצוע הרפורמות במערכת המשפט של המדינה היהודית- פרק ב'.

 

הגמישות בדיני עונשין היא עובדה קיימת. במקרים רבים למשל כשיש עדיפות להבאת שלום בבית ומחוץ לבית כפי שמצאנו בפרשת נשא (סוטה) "אפילו שמו של הקב"ה נמחק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו". הצדק צריך להיות חלק מן התכונה הפנימית של כל אחד ואחד בעם אולם אנו יודעים שאין זה תנאי מספיק לשם השגת הצדק האידיאלי. יש צורך קודם כל בחינוך ונוהלי משפט תקינים, לפי סדר זה. אני גם תומך נלהב בחיזוק מעורבותו של האזרח במעשי הממסד ובמעקב אחר תקינות המערכת. לשם כך המערכת המשפטית צריכה לאפשר היזון חוזר אמיתי. מתן אפשרות לציבור לבטא את מצוקותיו יביא את המערכת להתייחס באופן יותר הוגן אל האזרח. צעדים בכיוון זה יגבירו את האמון של הציבור בממסד ויתרמו להצלחת המערכת. לכאורה נראה כי נציגי הממסד מעוניינים לדכא את האזרח הקטן, כולל בתחום הצדק והמשפט. לפעמים תופעות כמו חוסר אמפטיה ופרגון בין האנשים גורמת להרס פנימי של החברה כאשר לאחד לא אכפת מהשני. זה בא לידי ביטוי בניתוק גמור בקשר בין חלקי אוכלוסייה שונים, אדישות לצערו של האחר, בשביתות אכזריות וחסרות התחשבות מצד אחד, ובהזנחה משוועת של עובדים ופנסיונרים מצד שני (ובניגוד למצופה- אין קשר בין המקרים). למערכת המשפט צריך להיות מה לומר בנושא ועליה לומר את דברה בבירור, למערכת המשפט יש אחריות לפשר ולמצוא את המכנה המשותף בין הצבורים השונים, להשכין שלום. לצערי לא זה מה שמערכת המשפט משדרת כיום, אוירה של ניכור שרק מחריפה את הבעיות מהן סובלת החברה בישראל. זה רק חלק מהזנחת הצדק והמשפט במדינת ישראל, ובגלל זה החברה כולה משלמת מחיר יקר.

 

 

17.  בניית אמון במערכת המשפט

אני יוצא מנקודת הנחה כי מתפקידה העיקרי של המדינה הוא להגן על האינטרסים של אזרחיה ולספק להם את איכות החיים הטובה ביותר האפשרית. אבל גם האזרח חייב למלא את חלקו למען החברה בנאמנות ובמסירות. האינטרסים הנ"ל באים לידי ביטוי בקיומה של המערכת המשפטית השומרת על האיזון בהתחייבויות ההדדיות של כל צד. הביטחון כי באמת קיימת מערכת העומדת הכן לרשות לתבוע את צדקתו, או לחילופין מערכת הנוטלת את הובלת המלחמה בפשיעה ללא משוא פנים, היא מאוד חשובה לשמירת הביטחון הלאומי. האזרח בונה על זה. לכן דבר ראשון אם רוצים להשיג אמון במערכת- יש להתחיל עם רפורמה במערכת המשפט. לשם כך ברור שלא מספיק להוציא פסקי דין צודקים, צריך להוציא אותם בזמן ללא עינוי דין. שהרי כלל ידוע הוא כי אין הצדק במקום בו המשפט נגרר יותר מדי זמן. עיכובים בדין מראים על זלזול בציבור ועל קלקול המערכת. בניגוד למה שניתן לחשוב, אני לא מאשים את מערכת המשפט הנוכחית באחריות בלעדית לאיטיות כי המדובר על שילוב של גורמים רבים בהם מחסור בתקציב ובתקנים, חוק לא מעודכן, ורק בסוף בעיה עם מוסר העבודה ואיכות השופטים, וזאת בלי להתייחס לשיטת החוק עצמו.

כל זה דורש תיקון מן היסוד: שבירת המערכת הישנה ובניית מערכת חדשה ושונה לגמרי במקומה. נקודת המוצא כאן היא שהממשל הנוכחי יחדל מלהתקיים בעקבות האירועים שיבואו בגאולה ולכן לא באמת צריך להלחם נגד שיטת המשפט הישנה, אם כי צריך להכין אלטרנטיבה הולמת. מערכת המשפט צריכה להיות בנויה כך שתוכל לענות על כל הדרישות בזמן אמת מול סכנת הפגיעה באדם או בחברה. עד כדי כך זה חשוב שמוטב לרעוב ולהוריד רמת חיים ובלבד שלא יפגעו הסטנדרטים הגבוהים של הצדק והמשפט. מערכת המשפט הנה חשובה לא פחות מהחינוך והביטחון שהרי היא הגורם המחנך מספר אחת ואם תיכשל זה יגרור אחריו גם את מערכת החינוך והביטחון. ההגיון אומר כי שלמות כל מערכת חברתית מותנית באמון שהיא מצליחה לקבל מהאזרח. הצלחת מערכת המשפט לעמוד במשימות בהצלחה- תקבע את צביונה של המדינה ואת עתידה. תקוותי היא שבדרך למדינת הגאולה, לא נכשל במחלוקות בנושא צביונה שלמערכת המשפט והדרך המוצעת כאן תתקבל באופן עקרוני אחרת יהיה מאוחר מדי לתקן והמחיר יהיה יקר לכולנו. לכן חשוב כי ההנהגה עצמה תוכיח את נאמנותה לחוק והצדק עד שהדבר יהפוך לנורמה כדי שהציבור ידע כי הצדק והמשפט נמצאים מעל הכל. במישור המעשי, וזה טוב לכל צורת שלטון, יש להשקיע כל הדרוש לשם הקמת מערכת משפטית נאורה וברמה גבוהה.

 

מערכת המשפט תהיה תחת אחריותו של המפקח על בתי המשפט (להלן המפקח). המפקח לא רק ימנה שופטים אלא יהיה אחראי להקמת צוותי חקירה שיהיו חלק ממערכת המשפט, וכן יהיה אחראי להקצאת המשימות. המפקח אמנם לא יהיה שופט אולם בתפקידו יהיה לבדוק אם מלאכת השיפוט נעשית על פי אמות מידה של צדק וללא משוא פנים. שופט לא יהיה חסין בפני ביקורת, כל פסקי הדין יפורסמו וזאת בצירוף פרוטוקול מלא של הדיון בפורמט וידאו (ואם אפשר גם תמליל ממוחשב), כך שיתאפשר לעוד עיניים בוחנות להתרשם בדיעבד מהמשפט. כך תתאפשר ביקורת ציבורית, אזרחית, על מערכת המשפט בנוסף לביקורת המפקח. החשיפה לאמצעי התקשורת תעודד יותר אזרחים להפנות כל עניין ציבורי או פרטי, שנראה להם כפגיעה בצדק ולא טופל ע"י האחראים, אל בתי המשפט המתאימים ולהרחיב בכך את זכות העמידה של הציבור. כאמור: פתיחות לביקורת ציבורית היא אחד התנאים לשלטון נאור וצודק.

חשוב לציין כי בתי המשפט או וועדות החקירה השיפוטיות אינם סנהדרין קטנה אלא מערכת אזרחית הפועלת על בסיס חוקי ההלכה והמדינה. במקביל יפעלו מוסדות הסנהדרין (הקטנה והגדולה) כאשר סנהדרין גדולה  תשב בהיכל הגזית שבהר הבית.

 

 18. מבנה בתי הדין

ראשית, מהסיבה שבתי הדין יפעלו עלפי ההלכה, השופטים והדיינים יהיו גברים: לגבי אשה שופטת אומרת המשנה "שכל הכשר לדון כשר להעיד" (מסכת נידה), אך מי שאינו יכול להעיד אינו כשר לדון, ואנחנו יודעים שאשה אינה יוכל להעיד, ועל כן אינה יכול לדון. אגב, בקשר לעניין קבלת עדות האישה, יש לדייק שבמקרים הומניטריים רגישים, חכמי ההלכה כן נוטים לקבל את עדותן. מובן כי בעת הגאולה, החוק יהיה יהודי. החוק היהודי הוא הרבה יותר מתון, סבלני ואף נותן יותר פתח לשיקול דעת, דבר המדגיש את התובנה הייחודית לנו שלא חומרת העונש היא שתרפא עבריינות, אלא בעיקר האווירה בבית והסביבה - הם שישפיעו יותר מכל. על זה כבר נאמר במסכת סנהדרין: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל... וכשאינו עושה כן, גורם לשכינה שתסתלק". מפרש רבי צדוק הכהן מלובלין: "משפטי התורה הם אמת, אבל יש אמת לאמיתו כמו שאמרו בסנהדרין, להוציא דין מרומה, שנראה משפטו אמת כפי התורה על פי הטענות, אבל אינו לאמיתו". כלומר שדנים את הדין מתוך המקורות בלבד במנותק מהמציאות, לא זוכים לכוון לאמת לאמיתה.

החוק היהודי מכסה נושאים רבים וכמעט אין צורך להרחיבו אולם למרבה האבסורד, דווקא כיום, עם קימומה של המדינה הישראלית, החוק היהודי תקף בתאוריה במקרים של לקונה בחוק, אולם למעשה אינו מקבל הזדמנות ונזנח מחוסר דעת והתבטלותו לעומת החוק הכללי. ואילו במדינה היהודית החוק הכללי יהיה החוק המשני ויהווה אוסף תקנות והוראות שיפרסם הממשל ואין הוא סותר את החוק היהודי. במקרים שאין קביעה חד משמעית בחוק (היהודי או הכללי), יפעל בית המשפט על פי הבנתו. חוקים תקנות והוראות יהיו באחריות הנשיא וממשלתו (להבדיל מחוקי ההלכה בסמכות הסנהדרין). הנשיא יחוקק חוקים ותקנות בתחומים הביצועיים הקשורים לפעילות ממשלתו ואם יש חשש לקונפליקט עם החוק היהודי, רצוי שהנשיא יתייעץ עם נשיא הסנהדרין, שיוכל גם להתערב מיזמתו. במקרים בהם נשיא הסנהדרין פוסל הוראת חוק של הנשיא כסותרת את רוח ההלכה, יוכל הנשיא לבקש מחברי המועצה להכריע בסמכות מי מהשניים נופלת האחריות. בתי הדין התורניים (סנהדרין קטנה) שיוקמו יתמחו בתחומים כגון: בי"ד לענייני ממונות משפחה וילדים, שבת וכל מה שקשור לדת פרופר. לחילופין מתדיינים יוכלו לבקש בוררים המתאימים מקצועית לעניין המחלוקת (לפי שיטת זבל"א - זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, בדין תורה), לפי בחירת המתדיינים (להבנתי, במקרה של הסכמה מכל הצדדים – אפשר לבחור גם אישה לתפקיד הבורר). כל הנושאים הפליליים ידונו בבתי משפט של ועדות החקירה (השלום). כאשר מחלוקות אזרחיות ידונו בבית דין ממונות של הסנהדרין קטנה. בכל המקרים חשוב שהשופטים יראו יכולת הבנה רב תחומית והשכלה שתאפשר להם לחקור את העדים בצורה מקצועית, להזמין ולהבין חוות דעת מומחים ולהיות בעלי תעוזה לפסוק על פי הרגשתם לאחר שבדקו וחקרו היטב את כל הצדדים, כי בזאת נבדלת מערכת המשפט היהודית שבה השופטים חוקרים באופן פעיל לעומת השיטה המקובלת בה השופט מאפשר לבאי כח המתדיינים להוביל את המשפט בצורה מניפולטיבית למחוזות חפצם. על השופט להוכיח אומץ ציבורי ככתוב: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון. לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא" (דברים א טז-יז).

 בראש מערכת בתי המשפט יעמוד המפקח על בתי המשפט שיהיה בדרג שר. מתחתיו יהיו מפקחים אזוריים שיהיו מופקדים על בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום/ צוותי החקירה. המפקחים יהיו מקצוענים בתחום אחריותם, ובדומה לצוותי החקירה, אלו המופקדים על בתי המשפט הייעודיים, יהיו מומחים ברמה גבוהה בנושאים אלו. מבחינת הבכירות, מעמדם של המפקחים יהיו גבוה מהשופטים, אולם הם לא יוכלו לשפוט או להתערב בשיקול הדעת של השופטים. סמכותם תהיה מנהלית (מינויים) וטכנית במטרה לבדוק את ההתנהלות השיפוטית ובחינת פסקי הדין. מתפקידם גם לשמור על האינטרסים של המתדיינים, ובמקרה וקיימת ביקורת על פסק דין מסוים, יעבירו את הערותיהם למפקח הראשי של בתי המשפט יחד עם המלצות כמו דיון חוזר בערכאה שיפוטית גבוהה יותר. המפקחים יהיו אחראים גם על חלוקת סידור העבודה של הצוותים המשפטיים על פי הצרכים. והיה ונמצא שופט שאינו עומד בקריטריונים לשיפוט, יוכלו המפקחים להזהירו ולאחר מכן גם להפסיק את כהונתו באישור המפקח הראשי על בתי המשפט. ערעור על החלטתם תהיה רק בפני בית המשפט העליון/ נשיא המדינה. לא תהיה שום ערכאה שיפוטית מעל המפקחים אלא רק המפקח הראשי ונשיא המדינה וזאת כדי לאפשר להם למלא את תפקידם ללא מורא. על המפקח מוטלת אחריות אישית לבדוק את מהלכן התקין של הדיונים המשפטיים. אם המפקח מוצא שאלות עקרוניות שיש להם עניין הלכתי והן תקדים, הן יטופלו ע"י נשיא הסנהדרין, שיחליט האם להביאן לסנהדרין כדי לקבוע הלכה. בסמכות הסנהדרין לבקש בדיקה של פסק דין של בתי המשפט אם מצאו שם סתירה משמעותית מכללי ההלכה, בכפוף להחלטת נשיא הסנהדרין.

 

בכל עיר ואזור יוקמו בתי דין וצוותי חקירה בהתאם למספר התושבים או על פי הצורך המתבקש לפי החלטת המפקח. צוות חקירה טיפוסי יורכב מחמישה חברים כאשר לפחות ארבעה מהם יהיו מעורבים בחקירה, ושלושה בשיפוט. צוותי החקירה יהיו מופקדים על כל שלבי החקירה, ההבאה לדין והשיפוט. מעל בתי הדין המקומיים וצוותי החקירה יעמדו בתי דין מחוזיים שם ישפטו עבירות חמורות מאוד וכן יקבל ערעורים על פסקי דין של בתי הדין הנמוכים. בתי הדין המחוזיים לא ישמשו כצוותי חקירה וישבו בצוות של שלושה שופטים. ערעור על פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים יהיה בבית המשפט העליון שבסמכותו לדון גם במשפטים בעלי חשיבות לאומית או ייצוגית כערכאה יחידה. בבית המשפט העליון ישבו שופטים שימונו באופן ישיר ע"י נשיא המדינה, ופרוצדורלית הוא יעמוד בראשה. בסמכות נשיא המדינה להעביר דיונים חשובים לידי הסנהדרין. 

 

19. צוותי החקירה והמשטרה

אני מאמין כי הצדק צריך קודם להיראות וזאת כדי לחזק את אמון הציבור במערכת הצדק. צעד ראשון זה לעשות כל הניתן להאיץ את ההליכים השיפוטיים שיעמדו בלוחות זמנים סבירים. ההבנה שלי שהדרך הנכונה היא ראשית לא לחסוך בהקמת בתי דין ראויים שיאפשרו קיום משפט ללא דחיות. ובנוסף, וזה העיקר, להקים את בית המשפט החוקר (צוותי החקירה) שיתמקד בעבירות פליליות למשל בנושאי כלכלה, הפרות אמון ושחיתויות. כמו כן עבירות אלימות שטופלו ע"י המשטרה, יובאו למשפט בפני שלושה שופטים מצוותי החקירה כאשר השוטרים יספקו את חומר החקירה לבית הדין. דיון משפטי שנמשך תקופה ארוכה, אפקט העונש מתמסמס. עקיפת חסמים ביורוקרטיים אינה בהכרח באה על חשבון הצדק. להיפך, הצדק רק יוצא נשכר אם החקירה והמשפט נעשים בקצב של 24/6. חשוב שגזר הדין יראה ויעשה קרוב ככל האפשר לזמן ביצוע העבירה. יש לציין כי שיטה זאת מזכירה במשהו את השיטה הצרפתית שם יש Investigating judge אבל כאן היא מעניקה הרבה יותר סמכויות לצוותי החקירה. בית המשפט החוקר יהיה בנוי ממומחים שיוכשרו לתפקיד שיפוטי ולניהול חקירות מורכבות. מערכת ההכשרה של השופטים חוקרים תכלול לימודים ברמה אקדמאית, הכשרה מעשית בתחום החקירות, וכמובן התמחות בחוקים ובמשפט העברי. בתי הדין של סנהדרין קטנה כמובן שיורכבו מדיינים מוסמכים שבסמכותם לדון בדיני ממונות, משפחה ועוד. כמובן אני מצפה שכל השופטים בוועדות החקירה ובית המשפט המחוזי יהיו שומרי תורה ומצוות.

 

ושוב נדגיש: המשטרה (ולא צוותי החקירה) תטפל בעבירות שמהותן אלימות או הפרת חוק במנעד נמוך. והיא המופקדת הבלעדית על מניעת פשיעה ושמירת שלום הציבור והיא תשמש כזרוע המבצעת של השלטון ובית המשפט. ואילו צוותי החקירה יתמקדו בעבירות שחיתות: שחיתות בשירות הציבורי והפרטי, מרמה, עושק, הפרת אמונים, מעילה בכספים, שוחד, עבירות מס, הטיית משפט, הסתה, פרסומי כזב, בזבוז כספי ציבור, אפליה, ניצול סמכות שלא כדין ועוד. אם צריך, תסייע המשטרה לצוותי החקירה במתן גיבוי מתאים. כמו כן רשאי המפקח על צוותי החקירה להעביר חקירה מהמשטרה לצוותי החקירה לשם השלמתם. במקרים חמורים במיוחד, ניתן להעביר את המשפט ישר לבית משפט מחוזי. חקירות רגישות הקשורות לראשי הממשל ובית הנשיא יופקדו בידי נשיא הסנהדרין שימנה חוקרים משל עצמו.

תפקיד המפקח על צוותי החקירה כולל ריכוז נושאי החקירה וחלוקה לצוותים המתאימים בהתאם למידע המגיע מהמשטרה או מהציבור. כל צוות חקירה יעסוק רק מספר תיקים קטן בזמן נתון כדי שיוכלו לסיים את החקירה והמשפט ללא דיחוי. התהליך יושתת על חקירה גלויה או סמויה, דיון משפטי, סיכום ולבסוף פסק דין וגזר דין על ידי שלושה שופטים לפחות מצוות החקירה. הישיבות יוקלטו בווידאו ויתומללו, כך שאם תעלה שאלה על כשרות הליכי המשפט ניתן יהיה לבדוק זאת. העונש המכסימלי אותו יוכלו לגזור צוותי החקירה הוא קנס ומאסר במתקן שיקום.

 

שיטת המשפט המהיר תחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט. כולם יראו כי על כל עבירה יש עונש מיידי, ולא יעזור לו גם אם העבריין יהיה משופע בממון ובקשרים חברתיים. הרפורמה לא תהיה שלמה לפני שיתבצע גם שינוי רדיקלי במערכת הענישה/שיקום כפי שיפורט בהמשך. שתיקה של עדים ונחקרים תיזקף לחובת העד/נחקר השותק. על אנשי ציבור יהיה להקפיד על טוהר המידות. די אם יוכח כי פעלו שלא כהלכה וללא הסבר מניח את הדעת, גם אם לא לקחו כסף לכיס, הם ייחשבו כאילו מעלו באמון שנתנו בהם ויורשעו לפחות בהפרת אמונים. בכל מקרה, אנשי ציבור שישתקו או לא יאמרו אמת לא יוכלו להמשיך בתפקידם. בעבירות חמורות, גם בני משפחה קרובים יצטרכו לתת עדות. וכשישנה הצדקה - יותר להשתמש בסנקציות ומאסר כדי להוציא מידע. למדנו הרמב"ם: "שנצטווינו למסור עדות לפני הדיינים על כל מה שאנו יודעים... והעובר על מצווה זו והוא כובש עדותו – חטאו גדול" (ספר המצוות, עשה קעה). צריך שיהיה ברור לכולם- במלחמה מול הפשיעה יש להוריד את הכפפות ולהלחם בה בכל האמצעים, הפוגעים במאמץ יישאו בכל התוצאות. מהם האמצעים שהחוקרים יוכלו להפעיל - זאת נשאיר למערכת המשפט ולמפקחים. על בתי הדין תהיה בקרה של המפקח על בתי המשפט שיבדוק באופן שגרתי את מהלכם של הדיונים כדי לצמצם את החשש שחוקרים יחרגו מנורמת החקירה ושופטים לא יעשו מלאכתם נאמנה. ייצוג הנאשמים בדין יידון בהמשך.

 

אנשי החוק יקבלו מספיק סמכויות כדי שיוכלו למלא את משימתם כיאות, אולם במידה ולא ישמרו על הכללים, יופעלו מנגנוני הבקרה. הבקרה תחל עוד משלב המינוי של אנשי המשפט על פי אמות מידה. ואילו הם התכונות הנדרשות? וכבר הוזהרנו במקורות "כי השוחד יעוור פקחים" (שמות כ"ג ח') וכן "כי השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז י"ט), 'חכמה' היא ידיעה מקיפה של חוקי התורה ו'פקחים' היא חריפות שכלית והרמב"ם מדגיש כי על הדיין להיות צנוע ואוהב את הבריות (הלכות סנהדרין פ"ב הלכה ז'). והגר"א מפרש זאת כי הדיין צריך להיות מופלג בתורה ובקי בענייני העולם (אדרת אליהו). במקביל, המועמדים לתפקיד שופט חוקר יעברו הכשרה מעמיקה בתחום המשפט העברי, המשפט הכללי (ברמה אקדמית כמקובל כיום), חקירות ותחום כללי נוסף. הגיל לא יהיה מגבלה. בהקשר זה, ראוי לציין כי ההלכה מאפשרת למנות לתפקיד דיין גם צעיר אשר גמר את לימודי הסמכתו, "כי בזמן הזה מצויים ספרים והלכות פסוקות במרבית הנושאים ולא נדרשת מהדיין מידת גאונות כדי להורות פסקי הלכה".

 

כפי שנאמר כבר, בראש כל צוות חקירה יהיה ראש צוות שישמש גם אב בית הדין (נשיא בית המשפט). הוא ינהל את החקירה וגם את המשפט. בסמכותו ליזום חקירה לאחר אישור מראש או בדיעבד מהמפקח, וכן לבצע מעצר של 48 שעות לצורך החקירה. הצוותים יעבדו על פי סידור עבודה שיקבע ע"י המפקחים בהתחשבות בעומס החקירות. במידת הצורך ימנה המפקח צוותים נוספים לזירוז חקירות. אין להגביל את פעילותו של צוות חקירה לאזור גיאוגרפי מסוים, הכל יהיה בהתאם לטובת העניין.

בנוסף להקלטת כל הדיונים, ובנוסף לביקורת ע"י המפקח האזורי, ישמש המפקח הארצי (לצוותי החקירה) גם כשלב נוסף במנגנון הבקרה. מתפקידו יהיה לוודא כי המפקחים המקומיים עושים מלאכתם נאמנה וללא משוא פנים. בכל מקרה, יוכל הנאשם לערער לבית המשפט המחוזי ו/או העליון. אם כי על המערער לקחת בחשבון כי אם הערעור ידחה, הוא עלול לשאת גם בהוצאות המשפט או לקבל החמרה בעונש. עבירות חמורות מאוד שלהלכה ניתן להטיל עליהן עונש מוות ישפטו מלכתחילה בבית המשפט המחוזי. ערעורים או עבירות מיוחדות (לפי קביעת הנשיא) יידונו בבית המשפט העליון בראשות הנשיא.

 

20. היתרונות בשיטת המשפט המוצעת

מערכות המשפט בעולם המודרני הן בהחלט מתקדמות ושוויוניות יותר בהשוואה לעבר. אולם מרוב שהמערכת שואפת לקדש את החוק, יוצא כי הזכות לצדק הבסיסי נפגע, המערכת מסתרבלת מרוב ביורוקרטיה, ואינה יכולה לעמוד בעומסים שהיא בעצמה יוצרת. ברור כי במצב זה העבריינים זוכים מן ההפקר עד כי דינם מסתיים בעסקאות מפוקפקות או בלא כלום. רק חבל שאת המחיר משלמים הקרבנות והאנשים שומרי החוק.

בניגוד לשיטה המשפטית הנהוגה בימינו המקדשת זכויות הנאשם לחמוק מאחריות באם ידו משגת לשכור פרקליטים שתחום מומחיותם הוא להפוך את המשפט להצגה, למשפט היהודי גם משמעות דתית מעבר לתפקידה לעשות צדק. במשפט היהודי ("העברי")  הצדק הוא חלק מרכזי בעבודת השם. מכאן המשקל הדיני נוטה בהחמרת התנאים להרשעה (בהשוואה למשפט האזרחי), יחד עם הקפדה על חובת הדיינים לעמוד בעקרונות הצדק והקדושה של עם ישראל. אדם לא יורשע על פי הודאתו בלבד וחייבים לפחות 2 עדים כדי להביא להרשעה. זה דווקא פועל לטובת הנאשמים שלא יורשעו כשיש ספק או כשהודאתם הוצא במרמה או בכח. וזאת בניגוד למצב המשפטי הנהוג היום בו אם המערכת מעוניינת בהרשעה, אפשר להוציא בכח הודאת שווא ולהמציא עוד איזה דבר מה שולי לסיוע.

 

ועדות החקירה השיפוטיות ובתי המשפט ינהגו לפי הדין העברי, וגם לפי הדין הארצי, ואם יש מצב בו אין התייחסות חוקית או ששימוש במקור החוקי רק יעוות את הצדק, רשאים בתי המשפט לפעול בדרך הנראית להם תוך הנמקה. במקרה ואין סתירה עם החוק העברי, גם חוקים ונוהגים אזרחיים מקבלים גושפנקא הלכתית במה שנקרא "תקנות הקהל" בהקשר לשילוב בין מערכות החוקים. ואני מצטט את השופט מנחם אלון: "ביסוס זה על יסוד משפט המלך ועקרון 'תקנות הקהל', הוא ללא ספק – מבחינת עולמה של ההלכה – הדרך הקלאסית כדי להביא אי פעם בעתיד לאיחוד ושילוב בין המשפט הישראלי והמשפט העברי ההיסטורי". במצב היום שבו אין דיינים סמוכים, אנשי המשפט יהיו אנשים מלומדים דיים כדי לפסוק על פי הדין הכללי ועל פי הדין העברי. לפי הרב קוק כאשר ההבנה לגבי ההלכה במקרה מסויים אינה ברורה מספיק,  או לא ניתנת ליישום, יש להתייחס את מצב זה כספק תקנה ולתעדף את דיני הצדק והיושר כמו שהתחייבו בני נח. על כן מקור סמכותם יהיה החיוב המקראי לשפוט על פי דיני היושר ולעשות צדק ולשפוט דין צדק או לפי דעה נוספת: "שליחותייהו דקמאי עבדינן" הדיינים הם שליחים של בתי הדין הקדמוניים אף על פי שאין להם סמכות מצד עצמם לדון דיני תורה.

 

בלי שום קשר למשפט יהודי או משפט כללי, יש לפשט את מערכת המשפט. צריך לשאוף למשפטים שנערכים ברציפות ויסתיימו מהר ככל האפשר על מנת שלא יהיו עינויי דין לא לנאשמים ולא לקרבנות, בעיקר לא לקרבנות. יותר חשוב שהציבור ידע כי על כל עבירה מעמידים למשפט ומיד רואים את התוצאות, על פני השאלה עד כמה יש להחמיר בעונשים ומהו עונש מרתיע. אישית, איני מאמין בהרתעה, העבריינים כמעט תמיד חוזרים לפשע. זה קשור יותר לחינוך ולהפרעות נפשיות המגבילות את יכולת הבחירה החופשית שלהם עד כי אינם מודעים לתוצאות מעשיהם. אבל החשוב ביותר: אם ידע הציבור כי יש דין ויש דיין, הם לא יישארו אדישים לפשיעה, וינדו מתוכם את האנשים שאימצו לעצמם נורמה עבריינית. ידוע כי התמשכות המשפט גורמת לאיבוד האמון ורבים אף לא פונים לעזרת המערכת. במקרים מיוחדים מוטב לעבוד מסביב לשעון ואפילו לבקש מהשופטים מאמץ מיוחד בכדי לסיים משפט בזמן, כדי שהצדק יראה לעיני כל.

 

נוכחותם של עורכי הדין דורש בירור. האם נוכחותם בדיונים פליליים מוסיף צדק או גורע מן הצדק? התשובה מורכבת מן הסתם מכמה גורמים, החל ממשאביו הכספיים של העומד למשפט, קשריו המסועפים של עורך הדין, המניפולציות שהוא מצליח ליצור וכשרונו של השופט העומד מולו להחזיק את רסן המשפט. במקרים פליליים יש לקחת בחשבון כי המערכת תהיה שונה לחלוטין מהנהוג כיום: יש ועדת חקירה שיפוטית, זה לא אדם אחד שחוקר ומחליט לעשות לעצמו קיצורי דרך, ויש ראש צוות שאמור להכיר היטב את המקרה הנדון, ויש עליו בקרה אפקטיבית, והכרעת הדין ניתנת בידי מספר שופטים, לא אחד. לדעתי זה עדיף על המצב כיום שבו החלשים, אלו שלא בורכו בכיס עמוק או לחילופין לא גנבו כספים ולקחו שוחד שיממנו להם את ההגנה היקרה, דווקא להם אין צדק בשיטת המשפט הנוכחית. בנוסף, הנזק שגורמים עורכי הדין למערכת הצדק יכול להיות עצום, בעיקר בגלל המשפטים הנמשכים ללא סוף, לשופטים נמאס והם מתפשרים על הדין ועל הצדק ויש תיקים קשים שנסגרים באין רואה. בניגוד לכך, בתביעות אזרחיות או בעירעורים פליליים, יש טעם בשכירת עורכי דין, במיוחד אם הנושא סבוך ומורכב, אבל כאן לפחות השופט יכול להיעזר גם במומחים מטעמו. הבעיה העיקרית נשארת בהימשכות תביעות פליליות, לכן, לפחות בערכאה הראשונה יש להרחיק את עורכי הדין. מה גם שלפי המשפט היהודי לא ממהרים להרשיע וגם אם מרשיעים לא שולחים למאסר ממושך ומעדיפים מסגרת של חינוך מתקן. אני מדגיש שוב: בשיטת השופטים-חוקרים יש יותר מעורבות ופחות ריחוק וניתן לצפות מהשופטים שינהגו בהגינות יתר תוך הבנת צידו של הנאשם. אבל אם חס ושלום תהיה תלונה על עיוותי דין- אלו יבדקו ע"י מספר מנגנוני ביקורת נוספים כפי שיפורטו בהמשך, ובכל מקרה, בערכאות הגבוהות (בית משפט מחוזי ומעלה) תהיה האפשרות לשכור עורך דין. אני מצפה שכולם: בעלי הדין ועורכי הדין ישתפו פעולה עם מערכת הצדק במידת האפשר כדי להגיע למיצוי האמת, וכל מעשה שנועד למנוע מהגעה לאמת- הנו עבירה פלילית. הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ"א הלכה א') ממליץ כי לבית הדין מותר לעזור לבעל הדין שאינו יודע כיצד יש להציג את טיעוניו ולתת לו סעד והדרכה כדי לנסות ולהבינו. יחד עם זאת על הדיין להרבות בחקירת העדים כדי למצות את האמת (הלכות עדות פ"א הלכה ד'). חומר הדין חייב להיות גלוי בפני הצדדים (אלא אם ישנם שיקולים כבדי משקל למנוע זאת) ועל בית המשפט לאפשר לבאי הדין לומר את כל אשר בלבבם אבל לנתב את דבריהם לנושאים הרלוונטיים לדיון.

 

יש עדויות כי בעבר חויב בית הדין העברי להצטיין בזריזות בירור המשפטים, כך למשל מעיון בתעודות היסטוריות מהעיר קרקא עולה כי בימי הביניים תוקנו תקנות המחייבות לסיים כל משפט בבית דין תחתון בלא יותר מאשר שלושה ימים ואילו בבית משפט האמצעי והגבוה עד תשעה ימים ואם לא- ישלמו הדיינים מכיסם למען הקהילה. לאיזון, יש צורך למתן את הזריזות בקביעת פסק הדין. רבי יהודה החסיד אומר כי אל לו לדיין לפסוק דין באותו יום אף כי הדין ברור לו, וזאת כי תמיד ישנה מחשבה שניה או גילוי פנימי מאוחר וראוי להמתין יום או ימים מספר. על פי עיקר דין תורה יכול הדיין לדון אפילו יחידי אולם במרבית המקרים נהגו במשפט העברי לדון בשלושה (שולחן ערוך חושן המשפט סימן ג' סעיף 2). כדי להגיע לתנאי משפט הוגנים יש למנוע מלכתחילה הקמת בית דין שבו לא שוררת הרמוניה בין חבריו דבר העלול להכניס שיקולים זרים לבית המשפט. בתלמוד נאמר כי שני דיינים ששונאים זה את זה אינם יושבים יחד בדין (סנהדרין כ"ט עמ. א') ולדעתי במקרה כזה יש לבדוק היטב את צוות הדיינים שלפחות אחד מהם אינו יכול לעמוד בדרישות לטוהר המידות דבר המטיל כתם על כל המערכת. בכל אופן יש לוודא כי הדיינים פועלים באופן ההוגן ביותר כלפי בעלי הדין וזה בסמכותו של המפקח על השופטים. ואילו תכונות נדרשות מהשופט? השופט חייב לראות עצמו כשליח האל במשפט וכל מעילה בשליחות היא בגידה בקב"ה. התכונה החשובה ביותר אצל השופט היא יראת השם ואמונה. בלי אמונה עלול השופט להיכשל בזלזול וגבהות לב כפי שמצאנו אצל יהושפט: "כי לא לאדם תשפטו כי לה'... כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם" (דברי הימים ב יט ו-ט). מהפסוק ניתן ללמוד כי השופטים עצמם עומדים למבחן ואסור שיזלזלו באחריותם הרבה מאחר וה' צופה בהם בכל עת.

 

לפי המקובל במשפט העברי, פסק הדין הניתן ע"י בית הדין הוא אנונימי ועליו חותמים כל השלושה ללא פירוט מי מבין חברי בית הדין היו המזכים ומי היו המחייבים. בכל מקרה צריך לבדוק האם שיטה זאת עדיפה או שיש לאפשר לשופט במיעוט לכתוב את דעתו בנפרד מפסק הדין. בסמכותו של המפקח על בתי הדין להתערב (במיוחד אם שוכנע ע"י שופט המיעוט) ולהביא את העניין לדיון חוזר או להרכב נוסף או לערכאה גבוהה יותר.

 

חשיבות משפט הצדק היא כה גבוהה עד כי נאמר "ולא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא על שבטל המשפט" (טור חושן המשפט סימן א'). במשפט האזרחי עדיפותה של הפשרה על הדין חשובה היא כדי להרבות שלום וצדקה. אולם בדין הפלילי יש למנוע את התופעה הרווחת כיום של 'עסקאות טיעון' הנובעים מעומס יתר על המערכת, זהו גם מעשה אנטי חינוכי הנוגד את ערכי הצדק והיושר. לאחר ביצוע הרפורמה במערכת המשפט- לא תמצא תופעה זאת מקום בבתי הדין ולמעשה לא יהיה בה צורך וזאת מכמה סיבות: (1) התביעה ו/או חברי וועדת החקירה יוכלו להרשיע גם על סמך העדויות והתרשמותם מהנאשם ושיתוף הפעולה שלו במבחן האמת. (2) בית הדין והתביעה יסיימו את התיק בהקדם האפשרי כך שלא יהיה עינוי דין או עומס על בית המשפט ולכן עסקת טיעון לא תהיה רלוונטית יותר. (3) בית הדין לא יזדקק להודאת הנאשם על מנת להרשיעו ויוכל לעשות זאת גם על סמך התרשמותו הסובייקטיבית מהעדויות. (4) בהליך שיפוטי המבוצע ע"י צוות החקירה לא יהיה תובע רשמי ולא סניגור כך שרק הנאשם ביוזמתו יוכל לבקש הפחתה בעונש או עסקת טיעון (למרות שזאת לא תהיה ממש רלוונטית במשפט היהודי- לדעתי), אולם בקשה כזאת חייבת להיות מנומקת ומשכנעת.

 

יש לקחת בחשבון כי הרפורמה הזאת תצמצם במידה מסוימת את הדיסטנס בין בית המשפט המכובד ובין הנאשם, אבל כך גם יתאפשר לנאשם יותר אפשרויות להציג את טיעוניו בפני השופטים שיהיו גם קשובים אליו יותר. ראשית חברי וועדות החקירה יחקרו את בעלי הדין והרקע למעשה מחוץ לאולם המשפט (כפוף לחובת התיעוד), ורק לאחר שיגבשו עמדה וכתב אישום ימשיכו להליך המשפט הפורמאלי בו יינתן לנאשם להציג שוב את עמדתו ולהסביר את מעשיו וגם להעיד עדים ועוד, והשופטים יבדקו חזור ובדוק את פסקי דינם. שלב זה יהיה השלב הפומבי, והוא יהיה מתועד ופתוח לציבור. כדי לבסס מערכת כזאת, יש להתחיל עם צורת עבודה חדשה ומסודרת. על מערכת המשפט לתעד בצורה אמינה את כל הדיונים והחקירות שנעשו לפני ובמהלך המשפט, כך שיהיה אפשר לבדוק היטב לאחר מתן פסק הדין את כשרות מהלכי המשפט (לבקשת כל המעונין), אני מאמין כי עד למועד הרפורמה יהיו לנו האמצעים הטכנולוגיים לרשום פרוטוקולים של הדיון המשפטי בצורה ממוחשבת כך שנושא זה לא יהיה אבן נגף בפני יישום הרפורמה. יש להשקיע כל שיידרש על מנת לקצר את משך המשפט לפרק הזמן הסביר ביותר. עלי לציין במאמר מוסגר כי המשאבים שיוקצו לשיפור מערכת המשפט יחזרו בסופו של דבר כרווח לתל"ג הלאומי כתוצאה מצמצום הבזבוז בימי העבודה הנובע ממערכת שיפוט לא יעילה. המדינה תממן יועצים משפטיים מיוחדים שיספקו לבעלי הדין במשפטים אזרחיים ופליליים, כל עזרה שתקל עליהם את ניהול תביעתם באופן עצמאי. אסור שמחסור בכח אדם מקצועי, לא בחקירות, לא במשפט ולא בפיקוח, יהיה הסיבה לעינויי דין. אם יש צורך, אז מותר להעסיק גם צוות אחד לכל 1000 תושבים, ועדיף להקפיד בבחירת השופטים. מן הסתם בזמן הגאולה לא נזדקק למספר כל כך גבוה של בתי דין אם בכלל.

 

לסיכום הנושא, צוותי החקירה ישמשו גם כהרכבי בית משפט שלום ובכך יש סיכוי כי לא יתמשכו הדיונים עד שיאבדו כל טעם. אם יתמנו השופטים הטובים ביותר, שיטה זאת תביא לצמצום טעויות משפטיות והטיה במשפטים. לגבי משפט אזרחי, גם שם חייב הצדק להיראות, ואם אדם זכה בתביעה ממונית ולא מסוגל לממש את הזכייה- זה לא צדק. חייב אשר סירב לשלם חובו, יסתכן בתביעה פלילית ועלול להיענש בקנס או במאסר. בתי דין או בתי משפט שלום ישמשו גם כבוררים בסכסוכים אישיים בהתאם לבקשת באי הדין.

 

21.  הענישה כאמצעי ולא כמטרה

במדינה מתוקנת אסור לראות בבית המאסר תכלית או פתרון לעבריינות. מטרת המאסר היא קודם כל תיקון (שלא בצדק קוראים לזה "עונש"), ורק באופן משני וכשאין ברירה אז המטרה היא גם הרחקה מהחברה. מצד שני יש לדעתי לתת משקל מסוים גם לרגשות כעס ונקמה מצד הקרבנות. לקרבנות מגיע לראות שהפוגע משלם בחירותו או בכל צורה אחרת. בנוסף מגיע להם פיצוי מצד הפוגע בהם כמידת יכולתו. חשוב שהעונש יבוצע במהירות ונחישות. זה כמו להכות בברזל כשעודנו חם. מצד שני צריך לשקם את העבריין, אמנם חטא הוא, אבל מן הסתם הוא בעצמו קרבן של סביבה לא תומכת וגם לו מגיע סיכוי ממשי להשתקם. ואם מדברים על  שיקום, עבריין שחוזר לפשע פעם שניה או שלישית, לא יזכה לשיקום אלא לאחר הרחקה מהחברה לתקופה ארוכה.

במשפט העברי המאסר הוא ברירת מחדל, ולא הפתרון המועדף. המאסר, או בשמו הקדום, "עונש הכיפה" (תא קטן), נזכר כאמצעי ענישה בתקופת התלמוד. מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורין עד שבטנו מתבקעת (סנהדרין פ.9. ה). מכאן למדים כי יש להימנע משלילת חירותו של האדם, לפחות בעבירה הראשונה, ורק כשאין ברירה מכניסים למעצר. בד"כ עוצרים על פשע חמור שבצידו עונש מוות או עונש גופני אחר. הרש"ר הירש התייחס לנושא המאסר (ראה אלישי בן יצחק) בהתייחס למקורות (שמות כא ו): "עונשי המאסר על כל התקווה והשחתת המוסר השוכנים אחרי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו ועל ילדיו של האסיר – אין להם מקום בתורת האל. לא יכירם מקומם, על מצודות הכלא העלובות של הפשע – בתחום ממלכת התורה".

 

ולפני ההרשעה, האם יש דין המאפשר לעצור עד לסיום ההליכים? רש"י פירש, שהמעצר בא למנוע את בריחת החשוד: "שאוסרים אותו עד שיתברר אם ימות המוכה או לא, וחובשים אותו, כנראה בשביל שלא יברח. ומכאן מבואר שמותר לתת אדם במעצר בשביל למנוע את בריחתו, או שיבוש אחר במהלךהמשפט. (ראה דיון של בית ההוראה המרכזי לדיינות בנושא השקפת התורה על עונש המאסר).

 

 אבל יש שיקול נוסף והוא השיקול הציבורי: ר' יצחק בר ששת (ריב"ש) אומר שמלבד הרצון למנוע את בריחת החשוד, יש עניין ציבורי לעצור את מי שנחשד בעברות חמורות, כי "מי שעבר עבירה שיש בה חשש חיוב עונש, אין ראוי שילך ויטייל בשוק בעוד שבית דין מעיינין ונושאין ונותנין בדינו". לדעתי אלו הם אבני בוחן נאותים ובהתאם לכך יש ללכת.

 

האם חייב להיות קשר ישר בין חומרת העבירה והעונש? בשיטת הרפורמה יתכן ולא יהיה קשר ישיר מאחר ולא יהיה מאסר בהגדרה אלא שיקום חינוכי וזה נקצב לשנתיים ברוב המקרים. כמובן יוטל גם קנס כספי לטובת הנפגע או לטובת המדינה. הנביאים מזהירים כי אם החברה לא תממש את זכותה להעניש את העבריין, אזי העבירות נופלות על הציבור כולו והוא שיישא באחריות. בזמנים קדומים העונש הטיפוסי היה קנס כספי (או לחילופין עבדות) ועונשים גופניים עד עונש מוות. וכיום- העונש הוא כליאה ו/או קנס. במצב זה הסיכוי לתקן דרכם של החוטאים נמוך. וכשכולאים ביחד פושעים מכל הסוגים אז הם ממשיכים לתרגל פשיעה גם בכלא. השיקום בבית האסורים היום הוא וולונטרי לחלוטין, ולכל היותר נותן מענה תעסוקתי ומאפשר להחזיר לחברה את אלו שממילא היו חוזרים לחברה גם בלי השיקום. אבל מרבית האסירים בבתי הסוהר כיום הם אלו שבחרו בחיי הפשע מלכתחילה, כי זו התרבות בצילה גדלו. לשקם אסירים כאלו באמת משמעותו חינוך מחדש, דבר שלא קיים היום. העובדה שרבים מהכלואים נמצאים בכלא יותר מפעם אחת מעידה על כישלון תכניות השיקום לאותם כלואים. לכאורה, דין אחד לכולם, אבל אם למערכת המשפט יש אג'נדה- מחמירים עם הנאשם. זה קורה בעיקר מסיבות פוליטיות- הנקמה הופכת ללגיטימית וההרשעות מתקיימות גם אם אין הוכחות ועדויות. די להוציא בעינויים "הודאה" מהקורבן והאיש נזרק לכלא לכל חייו. זה אבסורד הקיים במערכת משפט רקובה. במשפט היהודי אין סיכוי לדבר כזה (רק על פי שני עדים או שלושה ניתן להרשיע, אפילו לא על סמך הודאה!).

 

עד כמה שיטת הכליאה צודקת חברתית ומוסרית, עד כמה היא תורמת לייצוב החברה?

לשם מתן תשובה יש לשאול קודם מה באמת צריכה להיות המטרה של הכליאה. אפשרות אחת זה הרחקת האנשים הרעים מהחברה, שלא יסכנו אותה יותר. מבחינת החברה זו הדרך הקלה ביותר. כאן החברה לא לוקחת אחריות על פשעיהם של העבריינים. אפשרות אחרת זה לפעול לשיקום אמיתי של האסירים. זו הדרך הקשה יותר בה החברה לוקחת אחריות על מעשי הפשיעה (ולכן כאן העונש לא יהיה פרופורציונלי לחומרת הפשע) ותפעל לספק לפושעים חיים חדשים תרתי משמע. לכאורה שתי הדרכים נכונות: יש להרחיק את האנשים האלו מהחברה ומצד שני לספק להם אפשרות להשתקם. בארה"ב בתי הסוהר מכונים מוסדות שיקום. אבל גם שם לא באמת משקמים את האסירים. למרבה הצער במבחן התוצאה יוצא שבית הסוהר מהווה בית ספר לפושעים, לא פחות, ואילו החברה ממשיכה לרחוץ בנקיון כפיה. מה אם כן ניתן לעשות?

 

לפי השיטה המוצעת ברפורמה, לבית הסוהר אין זכות קיום. לבית הסוהר נותר רק תפקידו המסורתי של הרחקת האדם מהחברה, ויש מקרים בהם בית הסוהר ממשיך להעניש את הכלואים בהחמרת תנאי הכליאה. ויש את בעיית הסמים בכלא שהיא מכה לא כתובה. מסתבר שלא הרבה אסירים, אלו שבאים מרקע חברתי קשה, מצליחים לצאת ממעגל הפשיעה. הרבה אחרים מתדרדרים והורסים במו ידיהם את עתידם ואת חייהם. המסקנה: אם באמת רוצים לשקם- דבר ראשון יש לשנות את הדרך בה אנו מסתכלים על הכלואים.

 

צריך לזכור כי עבריינים על פשעי אלימות שרובם ככולם באו מרקע קשה וגורל אכזרי, הם קודם כל בני אדם. חלקם נולדו למשפחות הרוסות ונפלו במלכודות חברתיות שדרדרו אותם למצבם. מצד אחד הם לא למדו כיצד באמת צריך להתמודד עם החיים, ומצד שני הם פטרו את עצמם מאחריות לגורלם בתובנה כאילו החברה דפקה אותם ולכן החברה חייבת להם, ומכאן שיש להם צידוק פנימי מוסרי למעשיהם המוסברים בצורך להחזיר לחברה את מה שעשו להם. מכאן, עולה שאלת קיומו של הצידוק המוסרי בכליאתם, שהרי הם עצמם קרבנות חברתיים. לא שאני מנסה להיות יפה נפש ולשלול את זכותנו להביא לכליאתם של בני אדם, אלא שהדיון הזה יביא קודם כל לשינוי מהותי באופן בו אנו רואים את העבריין ואת הדרך לשיקומו.   

 

אמנם יש הסכמה כי צריך לשקם אסירים, אולם התפיסה כי ניתן באמת לשקמם הלכה למעשה היא מהפכה. כיום מתייחסים אל הפשיעה כאילו היא מציאות חברתית בלתי נמנעת ולכן גם הניכור והאדישות בכל הנוגע לחייהם וגורלם של הכלואים, עד כדי הסכמה עם הפתרון על פיו מורחקים הפושעים מן החברה ובזאת נסגר העניין. ולמרות שנים רבות של זעקות לשמים על תנאי כליאה מכפירים, הציבור נשאר אדיש לגורלם של האסירים כשכאמור, הקושי היומיומי בכלא הינו עונש כפול ללא משפט.

 

בהנחה שהחברה שותפה באשמת חטאי העבריין, על החברה גם לקחת אחריות ולהתמודד עם הכשלון החברתי שהביא לכך. מצד שני גם העבריין אינו פטור מאחריות ויותר מזה: ריצוי המאסר אינו מכפר על מעשיו, לכל היותר רק משרת את יצר הנקמה של החברה. אני מאשים את המדינה שבשיטה הקיימת היא יוצאת בזול מכישלונה במערכת החינוך והרווחה, אולם את קרבן הכישלון היא זורקת לבתי הסוהר ובזאת מסתיימת האחריות. למעשה ניתן היה לצפות כי המדינה תעשה בירור על כל מקרה כזה של אדם שנפל לפשיעה, כחלק מהליך תשובה שאנחנו צריכים לעשות. אין טעם והגיון להביא את העבריין למצב של איבוד כל צלם אנוש, ללא זכויות, ללא התחשבות בצרכים בסיסיים, כולל הרבה מצבי השפלה ודיכוי, ללא הצגת דרך לפתרון. ואם אינו בנוי להשתלב עם פושעים בכלא, אזי עונשו מוכפל. וכאמור, הכלואים הם עצמם קורבנות החברה הזקוקים לחמלה ורחמים. חלקם עברו חוויות קשות בילדותם, משפחות הרוסות ועוד. וזה נכון אגב, גם לילדים ממשפחות נורמטיביות לכאורה. במאמר מוסגר עלי להבהיר כי יש היום עיוות בהבנת המושג עבריין. אלו לא רק הגנבים והשודדים, צריך לכלול גם את הנוכלים הקטנים והנוכלים הגדולים המציגים מצגי שווא לתועלתם האישית ולניצול האחרים. לצערי תחום זה נופל בין הכסאות במערכות החוק כיום ואנשים כאלו חומקים מהדין למרות חומרת מעשיהם. ואם מדובר על משפחות מצוקה, המצוקה האמיתית היא בתפקוד המשפחתי ואותם המערכת צריכה לאתר ולהרים למעלה בחזרה. המערכת הזאת זה אנחנו- האנשים ברחוב, החברים והקרובים, והממסד. ואם המערכת הזאת במקום לתמוך - מתנערת מהם וזורקת אותם לביבים. אין אנו רוחצים בנקיון כפינו.

 

למרות הטענה שהאחריות לפשיעה נופלת על העבריין וגם על החברה אין זה אומר שהעבריין פטור או שיקבל תמיכה פסיכולוגית כתחליף למאסר. אם העבריין הוא אדם בוגר בנפשו, הוא צריך לקחת אחריות על  מעשיו, לפחות שיכפר עליהם מהלב ויעשה תשובה. ההסכמה להתחיל עם מהלך של תשובה היא החלק העיקרי מהשיקום, בלי זה חבל על הזמן של כולם. אז עכשיו אנחנו מדברים על שיקום, ועל הסכמתו של העבריין לשתף פעולה עם מהלך השיקום. ההסכמה הזאת היא המחסום הראשון והעיקרי אותו יש לעבור כדי להצליח בשיקום. השאר יזרום כבר קל יותר. אם עבריין לא יהיה מוכן ומסוגל להשתקם, הוא יוכנס למסגרת סגורה של עבודה ולימוד, לא בדיוק כלא, עד שירגיש כי הוא מוכן לשיקום.

 

שיקום זה קודם כל מהלך חינוכי, זו מסגרת שמספקת לאסיר פעילות חינוכית מלאה יחד עם הכשרה מקצועית. והוא ממשיך הרבה מעבר לכך וכולל סידור עבודה, בית, ועוד. דברים שמגיעים בעצם לכל אזרח הארץ. תקופת השיקום אינה זהה כלל לתקופה אותה היה אמור העבריין לשהות בבית הכלא לפי הסטנדרטים של היום. העונש הטבעי הוא קנס כספי ופיצוי לקרבן, השיקום אינו חלק מהעונש ולכן אורכו יהיה בעקרון שנתיים, אלא אם כן יוחלט אחרת (כמו במקרים בהם העבירה פעוטה או נעשתה בטעות והיסח הדעת) ובהתאם למצבו של המשתקם.

 

השיקום יתנהל במוסדות פתוחים, לא בעיר אלא בכפר. משהו כמו חוות פתוחות. אמנם המשתקם יהיה נתון במשטר קפדני עם סדר יום של לימודים ועבודה, אולם לא יהיו שוטרים ולא יהיו גדרות שיתנו תדמית פורמלית למקום. כאמור, משתקם שיפר את האמון שניתן לו, יעבור למסגרת מוסדית שונה המתאימה יותר לאנשים שאין הרבה תקווה לשקמם ולהוציאם לחיים רגילים. ההבדל בין שני סוגי המוסדות יהיה במספר נקודות עיקריות: במקום שיקום פתוח יהיה זה מוסד סגור בו תהיה שגרת חיים של עבודה יצרנית קבועה (אם יהיה האסיר מעוניין), וזה יהיה סידור לטווח זמן ארוך, משהו כמו עד היציאה לפנסיה.

 

במסגרת השיקום העבריין גם ישלם את הקנס הכספי שהוטל מתוך חלקו מהתמורה לעבודתו בתקופת השיקום. במקביל גם מתנדבי השירות הלאומי יתנו חיזוק וגיבוי גם למשפחת האסיר וגם לנפגעים אם ישנם כאלו. וזאת בנוסף לתפקידם החברתי והמרכזי בתמיכה בציבור הכללי בכלל, ונוער המצוי בקשיים חברתיים בפרט. בתקווה המשאבים שיוקצו לכך יהיו תואמים את הצורך, ויביאו להקטנת מספרם של בני נוער שיוגדרו כ"בעיתיים".

 

האם יש קשר בין העונש (כולל החינוכי) שמוטל על עבריינים "קלאסיים" ובין הסיכוי לתיקון דרכם? לדעתי יש כאן סיכוי גדול יותר להצלחה, גם אם לא מלאה. מצד שני, עבירות כגון פשעי שנאה והסתה, בגידה, העלמת עין, מעילה ומוסר, יזכו לקבל מן הסתם התייחסות שונה בהתאם על מנת לעקור אותן מן השורש. כאן יש גם עניין של מלחמה בהשקפת עולם מעוותת הפוגעת בציבור ובמרקם החברתי.

 

אמנם עבריין צריך לקבל את האפשרות לעשות תשובה ולקבל גם את התמיכה המתאימה מהחברה. אולם אוי לו אם יכשל גם בפעם השנייה. אם ישרך דרכו גם לאחר שהמערכת נתנה בו אמון ולא החמירה איתו, וגם קיבל חינוך והכשרה מקצועית תוך כדי, ושיקום, אזי סביר שבפעם השנייה המערכת לא תהיה סלחנית כלפיו. אם עבר קודם מוסד לתיקון וחינוך, הפעם יכול בית המשפט לדונו למאסר ממושך ולא רק שיקום נוסף. נקודת המפתח במשנתי היא כי לא יינתנו הנחות על עבירות חוזרות, ואז יחשב הנאשם כעבריין מועד ויוענש בחומרה. בצורה כזאת אנשים שיהיה להם סיכוי לשיקום אכן יקבלו את השיקום ואם אכן ישתפו פעולה עם מנגנון השיקום ולא יחזרו על מעשי הפשע- המערכת תהיה סלחנית כלפיהם. ויש לשים לב! כאשר אני מדבר על סלחנות, זה תלוי במקרה: אין סליחה ומחילה על מקרי אונס ורצח בכוונה רעה, הסתה או כל פגיעה חמורה אחרת המסכנת את החברה בכללותה. עונש מוות הוא לגיטימי על פשעים שנעשו ע"י אנשים שאינם מכירים בזכות החברה להתקיים. במקרה זה גם זכויות האנוש בטלות. ושוב אני רוצה להדגיש: עונש נקמני זה לא צודק, לא נכון ולא אפקטיבי- אם אפשר אז צריך לטפל בדרכים אחרות. כי בסופו של דבר השפעות של נידוי, הרחקה ופגיעה עלולה לחזור כבומרנג לחברה עצמה.

 

כהערת אגב למשפט הנהוג היום במדינת ישראל, כואב לי לראות נשים שהרגו את בעליהן המתעללים, והשופט נאלץ להרשיען ברצח למרות הנסיבות המקלות. בדין היהודי זה לא היה קורה ואני גם מאמין שלא נגיע למצבים של בעל מתעלל בלי שהחברה עוקרת מן השורש בעיות כאלו.  ובכלל, אני מקווה כי בזמן הגאולה לא יהיו (כמעט) עבריינים. די אם נזכיר כי כיום חלק גדול מהעבירות הקשות מתבצעות בידי בני נכר ובגאולה עבריינים מהמגזר הזה פשוט יורחקו עם בני משפחותיהם.

 

במקביל לסגירת בתי אסורים יפתחו מוסדות לשיקום וחינוך מתקן. אלו יוקמו בשילוב עם מקומות עבודה וחלקם יוקמו דווקא באזור כפרי על מנת לשלב עבודה חקלאית מאחר ולגישתי זה חלק אינטגרלי מהתיקון. מוסדות אלו יהיו פתוחים לגמרי. קנסות אם יוטלו- ישולמו בחלקם תמורת ימי עבודה, ואפילו בעלי הממון שנעצרו ישלמו חלק מהקנס תמורת ימי עבודה והכל לפי קביעת ביהמ"ש. בעקרון, מוסדות כגון החווה החקלאית בכפר יהיו מיועדים לאנשים שהורשעו ועונשם יגזר בצורה שתאפשר להם לתקן את דרכם בלימוד ובעבודה חקלאית. הם יוכלו לצאת ולהיכנס למתקן ללא מגבלות בזמנם הפנוי אולם יחויבו להיות נוכחים במפגשים במקום. הרפורמה הטיפולית אינה צמודה לחומרת הענישה ומטרתה להביא לשיקום של אותם אלו שאפשר לעזור להם וזאת יעשה במסגרת האזרחית. הכוונה היא להימנע מהדבקת סטיגמה על עבריין בר שיקום. כמובן שחינוך מתקן הוא טוב לכולנו לא רק לעבריינים שכבר נתפסו, אולם בהזדמנות זאת (של העמידה למשפט) לפחות המערכת תוכל לתת מענה לאותם שבוודאות זקוקים לשיקום. אני תקווה שכל השאר יזכו לחינוך איכותי בהמשך מהלך הקמת מדינת היהודים וזאת במסגרת הרפורמה בחינוך. תהיה תכנית חינוכית מסודרת שתאפשר לכולם לקבל הרצאות בנושאי מוסר וכד'.

 

בשיקולי העונש יש לקחת בחשבון מספר גורמים כגון סוג וחומרת העבירה (גם אם לא התבצעה בפועל) גובה הקנס הכספי וכן המסלול השיקומי המתאים לעבריין. תקופת השהייה במתקן תהייה בד"כ עד שנתיים, במקרים יוצאים מן הכלל ניתן יהיה להחזיר את העבריין לתקופה נוספת. במקרים בהם העבריין אינו מוכן (או אינו מסוגל) לתקן את דרכיו ואינו מוכן לקבל את הכללים הנהוגים באותם מוסדות המיועדות לשיקומו, המשך הטיפול בו יהיה על פי קריטריונים קשוחים יותר. כאמור- מטרת פרק זה היא לשכנע בנחיצות הצעדים לשיקום העבריינים והחזרת הממד האנושי לכל אדם באשר הוא, וזאת במקביל למלחמת החורמה בפשיעה.

 

דרגות העונש יקבעו בהתאם לתפיסה חדשה שתכליתה לשלב את העונש בשיקום מלא. פתרון כזה מחייב ניתוק העבריין מסביבתו הישנה והצבתו בסביבה חברתית טובה ומועילה יותר אשר בה ישרתו מתנדבים ואנשי מקצוע שיעניקו תשומת לב תומכת. ניסיון לנתח את הגורמים שהביאו את העבריין למצבו יובילו למסקנה כי הדרך להוציאו משם (ממעגל הפשע) מחייבת השקעה ותשומת לב בכל, החל מהתייחסות למשפחות בעלות קשיים, המשך בהדרכת ההורים הפוטנציאלים להורות טובה, וכן מעקב אחר נוער בעייתי הנפלט ממערכת החינוך, וכלה בשיקום העבריינים עצמם. אני מניח שבמדינה יהודית זאת לא תהיה בעיה כלל, אולם נכון לזמן כתיבת שורות אלו ברור שיש לעשות הכל כדי למנוע סמים (ולטפל בנגע העישון בכלל). הסמים מפילים רבים וטובים אל התהום, והשעבוד להם אחראי גם לנגע עבירות הרכוש הקטנות והמטרידות. יש לציין כי  רבים ממשתמשי הסמים, החלו לעשן טבק רגיל ומשם "התקדמו" לחומרים חזקים יותר. אז כמובן שזה נותן חיזוק לצורך במלחמת חורמה בעישון מעבר לטיעון של שיפור באיכות החיים.

 

ענישה משקמת תתבסס על שילוב עבודה עם חינוך. לעבודה יש כמובן ערך חינוכי, מעבר לתמורה הכספית, וזאת ההרגשה שעושים דבר מועיל ויצרני, וגם הכרת ערך העבודה ותיעול האנרגיות לבניה ולא להרס. אחרי זמן העבודה יהיו חיזוקים ע"י תוכניות בתחום המוסר, החברה, העמקת הרקע היהודי, שיפור רמת ההשכלה ושיפור היכולת התקשורתית עם הסביבה. ההשקעה העצומה בכוח אדם מקצועי היא כדאית לכל אורך הדרך וכמובן שבסופו של יום תחזיר את עצמה בזכות השיקום שיצמצם את החזרה לפשע.

 

תהיה החמרה בדין על עבירות שנאה, גם ללא פגיעה גופנית, עד עונש מוות. זאת בעיקר בגלל המשמעות הרעיונית הכרוכה בשאיפה לפגוע באנושות בכלל וביהודי בפרט שהיא מבטאת סובלימציה של השנאה לאלוקות ושלטון הצדק העליון והמוחלט, קדושת החיים וקדושת האדם. החוק לעשיית דין בנאצים הקיים בספר החוקים היום, הוא למעשה דוגמא לחוק מסוג זה (למרות שאינו מיושם הלכה למעשה). צריך להדגיש: המלחמה שלנו באנטישמיות משמעותה גם מלחמה כנגד השוללים זכויות אנוש לחיות בשוויון ובשלום. עבירות מסוג זה כוללות: הסתה נגד היהודים (או כל לאום אחר), חילול קברים וגרימת נזק לרכוש. מכאן שהסתה באופן כללי ולא משנה נגד מי, היא עבירה חמורה!

 

דוגמא לעבירה מסוג אחר שיש לתת עליה את הדעת היא למשל חילול שבת להכעיס ובפרהסיה. זאת אינה עבירת דת כפי שיש הנוטים לחשוב, אלא עבירת שנאה הפוגעת בכלל המדינה. חילול השבת במזיד מביאה מורך בקרב הציבור, פוגעות באחדות ובקונצנזוס, וכמובן מביאות על כל הציבור עונש דמים כפי שאני גם מרחיב בפרק על השבת.

 

ואם בעניין דמים, גם חלק מההפלות נחשבות עבירה קשה לפי ההלכה. רק חבל שהמודעות לנושא מאוד חלשה בקרב רבים. אסור להתייחס אליה בשוויון נפש כאילו מדובר בדגים בים ולא בילדים שלנו. על פי ההלכה אחרי 40 יום, העובר מתחיל להיות יצור חי ופגיעה בו היא הריגה פרט למצב שיש צורך גדול.  הפתרון להריון לא מתוכנן צריך להיעשות בגישה מוסרית פרו חברתית, כמו מסירת היילוד לאימוץ כמובן תוך פיצוי הוגן לאימא על מאמציה וסבלה.

 

22. אכיפת החוק 

האם במדינת הגאולה יהיה בכלל צורך במשטרה? האם תהיה עבריינות? או מן הסתם כולם יהיו צדיקים שלמים. תשובה לכך אין, ומאחר ובתוך עמי אני יושב, אני מניח כי הפשיעה מן הסתם לא תתנדף, ולכן יש לפעול על פי תוכנית עבודה הלוקחת בחשבון כל אפשרות. כאשר המדובר בשמירת חוק וסדר, יש לנהוג בתקיפות לגבי מעזי פנים ובסלחנות למי שזכאי לכך. אבל אסור בשום פנים ואופן להתעלם מהפרת חוק או קוד התנהגות. מאחר זלזול פומבי בחוק או במנהג יכול להביא לזילות ופגיעה חברתית כוללת. זה נכון עוד יותר כאשר מדובר במדינת הגאולה שהיא אמורה להציג את מערכת החוק האולטימטיבית.

 

אין זה אומר כי נצטרך לאכוף את החוק באמצעות מדינת משטרה, ההפך הוא הנכון. החינוך והדוגמא האישית היא שתעשה את המפנה המוסרי הערכי. אולם אם ישנם אלו שאינם משלימים עם ערכיה וחוקיה, על החברה לדעת כיצד להתגונן מפניהם. הכלים יהיו המשטרה, וועדות החקירה ושירות הביטחון (אם כי אישית הייתי מעדיף להכפיפו בתוך המשטרה הכחולה). המשטרה תידרש קודם כל להוות דוגמא ומופת לאזרחות טובה בזכות עצמה ורק אחר כך לפעול כאנשי חוק ושלטון. מתפקידי המשטרה: מלחמה בפשיעה, שמירת הסדר הציבורי, פיקוח תנועה, אבטחת אישים ומוסדות, הוצאה לפועל של מדיניות הממשלה והחלטות בתי המשפט. כל אלו יבוצעו על פי הגדרת סמכויות ברורה עליה יש להקפיד. המלחמה בפשיעה מחייבת שוטרים חדורי מוטיבציה והערכה ציבורית, ולא מרירים ונקמניים. לשוטר יהיו סמכויות מעצר מוגבלות (24 שעות), יחד עם שיקול דעת רחב בפעולותיו. סמכויותיו הם: דרישה להצגת מסמכים, ביצוע חיפוש ומעצר, הפעלת כח בהתאם לנדרש. חובותיו: לשאת תג זיהוי, לשמור על מידת הצדק והמוסר, וחובת נאמנות.

 

במקרים בהם קיימות נקודות חיכוך בין השוטר לאזרח, כגון בהפגנות, השלטת סדר ומעצרים, איפוק ושיקול דעת הם תמיד תכונות מבורכות (מצד שני מחאות והפגנות יהיו רק במסגרת ההיתרים שינתנו). לכל אזרח שמורה הזכות להפגין כל עוד אינו פוגע בסדר הציבורי. אולם אם עוברים את הגבול הסביר – תפסק הסבלנות. במקרים קיצוניים כאשר הפגנה יוצאת מכלל שליטה והופכת להתפרעות של אספסוף, יהיה מותר להפעיל את כל האמצעים כדי להחזיר את הסדר למקומו כולל גז ושימוש בנשק חם וזאת ללא קשר לזהות המפגינים או למטרת ההפגנה. ולהבדיל, אם מדובר בהתפרעות אדם בודד או אנשים שאינם מסכנים את שלום הציבור ורכושו אזי יש לפעול בסבלנות מירבית. המדיניות כלפי החזקת נשק פרטי תהיה מחמירה. רשיונות יחולקו במשורה רק על פי הצורך המיידי. נגמר הצורך-יבוטל הרשיון. תנאי לרשיון הוא מידת כשרותו של בעל הרשיון, שמירה בכספת בה ימצא הנשק כאשר אינו בשימוש וצורך אמיתי לכלי נשק. הסיבה להחמרה בנושא הנשק ברורה, יש יותר נפגעים משימוש לא נכון בכלי הירייה. גם מתיישבים באזורים מסוכנים (אם עדיין יהיו כאלו) לא יצאו מן הכלל, קודם כל כי זאת תהיה מדינת חוק, ועל הגנה בפני פורעים מופקדים רק כוחות הביטחון.

 

עצור ישוחרר לאחר 24 שעות. אלא אם כן יש אישור משופט מחוזי. ניתן להאריך את המעצר בשבעה ימים או עד לסיום ההליכים. שוטר שהתנהגותו אלימה וגסה לא יוכל לשרת בתפקידו. מפקדו של השוטר יועבר אף הוא מתפקידו אם לא ינקוט באמצעים. כל שוטר כחלק מהכשרתו יעבור גם הכשרה בתחום המגע עם אוכלוסייה אזרחית על מנת להפוך את השוטר למדריך ואח בוגר שסמכותו תהיה נטועה בתודעת האזרח. בנוסף, כדי להעלות את קרנה של המשטרה יש להעניק גם שכר הולם בהתאם דבר שיעלה את איכות המתגייסים. יחד עם העלאת רמת המתגייסים ושיפור ההכשרה, יש להרחיב את הפיקוח על פעולות המשטרה ע"י הקמת צוותי חקירה פנימיים (של משרד המשטרה). צוותים אלו יוקמו מאנשי משטרה לשעבר (בעלי ותק של חמש שנים ובכל דרגה) שיקבלו לצורך העניין הכשרה וסמכות של צוותי חקירה משפטיים. בראש הצוות יעמוד חוקר (אזרח) משפטן. תפקידם יהיה לחקור חשדות ותלונות הציבור לעבירות משמעת ועבירות פליליות מצד המשטרה, פעולתם תהיה מקצועית יותר לאור הרקע המשטרתי של החוקרים. בנוסף, על צוותי החקירה תהיה ביקורת ומעקב איכות מטעם המפקח על צוותי החקירה כמו שאר צוותי החקירה.

 

23. משטרת התנועה.

עניין הטיפול בעבירות התנועה הוא לכאורה נושא מינורי, אבל בהתיחסות נכונה הוא מציל חיים. יש לצאת מנקודת מוצא שהנהג אינו אויב הציבור מספר אחד. במקום להלחם בו יש לעזור לו. לחשוב חיובי: לשפר את בטיחות הכבישים ונגישותם לנהגים. את המאמצים העיקריים במלחמה בתאונות הדרכים יש להפנות לחינוך לדרך ארץ עוד כחלק מבית הספר. עבירות מהירות הכי קל לאכוף אבל הבעיה המרכזית נמצאת אצל אלו הנוהגים בהסחת דעת, עיסוק בטלפון או שיכורים. המשימה העיקרית של משטרת התנועה תהיה אם כן למנוע מפגעי בטיחות אנושיים או מפגעי בטיחות אובייקטיבים על הכביש, להסיר מכשולים ולדאוג לזרימת התנועה. מכמונות מהירות זה טוב לאוצר המדינה לא לתרבות הנהיגה. כן, צריך הרבה מצלמות בצמתים ובכבישים וזאת כדי לאפשר התראות תנועה בזמן אמיתי.

 

 

 חלק ג': מדיניות ביטחון וחברה

 

24. מעמד הגויים ומעמד הגרים בישראל

נושא הגר נידון בהרחבה במקורותינו, "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי" (ויקרא כ"ה כ"ג). המונח גר נקשר לתושבי הארץ הלא יהודים, שהם בחזקת גר תושב בהשוואה לגר צדק שהוא חלק מעם ישראל. גר תושב הנו הנכרי תושב הארץ שקיבל עליו שבע מצוות בני נח מתוך הכרה ואמונה בנבואת משה. על פי הרמב"ם, לגר תושב, מובטח מקום בעולם הבא והנו חלק מחסידי אומות העולם (הל' מלכים פ"ח). נוכרי שאינו גר תושב אסורה ישיבתו בארץ מאחר והוא בחזקת אויב שהתורה מצווה להשמידו פן יהיה למוקש (דברים י"ב י"ז). לעניין ההצטרפות של גרי צדק לעם היהודי יש דעות לכאן ולכאן. מצד אחד נאמר ע"י רבי חלבו "קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין ע' ע"ב) שהתבסס על הפסוק "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיה י"ד א'), ומצד שני ר' אליעזר אומר (פסחים פ"ז) "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". ר' אברהם גר (תוספות, קידושין) רואה  דווקא פן לשבחם של הגרים במאמרו של ר' חלבו "לפי שהגרים בקיאין במצוות ומדקדקים בהם, קשים הם לישראל כספחת". בשונה מר' חלבו, הוא מפרש גם את ישעיה כך שהצטרפותם של הגויים לישראל בזמן הגאולה היא ביטוי לרחמי ה' על ישראל. הנביא ישעיה מתאר את העולים לארץ ישראל כולם, כולל הגרים, כברכה ומקור גאווה לישראל. ומכאן שהצטרפות גויים לישראל היא מאפיין מובהק של עידן הגאולה.

 

ואכן נושא זה רלוונטי במיוחד כיום כאשר אחוז ההתבולללות ביהודי התפוצות מאוד גבוה. כך למשל מסתבר כי בקרב עולי ברה"מ לשעבר יש חלק גדול מאוד של לא יהודים לפי ההלכה. ואילו יהודי אתיופיה היו צריכים לעבור גיור לחומרא בגלל הספק בעניין  יהדותם. בזמן הגאולה צפויים לעלות המוני עולים מזרע ישראל שיצרכו אף הם לעבור תהליך גיור. לגישתי, אל לנו לדחותם. יש לקבלם כמו אחים אבודים, כמובן בתנאי שבאמת ירצו לחזור ליהדות. בהתאם לכך נצטרך להיערך בחינוך בהסברה והדרכה לגיורים המוניים. כמובן שיהיה עלינו להקפיד שהגרים אכן מעונים בגיור ומוכנים לשמור את עיקרי המצוות.

 

כאמור, אני לא שולל נוכחות תושבים לא יהודיים בארץ ישראל גם אם אינם מתכוונים לעבור גיור. אין כאן קושי הלכתי ובתנאי שיקבלו על עצמם את שבעת מצוות בני נח כמצווה במקורות, וכמובן את הריבונות היהודית על הארץ. הרב יצחק הלוי הרצוג כבר קבע כי "נכרי שאינו עובד עבודה זרה [...] אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל". קביעה זאת בפרט ודיון מעמיק בנושא מעמד הנכרים בכלל מוצגים בבהירות בחיבורו המעמיק של אריאל פיקאר (מעמד הנכרי,  נכרים במדינה יהודית- הרב הרצוג, הרב ישראלי) כשהוא מציג גם את עמדתו של הרב שאול ישראלי המצדיק השארתם של נכרים שאינם במעמד גר תושב- בטיעון של חולשת המדינה בזמננו היום. הרב אלישע אבינר התייחס ספציפית למוסלמים בהשוואה לדתות אחרות שאינן מהוות אוייב לישראל ומתנה את הישארותם בקבלה מלאה של שלטון ישראל, תשלום מיסים, גיוס לצבא או שירות לאומי, וויתור על מינויים מרכזיים בשלטון המדינה. בהחלט יתכן כי נכרים שיכירו באמת בקב"ה וביהדות – ירצו גם להצטרף לעם היהודי, ולא רק להשאר במעמד "בני נח". למרות הגמישות היחסית שאני מציג כאן, עדיין צריך שיהיה ברור לכול כי זכות הגויים בארץ ישראל נסוגה לחלוטין מול זכותו של עם ישראל, זכות המבוססת בעיקר על ציווי השם. התורה מצווה אותנו לכבוש ולהתנחל בה ולהורישה מפני שאר יושבי הארץ, כאשר זכותנו על הארץ היא זכות קבועה ואינה מותנית במעשינו או במידת נאמנותנו לבורא העולם. גם כשהיינו בגלות זכותנו נשמרה. לכן, אם יהיו גויים שיעזו לטעון לבעלות על ארץ ישראל – המשמעות היא מרד בקב"ה דבר השולל את זכות קיומם הם. גויים יכולים לדרוש חזקה על כל מקום בעולם- פרט לארץ ישראל. מצד שני, את אותה דרישה של נאמנות לארץ עליה הגרים ובני נח מתחייבים, אני דורש גם מאזרחי הארץ ממוצא יהודי. גם כיום, כאשר המדינה הישראלית מצויה בראשית הגאולה, מתקיימת חובת הנאמנות היהודית למדינה השוללת כל דיבור על מסירת שטחי ארץ לאוייב או לאינטרסים זרים.

 

שיהיה ברור: מסירת שטחים מארץ ישראל לאוייב (שלא בתבוסה בקרב) היא בגידה וכפירה במהותו של עם ישראל. הקשר המיוחד לאדמה הזאת נלמד עוד מלפני 3300 שנה כשעם ישראל התכונן לכניסה לארץ ודבר ראשון עשה להודיע למי ניתנה הארץ כנאמר: "והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלוהייך נתן לך" (דברים כ"ז ב'). כל זמן שעם ישראל גלה מארצו בגלל חטאיו, הייתה הארץ שוממה ולא מיושבת. כאשר הישמעאלים שהיו בארץ בזמן גלותנו, הפכו אותה לשממה. בהקשר לכך כותב הזוהר: "ועתידים בניו (בני ישמעאל) לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה ריקה מישראל זמן ממושך והם יעכבו את ישראל מלשוב לארצם עד שתסתיים אותה זכות (זכות ברית המילה של ישמעאל) כאשר ה' יפקוד את עמו" (זוהר פר' וארא). בתקופת השממה היה רק עם אחד ששמר אמונים לארץ ישראל במשך כל שנות הגלות והוא עם ישראל. אפשר שבלעדי הנאמנות לארץ- הנובעת מהאמונה החזקה בקב"ה, היה העם אובד ומתבולל בגויים. זה מחזק את אמונתנו כי בגאולה ינחל עם ישראל את הארץ המובטחת. התורה מלמדת ומצווה כי הקב"ה מסר את ארץ ישראל לעם ישראל כנדוניה נצחית. גם כאשר העם נמצא זמנית בגלות, נשמרת הנדוניה (ארץ ישראל) בידי הקב"ה לימים טובים יותר. איני מתכחש לתפקיד שנתן השם לגויים לשמש כלי בביצוע העונש לעם ישראל, מצב שעדיין קיים שהרי אנו עדיין חייבי עונשין, אבל לצערי ניצלו הגויים את כעסו של השם, הפכו את היוצרות וטענו כי עונש הגלות מוכיח כי ירושת הארץ הועברה מהיהודים שחטאו לישמעאלים. על כך נשאל מי שם אותם במקומו של הקב"ה להחליט מה מעמד ישראל לעתיד לבוא? יתכן ובחוסר אמונתנו אנו אף מחזקים תזה זאת. בתאוותנו הרבה למסור חלקי מולדת לגויים אנו מחזקים מאוד את מחשבתם כאילו להם זכויות הקניין על הארץ. הבגידה אינה רק חטא לקב"ה, אלא גם פגיעה אנושה כלפי עתיד קיומה של המדינה הישראלית. גם אם מעז יצא מתוק (כלומר הפרדוקס שהבגידה במדינת ישראל היא תנאי הכרחי לגאולה), הדבר אסור לחלוטין. בהקשר זה חשוב להבין כי קיימת ברית בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, ברית הנכרתת כל יום מחדש בהנחת התפילין עם הברכה "ואירשתיך לי לעולם..". מצד שני עלינו לסמוך על הקב"ה שהוא שומר על נאמנות מוחלטת לעם ישראל בלי קשר לכפיות הטובה שלנו כלפי השם. מעיקרי האמונה היא כי זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל היא ללא עוררין והיא עומדת לעולמי עד ואין לחלוק את הארץ עם אחרים, מי שלא מאמין בכך הוא כופר במשמעות היותו יהודי. מצוות יישוב הארץ לא רשות היא אלא חובה, ולא רק חובה אלא כורח אלוקי וכל ניסיון להתחמק ממנו יוביל רק לפגיעה קשה בעם היהודי בכל תפוצותיו.

 

הגויים שיחליטו להשאר בארץ יצטרכו כאמור להתחייב לנאמנות למדינה וקבלת מצוות בני נח. מן המקורות אנו למדים כי לאוכלוסיה המקומית ישנן שלוש אפשרויות: השלמה, עזיבה או מלחמה. במסכת שביעית (ו' א') בירושלמי מובא: "שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנסו לארץ: הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים- ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה- יעשה". לגישתי, אם ניאלץ להגיע לשלב השלישי של מלחמה, לא יהיה לנו הלוקסוס הזה לעצור באמצע המלחמה ולדבר שלום (כפי שלמרבה הצער קורה כל פעם שמדינת ישראל מנצחת), המלחמה תסתיים רק לאחר שהגורם למלחמה יעלם ויושמד.

נכרים שישארו בארץ יהיו במעמד גר תושב. הבחירה לאמץ מעמד זה תהיה בידיהם. המדינה לא תהיה סובלנית כלפי התופעה שנכרים מקבלים מצד אחד זכויות מושב בארץ ומצד שני חותרים תחתיה במטרה להרסה מבפנים. לאחר שיסכימו לתנאים ויורשו להישאר, הדרך חזרה תהיה לא אפשרית. אני לא חסיד של שיטת גירוש אוכלוסיות בכלל. למרות שזאת לכאורה נחשבת נדיבה כלפי האוייב ביחס להשמדה, לכן הנכרים שאינם נאמנים יעמדו למשפט וישפטו על בגידה. הם וכל הסובבים אותם. אם אלו לא ישכילו להצטרף אלינו באמת ובתמים, מוטב להם שימצאו בעצמם מקום אחר בו ירגישו יותר נוח. אחרת דמם בראשם. אם נתייחס למצב הנוכחי, בו המוסלמים הם המגזר הלא יהודי הדומיננטי: הרי אם הם היו נאמנים למדינה ומכבדים את מיטיביהם- כל הקונפליקט הלאומי לא היה קיים כלל. הפקרת השטח לפורעי האסלאם שונאי ישראל תביא שעם ישראל עוד ישלם בדם יקר. אולי המחיר הגבוה שנשלם, הוא שילמד אותנו בהמשך לא להיכנע לרגש הרחמים.

 

לכאורה, הדין לגבי גורל האויב צריך להיות ברור: "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם" (שמואל ב כ"ב), אולם למעשה, אחרי הגאולה חלקם ייהפך מאויב לאוהב לאחר שייווכחו בצדקתו של האל. ליהודים יש הסטוריה מדממת בקונפליקט עם מוסלמים, מצד אחד אנו שואפים לרצות אותם ולהגיע אתם לשלום ומצד שני אנו למדים בדרך הקשה כי אצלם הערכים שהם חיים לפיהם שונים לחלוטין. צריך להזכיר לכולם כי השלום יבא עלינו רק כאשר נתחזק בתורה, זה התנאי היחידי, ואז נהיה גם חזקים ברוחנו ובצבאנו כנאמר: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד...ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו ו-ז). בתקופת ההתנחלות של יהושוע, רק ערים ששכנו מחוץ לתחום השבטים והיו מוכנים לקבל את עליונות וריבונות אלוקי ישראל ועמו, יכלו להמשיך ולהתגורר בארץ במעמד מיוחד. אולם כאשר לא פעלנו לפי הנחיות אלו- והשארנו ערי אויב בתוך התחום, נחלנו תבוסות מאותם ערים שנשארו במעמדן הקודם בתחום הארץ.

 

לגבי הגויים המשתייכים לחלק הראשון המתמסר לעם ישראל, אפשר להזכיר את העובדה ההיסטורית כי החשמונאים והורדוס צירפו ערים שלמות שנכבשו לעם היהודי. בימינו גיור המוני הינו נושא רגיש וטעון ואינו מקובל על ידי רבים. אולם בזמן הגאולה אני צופה כי הנושא יחזור לסדר היום כי רבים ירצו להצטרף אלינו: גויים שהיגרו לישראל והסתפחו לעם היהודי, או גויים תושבי הארץ שיעברו למעמד גר תושב, גם הם מועמדים להצטרף לעם היהודי. למען האמת גם חז"ל מתייחסים לנושא בצורה רצינית ולפי אחת השיטות, היהודים יהיו כל כך פופולריים שהגויים ירצו ביזמתם להצטרף לעם היהודי. בהנחה שתהליך הגיור (של מוסלמים במעמד גר תושב) ייקח הרבה זמן, אולי שנים רבות, יש להצהיר כי יהיה שוויון זכויות וחובות לכולם. כל מתאזרח (גר תושב) יזכה לכל הזכויות האזרחיות וגם לכל החובות כמו שירות לאומי ושירות צבאי מצד אחד, ותמיכה ורווחה מצד שני. בשלב שני, לאחר שהם ישלימו את מהלך הגיור, הם יקחו חלק בגורל העם היהודי לטוב ולרע ואז מעמדם ישתווה גם מבחינה דתית-לאומית. גויים מדת האיסלאם יורשו להשתמש בבתי תפילה אבל לא להקים מסגדים וצריחי מסגד. התנאי לאזרחות הוא קבלת מעמד גר תושב עם כל הכרוך בכך למשל זניחת אמונות הסותרות את יסודות אמונתנו. אותם מוסלמים שיקבלו את התנאים המזכים למעמד גר תושב, יהיו גם קרובים יותר לאימוץ הדת היהודית ומתאימים להתחיל את תהליך ההצטרפות לעם ישראל. הגיור יעשה בשלושה שלבים: 1. מעמד גר תושב וקבלת מצוות בני נח, 2. לימוד יסודות היהדות, 3. השלמת תהליך הגיור וקבלת עול תורה ומצוות. מעמדו של גר תושב לא יוכר עד שיחתום על הצהרת נאמנות בנוסח: "מתחייב אני לשמור נאמנות לעם ישראל וחוקיו ומכיר אני בריבונות הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל כפי שציווה הקב"ה ונכתב בתורת ישראל וכן מתחייב אני לפעול ברוח הצהרת נאמנות זאת" המסרבים ישפטו על עבירת תמיכה באויב וייענשו.

 

פרדוקס השואה: טראומת השואה משפיעה מאוד על סדר היום שלנו במיוחד על יחסי הגומלין שלנו מול המוסלמים שונאינו. בשואה עברנו סכנת שמד ושרדנו בנס. אולם למרבה האבסורד במקום שזה יהפוך אותנו לזהירים וחשדנים יותר כלפי האוייב המוסלמי לנוכח כוונתו להשמידנו, אנו הופכים לזהירים וחשדנים יותר רק לגבי עצמנו שחס ושלום לא נהיה אנו דומים לנאצים, ופחד זה משתק למעשה את מנגנון ההישרדות שלנו כעם הנמצא בסכנה קיומית. עד כדי כך שאם שואלים אותי היום מה הנזק הקשה ביותר לעם היהודי כתוצאה מהשואה- התשובה לא תהיה ירידה במספר היהודים אלא הפגיעה במנגנון השרידות הטבעי מול השונאים להשמידנו. עם ישראל עובר לנגד עיננו דה לגיטימציה. קורבן הנאציזם הופך בין יום באמצעות הסתה אגרסיבית לתוקפן נאצי המתאכזר לאוכלוסיה אזרחית תמימה. אבל האמת היא כל כך הפוכה: אנו נאלצים להתגונן מול אוכלוסייה אזרחית נאצית עם שתי ידיים קשורות מאחור כדי שלא יאשימו אותנו באותם פשעי מלחמה שביצעו הנאצים נגדנו בשואה.

 

בעת הנוכחית (של המדינה הישראלית) אחת הבעיות התודעתיות הקשות ביותר, היא עצם העובדה שישנם יהודים שסוברים כי מעמדם של המוסלמים זהה (ואולי גובר, כי הם בחזקת ילידים) לעומת זכותנו על הארץ. והמדובר בעיקר על אלו המנותקים מתורה וחסרי האמונה. בכך אנו משלמים היום את תוצאת מחדלי העליות הראשונות שהפכו את המרד ביהדות לאידיאולוגיה, כאשר לשיטתם עבר זמנה של הדת והגיע העת להקים חברה חדשה. אז היה מוסכם כי זכותם של היהודים על הארץ ברורה ומובנת מאליה, כי אותם עולים, גם אם מרדו בדת, עדיין שמרו גרסת יהדות שקיבלו בחדר. אבל בניהם אחריהם לא זכו לשמוע כל דבר יהדות, וכך, מה שהיה מובן מאליו להורים, לא היה קיים עבור דור ההמשך שהתנתק מהיהדות וספג ערכים חדשים של שוויון לכולם והכרה במוסלמים כקרבן לקולוניאליזם היהודי.

 

מבחינה היסטורית, הציונות הביאה לאזור פרוספריטי, שמשכה אחריה מוסלמים רבים מהארצות השכנות שהכפילו את מספרם באופן ניכר. הם (המוסלמים) כמובן לא היגרו ממניעים דתיים או לאומיים, אלא ממניעים כלכליים. בין המהגרים היו בדווים, מצרים, סודנים, סעודים, חורנים, ועוד, שבאו בעידוד השלטונות. האמת היא שעד שהגיעו היהודים, הופקרה הארץ במשך מאות שנות השלטון המוסלמי וננטשה ע"י יושביה. אלפים בודדים של מוסלמים נותרו בישובים חקלאיים והיו נתונים להצקות שודדים בדווים מצד אחד ומסים גבוהים של השלטון העותומני מצד שני. בנוסף, בגלל כלכלת המקומיים שהתבססה על מרעה בלתי מבוקר (העז השחורה), הארץ עברה תהליך של השממה מואצת. יש לציין כי המוסלמים המקומיים מעולם לא הוכיחו נאמנות יוצאת דופן לאדמת הארץ דבר המסביר את העזיבה והבריחה ההמונית במלחמת השחרור בעקבות נסיגת צבאות ערב הפולשים וזאת בניגוד לתיאורית ה"צומוד" ההצמדות לקרקע. גם היום "אהבת הארץ" שלהם ניכרת בעובדת נכונותם להעלות באש בשיטתיות כל חורש ויער המצוי בסביבתם הטבעית. עם אמיתי ואחראי היה מגנה בכל תוקף וונדליזם מסוג זה. התנהגות חסרת רגשות כלפי ערכי הטבע היא אנטי תזה לאמונה בבורא העולם.

 

גם אם מוסלמים היגרו וישבו בארץ מאות שנים, "זכותם" לכאורה כבר לא עומדת להם. לאחר אלפיים שנות עזובה בא"י, תחת שלטונם של מלכויות רבות וזרות, ברור לכל כי הארץ חוזרת לבעלות יהודית אמיתית. זאת תקופת קדם הגאולה. הגאולה ויחד עמה גם ההכרה הבין לאומית בזיקת עם ישראל לארץ ישראל בוא תבוא, בין במועדה ובין שלא במועדה. הגאולה תיעזר בגויי העולם, הם יהיו שותפים לגאולה במובנים רבים ולכן עלינו גם לראות את גויי העולם בפרספקטיבה הנכונה- לא כאויבים אלא כאובדים ועלינו כמובן לעזור להם (אגב, זה נכון גם כלפי התושבים המוסלמים בארץ ישראל! לכולם תפקיד בגאולה כפי שגזר הקב"ה). היהדות הנה סובלנית כלפי דתות ועמים אחרים והסיבה היא השליחות למען האמונה באל האוניברסלי. בארץ יושבים גויים שונים, חלקם אוהבים וחלקם שונאים המטיפים להשמדת עם ישראל בארץ ישראל. די במחשבה שמותר להרוג את היהודים, וזאת יכולה להביא אסון כבד על הציבור החושב זאת, וכנ"ל על אלו שמעודדים מחשבה מסוג כזה (כולל יהודים). זאת אנו למדים מן ההיסטוריה העשירה שלנו כאשר כל הגויים שניסו להכריתנו ירדו מגדולתם או נעלמו מדפי ההיסטוריה, לכן שלא יהיו מופתעים אם זה יהיה גם גורלם. אם הגויים החיים בארץ רוצים בכנות להמשיך לחיות כאן בשלום עליהם לתקן את דרכיהם באופן רדיקלי עד כדי כך שייקחו חלק פעיל בתהליך שיבת עם ישראל לארצו ובבניין הארץ. גם זכויותיהם כאזרחי הארץ ישמרו כפי שכבר ציינתי בהקדמה לגבי גר תושב.

 

לסיכום אחזור אל הנושא המרכזי: ישנן שתי אפשרויות לפתרון שאלת נוכחות הנכרים בארץ ישראל: דרך של שלום או דרך של מלחמה. שלום היא כמובן המועדפת אבל משמעותה היחידה היא הזדהות מלאה עם העם היהודי, קבלת המרות היהודית וקבלת שבע מצוות בני נח. בסופו של תהליך זה אפשר וסביר שיצטרפו הגרים לעם ישראל. בלי מילוי תנאים אלו יש להתייחס אל הנכרים כאל אויב במלחמה. בהקשר לנושא הגיורים, לדעתי אין לתת מכשול בפני אלו הרוצים באמת לקחת חלק בגורל היהודי ולהצטרף לעם ישראל. יש למסד קשר זה בצורה חוקית ורשמית כי זאת הדרך הטובה ביותר לפתרון הבעיה האנושית והלאומית הכאובה הזאת.

 

25. המשמעות הלאומית של ה"שלום".

בסיס המחלוקת באזורנו בין היהודים למוסלמים, הוא קודם כל דתי/תרבותי. בגלל שהצד השני הוא אויב אידיאולוגי, אין לדרך הפשרה שום משמעות לעניין ישיבתו של ישראל לבטח בארצו. כמובן שחל איסור מוחלט להשלים עם אויבי השם מכל דת באופן כללי והאסלאם באופן פרטי. ההסבר שלי על קצה המזלג לגבי העוינות המוסלמית זה שהמוסלמים מאמינים כי הקב"ה ביטל את הברית עם היהודים בגלל שחטאו לאל ולכן באה הגלות, ומכאן האל בחר להעדיף את מוחמד כנביאו. בכך בוטל לדידם גם זכות הקיום של עם ישראל וכל הפריבילגיות והתפקידים עברו באופן אוטומטי למוסלמים, צאצאי ישמעאל בנו הבכור של אברהם. עצמאות יהודית בארץ ישראל מהווה סתירה ליסוד האמונה המוסלמית, ומבחינתם דבר זה לא יסולח. יהודים תמיד היו במעמד נחות של יהודי חסות בארצות המוסלמיות, ואילו כיום היהודים הם בחזקת כופרים קופים וחזירים. לשיטתם הקונפליקט הולך להיות מוכרע לטובת המוסלמים שינצחו אותנו גם בשדה הקרב ואם לא אז לפחות בשדה הקרב הדמוגרפי כשיצליחו להרוס את המדינה מבפנים. למעשה, כך אני מאמין, בהפוך על הפוך- ב"זכות" ההססנות והויתורים של מדינת ישראל, הגאולה תגיע לפני שהמוסלמים ישיגו את הרוב הדמוגרפי שאמור להפיל את המדינה הישראלית מבפנים. ומכאן מלחמת הגאולה תחל מוקדם מהצפוי .

 

אלמלא ניסים גלויים ונסתרים, שיתוף הפעולה של העם היהודי כאן עם מה שמכונה ה"שלום" המוסלמי, היה אמור להאיץ את תהליך השמדת העם היהודי בארצו ולהביא לביטול הישות הציונית בכלל. צעד ראשון לסופה של המדינה תהיה ההכרה במה שמכונה "מדינת כל אזרחיה". צעד שני יהיה כשהמוסלמים יראו לנו את הדרך החוצה כחלק מדרישתם לצדק היסטורי. להערכתי, אלו מתושבי הארץ ממוצא יהודי שיאבדו כל סממן יהודי ממורשתם, יחליטו במצב מצוקה כאמור, להגר לארצות העולם השוכנות לבטח. כיום אפשר להווכח כי ישיבתם של תושבים ממוצא יהודי בארץ היא עניין של כדאיות: נח להם כאן כי כאן נולדו, כאן משפחתם וכאן פרנסתם, אולם כאשר יתברר להם כי תפיסת ה"שלום" שלהם קרסה, הם יהיו הראשונים על המטוסים. רק חסרי האמצעים או לחילופין בעלי האידיאלים, יישארו בארץ למרות הכל, למרות סבל זוועות המלחמה בעורף ובחזית. יש להכיר בעובדות: המוסלמים לא מוכנים לוותר על דרישתם המקדמית ליישובם מחדש של ה"פליטים" ביפו לוד רמלה וחיפה, צעד הרסני מבחינת ישראל היהודית, ומכאן שהשלום אצלם הוא טקטיקה ובכלל לא מטרה. הצעות לפתרונות לקונפליקט יש הרבה, אולם גם אם יהיה נס ונשיג הסכמה על פתרון בין אזורי באמצעות חילופי אוכלוסיות וחלוקה מחודשת של המזה"ת, במציאות, האסלאם הפונדמנטליסטי לא מסוגל להכיר בישות יהודית כעובדה קיימת ובוודאי שלא כמדינה ריבונית. הדרך הנוכחית של מדינאי ישראל הדוגלת בהסכמים חסרי יסוד, מבטיחה רק את המשך המלחמה. העימות היהודי-מוסלמי הנו בלתי נמנע וניזון מחומר נפץ אידיאולוגי תרבותי ודמוגרפי. אולם זו תתפוצץ רק כשהמוסלמים ייווכחו כי ישראל מספיק מוחלשת עד כי אין נשקפת ממנה יותר סכנה. במצב זה כל האידיאות הנשגבות של שלום - יהפכו לאבק של העיתונים מאתמול. היום גם אנו מתחילים להכיר בכך כי הטרור משתלם וכל דאלים גבר. אולי הכרה זאת תביא לשינוי ערכים, כך שגם התמימים ביותר יבינו את המציאות. כשהמוסלמים כבר יעמדו דקה לפני הריסת המדינה עד היסוד, יהיה קצת מאוחר מדי בשביל לתקן, אולם המשבר הקשה יביא להכרה עצמית מחודשת, לשבירת לב האבן שלנו, וזה כבר רמז לבאות המסביר כיצד יתבצע המהפך האמוני והשיבה אל השם בתהליך הגאולה.

 

26. השירות הצבאי והשירות הלאומי 

השירות הצבאי לא יהיה חובה. שנה ראשונה תהיה בהתנדבות ולאחר מכן מי שירצה ימשיך לשרת בתשלום מלא, פרט כמובן במצב חירום אמיתי, שאם יהיה צורך יגויסו חיילים גם בחובה. כבר נאמר: "הרוצה בשלום – ייכון למלחמה", השלום והעוצמה כרוכים זה בזה, כפי שאכן אנו מבקשים בתפילתנו "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהילים כ"ט י"א). בכך אנו קושרים את עבודת ה' עם השלום והשלווה. רק כאשר יברך אותנו הקב"ה בעוז ובביטחון- ישרור השלום על הארץ. על פי תפיסה זאת אין כוחנו נמדד במספר הטנקים או החיילים אלא בזכות העוצמה הרוחנית. לדעתי עיקר הפוטנציאל הגלום בכוחנו הצבאי מקורו בתושייה ובחכמת המלחמה שלנו. אסור לסמוך על כוחנו הצבאי בלבד אלא על אמונתנו בצידקנו ובכוחו של הקב"ה. גם כך החזקת צבא ענק אינו עניין כדאי מבחינה כלכלית, העומס העצום יבוא גם על חשבון איכות חיינו, ובכך מחזיר את הגלגל לפגיעה גם בביטחוננו. משיקולים אלו שהנם בהחלט שיקולי ביטחון, יש דווקא לפעול להקטנת הצבא והגדלת ההשקעות במשק. מוטב יותר השקעה בחברה ובתשתית ופחות טיפוח הצבא, אשר גודלו הפיזי אינו מעיד על עוצמתו. אולי זה לא חידוש, אולם לכל החלטה ביטחונית יש גם משמעות כלכלית, ויש ללמד את קברניטי הצבא לתת את הדעת גם על האספקט הכלכלי. הרבה כסף ירד לטמיון בעבר בגלל מדיניות הראש הקטן. ביצורים מיותרים, גדרות הפרדה, חלוקת ערכות אב"כ ללא הצדקה, בירוקרטיה מיותרת, ציוד במחיר אסטרונומי רק בגלל תקן מחמיר ועוד. מסר זה חשוב לא רק לממסד הצבאי אלא לכל הממסד הציבורי, על פיו על משרתי הציבור לתת דין וחשבון לעצמם ולציבור על כל החלטותיהם שלא יראו כאילו הם מזלזלים בכסף הציבורי.

הקטנת סדר הכוחות הצבאי (סד"כ) הנו צעד הכרחי וראשון לחיסכון בהוצאות הביטחון, וניתן לבצעו גם מבלי לפגוע בכוח ההרתעה וזאת ע"י ארגון מחדש של הצבא יחד עם הקפדה אחראית יותר על שמירת עליונותנו הצבאית במזה"ת. צמצום סדר הכוחות הצבאי (הסדיר) יאפשר גם צמצום משמעותי ביותר בכוחות העזר שאינם לוחמים וצמצום מקביל בהוצאות לביטחון. הביטחון לא יפגע אם במקביל לקיצוץ יהיה שיפור ברמת החיילות ורמת הפיקוד ע"י אימונים מקצועיים של הכוחות ושירות לשנים ארוכות. במסגרת הרפורמה הצבאית ישונו כל תפיסות הביטחון כפי שהן מקובלות כיום על הממסד הביטחוני כדי להתאימן לתפיסת הביטחון הנשענת על כוחות קטנים וזריזים בעלי יכולת פעולה ארוכת טווח בגיבוי מסיבי של יחידות מילואים. תפיסה זאת הנשענת בעיקר על מילואים מחייבת יצירת מרחבים מפורזים עצומים משני עברי הגבול כדי שהגבול יהיה מאוד מרוחק ממרכזי אוכלוסייה כך שכל פעילות צבאית חריגה באזורים הסמוכים לגבול יביאו לתגובה מיידית יחד עם גיוס מילואים במידת הצורך.

 

גם אם ישנה חשיבות ערכית ראשונה במעלה לשירות הצבאי, איני רואה הצדקה מעשית או הצדקה מוסרית בגיוס חובה לצבא. למרות זאת, יש לאפשר לכל אזרח להתנדב לצבא ללא הבדל בלאומיות וללא קשר למצבו הבריאותי, ולכן ההתנדבות לצבא תהיה זכות לכולם (וזאת להבדיל מהשירות הלאומי שיהיה חובה לכולם פרט למתגייסים). אדם שאינו מעוניין לשרת מכל סיבה שהיא, פחד, חוסר מוטיבציה או כל סיבה אחרת, לא יהיה חייב בגיוס ובמקום זאת ישרת בשירות לאומי לתקופה של שנה. כמובן שהמדינה תיתן מענק הוגן למתנדבים לצבא בהתאם לקריטריונים שיקבעו.

 

כדי להשיג את מקסימום היכולת למרות הסד"כ המצומצם יותר, יש לערוך מחדש את הצבא לפי הצרכים האמיתיים. השירות בצבא יהיה מבוסס יותר על שירות קבע ויהיו פחות ימי מילואים ופחות סדירים. הצבא הסדיר יתרכז רק באימונים ולא במנהלה ולא בביטחון שוטף. אנשי הקבע יבצעו את הפעילות הצבאית השוטפת- ביטחון שוטף, כוננות וכד', ואילו בתפקידי אחזקה ומנהלה ישרתו בעלי מקצוע שיהיו אזרחים או משרתי קבע ולא אנשי סדיר. השירות הצבאי הסדיר יקוצר לשנה אחת המיועדת לאימונים יסודיים ברמת הפרט הצוות והפלוגה עד להבאת הלוחם לדרגת מיומנות צבאית גבוהה. לדעתי על כל חייל גם אם מתעתד להמשיך בתפקיד לא קרבי בקבע, לעבור אימוני כושר, קרבות מגע וקליעה, וזאת בנוסף לאימוני חיילות בסיסיים. חיילים הממשיכים לתפקידי פיקוד וקצונה יחתמו לשירות קבע (לפחות חמש שנים), דבר זה הכרחי כדי לעמוד בדרישות המקצועיות הגבוהות הנדרשות מהם. התקופות הנוספות מיועדות להשלמה חיילית ולאימונים כמפורט לעיל.

 

סגל הפיקוד של צבא הקבע יהיה אחראי גם לביצוע אימוני הרענון של חיילי המילואים. בכך יהיו המפקדים עסוקים בביטחון גם אם לא יעבדו בביטחון שוטף ורמת ההכנה הצבאית והכוננות תגבר. במקום להכין צבא גדול עם הרבה טנקים, יש להשקיע את המשאבים בהכנת גרעין איכותי של חיילים המאומנים לפעולות מתוחכמות ובביצוע ללא רבב, וכן להכנת יחידות המילואים. בגלל ההכשרה הארוכה הנדרשת מיחידות העילית, הן תהיינה כולן בקבע ובכוננות מיידית. חיילי המילואים לעומתם, ישרתו בעיקר בחי"ר ושריון.

 

חיילים המעונינים בקריירה טכנית בצבא, ישרתו רגיל בשנה הראשונה (אם ירצו להיכנס לקבע). השתלבותם במקצועות טכניים תתאפשר רק לאחר סיום מגמת חיילות בשנת השירות הראשונה. חיילי הסדיר יתפנו לעיסוק בלעדי באימונים ותרגולים בלי הטרדות של בט"ש (ביטחון שוטף) שממילא יהיה מבוסס על שירותם של חיילים מקצועיים. השינויים שידרשו במבנה הצבא יכללו חשיבה מחדש בחלוקת המשימות, סדר הכוחות והלוגיסטיקה של הציוד וכלי הנשק. כאמור, הצבא יעסיק חיילים מקצועיים בביטחון השוטף ויפעיל חיילי מילואים רק במצבי חירום. חלקו של המילואים בסד"כ יהיה גבוה יחסית, אולם גם אלו לא ישמשו לביטחון שוטף אלא למצבי חירום בלבד, אולם שבועיים בשנה יוקדשו לאימונים. אנשי המילואים יקבלו שכר מלא עבור אותם שבועיים בשנה שבו יתאמנו, וכן יקבלו שכר קבוע (על פי דרגתם) חודש בשנה על עצם שמירת הכוננות. צמצום חיל הסדיר והעסקת יחידות לא גדולות של אנשי צבא מקצועיים, יחייבו שיפור צבא המילואים ורמת הכוננות שלו. יש להקים מערך גיוס מהיר של 8 שעות לגבי חלק מהמילואימניקים (על פי תפקידם הצבאי) ו 24 שעות לגבי השאר. מצב זה יתאפשר ע"י שיפור מערך המוכנות בצבא ושיפור דרכי התחבורה.

 

 הרפורמה בצבא מחייבת שינוי רדיקלי בכל הנושאים שנחשבו פרות קדושות. כאמור, הצבא יקוצץ בסדרי גודל בעיקר על חשבון החלק המנהלתי, הביטחון השוטף יתבצע ע"י אנשי מקצוע, היחידות יהיו יחידות ייעודיות ברמת תחכום טכנולוגית גבוהה, כך למשל שמירת קו הגבול באופן יעיל תתחיל קודם בקביעת קו הגבול האופטימלי, קו שיעבור בקווים גיאוגרפיים ברורים ומבודדים מישוב, כאשר המערכת תעבור לאמצעי תצפית וחישה אלקטרוניים שיחליפו את הצורך במוצבים נייחים. סיורים אוויריים יחד עם בלוני תצפית יחליפו את הסיורים הרכובים. בכל אירוע חשוד, יוקפצו כוחות מוטסים בשילוב גיבוי מהקרקע. 

 

הצבא ישתמש באופן רב יותר במסוקי תקיפה וכן בכלי טיס מיניאטוריים ובלתי מאויישים. למרות שבמלחמה יש סיכון לחיי אדם, לדעתי ניתן ואפשר להוריד את רמת הנפגעים למינימום. המיגון האישי ישופר, ובכוונתי לדרוש פיתוח מיגון יעיל יותר אולם קל ונוח יותר לכל החלקים הפגיעים.  יש להקטין את חלקן של המשימות הדורשות סיכון אישי לא חיוני כגון לחימה בשטח בנוי או לחימה בתנאים נחותים. מצבים אלו נקבעים בד"כ משיקולים פוליטיים לא רלוונטיים ויש להימנע מהם כליל. למשל, בשטח בנוי יופעלו יותר אמצעים טכנולוגיים והנדסיים כדי להתגבר על המכשולים, כאשר כלי הנדסה יפלסו את הדרך. וכל עוד תהיה התנגדות- לא יכנסו חיילים לאזור הבנוי. 

 

משמר הגבול יהפוך ליחידה צבאית, להבדיל משוטרים המוצבים כנהוג בשערי הכניסה למדינה. ביטחון שוטף בגבולות, כמו גם אירועי פח"ע בתוך המדינה, יהיו בתחום סמכות הצבא.

 

גם שירות נשים יהיה אפשרי, וזאת כמובן בהתאם למגבלות הצניעות. שירות הנשים במערכת הביטחון יהיה במסגרת אזרחית מתאימה ובשכר מלא ויהווה קריירה מקצועית לכל דבר. בשום אופן לא כחיילות רגילות. הנשים תשרתנה בעיקר בכוחות העזר ולא בתפקיד קרבי, כאשר גם שירותן בכוחות העזר יהיה אפשרי רק אם יתקיימו התנאים הבסיסיים לשירות בנות באותו מקום, בהם הסעות מאורגנות לביתן ועוד.

 

27. השירות הלאומי

התכנית אותה אני מציע היא שירות לאומי חובה לכל מי שלא משרת בצבא, לתקופה של שנה אחת, לנשים וגברים כאחד. נשים נשואות ובעלי מוגבלויות קשות יהיו פטורים משירות לאומי. המשרתים בשירות הלאומי יקראו מתנדבים למרות החובה, וזאת מהסיבה כי ללא הנכונות, תחושת התנדבות וההקרבה למען הכלל, אין טעם להתחיל את פרוייקט השירות הלאומי.

 

במסגרת השירות הלאומי המתנדבים ימלאו תפקידים בהתאם ליכולתם וכושרם הבריאותי. סוג המשימות אותם יבצעו מתנדבי השירות הלאומי הנו בעיקר בפרוייקטים בעלי חשיבות לאומית. החל מפרוייקטים בתחום הבניה והחקלאות, וכלה בנושאים במערכת החינוך והבריאות המותאמת גם לבעלי ליקויים פיזיים. השירות הלאומי יהיה חובה גם לבנות. הן תשרתנה בעיקר במערכת החינוך והבריאות. מתנדבי השירות הלאומי יקבלו שכר שגבהו עד מחצית משכר המינימום (בהתאם לרמת הקושי הפיזי הנדרש). גופים פרטיים שייעזרו במתנדבי השירות הלאומי (כגון חקלאים) ישלמו למדינה את חלקם בעלויות של השירות בגובה של שכר המינימום או כפי שיקבע.

 

סרבנים שיסרבו להתנדב לשירות הלאומי, ייענשו בקנסות ובמאסר לתקופה של שנה. כמובן שמתנדבי השירות הלאומי יפוצו על תרומתם למען הציבור בדומה למקובל למתנדבי הצבא, ויקבלו זכויות בכסף ושווה ערך לכסף כגון נקודות זכות לדיור מהמדינה. אם נשקול את החיובי שבשירות הלאומי לעומת הצד השלילי שהוא הכפייה והקושי שבעבודה, נראה שהכף נוטה בבירור למען חיוב השירות הלאומי וזאת מטעם השיקולים הבאים: א. פיתוח המחויבות החברתית של דור העתיד למען מדינתם. ב. מעשה של הצעירים למען עצמם. ג. חינוך לעבודה ולמשמעת בעבודה. ד. הקניית ידע בסיסי בעבודות חיוניות בבית. ה. על המדינה לעשות הכל כדי לא להישען על כוח עבודה זר וזול אלא על ערכי העבודה העברית.

 

אנו חיים בתוך חברה גם מבלי שנרצה, ומטבע הדברים עלינו לכפוף את רצוננו לטובת החברה אחרת הכל יתפרק, והמחיר יהיה מאוד גבוה. תרומה לחברה ע"י שירות לאומי או צבא היא ערך שכל אדם צריך לסגל לעצמו וזאת במיוחד במדינת הגאולה. בראש ובראשונה, מי שירוויח מן השירות הלאומי יהיה האזרח. ואני מדבר לא רק על החיים בגיל מבוגר שבהם נסמכים יותר על האחרים כדי לשמור על איכות חיים, אלא גם על חיי היום יום שהצעירים יתחילו מרמפה גבוהה יותר בזאת שיקבלו זכויות חלקיות או מלאות לדיור והורדה בהוצאות הכלליות המופנות לרפואה ולמסים, למשל. כל הטרדות הבלתי אפשריות המשעבדות זוגות צעירים לעבודה בכמה משרות כדי לשרוד, לשלם משכנתה והוצאות הכרחיות נוספות, יהיו לנחלת העבר, אני מאמין. וזאת מבלי להזכיר את התרומה לאחדות, חינוך ומוראל תושבי המדינה.

 

 

28. המדיניות החברתית

התורה מצווה אותנו לדאוג לחלשים: הגר היתום והאלמנה וכל מי שנזקק לחסדי הציבור. זאת התורה החברתית על פיה עם ישראל צועד. הקהילה היהודית הייתה ידועה מאז ומתמיד בגמילות החסדים, ומובן מאיליו שהעשירים מפרישים מכספם למען העניים. כל ישראל ערבין זה לזה, כך למדה אותנו ההלכה היהודית. ומובן שמדינת הגאולה תמשיך בכיוון הערבות ההדדית בצורה מסודרת ויעילה. חלק ממנהיגי האומה ממשיך בשמירת עקרון הערבות ההדדית, תורה מסדרת הציג זאב ז'בוטינסקי (חמשת הממי"ם) וכן גם מנהיגים נוספים מתנועות העבודה הציוניות. שלא לטובה, הפכו האידיאלים המעמדיים-החברתיים לעיקר בעוד שעקרונות התורה העם והארץ נידחקו לשוליים ונעלמו. נראה כאילו העולים לארץ בעליות הראשונות התכוונו ללמוד וליישם תיאוריות סוציולוגיות מסוימות, דבר המסביר את המעמד הבכיר של התנועה הקיבוצית באותם שנים.

 

לפי הגדרת תפקיד המדינה, על המדינה לספק אמצעי קיום וחינוך לתושביה. וזאת בנוסף לתפקידה לספק ביטחון פיזי במסגרת מדינית חברתית מסוימת. יש הרגשה כי מרוב שהמדינה מטפלת בביטחון הצבאי, נושא הביטחון הכלכלי נדחק לשוליים. ולא כך צריך להיות. השכבות החלשות ביותר הן הקשישים והמובטלים, להם אין כוח והשפעה על קובעי המדיניות, ולכן על הממסד להיות זהיר כפליים בכל הקשור בטיפול בחלשים. על המדינה להבטיח ביטחון סוציאלי (פנסיה) לכל מבוגר או מוגבל, גם אם לא דאג לעצמו מבעוד מועד. העזרה יכולה להיות בכסף אולם חשוב יותר המגע האישי והתמיכה החברתית מצד הסביבה התומכת. רויזיה צריך לעשות בכל המערכת, על כך אין שאלה בכלל. ומדינת הגאולה בנויה יותר מכל צורת שלטון לענות על האתגר הסוציאלי, במיוחד לאור התמיכה בהקמת השירות הלאומי למען הקהילה שעיקר תפקידה יהיה לספק את המגע הישיר עם האוכלוסיות הנזקקות וכן לספק תמיכה חומרית בעזרת גמ"חים פרטיים או ציבוריים. בעקרון, תצומצם התמיכה הממשלתית בכסף למינימום האפשרי. כל אזרח הנזקק לכך, יכול לדרוש מהמדינה השתתפות בהוצאות קיום.  בנוסף, המשפחות החלשות שאינן מסוגלות לצאת לעבודה והזקוקות לתמיכת דמי קיום, יהיו פטורים משכר דירה אם יעברו לדיור הציבורי. בנוסף יהיו זכאים לארוחות שיובאו פעם ביום לביתם.

 

מערכת יחסי העבודה תהיה שונה מהמצב כיום בכך שתמנע פעילות פוליטית בוועדים ויותר רק פעילות מתנדבים למען העובד, שאינם קשורים למקומות עבודה ספציפיים. קרנות הפנסיה יהיו חברות ביטוח פרטיות בפיקוח המדינה בעמלות מינימום. לא תהיה חובה להשתתף בקרנות פנסיה, אולם מאחר והן פטורות ממס, הן תהיינה אטרקטיביות לציבור. השירות הרפואי הציבורי יעבור וינוהל ע"י המדינה. השמירה על זכויות העובד תהיה בפיקוח של גוף ציבורי שהמדינה תקים ותממן, בדומה לנציב קבילות הציבור- אומבודסמן. שביתות לא אחראיות יביאו להעמדה לדין ותשלום פיצויים מלא לקורבנות השביתה.

 

כל שאלה ביחסי עבודה שלא תקבל מענה מהגוף הציבורי ליחסי עבודה- תובא להכרעת בית המשפט כמוצא אחרון. אם בית המשפט לא יראה לנכון לתת סעד לעובדים שמרגישים פגועים- לא תהיה ברירה ואלו יצטרכו למצוא מקום עבודה אחר. כאשר לא יתאפשר לאדם לחסוך מספיק לעת זקנה, תדאג המדינה לספק לזקן קצבה שתאפשר חיים בכבוד כאשר כל שאר צרכיו יסופקו ע"י גמח"ים ומתנדבים (שירות לאומי ועוד). המתנדבים ידאגו לכל הדרוש כמו ארוחה חמה, כביסה, ניקיון וכן עזרה רפואית. לכאורה מדיניות זאת דורשת השקעת משאבים רבים, אולם מאחר והיא נשענת על מתנדבים- הנטל על הקופה הציבורית יהיה מינימלי. הטיפול בקשישים יעשה במידת האפשר בביתם ורק כשאין אפשרות אחרת, יועברו לבתי אבות של המדינה כשהוצאות האשפוז יכוסו ע"י המדינה. הכיוון הנכון לדעתי הוא להשקיע יותר בתשומת לב אישית ופחות בתמיכה כספית, משמעות הדבר שאנשים הזקוקים לעזרה יקבלו בעיקר תמיכה בביתם וכל מחסורם הבסיסי ימולא כולל ארוחות ואחזקת ביתם. יהיה תמיד מישהו שיבקר בביתם מידי יום יומיים וימלא אחר מחסורם באוכל, תשומת לב ושירותי בית. כל זקן הזקוק לכך, יזכה בהנחה או ביטול מוחלט של כל המסים והוצאות החשמל, המים, הארנונה, האנרגיה ועוד.

 

אספקט נוסף של המדיניות החברתית הוא קצבות הסעד והאבטלה. הקריטריונים לקבלת הקצבאות יוקשחו על מנת להחזיר למעגל העבודה יותר אנשים. מצד שני עובדים יתוגמלו ע"י המדינה אם יעברו הסבה מקצועית ויאמצו מקצועות נדרשים גם אם פחות פופולריים.  נושא אחר הוא התמיכה במשפחות מרובות ילדים.עקרונית - אני נגד קצבת ילדים. משפחה מרובת ילדים מקבלת את ברכתה מאת השם. אבל כמובן תהיה קצבת קיום לכל הזקוקים ללא צורך בהבאת ראייה. מצוות פרו ורבו תתקיים מן הסתם גם בלי קשר לקצבת הילדים, ובעלי משפחות יזכו לכלכל בכבוד את בני ביתם בעזרת השם.

 

29. פועלים זרים וסובסידיה לתעשייה

על המדינה לפעול נגד ייבוא עובדים זרים שמהווים פצצת זמן חברתית וכלכלית. אם יש ענף חקלאי או אחר המשווע לידיים עובדות, ניתן למלא את החסר בעזרת מתנדבי השירות הלאומי וכן ע"י תשלום משכורות אטרקטיביות יותר. אם הענף לא מסוגל לעמוד בשכר גבוה, אולם הענף הינו חיוני למשק, אזי ישנה אפשרות נוספת לתמיכה וזאת ע"י השתתפות המדינה בשכר העבודה. אם למדינה אינטרס בייצור מקומי של מוצר עתיר עבודה זולה, אז בבקשה שתסבסד את המפעל או המוצר באופן ישיר. אם המוצר אינו חיוני או המפעל אינו מפעל מועדף (כלומר מהווה מרכיב חיוני בתעסוקת תושבי האזור), אזי דינו להסגר. כך גם המצב בחקלאות! למרות שיהיה סבסוד של ענף החקלאות, חוות שייכשלו למרות הכל, יסגרו. יש לצמצם את מספרם של עובדי הכפיים ככל האפשר ולפתח אלטרנטיבות ממוכנות. מתנדבי השרות הלאומי יתרמו אף הם את עזרתם בעונות הבוערות. יש להשתדל כי ענף החקלאות יהיה כלכלי, אחרת עדיך להתמקד יותר בענפים רווחיים במיוחד המתאימים ליצוא, על חשבון ענפים אחרים כאשר את החסר מייבאים.

 

30. יחסי עובד מעביד

על המדינה מוטלת האחריות לשמור על האינטרסים של העובדים, ועל העובדים להיות זהירים בכל הקשור בהפעלת נשק השביתה ללא שיקול דעת. במדינה המתוקנת יקבעו הסדרי השכר במשק הציבורי ע"י וועדה מיוחדת לקביעת קריטריונים שוויוניים לכל העובדים. הקריטריונים לקביעת השכר יהיו וותק, ניסיון, רמת השכלה, השירות הצבאי, הדרגה בעבודה, ההצטיינות בעבודה, רמת הקושי בעבודה, רמת הידע וההשכלה הנדרשת לעבודה, האחריות הנדרשת לתפקיד, הסיכון הכרוך באותו מקצוע והיקף המשרה. לכל הקריטריונים הללו יינתן ניקוד בהתאם לקביעת הוועדה והיא תיקח בחשבון גם את מהות התפקיד, השכר הסופי יקבע בהתאם לסך הכל של הניקוד הנצבר. יש להקפיד כי הפער בין שכר המינימום למקסימום בשירות הציבור לא יהיה קיצוני. הוועדה גם תמנע כל מצב של עקיפת הקריטריונים ע"י שימוש בחוזים אישיים או במתן הטבות לא חוקיות. גם גופים פרטיים יוכלו להיעזר בוועדה בקביעת דרגות השכר וזאת ללא עלות. אולם בכל מקרה על המגזר הפרטי לשלם משכורות שאינן נמוכות משכר המינימום. זכות נוספת שתשמר לעובדים הנה פיצויי הפיטורין שגובהם חודש משכורת בשנה וישולמו לכל עובד שפוטר או נאלץ להתפטר. יש לפעול לביטול הסכמים כובלים המונעים למשל פיטורים צודקים של עובד. לדעתי אלו מביאים לירידה במוסר העבודה ולחוסר צדק משווע כאשר אין דרך לתגמל את הטובים ואין דרך להעניש את הרעים. הכלכלה החופשית תהווה את חוט השני בתורה החברתית במדינת הגאולה וזאת גם ההזדמנות הנאותה לנסות ולהגשימה על הצד הטוב ביותר. 

 

בנוסף להקמת הוועדה לקביעת גובה השכר במערכת הציבורית, יוקם המוסד לבוררות חובה. מוסד זה יהיה גוף משפטי בסמכות של בית משפט מחוזי שבסמכותו לדון בכל סכסוכי העבודה במשק. כל סכסוך עבודה המוכרז ע"י העובדים או כל ישות אחרת בעלת יחסי עובד מעביד, בגופים ציבוריים או פרטיים בהם לא הוכנס להסכם העבודה סעיף העוסק בדרכי פתרון סכסוכי עבודה, יובא אל המוסד לבוררות חובה. מוסד זה ישב ויחליט לאחר שמיעת כל הצדדים, מי מהצדדים צודק ובאיזו מידה יתממשו תביעותיו. מאחר ומוסד זה מקביל בסמכותו לבית משפט מחוזי, הערעורים על החלטותיו יהיו בפני בית המשפט העליון. יחד עם זאת על העובד השובת לקחת בחשבון שאם בית המשפט מצא ששבת ללא הצדקה, עליו לשאת במלוא הנזק שגרם כולל פיצוי המפעל או כל ניזוק אחר, ומלכתחילה יש להבהיר כי אם שכיר, במיוחד בגוף ציבורי, חש שרמת השכר תמורת עמלו נמוכה מדי זכותו לחפש מקום עבודה רווחי יותר, בלי לשלול את זכותו של העובד לפיצויי פיטורין.

 

31. שידוכין

ולבסוף אתייחס לנושא חשוב השייך אף הוא לתחום החברתי והוא זיווג הזיווגים. שהיא מלאכת קודש ממש לדאוג שלא להשאיר בודדים ללא בני זוג. שהרי הדרך האחרת היא להתעלם מן הנושא וכל דאלים גבר ואת התוצאות אנו רואים לצערנו כיום. אני מקווה שבימי הגאולה מערכת החינוך תהיה כולה יהודית תורנית, וכבר תקח חלק גם בנושא הנ"ל.  לפי תפיסתי, יש מקרים בו על המדריך הרוחני בקהילה לנקוט יוזמה משלו כדי לעזור לצעירים שאינם ממהרים ומושכים את הזמן גם אם יש להם בת זוג,  להתקדם לקראת הקמת תא משפחתי תוך קבלת ליווי מתאים. כיום בהרבה מקרים, טועים בני הזוג לחשוב כי תמיד השני צריך לוותר למען קיום הזוגיות. אבל אם נצליח לשכנע שהתובנה שכל אחד צריך לעשות הכל מצידו למען הזוגיות המשותפת, שני הצדדים יצאו נשכרים. הקמת התא המשפחתי על בסיס תורתנו הקדושה היא שצריכה להיות משאת נפשנו והיא שתביא לשינוי איכות החיים של רבים ויקרים. כואב לראות את הסבל שהוא מנת חלקם של הילדים במשפחות חצויות שהוקמו מלכתחילה על בסיס יסוד מסולף. היסוד המעורער נובע בין השאר מהמציאות שהכרויות הן חלק משיטת בילוי וכיף, בלי מחוייבות. ולשם כך מחפשים בן או בת זוג במקומות בילוי. לעניות דעתי זה כבר לא יתפוס במדינת הגאולה. גם בגלל שההיכרויות יעשו בקהילה אמונית ע"י אנשי מקצוע או משפחה, וגם כי מקומות בילוי שם שולטת הפריצות כבר לא יעניינו אותנו יותר.

 

32. מערכת החינוך

במאמר זה אין בכוונתי להתייחס למחדלי העבר, אולם נזכור רק כי החינוך הכללי בעת כתיבת החיבור הוא רחוק מכל דבר יהודי. ערכים כמו יהדות זה הדתה, לאומיות זה פאשיזם והדמוקרטיה זה קודש. מסתבר כי התמקדות בערכי הדמוקרטיה היא באמת מנגנון ההשמדה העצמית של המדינה. משמעות השיעור הדמוקרטי זה התמקדות בתובנה של מדינת כל אזרחיה כאשר יש לתת לאויבי ישראל זכות לקבוע את צביון המדינה. מצד שני, אם החינוך היה מתמקד בלימודי יהדות, אני מניח שיחד עם ערכי ההכבוד למדינה ולמוסדות, היינו זוכים לחיזוק אהבת האדם באשר הוא (שנוצר בצלם).

 

 אני לא מתכוון לקבוע כאן אם חצר חסידית אחת עדיפה על אחרת או אם חינוך המוכר לנו כיום כ"דתי לאומי" עדיף על זה של החרדים. ברור שיש לי דעה לפחות בנוגע לתכנית הלימודים, ועל פיה יש לשלב לימודים כלליים יחד עם הלימודים התורניים. תכנית זאת מצויה בישיבות התיכוניות ובבתי ספר דתיים ממלכתיים. ויש בעיה לגבי הכנסתה למערכת החרדית. מבחינתם יש שאלה האם לפתוח את החברה החרדית להשפעות חיצוניות? מה יהיה המחיר? אני רוצה לקוות כי עם הזמן יוכנסו מקצועות כללים בכל בתי הספר, בכל המגזרים. אולם במקביל התורה והאמונה לא יפגעו, אולי אף יחזקו. לדעתי לסנהדרין שיעסוק גם בהתווית הדרך, יהיה מה לומר בנושא.

 

עתיד נפשות הילדים מותנה במערכת החינוך. לכן כקו מנחה, לא אטעה אם אבקש לבנות מערכת שתוכל לענות גם על הצרכים המיוחדים של ציבור שזה עתה מצטרף לחוג שומרי המצוות, או להבדיל, ציבור שעדיין אמונתו חלשה וזקוקה לחיזוק. מכאן שכל עם ישראל יהיה חשוף למערכת חינוך לפחות מסורתית עם הלכה ופילוסופיה יהודית. לדעתי יש להתייחס אל החינוך כעין השקעה שפירותיה יבואו לנו בהמשך. יש להשקיע ברצינות ולא לחסוך בגיוסם של מורים ומורות. המטרה היא חיזוק האמונה והענקת ערכי יסוד ביהדות. האם חיזוק האמונה יהיה זהה לבעלי תשובה כמו לשומרי מצוות? התשובה היא שלילית, "חנוך לנער לפי דרכו", כל קבוצה תזכה למערכת המתאימה לה. אבל אני מצפה שתוך שנים מספר ילך ויצטמצם הפער עד שנוכל לבסס מערכת חינוכית בעלת סדר יום דומה לכולם. כמובן שעדיין נצטרך ללמוד לחיות עם מערכת חינוך המותאמת לפלגים ועדות שונות במגזר החרדי או הדתי. אולם מצד שני הייתי מצפה לפשרה, הסכמה והתקרבות בין המגזרים במידת האפשר. כשאנו יודעים שדרך הגאולה מקודמת בראש ובראשונה בדרכי שלום בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אני כמובן מקווה שלפחות ניתן יהיה להתחיל בחינוך לפתיחות: לקבל, להבין ולדעת להתמודד עם דעות השונות משלך. זאת משימה קשה גם כיום ותהיה קשה יותר להשגה גם בהמשך בחברה החוששת מכל שינוי באורח חייה ובצדק. האלטרנטיבה היא לצערי המשך מלחמות הדת והמשך הזלזול באחר והשנאה לשונה ממך.

 

על מערכת החינוך רובה ככולה לפעול על פי עקרונות ממלכתיים לאומיים המנחים את כל עם ישראל. המימון והניהול של מערכת החינוך תתבצע ע"י המדינה, אם כי מערכת חינוך עצמאית תותר על פי חוק אולם עדיין תהיה תחת פיקוח ותפעל על פי העקרונות המנחים של המדינה. יש להקים ולפתח תשתית לחינוך כללי ותשתית לחינוך יהודי המשלבים מדע וטכנולוגיה יחד עם לימודי קודש. יש ליישם חינוך טכנולוגי החל מהגילאים הרכים (מגיל הגן) יחד עם החינוך היהודי ולעודד את דפוסי החשיבה והלמידה של התלמיד. אחד מיסודות שיטת החינוך תהיה העיקרון של "חנוך לנער על פי דרכו", שהיא התאמת מגוון תכניות חינוכיות לציבור התלמידים שהוא כמובן הטרוגני מבחינת היכולת האישית. הדרישה לחינוך טכנולוגי היא מתבקשת אם ברצוננו לתת מענה לצורך בפיתוח התעשיות המתקדמות. כמו שאני מצפה שהמגזר הלא דתי יקבל על עצמו לימוד תורה ומצוות, כך אני תקווה כי המגזר החרדי יקבל על עצו גם לימודי חול וזאת על פי הטעמים שמובאים בהמשך. אני מאמין כי בין שאר הנסים שיתרחשו בימי הגאולה יהיה גם נס פתיחת לבבותינו לתורה ולהשכלה שעד כה לא היינו פתוחים אליהם מסיבות רבות, וכך נוכל לקבל את תורת המדע ואת מדע התורה כחלק ממציאות הבריאה והגאולה.

 

על פי ההלכה אמנם נאמר כבר ע"י רבי נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה אלא תורה" קידושין דף פב א. אולם הרבה מתרצים שאת זה הוא מיישם רק כלפי עצמו לפי שראה את בנו מצליח בלימודי תורה. החת"ם סופר מסייג את דברי רבי נהוראי ומסביר שהמקצוע משמש כמקור פרנסה ועל כן "מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות". והוא מוסיף שגם אם המלאכה משמשת לא רק לפרנסה אלא ל"יישובו של עולם" ותורמת לקדמה הטכנולוגית – יש למלאכה חשיבות מרובה ונחשבת היא למצווה כאילו היא עבודת הקרקע הקשורה לפיתוח ארץ ישראל, וזאת בניגוד למצבנו בגלות כאשר ישבנו בחו"ל ולא היה לנו עניין בתרומה לחיילות הגויים ויישובו של עולם. מכאן שלפי פרשנות החת"ם סופר דברי רבי נהוראי מתייחסים לגלות כאשר אנו מפוזרים בין האומות. 

 

צביון מערכת החינוך יהיה בבירור חינוך לתורה ומצוות. אולם יחד עם זאת ברור לי כי בכל מערכת חינוך יהודית יהיו וריאנטים כאלו או אחרים ואין בידי לקבוע כעת מה יהיה הכיוון או איזה אוטונומיה תינתן לבתי הספר השונים. כפי שציינתי קודם, אין לי גם מענה לשאלות קשות הנוגעות לאחדות החינוך בימי הגאולה, כמו החלוקה בין מערכת חינוך ספרדית לאשכנזית, ליטאית או חסידית, חרדית או כיפות סרוגות וכן הלאה. לפי המצב כיום סביר שמידה זאת או אחרת של שונות עדיין תישאר בין הזרמים הרבים. אולם בלבי פנימה אני מקווה שהמגמה החינוכית המרכזית תהיה על פי דרכו של הרב קוק, שהיא סובלנית מטבעה ובנויה גם לקבל לתוכה מכל העדות ומכל הזרמים באהבת ישראל כנה. אולם על פי כל שיטה שהיא, על המערכת לחנך לתורה ומצוות באמונה ובאהבה, אהבת הלימוד, חינוך לדרך ארץ ולאהבת הארץ ולמדע ודעת. חינוך לאהבת הארץ יקבל משקל גדול במערכת כי ממנה אנו שואבים את הכוחות להתמודד ולהלחם על ארצנו האהובה נגד כל אלו הקמים נגדנו, נושא המורגש כיום בחסרונו מאוד מאוד. האתגר החינוכי ידרוש מאמץ רב של כל זרועות הממשל שיתרמו את חלקם למען הנושא. זאת הסיבה הראשונה לקיצור השירות הצבאי יחד עם השירות הלאומי לשנתיים, ומאותה סיבה גם שירות המילואים יתבצע בתקופת הקיץ בלבד. העלאת קרן החינוך תתאפשר רק אם החינוך יהיה חינם וזמין לכל וייתן מענה לכל רמות הלימודים וסוגי התלמידים. יש לפטור מתשלום את לימודי החינוך היסודי והתיכון וכן לפטור מתשלום מקצועות מועדפים בהשכלה הגבוהה. כמו כן יש לתת מלגות קיום לתלמידי ההשכלה הגבוהה בהתאם לקריטריונים כמו חשיבות מקצוע הלימוד, הצטיינות, התנדבות ועוד.

 

בתחום החינוך והמשמעת בבתי הספר, מובן הוא שיש לדרוש מן התלמידים צייתנות ונועם הליכות. הסדר והמשמעת בבתי הספר הם גם המפתח להגברת רמת הלימוד. תלמידים שאין להם עניין באידיאה מסוימת בחייהם, טבעי הוא שימצאו עניינים ריקניים ושליליים למלא את החסר. כדי לא להגיע למצבים של חוסר משמעת יש להציב כמטרה אידיאית את עניין המוסר (כחלק מהחינוך התורני) וכן יש לתת להנהלות מוסדות הלימוד אוטונומיה בבחירת צוות המורים, אולם אלו יהיו תחת פיקוח המדינה. לבתי הספר תהיה גם אוטונומיה במתן תוספות לשכרם (בפיקוח ובהתאם לקריטריונים, למורים ולמנהלים כאחד) ובגביית הוצאות אלו מהתלמידים, וכן בבחירת התלמידים שיתקבלו ו/או ימשיכו ללמוד בבית הספר. לדעתי יש לבטל בעקרון את חובת בית הספר לקבל כל תלמיד ולא להיבהל אם תלמיד לא מוצא בית ספר קרוב למקום מגוריו. כל תלמיד יחויב באופן אישי על התנהגותו במהלך שנת הלימודים ואם צריך – אזי יש לעשות להפסקת לימודיו של התלמיד אחרת תפגע מערכת החינוך כולה. כאן יש לציין כי תופעות כאלו במערכת החינוך התורנית הנן נדירות יחסית בהשוואה למערכת החינוך הכללית.

 

מערכת החינוך צריכה לחנך לאידיאלים, להגשמה האישית וללקיחת אחריות. חינוך לאחריות מצד אחד דורש גם פתיחות רעיונית מצד שני, אם כי במסגרת הגבול של הטעם הטוב והחוק והסדר. פתיחות רעיונית (בניגוד לפתיחות חינוכית) היא לדעתי חיונית בחברה הטכנולוגית, בחברה המתבססת על עקרון המידע החופשי ועל פיתוח התעשייה והתחרות בעולם הכלכלי. אולם הפתיחות צריכה להיות מלווה בפחד ובחשש מתמיד כפי שגם הזהיר הרב קוק, כי למרבה הצער רבים מצאצאי אלו שנפתחו לתרבות הכללית, במיוחד בזמן תנועת ההשכלה, אולם גם בזמנים האחרונים, סופם שהרפו מתורת ישראל. לדעתי עם הבסיס התורני חזק דיו, יהיה אפשר להתרחב גם להשכלה כללית עם פחות חשש מנפילות ומעידות. אני מאמין בצורך בחינוך טכנולוגי ופתיחות תרבותית אמיתית שהיא מצד אחד תיתן לנו כלים לעמוד מול מרבית הפיתויים החיצוניים ומצד שני תעמיד אותנו במרכז העניינים בכלכלה ובטכנולוגיה.

 

עקרונות נוספים על פיהם תפעל מערכת החינוך הם: 1) החופש לבחור את מוסד ההשכלה, 2) המערכת תספק פתרונות מתאימים לתלמידים מצטיינים כמו גם לתלמידים המתקשים בלימודיהם, 3) קיום מבחנים ארציים עם סיום הלימודים בתיכון, אולם קבלה למוסדות ההשכלה הגבוהה תתבצע גם על פי מבחנים פנימיים בהתאם לחוג הלימודים, 4) אפשרות לתכנית לימודים עצמאית (באישור משרד החינוך), 5) קיום מעקב קפדני אחרי כל תלמיד כדי לא לאבד את החלשים והנפלטים, בתחום זה ניתן גם לנצל את השירות הלאומי אשר יוכל לספק פתרונות ועזרה לתלמידים ולעודדם להמשיך בלימודים וזאת ע"י מתן תשומת לב אישית (בסגנון פרוייקט פר"ח של היום) וכן שיעורי עזר ללא תשלום לאחר שעות הלימודים.

 

 

33.  המדינה והשבת

השבת ועם ישראל חד הם, למעשה השבת הינו השם השני של עם ישראל. זאת בזכות העובדה שהשבת היא עדות לברית בין הקב"ה ובין עם ישראל והברית היא גם הסיבה לקיום עם ישראל בעולם הזה. המשמעות של שמירת ברית השבת היא הכרה במעשה הבריאה וקבלת עול מלכות שמיים. עצם הזדהותנו עם הקב"ה ומפעל בריאת העולם, באה לידי ביטוי באמצעות שביתתנו מכל מלאכה ביום השביעי. מעבר לכך: ארץ ישראל ניתנה בידנו למשמרת נאמנות במטרה שנעבוד בה את האל, בכך שהשבת תשמר ותיזכר במקום קדוש זה. ומכאן גם חשיבותה הלאומית של השבת בכל הקשור לזכותנו על הארץ ולהמשך קיומנו על הארץ הזאת. למעשה חילולי השבת גורמים לביטול זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. וכבר נאמר: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת" (שבת קיט). השבת שקולה (לפי הרמב"ן) לכל המצוות כולן והמחלל את השבת כאילו הכחיש את בריאת העולם ובכך עובר על כל מצוות התורה. כך גם קיצור שולחן ערוך אשר מוסיף: "וכל המחלל את השבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו. אם נוגע ביין אוסרו, והפת שהוא אופה הוי כמו פת נכרי" (ע"ב, ב). הגויים, ביודעם כי ביטול השבת הוא ביטול התורה כולה, ניתוק ישראל מתורתו, והפסקת נצח ישראל, כשביקשו לעקור את ישראל מן העולם ולהעביר אותו מדתו- גזרו קודם כל על השבת. כל מסגרת של מדינה יהודית חייבת לקום על בסיס שמירת השבת אחרת אינה מדינה יהודית אלא מדינת הלאומים. בלעדי השבת, היהודים הגרים במדינה כזאת לא יהיו שונים בזכותם ובמהותם משאר הלאומים במדינה. לעתיד לבוא, מדינת היהודים בארץ ישראל שתקום על בסיס ההלכה היהודית תיוחד משאר ארצות העולם בשמירת השבת כערך עליון תוך הסכמה לאומית בחשיבות השבת עבור העם והמדינה.

 

על פי התורה על עם ישראל לשמור את השבת, אבל מעבר לכך על המדינה לדאוג שהחוק יקויים. יש לה לא רק את הבסיס המוסרי אלא גם את החובה לתבוע מהפרט כמו גם מכלל הצבור, לשמור את השבת בפרהסיה. מצד שני, מחללי שבת בתוך ביתם נושאים באחריות אישית ולא המדינה תשפוט או תיתן את הדין על כך. אבל כשחילול השבת נעשה בציבור ולעיני כל- החטא הוא על כלל הציבור והחברה כולה תידרש לשאת בתוצאות הקשות אם לא תפעל. לדעתי אין שאלה כלל מה מחיר השבת. מדובר על המחיר היקר ביותר, מחיר החיים. ריבוי תאונות וריבוי אסונות ניתן לייחוס לחילול השבת הכללי וזאת בהסתמך על התורה (וזאת אף מבלי לקחת בחשבון את המוות המיותר של בליינים שתויים בסופי שבוע), לכן על החברה היהודית להקפיד על שמירת השבת בפרהסיה למען טובת הציבור. וחשוב להזכיר: מחללי השבת לא נענשים באופן ישיר על חטאם, העם כולו נענש יחד איתם, בגלל האחריות המשותפת.

 

מהפסוק: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויבכם" (ויקרא כו), אנו למדים על חשיבות מצוות השמיטה. מהעובדה ששמיטה ויובל נוהגים רק בארץ ישראל, ניתן ללמוד כי לאדמת הארץ "ייחודיות" משלה, נשמה משלה הנובעת מהקב"ה. אולם אם חילול השמיטה דוחה אותנו מארץ ישראל, קל וחומר שאף חילול השבת יגרום לתוצאה דומה. וכבר נאמר לנו כי אם נשמור על השבת בארץ – נזכה לשבת בארצנו בבטחה, ואם לא, תקיא אותנו הארץ. מצד שני, לכאורה השבת בגולה אין דינה זהה כמו השבת בארץ ישראל, שהרי היהודים בגלות סבלו בין אם שמרו ובין אם לא שמרו את השבת. לכל היותר גברה ההתבוללות. אבל שם השבת שמרה על עם ישראל במובן אחר, במובן של שמירת הרצף היהודי לאורך אלפיים שנות גלות. כוחה של השבת בשמירה על ארץ ישראל כאן ועל עם ישראל שם, יוצרת הקבלה בין שמיטה ויציאה לגלות ובין שבת וגלות. התוצאה היא שקדושת השבת גבוהה יותר בארץ ישראל. כאן יש להשתדל יותר בקדושת השבת. אותה ייחודיות קדושה שיש לאדמת ארץ ישראל, שגורמת לה לזעוק כאשר מחללים עליה את השמיטה, נכונה גם כאן: הארץ זועקת אף זועקת כאשר מחללים עליה את השבת. להבנתי, ואני מקווה שגם אחרים מבינים כך, ישנו קשר מטאפיזי בין הארץ והאדמה, ובין השבת. השבת כמו השמיטה, יוצרות קשר בין העם לאדמתו כמו גם בין העם לאלוהיו. האדמה הזאת ממש "חשה" את השבת ו"מרגישה" כשמפרים את האמון בה. וכמו שאדם אינו יכול לצבור ימים ללא שינה כך האדמה לא יכולה לצבור שנים ללא מנוחה ובסופו של דבר היא תחזיר לעצמה הכל כפי שבאמת אירע בתקופת גלותנו, כאשר הארץ נשארה שוממה ומוזנחת, כאילו החזירה לעצמה את כל השבתות ועכשיו מחכה רק לנו שנפריח אותה מחדש.

 

כאמור, שמירת השבת חלה על כל יהודי בכל מקום בעולם, אולם בארץ ישראל יש את ההיבט של "מנוחת הארץ" כפי שראינו במצוות השמיטה. מצוות השבת, היא מצווה בעלת מימד רוחני, שבזכות שמירתה מוקרנת שלווה ומנוחה על כל הארץ. לתזה זאת יש משמעות מעשית גם לגבי התייחסותנו כלפי לא יהודים בארץ ישראל. לשיטתי חייבים כלל יושבי הארץ לכבד את השבת כלפי חוץ כדי להראות כי הם מכבדים את העם ואת השם. אם יראו דרך ארץ כלפי השבת, ואם ישמרו על הצביון של שבת מנוחה, יוכלו גם שומרי הברית ליהנות יותר מהשבת במקומות המגורים במיוחד אם הם גובלים האחד בשני.

 

ברור שתושבי הארץ הלא יהודים יהיו במעמד גר-תושב, ועליהם חלים שבע מצוות בני נוח, וטבעי שנגזר עליהם לכבד את מנהגי המקום אחרת אינם בחזקת גרים תושבים. מנהגי המקום הם לא רק הכרה בבעלות יהודית על הארץ אלא גם אימוץ דרכי היישוב, כמו כיבוד הדת או כיבוד השבת. הם כמובן פטורים מדיני השבת, כל עוד זה בביתם, אבל הם לא יציפו את הדרכים ברכביהם ולא יפעילו בתי מסחר ועינוגים העומדים בסתירה לשמירת האווירה הקדושה ביום השבת. השבתת העבודה הנעשית ברשות הרבים (פרט לשירותים חיוניים) תוכר כחלק מרצונם הכנה להשתלב בחברה ואולי אף להצטרף אל העם היהודי כגרי צדק . תושבים יהודים ולא יהודיים יתבקשו כאחד לשמור על קדושת השבת בפרהסיה.

לסיכום, ישנם שני טעמים לדרישה שהגרים היושבים בארץ יכבדו את השבת כלפי חוץ: הטעם הראשון הוא פשוט עניין של כבוד לעם היהודי ופרגון למנהגיו. בהנחה שרק גויים במעמד של גרים יורשו לשבת עימנו בארץ ישראל, הרי התורה מבקשת מאיתנו דבר דומה: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך...וגרך אשר בשעריך" (דברים ה יד). הטעם השני הוא הטעם המטאפיזי, שמשמעותו שעל הארץ לנוח באופן מעשי כל שבת וכל שנה שביעית. מנוחת הארץ הנה מעבר לחובתו של העם שלא לחלל את השבת באופן אינדיבידואלי. קדושת השבת כלפי חוץ היא עניין לאומי באופן הנרחב ביותר. ניתן לתרץ את חיוב הגויים בכיבוד השבת בכך שבעצם ישיבתם בארץ, הם מקבלים בכך את עליונות התורה, ויותר מכך, בנאמנותם לעם היהודי הם עולים לדרגת גרים במובן הרחב של המילה. תחושת הבטן שלי אומרת כי הארץ איננה מבדילה בין חילול שבת הנעשה על ידי יהודים או ע"י נוכרים, האחריות היא עלינו. אם אנו מרשים לגרים לחיות בארץ- עלינו גם להיות אחראים שאווירת השבת הכללית לא תיפגם כי הכל יבוא בחשבון איתנו בסופו של דבר.

 

נאמר בתורה: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"א, ט"ז-י"ז). מפסוק זה למדו חז"ל: "שאין השבת בטלה מישראל לעולם". חילול השבת הוא סתירת הברית עם השם (ולמעשה נטישת היהדות). משמעות הברית היא שעם ישראל יזכה לרשת את הארץ כפי שהובטח בברית בין הבתרים למשל בפסוק ("לזרעך אתן את הארץ הזאת...") אנו רואים שוב את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין כיבוד השבת ובין זכותנו על הארץ. מכאן, משמעות חילול השבת היא פגיעה אנושה בעצמנו ובגידה בקדושת אדמת ישראל. עדויות נוספות על הקשר המטאפיזי בין השבת ובין ארץ ישראל ניתן ללמוד גם מהנביאים ומקורות נוספים. נוכחנו לראות כי ההיסטוריה התרחשה בדיוק כפי שנכתב בתורה, כפי שמתואר למשל בפרשת התוכחה "בחוקותי" (ויקרא כ"ו). לכן אם אשמים אנו בבגידה חמורה בקב"ה, העונש על הפגיעה בקדושת השבת וארץ ישראל יהיה בהתאמה- שממון הארץ מתושביה. את הביטוי המעשי לשיממון ראינו כולנו בעצם היציאה לגלות וחורבן הארץ תוך הפקרת הארץ לשודדים שהשמימו אותה לאלפיים שנה. אם לא נלמד מההיסטוריה, אז הארץ עוד תקיא אותנו שוב.

קדושת השבת מחייבת גם רוויזיה כללית בתחום ההיתרים הגורפים שמקבלים גופי הביטחון, התעשייה ואחרים המאפשרים להם לחלל שבת בלי כל קשר לעניין פיקוח הנפש על פיו ניתנו ההיתרים. לדעתי, אם מדובר על תפקיד שהינו בגדר פיקוח נפש אמיתי כמו ביטחון, עדיף שזה יבוצע בידי יהודים, ואם זה ספק פיקוח נפש- מוטב שיבוצע בידי גרים. חשוב להבהיר- החוק יאפשר לנקוט בצעדים משפטיים כנגד מחללי שבת בפרהסיה, ויש להתייחס אל אנשים אלה כאל שופכי דמים בפוטנציה, גם אם לא שפכו דם בפועל.

 

34. חופש הביטוי ואתיקה עיתונאית

אחד מיסודות המערכת החברתית האידיאלית הוא שמירת חופש הביטוי (כפוף לסייגים שיצוינו להלן). חופש הביטוי מבחינתי הוא אבן הבוחן לחברה. האם נעבור אותו בהצלחה או בכישלון רק הזמן יגיד. עיתונות חופשית הנה בלם בפני השתלטות כוחות השחור על החברה וחופש הביטוי הנו אחד מהאמצעים החשובים כדי להלחם בכוחות השחור וכד', מקובל כי זה גם מהסממנים לבגרותה של החברה המסוגלת לעמוד מול ביקורת (גם אם היא ביקורת הורסת). ההלכה עצמה מחייבת פרסום של עוולות שנעשו כדי למנוע המשך אפשרי להתנהגות נלוזה של אנשי ציבור בעיקר. וכך נאמר בגמרא : "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם" (יומא פו ב). ערך חופש הביטוי כל כך חשוב עד כדי שהוא גבר על החשש משימוש בלשון קשה ומעליבה. עדיף לנו עיתונאים שמשתמשים במילים קשות ועולבות מאשר על עיתונאים החוששים לדבר. עדיף לאפשר שימוש במילים וכינויים, אולם הקו האדום זה שקר וקללות. עיתונאי שיפרסם דבר שקר וימצא חייב בדין יוענש בחומרה. וועדת החקירה שתבדוק את אמינות הדיווח תהיה מוסמכת לחקור באופן דיסקרטי את המקורות לאותה ידיעה. אם היו מקורות אנונימיים, או מבוססים ומאומתים. אם ימצא שהעיתונאי פעל בהגינות ובדק מהימנותן של המקורות (תאורטית, גם סצנריו כזה אפשרי), יקבל הגנה משפטית. אין הכוונה כאן לתת חופש להסתה או לאלימות, אלו הן עבירות חמורות בפני עצמן. וגם כאן מציבה ההלכה סייגים רבים בפני חופש הרכילות ואנו למדים זאת מהגמרא "מניין לאומר דבר לחבירו..." (יומא ד ב).

 

יש להילחם למען זכותו של השני להביע דעה אולם לסייג זאת כל עוד אינם פוגעים באינטרס הציבורי. הכללים והמגבלות אותם יש להציב לחברה יכללו מניעה באלימות מילולית ויציבו את הגבול בין המותר והאסור בכל הקשור לניצול הזכות לחופש הביטוי. הלבנת פנים של אדם בציבור במיוחד כאשר הדברים לא נכונים, הנם כשפיכות דמים. ונאמר בגמרא (ערכין טו א): "קשה לשון הרע כשפיכת דמים, שכל ההורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלושה: האומרו, והמקבלו והנאמר עליו.

 

עיתונאי או כל אחד אחר, חייב לתת לעצמו דין וחשבון לפני כל פרסום בנושאי רכילות. האם עשה הכל כדי לוודא נכונות הידיעה? האם הידיעה היא מעניינו של הציבור? לרוב, גם אם הסיפורים בעיתונות הם על בסיס אמת, הן יכולות להביא לידי עוון ופגיעה באנשים. כל שכן אם המספר אומר שקר ואז הוא מוציא שם רע על האחרים. ובתורה כתוב "לא תלך רכיל בעמך" וע"י שלמה נאמר: ו"מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח כ).

 

על כל עיתונאי המפרסם דבר בציבור- לברר את אמיתות הידיעה לפני פרסומה. אם אינו בטוח שהפרסום הוגן או סביר, תעמוד לרשותו וועדת אתיקה אשר תיתן לו ייעוץ, עזרה מעשית בבירור העובדות או תמיכה מוסרית. וועדה זאת תעמוד לרשות כל המעונין במשך 24 שעות ביממה ותהיה בנויה כך שתוכל לתת מענה במהירות המרבית בהתאם למצב מתוך מודעות לדחיפות הדיווחים העיתונאיים. כך גם במקרה ועיתונאי עומד לפרסם מידע ביטחוני, וועדת האתיקה תהיה מסוגלת להנחותו בדרך או להפנותו לגורמים המתאימים. ראוי לציין כי אין חובה בפני העיתונאי או כל מפרסם אחר להיעזר בוועדת האתיקה והחלטותיה הן בגדר המלצה בלבד, כמו כן ראוי לציין כי לכל עיתון יש עורך עיתון אשר מטבע הדברים מסנן אף הוא ידיעות וכתבות הראויות לפרסום בהתאם לשיקוליו כך שגם אם כתב טועה ישנו בלם נוסף לפני כניסה למצב שאין ממנו חזרה. אולם, אם למרות כל המאמצים, יצא פרסום עיתונאי שהוא לא אמת או על בסיס אמת אולם פוגע ללא הצדקה, ייחקר העניין ע"י וועדות החקירה המשפטיות והעונש על האחראים יהיה בהתאם לחומרת העבירה החל מקנס כספי ואו שלילת הזכות לעבודה עיתונאית במקרה של עבירה קלה בלא כוונת זדון וכלה בעונש מוות במקרה של הסתה נגד קבוצות אוכלוסין. כאן ההבדל הגדול בין ההפקרות הקיימת בעיתונות של היום המרבה בפרסום שיקרי ובלתי אחראי של ידיעה בתקשורת, ובין הריסון העצמי שיהיה בעתיד נחלת הרבים. אני כמובן בטוח כי כחברה מתוקנת לא נגיע לעיתונות כה מופקרת ולא נאבד כל רסן של שיקול דעת.

 

 

 

 

 

חלק ד': המדיניות הכלכלית

 

35. מדיניות כלכלה ומיסוי

המדיניות הכלכלית תהיה מדיניות שוק פתוח, אבל גם תאפשר מעורבות עמוקה של המדינה. נקודת המוצא שלי היא להתחיל את הכלכלה עוד מהגורם האנושי. אני מצפה שכל העוסקים בענייני ציבור יהיה אנשים מוכשרים וישרים. לא בעלי אג'נדה או אינטרסים זרים המושפעים מבעלי הון או קבוצות לחץ. כאשר מבקר המדינה יספק משוב בזמן אמת על העוסקים בעניייני ציבור. כלל הוא כי בכל מקרה של ניגוד אינטרסים, האינטרס של טובת הציבור קודם לטובת המערכת, ובמקרה של ספק או ניגוד עניינים מותר להתייעץ עם המבקר, נציבות שירות המדינה או גורמים חיצוניים.

 

אני מאמין כי יש לתת ביטוי אמיתי למגמות וכוחות השוק הכלכלי אולם צריך לדעת מתי על המערכת השלטונית להתערב, במיוחד כאשר מדובר על משבר מוניטרי או כשצריך להציל חברה גדולה הנכנסת לקשיים... אז מותר וצריך להתערב. אני גם תומך בהתערבות ממשלתית בנושאים מו"פיים, כמו השקעה רצינית של הממשלה לעידוד יזמות טכנולוגית, השקעות במחקר ופיתוח בתעשייה ובמוסדות אקדמיים, תמיכה במוסדות מחקר ועוד. את הכסף עדיף להשקיע יותר ביצירת מקומות עבודה על פני קצבאות סעד, בדרך זו שני הצדדים ירוויחו. נושאים נוספים הצריכים רוויזיה בכלכלה הם הצורך בהורדת נטל המס על המערכת הכלכלית כדי לעודד צמיחה. התמיכה בחלשים יש לתת בחומר ולא בכסף. למשל אפשר ליישם את עקרון חמשת הממ"מים של זבוטינסקי שהם: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. לפי גישה זאת אנשים שלא שפר עליהם גורלם, יקבלו דירה צנועה בשיכון, וכל שאר הוצאותיהם (חשמל, מים, תלושי מזון) יהיו על המדינה בהתאם לקריטריונים. במקביל יש לחנך ולהביא את הציבור ליותר מודעות סביבתית חברתית, בעיקר ע"י מעורבות בציבור, עזרה לנזקקים ושיתוף פרוייקטים בקהילה. אלו יקטינו מן הסתם את הפערים בחברה. מצד שני גם הממסד צריך להראות כי אצלו דין אחד לכולם, לא מיוחסים ולא קבוצות כח.

 

אחד מהדברים המכוערים ביותר זה תופעת השחיתות. שחיתות יכולה להיות בכמה מובנים: שחיתות כספית, שחיתות ארגונית, שחיתות פוליטית, או סתם מעשים לא טובים. הנושא הזה מאוד מורכב ויתכן שלא תמיד ועדות החקירה יוכלו לשים את האצבע על מקורות השחיתות ולבערם, לכן הכי חשוב שהציבור ידע לאתר בעצמו מצבים מעודדי שחיתות בחצר האחורית שלו ולטפל בהם בהתאם. אני מצפה שהציבור לא ישתף פעולה ולא יעצום עיניים. אם הסוטה מדרך הישר יראה שאין חבריו מקבלים את מעשיו הוא יבין לבד כי מעשהו לא נורמטיבי ומוטב לו לשנות דרכו בעצמו. שינוי הסטנדרט החברתי בהתייחסותו לשחיתות מוטל גם עלינו. החל בחינוך נכון וכלה ביצירת אווירה נאותה ובשיתוף הציבור כולו. יש מקומות בעולם שם למושחתים אין סיכוי בזכות הסטנדרטים בה הציבור שופט את עצמו. חלק מהשחיתות היא נטילת שכר גבוה ללא כל פרופורציה, שמנהלים חסרי בושה נוטלים לעצמם בחברות ציבוריות או אפילו בחברות פרטיות. אם הציבור ידע להקיא אנשים כאלו, לא להצטופף בחברתם ולא להעריצם, גם המנהלים ידעו שמוטב לעמוד בסטנדרטים המקובלים גם אם הפיתוי גדול ולא לאחוז בקרנות המזבח ולהגיד מגיע לי.

 

לדעתי על הממשלה לדאוג להזרמת כספים למחקר ופיתוח, גם אם יהיו פרוייקטים שלא יצליחו. אולם הכספים לא הולכים לאיבוד, כי אלו נותנים חמצן למחקר ופיתוח לטווח ארוך, ומכאן מחזקים את התעשייה והכלכלה. בנוסף, על הממשלה ליזום ולממן הקמת מפעלי תעשיה חיוניים שהוחלט עליהם כפרוייקטים לאומיים ובעלי חשיבות אסטרטגית. אם מותר להזכיר נסיון כושל לכאורה בעבר, הרי זה פרוייקט הלביא, שגם אם עלה המון כסף והיו בזבוזים, לכל הדעות היה פרוייקט חיוני ותרם לפרוייקטים אחרים. זה המקום להזכיר את מצוקת כח האדם בעבודות הפשוטות כמו חקלאות בניין וסיעוד. כאשר הפתרון נמצא אצלנו בשירות הלאומי שהזכרתי קודם. אני מציע שירות לאומי חובה, כאשר הבנים ישרתו שנה בחקלאות ובבניין כמחוייבות לאומה, ואילו הבנות ישרתו בשירות הלאומי בעזרה לקשישים ובבתי החולים. אין שום סיבה שכך לא יתבצע במיוחד לנוכח העקרונות היהודיים של עזרה הדדית וערבות של הפרט לחברה והחברה לפרט. כמובן שמתנדבי השירות הלאומי יקבלו שווה ערך לשכר עבודתם כמו זכויות דיור ועוד. עובדים זרים זה אסון מבחינה לאומית כלכלית וחברתית. על העם לחזור ולהאמין בעצמו ובכוחו לבצע את המהפך הכלכלי המדובר על פי הכללים שיפורטו להלן.

 

על הממשלה לאפשר תנאים כאלו אשר יעודדו משקיעים להשקיע בארץ הזאת ללא פחד מהפתעות כלכליות או ביטחוניות והמשמעות היא כי חיזוק הכלכלה לא תתאפשר ללא הנחלת ביטחון ושלום בארץ. לדעתי מוטב שהממשלה גם תיזום בעצמה פרוייקטים בתעשייה במיוחד אלו שהנם עתירי השקעה ושחיוניותם למשק ברורה, כמו תעשיית הרכב והמטוסים. ניתן ואף כדאי לממשלה להקים מפעלים בבעלות הציבור, ובמועד הנכון כאשר יוכלו להגיע לאיזון, להפריט את אותן חברות. אולם אסור לממשל להתחרות במשק הפרטי ולכן תפעל רק בתחום התעשייתי בו אין מספיק השקעות. ניתן לכנות זאת כמדיניות כלכלית משולבת- ליברלית ריכוזית, וככזאת, היא דורשת המון מחשבה וחזון, ולדעתי היא המתאימה ביותר עבורנו. תכנית מקיפה בתחום התעסוקה גם תענה על בעיות המחסור בכוח האדם הבלתי מיומן ממנו סובלים כיום. הפעלת מתנדבי השירות הלאומי היא רק דרך אחת להתמודד עם הנושא. אולם על המדינה מוטלת החובה והאחריות לקדם את התעשייה והחקלאות שתהיה תואמת את תקופתנו בו למדע יש הרבה מה להוסיף, ובעזרת אוטומציה מלאה נוכל להימנע מהקמת מפעלים שכל זכות קיומן נובע מניצול כוח עבודה זול. התבססות על כוח אדם זול עלולה למנוע גם בעתיד התפתחות טכנולוגית תוך השארת תחומי ייצור מסוימים הרחק מאחור. בכך המשק יוכל להפנות יותר כוח אדם אל תחומי המחקר והפיתוח, להעלות את רמת החיים של הפועלים וכן ניתן יהיה להפנות יותר משאבים אנושיים לכיוון העיוני והתורני. כך למשל ניתן לחסוך את מרבית כוח האדם המועסק בחקלאות ע"י שימוש בשיטות מתועשות בחקלאות המוכרות כיום היטב בארץ ובעולם, גם שיפור שיטות הבניה יאפשרו קיצוץ בכוח האדם הלא מקצועי יחד עם קיצור משך הזמן הנדרש לבניה והוזלתו באופן משמעותי. המדינה לא תעודד את המגזר הפרטי בהטבות כספיות אולם תקל מאוד את העול הביורוקרטי ואת נטל המסים. עדיף לראות את המטרה בגדול שהיא עידוד הפיתוח הכלכלי ועידוד המגזרים היצרניים בפריפריה למשל ע"י הקצאות קרקע או מבנים בעלות מופחתת.

 

ברור כי הצלחת המשק תתאפשר בתנאי שישופר מוסר העבודה של העובדים והמנהלים כאחד. אין לי ספק כי העידוד הטוב ביותר למשיכת יזמים יהיה האטרקטיביות הכלכלית של המדינה תוך צמצום הביורוקרטיה והמיסוי ופעולות לחיזוק האמון בכלכלת המדינה בקרב הציבור העולמי. ניהול נכון הנו צעד ראשון כדי להביא למשק תעשייתי הפועל על יסודות בריאים במישור הציבורי המדינה תכשיר מנהלים (כנהוג גם כיום) ובמקביל יהיה גוף שינטר את איכות עבודת המנהלים. אם מגיעים לחשדות פליליים, יובא הנושא לטיפול בועדות החקירה השיפוטיות שהתמחותן בנושאי כלכלה. ועדות אלו יבדקו גם את המגזר הפרטי כאשר מנהלים, בעלי שליטה או נותני שירות, נחשדים בהפרת אמונים ובמעילה. מקרים כאלו ודומיהם יחקרו ויוענשו בכל חומרת הדין ע"י וועדות החקירה.

 

צמיחה כלכלית היא המטרה הכלכלית העיקרית, ועל פי נקודת מוצא זאת יש להמשיך ולתכנן את כל המערכת הכלכלית. נושא עומס המיסוי הנו דוגמא כיצד השקפת עולם אידיאולוגית משפיעה על כלכלת המדינה, כך למשל מדיניות פסאודו-סוציאליסטית דוגלת בד"כ בהטלת מס גבוה על המעמד הבינוני והגבוה לשם הקטנת הפער החברתי, אולם בכך היא גם פוגעת בעקיפין במעמד התחתון שיתקשה למצוא עבודה אם הכלכלה תפגע. הגזמה בנטל המס יכולה להביא להעלמה שיטתית של מס ודיווחי שקר כנורמה. הכוונה של מתנדבי השירות הלאומי לפרוייקטים בעלי חשיבות לאומית יצמצמו גם הם את ההוצאה הציבורית על תשתית כבישים ובניין.

 

המס המכסימלי יעמוד על 35% בהתאם לדרגות המס שיקבעו. על המס הנ"ל יתווסף גם מס הבריאות וביטוח לאומי בסך 5% כפי שיפורט בהמשך, אולם ברמות שכר לא גבוהות הזכאיות לפטור ממס הכנסה- הפטור יחול גם על מס הבריאות וביטוח לאומי. על משכורות גבוהות באופן לא סביר ועדה תוכל להשית מס יתר על מקבלי השכר, וזאת בנוסף לאפשרות לבדיקה ברמה הפלילית אם משיכת השכר באה על חשבון  יציבות החברה או מביאה לידי פגיעה בלקוחות או במשקיעים.

 

מרכיבי מס ההכנסה: כל מקור רווח: אקטיבי (עבודה) או פסיבי ילקחו בחשבון לשם קביעת סף המס מעליו ישלמו מס הכנסה. אפשר להציע מס 10% כאשר רמות השכר עוברות סף של שלוש פעמים שכר מינימום. כאשר כאמור מדרגות המס יגיעו עד למס מקסימלי של 35%. ובנוסף מס קבוע של 10% על הכנסה פסיבית אם היא עוברת סף של שלוש פעמים שכר מינימום. אני מעדיף לפגוע כמה שפחות בחסכונות והשקעות לא גבוהות במיוחד. הכנסה פסיבית תכלול ריבית, רווחי הון, מתנות חריגות, דיבידנדים, שכ"ד וכד'.  לא יהיה כפל מס וכן לא יוטל מס כפול על רווחים מחו"ל בהתאם לאמנות המס הרלוונטיות. הוצאות על שירותי כ"א לטיפול סיעודי יוכרו לצורך קיזוז ממס. תרומות לגופים מאושרים יוכרו לצורך מס. שיטת המיסוי תהיה טריטוריאלית, כל מקור הכנסה המניב כספים בארץ או בחו"ל, יהיה חייב במס בהתאם לאמנות למניעת כפל מס.

מס חברות: המס על חברות יצרניות יהיה 0 אחוזים אם הרווחים יושקעו בייצור. על משיכת רווחים מהחברה או על רווחים כלואים יוטל מס. המס על חברות שירותים ומסחר יהיה עד 25%. הכיוון הכללי אליו צריך לשאוף מבחינת המיסוי, הוא הצורך לפשט את הביורוקרטיה בכל תחום, תוך צמצום האפליה (אולם תהיה העדפה של המגזר היצרני כמובן). העקרונות המובאים למעלה ניתנים בקווים כלליים, אולם לכשיזדמן, יושלמו גם כל הפרטים הקטנים ע"י אנשי המקצוע. מדינת הגאולה תיישם את ההלכה גם בנושאי המס ותשלב את דיני המעשרות במערכת המס בצורה וולונטרית.

 

מרכיב נוסף במערכת המיסוי הנו מס ערך מוסף. מס זה יהיה בסדר גודל של 10%. מס הבריאות והביטוח הלאומי יהוו יחידה אחת בגובה 5% מהשכר וללא גבול עליון. מובטלים ובעלי שכר נמוך יהיו כמובן פטורים ממס זה. מועד תשלום המס יותאם למועד תשלום מס ההכנסה. המס יועבר ישירות לאוצר המדינה והמדינה תהיה אחראית לספק טיפול רפואי לכל התושבים ללא יוצא מן הכלל גם למי שלכאורה אינו מבוטח. מס זה כולל בתוכו גם את כל מרכיבי הביטוח הלאומי כגון קצבת נכות, סעד, שאירים, זקנה ועוד. כך גם הטיפול בנפגעי תאונות הדרכים יהיה חלק בלתי נפרד מביטוח הבריאות בניגוד למצב הנהוג כיום (יש לזכור כי המדינה היא שתהיה אחראית על  ביטוח החובה לרכב (שיתבסס על מס נסועה), מס זה גם צודק יותר מאחר והוא פרופורציוני לכמות הנסיעות בפועל, ורק הביטוח המקיף יישאר בידיים פרטיות. לא תשולם קצבת ילדים שתגולם בדרכים אחרות לנצרכים. בכל שכונה תהיה יהיו עובדי קהילה שתעזור לנתב את שירותם של הגופים ההתנדבותיים בהם תלמידי בתי ספר, פעילים למען הקהילה, גמ"חים וכן כמובן בנות השירות הלאומי שיעבדו בצמוד לגורמים המקצועיים. היתרון בהפעלת השירות הלאומי הוא בכך שיוכלו להוריד נטל גבוה ממשאבי המדינה ויאפשרו מעורבות ישירה יותר של הדור הצעיר בבעיות של הדור המבוגר. מתנדבים אלו יטפלו בכל ההיבטים של טיפול חברתי, כמו בבתי החולים או בתי אבות וחלוקת מנות חמות לקשישים.

 

לסיכום, השורה התחתונה של הכלכלה תקבע ע"י הפיתוח והייצור התעשייתי. קפיצת דרך כלכלית עצומה תוכל להיעשות לדעתי לאחר מהפכה בתחום האנרגיה אם במידה ונצליח לרתום מקורות אנרגיה לא קונבנציונליים כמו היתוך גרעיני לשליטה מוחלטת ע"י האדם או טכנולוגיות אחרות, נוכל להשיג הכל. כך אני רואה את כלכלת מדינת הגאולה העתידית: פיתוח טכנולוגיות חדישות, צמצום ביורוקרטיה, שמירה על הסביבה, מקורות אנרגיה נקיים וירוקים, שיתוף פעולה בין לאומי בפיתוח טכנולוגיות אסטרטגיות, פריצת דרך בתחום הפעלת כורי ההיתוך הגרעיניים וניצול טכנולוגית ההיתוך לשם התפלת מי ים דבר שיאפשר גם הפקת יסודות וחומרים כימיים. אני מאמין כי זו תהיה גם שעת רצון מאת ה' אשר יצעידנו לקדמה טכנולוגית ויביא אותנו לפריצות דרך מדעיות בכל התחומים שחלקן אף יפתרו לנו ולכל העולם את הבעיות הכלכליות העיקריות. אני בטוח שמדינה זאת תהיה הכוח הכלכלי והטכנולוגי המוביל בעולם שיושג באמצעות ניהול נכון ויוזמות כלכליות מצד הממשלה והציבור.

 

36. הרפורמה החקלאית

טכנולוגיית החקלאות כיום היא מן המתקדמות, אולם יש עדיין עוד הרבה ללמוד ולהתקדם, גם טכנולוגית וגם לגבי דרכי היישום בחיי המדינה הפועלת כל פי ההלכה. יש צורך ברפורמה והיא צריכה לכלול התאמת החקלאות המודרנית לדרישות ההלכה למשל שמירת דיני שמיטה ומעשרות וכד', וכן צריכה לכלול הרפורמה התווית מדיניות אגררית ומדיניות קרקעות ברורה. מאחר ומדובר על מדינת הגאולה, יהיו החוקים חלים על כל הארץ ועל כל תושביה- יהודים ונוכרים כאחד.

 

מבחינה טכנולוגית- ניתן לייצר חקלאות גם בשטחים מצומצמים יחסית ולספק מזון בכמויות שיספיקו לארצות נוספות. החקלאות תתקדם בעתיד הקרוב להנדסה ביו טכנולוגית, "מזון מהונדס גנטית GMO". מזון זה אינו בהכרח מסוכן או פגום ויתרונו עמידות טובה יותר למזיקים ואיכות תזונתית משופרת. יש להתמקד בתחום פיתוח הקרקע, פיתוח מקורות מים ממוחזרים לתעשייה ולחקלאות, טכנולוגית התפלת מים, ניצול אנרגיית השמש ועוד. אני רואה את החקלאות עוברת שינוי רדיקלי מחקלאות מסורתית לחקלאות תעשייתית. חלק מהחקלאות יתבצע גם בבתי חרושת באופן מתועש ומחוכם. לאדמה כבר לא יהיה אותו תפקיד מסורתי בחקלאות וניתן יהיה למצוא אלטרנטיבות טובות יותר לאדמה היקרה. טכנולוגיה חלופית למשל היא החקלאות ההידרופונית. לא עוד גידולים הנתונים לחסדי מזג האוויר ותהפוכותיו. לא עוד גידולים הדורשים כוח אדם עצום עם תפוקה מוגבלת לעובד. בהשקעה התחלתית לא גבוהה במיוחד ניתן לבנות בתי גידול המתאימים כמעט לכל סוגי הירקות בהם יגדלו הירקות במנותק מן הקרקע (דבר שיאפשר גידול גם בשנה שביעית) ובצורה כזאת ניתן יהיה להתקין מצעי גידול במספר קומות, דבר שיאפשר גם טיפול ואיסוף ממוכנים ומהירים ביותר וכן דישון אוטומטי דרך מערכות ההשקיה. אוטומציה לא צריכה להיות השיקול הבלעדי בקביעת סוג הגידול. ישנם גידולים אטרקטיביים לחקלאי הממוכן כמו כותנה ליצוא אולם זה דורש גם מים יקרים אלא אם נצליח להוריד את העלות בשיטות התפלה. כפי שמוזכר גם בפרק על איכות הסביבה, החקלאות צריכה לשאוף להימנע מחומרי הדברה או לעבור להדברה הביולוגית. לדעתי על מומחי משרד החקלאות להתערב יותר בתכניות ולספק ביטוח מחיר לחקלאי כדי לשמור על יציבות השוק. אם גם פער התיווך ירד, אז מובטח שהמחיר לצרכן ירד אף הוא בצורה משמעותית. במערכות חקלאיות תעשייתית ומפותחות אין סיבה להעסיק יותר מ 3% מכוח העבודה של המשק. ואם תהיה החקלאות מנוהלת בצורה מדעית, אזי בתחום יעבדו מספר קטן של עובדי כפיים ואילו שאר המועסקים יהיו מהנדסים ומנהלים. המספר הנמוך יותר של עובדי הכפיים הנדרשים, תאפשר שימוש מושכל יותר במתנדבי השירות הלאומי שיועסקו גם בחקלאות.

 

הדרך והמטרות שעלינו להשיג בתחום החקלאות הן: להגדיל את התנובה והפריון, להגדיל את ניצול יחידות הקרקע וניצול המים העומדים לרשותנו, לצמצם את עבודת הכפיים בחקלאות, לפעול לביטול השימוש בחומרי הדברה מסוכנים ולעבור לשיטת הדברה ביולוגית, לפתח טכנולוגית דישון מאוזן יותר לקרקע ובריא לתוצרת החקלאית, להתאים גידולים לתנאי האקלים, לבצע מחקר ופיתוח בתמיכה ממשלתית בתחום החקלאות כמו שיפור היבול בהנדסה גנטית, פיתוח חקלאות אלטרנטיבית (הידרופונית) ועוד. חלק מהגברת הפריון בתוצר החקלאי אני שואף להפנות למען הרעבים בעולם כתמיכה מאת העם היהודי. מאחר ואני מאמין שאחד מתפקידנו בעולם הוא עזרה לעולם בחומר ולא רק ברוח לכל העמים, יש לתכנן את החקלאות על פי גישה מקסימליסטית ולצורך כך לייעד משאבי מחקר מהארץ ומשאר העולם. ידע שיוכל לשרת את החקלאות בעולם יש לשחרר ואף לתמוך בהדרכה ובכספים.

 

הקרקע החקלאית הנה אחד המשאבים החשובים ביותר של המדינה ולכן לדעתי הבעלות על הקרקעות החקלאיות צריכה להיות במידת האפשר בידי המדינה. למדינה מותר להחכיר את הקרקע לתקופות קצובות. בעלות פרטית של יהודים ולא יהודים על אדמה חקלאית תהיה אפשרית אבל פחות מקובלת. בצורה זאת למדינה תהיה גם יותר שליטה על בלימת הפיכת קרקעות חקלאיות לקרקעות לבניה. תופסק המגמה של בעלי הקרקע לייבש את הגידולים החקלאיים כדי לשנות באופן לא חוקי את ייעוד הקרקע. ספסרות כזאת תהיה מכל הבחינות עבירה על החוק. לצורך כך יש לקבוע מחדש את סדר העדיפות הלאומי ולהחכיר את קרקעות המדינה על פי קריטריונים צודקים ולאומיים. בעלי קרקעות פרטיות שיופקעו יקבלו פיצוי מתאים שיקבע על פי ערך הקרקע והמחיר ששילמו עבור הקרקע. יש לקחת בחשבון כי קרקעות רבים הועברו ע"י המדינה לחקלאים ללא תשלום ולא תמיד נשארו אלה נאמנים לאדמתם, כך גם ישנם אדמות מדינה רבות שנתפסו ללא דין. גם כלפי אדמות בנויות אשר נתפסו שלא כדין או בנו עליהן שלא כדין היחס יהיה זהה. לא יהיה מעמד משפטי עדיף לבעלי קרקעות ואלו שיסרבו להסכם הפיצויים שיקבע ע"י המדינה- יפסידו. בכל מקרה אם יוחלט על הפקעות, הפיצויים יקבעו ע"י וועדה מיוחדת של אנשי מקצוע במעמד שופטים וניתן יהיה לערער על החלטות הוועדה בבית משפט מחוזי. את הבניה העירונית ניתן לכוון לאזורים הררים כמו השומרון או הגולן שם איכות החיים טובה יותר והחקלאות נחותה יותר מאשר במישורים. במקביל יש לשמור ואף להרחיב את האזורים הירוקים שעוד נותרו באדמות השפלה והחוף. תשקיע בהקמת חוות חקלאיות גדולות שם ייושמו פיתוחי החקלאות והמרעה. למרות שהתכנון הכלכלי של משאבי החקלאות יהיה בדרג של המדינה, יעשה הכל כדי לעודד גם גופים פרטיים גדולים להיכנס ולהשקיע בתחום החקלאי. היזמים יקבלו עזרה מהמדינה בידע ובטכנולוגיה חקלאי וכן תובטח להם קבלת מחירי מינימום על התוצרת החקלאית ופיצוי במקרה של נזקי טבע. יחד עם זאת איני שולל גם קיום משקים זעירים.

 

חקלאים בעלי קרקע שלא יוכלו או לא ירצו להמשיך בעיבוד הקרקע בעצמם יפוצו כספית ואו יקבלו אפשרות להצטרף ולהקים ביחד קבוצות גדולות לייזום פרוייקטים בתחום החקלאי. המדינה תתמוך בקבוצות אלו עד שיוכלו לעמוד על הרגליים. המדינה תקים מכוני מחקר בתחום החקלאות שיהיו צמודים לחוות חקלאיות. אני מצפה כי במכוני מחקר אלו יפתחו טכניקות חדשות לייצור מזון בכל תחום החל במחקר בנושא פיתוח מצעי קרקע נפרדת המתאימה לשמיטה, עד לנושא כמו פיתוח זנים והנדסה גנטית. חלק מהמאמץ בכיוון האורגני יופנה לבלימת ההפקרות הקיימת כיום בתחום תוספי המזון וחומרי שימור. תעשיית המזון לא נותנת משקל ראוי לנושא הבריאותי בשעה שהם מכניסים חומרי שימור וצבע למזון. לפעמים ניתן לזהות את החומר כרעיל רק לאחר שנים של שימוש שאז מתחילים להצטבר נתונים סטטיסטיים. מכון הבדיקה לא רק יבדוק מרכיבים חשודים אלא ינסה לחזות את רעילותם של חומרים בלתי ידועים. כל העבריינים שיתפסו יוענשו בכל חומרת הדין.

 

37. מערכת התחבורה

אני חושב על מדינת הגאולה וכבר יש לי מודל די ברור ומפורט כיצד צריכה להיות פיתוח תשתית התחבורה במדינה המודרנית. חלק מהאני מאמין שלי כולל גם את התובנה כי קידום הגאולה מחייב מדינה מתקדמת ומפותחת טכנולוגית וזה מחייב גם תחבורה יעילה בין נקודה לנקודה בארץ. אפשרות להגיע לעבודה או ללימודים בזמן סביר על מנת לאפשר גמישות טובה יותר באפשרויות העבודה גם במיקומים רחוקים יותר. כושר הניידות של העובדים הוא הקובע היאך תתפתח הכלכלה במדינה הטכנולוגית. שיפור הניידות קשורה גם ליכולת של האנשים לרכוש השכלה טובה ולשמוע הרצאות ולערוך טיולים בטבע וכן הלאה. מכאן אני מוצא הצדקה להוסיף פרק זה לקונטרס המתפרסם על ידי. אף על פי שלכאורה אינו קשור ישירות לגאולה

 

לחשוב כי פיתוח תשתית התחבורה חייבת להיות מראשי סדרי העדיפויות שלנו, נשמע נדוש למדי, אבל אין לי ספק שזה אחד התנאים לקידום המדינה והחברה. שלטון מרכזי חזק הנו ערובה להצלחת פרוייקטים כאלו. הקמת תשתית לרכבת קלה/רכבת תחתית בערים אינה סובלת דיחוי והכסף צריך לבוא מתקציב המדינה בשילוב השקעות של חברות עסקיות.

 

לצערי, ידוע כי במצב הנוכחי רמת תחזוקה בכבישי הארץ הנם מתחת לכל ביקורת. חוסכים בהוצאות כדי לעמוד בתכניות הרב שנתיות למרות הקיצוצים. התוצאה היא שהכבישים נהרסים מהר מאוד, ובחשבון סופי עלויות השיקום גבוהות הרבה יותר. בנוסף יש לכך גם השלכה על חיי אדם להם אין מחיר. הרבה כבישים לא נבנו לפי התקן או נבנו לפי תקנים ישנים תוך חיסכון מוגזם בעלויות. התוצאה היא כבישים צרים מדי עם עקומות חדות ושיפועים תלולים ללא אמצעי בטיחות נאותים, כבישים כאלו מסוכנים ומצריכים תכנון כולל מחדש. יש להתאים את סטנדרט הבניה והסלילה לתקנים, כביש בין עירוני יהיה חייב להבנות לפי התקן המחמיר ביותר המאפשר מרווח של עשרים שנה בין טיפול לטיפול במקום 3-5 שנים כיום, כביש כזה יהיה רב מסלולי 4-6 נתיבים לפחות ויבנה עם גדרות הפרדה ומעקות בטיחות. המסלול הבין עירוני יבחר בקפידה ויהיה ישר ובטוח במידת האפשר תוך שימוש במנהרות גשרים ומחלפים, כאשר לצורך בחירת המסלול ניתן יהיה להפקיע שטחים לפי האינטרס הציבורי. כבישים מסוג זה יוכלו לתרום להורדת מספר תאונות הדרכים השנתי. יש לזכור כי הצלת חיי אדם כמוהו כמו חסכון עצום במשאבים. ברור כי ככל שההשקעה בכבישים תהיה גבוהה יותר כך גם היתרון למשק יהיה גדול הרבה יותר. האבסורד הוא שאנו, שחיי האדם תמיד היו בראש סדר מעינינו, איננו מראים תכונה זאת בכל הקשור בבטיחות בכבישים. בנוגע לקדושת חיי אדם- אנו זוכרים היטב כי מאות רוצחים שוחררו ומיליוני דולרים שולמו למען חיי חטוף יהודי אחד, אבל לעומתם, כמה משקיעים להציל מאות נפשות כל שנה בדרכים?

 

יש לשפר גם את התחבורה הציבורית. יש להקים בדחיפות מערכת מפותחת של רכבות פרברים שתפעל מעל ומתחת לפני הקרקע בהתאם לצרכים ולתנאי המקום. זמינות התחבורה הציבורית חשובה מאוד לפיתוח הערים לכן כדי לעודד את השימוש בתחבורה ציבורית כדאי לקבוע מחירים סמליים או לאפשר נסיעות חינם בעיר. אפשרויות הפיתוח של התחבורה הציבורית בערים ובין הערים נידונו זה מכבר ע"י כל הגורמים המקצועיים אולם למרבה הצער, כאשר יש לגשת לענייני המעשה יש עיכובים גדולים במימוש.

 

לגבי עבריונות הנהגים, הכי חשוב זה החינוך התעבורתי שיביא להקטנת חלקו של הגורם האנושי בתאונות, החל עוד בבתי הספר. חינוך אפקטיבי צפוי להוריד את מספר נפגעי התאונות בהתאם.

 

לסיכום: יש להכניס למערכת השעות של תלמידי תיכון שיעורי נהיגה. אם לא מעשיים אז לפחות תיאורטיים. שיעורי רענון לנהגים יהיה תמיד צעד מבורך. יש לסבסד כלי רכב בטיחותיים וכן אביזרי בטיחות לרכב. יש לעודד שימוש בתחבורה ציבורית במחיר מסובסד או ללא עלות. יש להרחיב את רשת הכבישים ומסילות הברזל כך שיוכלו לעמוד בעומסי תעבורה גבוהים מבלי להאריך את הזמן בכביש.

 

38. מערכת הרפואה

רפואה ציבורית היא צורך בסיסי בחברה, ובוודאי במדינת הגאולה. למדנו ש"כל ישראל ערבין זה לזה" וזה בהחלט נכון גם לרפואה. אולם יש שוני בין רפואה ציבורית על הנייר ובין יישומה הלכה למעשה. כדי ליישם רפואה ציבורית אמיתית חינם לכל נזקק יש גם להשקיע את המשאבים הכלכליים והאנושיים וצריך הרבה רצון טוב. הרופאים צריכים להיות בעלי מוטיבציה ואכפתיים. כנ"ל גם העובדים המנהליים. לא ניתן לספק שירות רפואי חינם ללא העזרה האדירה של בנות השירות הלאומי. קבוצה זאת תיתן חמצן למנגנון הרפואה הבסיסי שצריך אנשים צעירים חדורי מוטיבציה אשר ישמשו כוח עזר וסעד לחולים. העלות הנמוכה והאיכות האנושית תיתן סיכוי טוב להרמת הפרוייקט הזה מבלי להעמיס על הקופה הציבורית. אני רוצה להתייחס גם לבעיה נוספת המוכרת במערכת הרפואה: מספר משמעותי מבין החולים נפגעים גם ממינון יתר של תרופות או מטיפולים מיותרים. זה לא רק משאבים מיותרים אלא גם סבל מיותר. צריך להקפיד יותר בנושא מצד אחד, ולהפחית את האחריות המשפטית למחדלים שנעשו בתום לב מרופאים מצד שני (אסור לגרום לכך ששיקולי הרופא יהיו מושפעים מחשש לתביעת רשלנות, ולכן ימליץ על טיפולי יתר! יקפידו רק על מקרים מאוד קיצונים).

 

בעקרון, כל אדם יהיה זכאי לטיפול רפואי ללא עלות גם אם הוא תייר או מסתנן. אולם בכל מקרה, המדינה לא תמנע רפואה פרטית אשר גם עליה תהיה בקרה ציבורית ומקצועית. אין לי ספק כי גם בתנאי רפואה שוויונית, יהיה צורך ברפואה פרטית הנותנת את המגע הנוסף יחד עם טיפולים שאינם מוגדרים חיוניים . בתי הרפואה ירוכזו במספר מרכזי ענק בהתאם לחלוקה גיאוגרפית. מרכזי ענק אלו יחולקו למרכזי משנה אשר כל אחד מהם יתמחה בתחום מיוחד, כאשר יהיו לפחות שני מרכזים רפואיים בארץ שיתמחו בכל נושא ספציפי וזאת גם מסיבות ביטחוניות. מבחינת השירות לאזרח, היעילות הרפואית והחיסכון הכלכלי, יש יתרון רב להקמת מספר ערי רפואה אשר יספקו את כל מגוון השירותים הרפואיים ואשר הצוות הרפואי יגור במקום ויהיה זמין מיידית. ערי רפואה אלו יהיו מקושרים במערכת תחבורה מהירה אל כל מרכזי האוכלוסין בארץ כך שניתן יהיה להגיע ישרות אל כל מרכז תוך זמן קצר. למשל חולה מת"א יוכל להגיע ברכבת אל עיר הרפואה בירושלים תוך 30 דקות.

.

המחקר והפיתוח הרפואי תמומן מקרנות ציבוריות ובאופן ישיר ע"י הממשלה וזאת במסגרת המדיניות הכללית של השקעה במחקר ופיתוח במוסדות אקדמאים. אחת הדילמות העומדות כיום היא קביעת סדרי הקדימויות בטיפול רפואי, איזה טיפול ואיזו תרופה תמומן ע"י המדינה. כמקובל כיום תקום ועדה שתסדיר את הנושא,

 

השימוש הבלתי מבוקר בתרופות וסמים היא בעיה חברתית רפואית רצינית. עם נושא זה מנסים להתמודד כיום ומן הסתם גם נמשיך להתמודד איתה גם בתחילת ימי הגאולה. אנשים מתמכרים למשכחי כאבים, כדורי שינה ועוד. וזאת בנוסף להתמכרות לסמים קשים ופחות קשים. גם ההתמכרות לעישון תטופל ע"י המדינה כמו שאר הסמים. כל מכור יקבל טיפול גם תרופתי וגם פסיכולוגי על מנת להצילו מההתמכרות. מי שמכור לניקוטין יקבל גם הוא את מה שצריך. מכירת סיגריות בשווקים תהיה אסורה כמובן.

 

 

 

39.  איכות הסביבה

איכות הסביבה זה לא רק איכות החיים שלנו, זה הכרה והשתלבות בבריאה. ומכאן חשיבות הנושא. כיום הנושא מוזנח ועל כך נשלם בריבית דריבית. למען האמת כבר מתחילים לחוש את תוצאות ההתחממות הגלובלית כתוצאה מזיהום האוויר, אבל זה רק קצה הקרחון. הנזק לבריאות האדם כבר נצרב בגנטיקה.  או שנפעל אתמול למען תיקון העולם או שהגזע האנושי יתנוון ויעלם (לא יתכן, בשביל זה הקים הקב"ה את העם היהודי...). וכאן אני בא עם המוטיבציה שלי לצרף את כל מי שאפשר לקבוצת המודעות למען ערך החיים. די לנו המניע של אהבת השם בכדי להניע את העולם לטובת שמירת הסביבה. גם ההשכלה חשובה, אני טוען כי יש קשר ישיר בין רמת האינטליגנציה למשל, לבין מצב איכות הסביבה. באופן קיצוני אפשר לקבוע כי חשיבות איכות הסביבה היא כמו שבת ותורה. שהרי שניהם השפעתם על דיני נפשות. בעניין שמירת השבת דנו בפרקים הקודמים ואילו בעניין שמירת איכות הסביבה נדון בפרק זה. תורתנו תורת חיים היא, זאת מטרת המצוות וזו מטרת שימור הסביבה. התורה מתייחסת לנושא זה בהקשר לכיבוש וההתנחלות בארץ ישראל, "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפסה לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ' יט). כל אלו מחזקים את גישתי כי עלינו להקפיד באדיקות מרובה על שמירת הסביבה שהיא דיני נפשות ממש.

 

האם אנו לוקחים בחשבון את הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד" בשיקולים הסביבתיים? השורה התחתונה היא שיש לעשות הכל למען שמירת הסביבה, ואפשר לראות היום שיפור בנושא, אם כי היא עדיין אינה מספקת לנוכח ההרס הסביבתי שמבוצע בחלקי נרחבים של העולם. עדיין אנו מזהמים את האוויר, מזהמים את הקרקע והמים, מזהמים את הים, מזהמים את המזון ועוד כהנה וכהנה. אבדן הדרך הנו כה חמור עד כי גם המנהיגות עצמה אינה מודעת וגם אינה יודעת איך למנוע את הקטסטרופה.

 

אני מצפה כי עוד בשלב ראשון של הגאולה, כאשר הכוח והסמכות תהיינה בידיים המתאימות, ינקטו בפעולות מיידיות ודחופות כדי למנוע המשך התדרדרות המצב בתחום איכות הסביבה. נתחיל לתקן בארצנו ונמשיך בכל מקום אחר בעולם בו תידרש התערבות חיצונית. מאחר והשפעת הזיהום הסביבתי היא גלובלית, יש לדעתי צורך וחובה בהתערבות אקטיבית בנעשה בשאר ארצות העולם, כולל מדינות עניות שמחמת חוסר ידע ומחסור במשאבים, מרשים לעצמם להכרית את החי והצומח בארצם ובעולם ללא חשבון. המגמה הגלובלית צריכה להיות צמצום השימוש במקורות אנרגיה מתכלים (דלקים נוזליים, עץ ופחם) ומעבר לשימוש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים כגון מפעלים הידרו אלקטריים, מקורות גיאותרמיים אנרגיה סולרית לחימום ואנרגיה סולרית לחשמל, אנרגיה גרעינית וכורי היתוך.

 

40. מִחזור וההכרה בחשיבות החינוך לנושא

מִחזור תהיה מילת המפתח לכלכלת העתיד. והשיטה לטפל במה שמכונה כיום "זבל" כי למעשה זבל נמצא רק בראש שלנו. אין דבר כזה זבל, והעובדה שאנו מייצרים אותו היא אחת ממקור הבעיות של החברה המערבית. כמו שמחפשים היום דרכים להוזיל עלויות ייצור, כך יש לפתח טכנולוגיות המתאימות למִחזור התוצרת התעשייתית לאחר השימוש. כמובן שהמחקר והפיתוח לכך צריכים להיות בעידוד הממשלה אולם גם על פי תקנות המחייבות את היצרנים והיבואנים. טועים אלו העושים שיקולים כלכליים כאשר דנים בנושא כדאיות המִחזור. אמנם המִחזור הנו תהליך לא זול, אולם לטווח הארוך אין תחליף למיחזור בעיקר בגלל שמירת הטבע ואיכות החיים. רצוי לשים ברשימת המִחזור הכל- בקבוקי זכוכית ופלסטיק, מתכות ואלקטרוניקה, ניירות וקרטונים. בנוסף, הזבל לאחר איסופו יעבור מיחזור נוסף אולם הפעם באמצעים ממוכנים. על המדינה לממן את האיסוף ולסבסד את המִחזור. בנוסף צריכה המדינה לפתוח מפעלי מִחזור וכן מו"פ של מִחזור וזאת על מנת להחזיר לשימוש פסולת בניין וכן פסולת מתעשיות הכימיה והמתכת.

כל מפעל, בכל תחום תעשייתי, לא יקבל אישור לפעול בלי שפתר קודם כל את בעיית הטיפול בפסולת. זה כולל תוכנית לטיפול בשפכים והורדת כמות המזהמים למינימום ע"י טיפול בשפכים בתוך המפעל. בניגוד למצב כיום בו אולי יש חוק אולם אין מי שמפקח על החוק, לפקוח על נושא זה יוקצו כמובן משאבים מתאימים. רק בשלב האחרון תפונה הפסולת לגורם מחוץ למפעל לטיפול אחרון.

 

להלן הדברים שאנו יכולים לעשות בעצמנו לטובת הנושא. הדבר הראשון זה הסברה וחינוך. הסברה בקרב התלמידים, בתחום איכות הסביבה כחלק מלימודי כימיה ביולוגיה וחברה. השקעה ממשלתית ישירה בתחום פיתוח מקורות אנרגיה אלטרנטיביים עם רמת זיהום אפס. מתן סובסידיות לכלי רכב המונעים במנועים נקיים יחד עם הורדת כלי רכב מזהמים מן הכבישים. מציאת פתרון ביולוגי להדברת מזיקים, וגם זה בהשקעה ממשלתית. עידוד תעשיית המזון בהימנעות משימוש בחומרי שימור וצבעי מאכל המוכרים כמזיקים לבריאות ושיפור איכות המים. איסור שימוש בחומרים אנטיביוטיים במשק החי. הקמת מערכת אכיפה יעילה למלחמה נגד עברייני זיהום הסביבה האחראים למפגעים כמו: מזבלות, אתרי שפיכת זבל, פסולת רפואית ופסולת תעשייתית, כאשר  על העבריינים יוטלו עונשים קשים וגם מנהלי חברות יישאו באחריות אישית על כל עבירה בתחום. בתחום הרפואה מומלץ על הקמת וועדה מקצועית שתברר ותבדוק שימוש יתר בתרופות או במכשירי קרינה, ותקבע נוהלים בנידון. הוועדה גם תעקוב מקרוב אחר מילוי ההמלצות בבתי החולים השונים.

 

הורדת מפגעי רעש למינימום ההכרחי: מניעת שימוש בצופר אלא למטרות הצלת חיים, איסור השימוש באזעקות ברכבים ובבתי עסק, הגבלת עצמת הרעש באירועים ועבודות ואיסור שימוש ברמקולים, אלא אם הדבר הותר מראש. נושאים אלו הובאו כאן על קצה המזלג אולם הם מפורטים בספרות המקצועית בצורה ברורה עד כדי פחד מול המציאות האמיתית.

 

צריך שלפחות בנושא זה תהיה הסכמה כללית בקרב כולם- ללא קשר לאמונתם וקרבתם הפוליטית. אולם מצד שני אני לא חי באשליות ולא מצפה כי כולם יבינו את חומרת המצב ויסכימו עם חוקים דרקוניים כדי לתקן מה שעוד אפשר לתקן. לכן גם אם לא כולם יבינו ויקבלו בהסכמה, – את החוקים יש לחוקק! גם אם יש בזה פגיעה באורח החיים של הציבור. המדינה שלנו צריכה לקחת את תפקיד ההובלה העולמית במלחמה למען שיפור הסביבה ואיכות החיים. לזאת עם ישראל נועד. ושוב פעם נדגיש: המשמעות של הפצת האמונה בקב"ה כוללת בתוכה גם את הבנת חלקו של האדם בבריאה האלוקית.

 

יש להגיע להסכמה בי"ל בנושא תקנים משותפים מחייבים בתחום איכות הסביבה. לאור העובדה כי ישנה השפעה גלובלית לזיהום האוויר מהתחבורה והתעשייה בכל פינה בעולם, יש הצדקה להקמת כח משימה בינלאומי שימצא פתרונות לאנרגיה נקייה ויאכוף תקנים. שאלת מחיר האנרגיה הנקייה לא צריכה להיות  בעלת חשיבות. גם אם המחיר יהיה גבוה עשרות מונים. על המדינה לתרום את הידע שנצבר כאן למדינות אחרות ללא תשלום או בתשלום מסובסד, כיוון שהאינטרס לשמירת איכות הסביבה הוא משותף לכולם וגבולות מדיניים אינם לעניין במקרה זה. שיתוף פעולה בי"ל הנו חשוב עוד יותר לשם פיתוח  כור ההיתוך הגרעיני שיהיה המקור האולטימטיבי לאנרגיה של העתיד

.

בהתייחס לנושא החימום העולמי, ניכר כי התופעה הולכת ומקצינה בצעדים מבהילים. אמנם קשה לפתור בעיה כזאת במסגרת המצומצמת של תכנית למדינה יהודית, אולם בכל זאת חשיבות הנושא דורשת זאת. הבעיה היא כה חמורה עד כי לא די בצמצום השימוש בדלקים פוסיליים ואנרגיה מזהמת, אלא יש להתחיל לתכנן כבר את הטכנולוגיה שתהיה מסוגלת להחזיר את המצב לקדמותו, ע"י סילוק כמויות ענק של מזהמים מהאוויר מהים ומהקרקע. הנושא הבוער יותר כרגע הם גזי החממה בעיקר הפחמן דו חמצני שאחראי לעליה הניכרת בטמפרטורת כדור הארץ. כיום, למשל, ישנה הצעה לפתרון טכנולוגי של הזיהום בגזי חממה ע"י מערכת שתוכל להזרים כמויות ענק של אויר לתוך עומק הים ובכך להשקיע את הפחמן דו חמצני בצורת משקעים סלעיים עד לסילוק עודפיו מן האוויר. כמובן שלא די בכך וזאת רק ההתחלה. אולם אני כבר רואה בדמיוני מערכות ביוכימיות שבשיטות מתקדמות של הנדסה גנטית ישתמשו בבקטריות מהונדסות הטבולות בבריכות ענק כך שבאמצעות קרני השמש יהפכו פחמן דו חמצני לסוכר, דלק או חומרים אורגניים אחרים לפי דרישה. בהמשך ניצור מכונה אנזימית הפועלת ללא צורך התיווך של הבקטריות.

 

את המהפך בתפיסת האקולוגיה כמשימה לאומית, צריכה להנהיג צמרת השלטון ועל עובדי הציבור להוות דוגמא למופת. מצב זה מחזק את הצורך הדחוף בשינוי רדיקלי של שיטת הממשל ושל האווירה המוסרית בחברה בכלל. שינוי רדיקלי בתפיסת החיים של צמרת הממסד תהווה דוגמא חיובית גם כלפי שאר הציבור ומשרתי הציבור. על עובד ציבור להיות מספיק אחראי כדי להבחין בזמן אם נעשית פגיעה בסביבה, גם אם לא בתחום אחריותו, ואז לזעוק ולהתריע אם יש צורך. אם את עבודתם יעשו מתוך תחושה של שליחות לאומית, יוכלו לעמוד מול הציבור במצפון נקי. אני מציין זאת בכאב רב מאחר ויודע אני איזה מאבקים צריכים המשוגעים לדבר להיאבק כנגד פקידות אדישה וחסרת מעוף במקרה הטוב, או משתפת פעולה עם גורמים בעלי עניין במקרה הפחות טוב. מחזור השפכים והפסולת הנה דוגמא שלילית לתפקוד הלקוי של גופים המטפלים בנושא. יש כאן פוטנציאל סיכון לעשרות שנים לכלל האוכלוסייה!

כדי לתת תוקף לכוונות הטובות המתוארות כאן, השמירה על איכות הסביבה תימצא  בידי גוף פיקוח אשר יהיו לו כלים טכניים כדי לנטר את זיהום הסביבה וכן כלים משפטיים כדי לאכוף את החוק ולנקוט באמצעי ענישה. בהזדמנות זאת אני קורא לכל מדינות העולם לשתף פעולה כאחד למטרה זאת.

 

לסיכום הפרק והחיבור כולו, נושא איכות חיינו חשוב לכל זמן ולכל מקום, ויש להתלכד יחד כולם על מנת לתת יד למאבק לשיפור הסביבה. יש להתחיל בניסוח אמנה חברתית עוד היום, ולדרוש שכל ממשלה תחשיב את נושא שמירת הסביבה כבבת עינה. יש לקחת בחשבון את כל ההיבטים הלאומיים והבינלאומיים בנושא איכות הסביבה על מנת שלא לפגוע בעתיד קיום האדם. מבחינה מעשית יש להגביל בניה אורבאנית לאזורים המתאימים, לעשות סקר מים מקיף בכל הארץ, למנוע חדירת רעלים לשרשרת המזון שלנו ולמי התהום. על המדינה למצוא מקורות לאנרגיה חלופית כדי להפסיק את זיהום האוויר ע"י התחבורה, המפעלים ותחנות הכוח. השמירה על איכות הסביבה מייצגת נאמנה גם את רצוננו האמיתי ללכת בדרכי השם ולשמור על חוקיו כדי שנוכל לעבדו לאורך ימים ובשמחה. אלה ואלה מביאים אותנו לחיים ארוכים של מצוות ועבודת השם, אלה ואלה מוכיחים את קידוש החיים ומכאן גם את מידת הכבוד אתו אנו נותנים לבוראנו.