ניפוח מרושע, חפרפרת בממשל ופרשת פולארד מאת דן מרגלית

מעריב 31/8/04  http://www.nrg.co.il/online/1/ART/776/378.html

 

 פרשת "החפרפרת" מעידה בעיקר על מעמדם המורכב של יהודי ארה"ב

בכל פעם בה מעיב צל על מערכת היחסים המסועפת בין גורמי המודיעין של ארצות הברית לישראל, צצה בתודעה ובכותרות פרשיית הריגול של יונתן פולארד. זוהי דוגמה עדכנית ל"רפלקס המותנה", הנקרא על שמו של המדען איוואן פטרוביץ' פאבלוב.

 

המונח "פרשת פולארד" הפך לצופן, למותג המבטא משגה מובהק. לא היה אירוע שהכביד על יחסי שתי המדינות, ועל מעמד היהודים בארה"ב, יותר מפרשיית הריגול הקשורה בשמו. זה נכון במבחן התוצאה הנקודתית. פולארד כלוא כבר 19 שנים. באופק חייו אין תקווה. ניסיונות לחלצו מהכלא עלו בתוהו. ביל קלינטון התכוון לשחרר את פולארד כדי להקל על בנימין נתניהו לסגת מחברון, אך נאלץ לחזור בו. "המוסד" האמריקני הטיל וטו.

 

גם רוגז יהודי ארה"ב על ישראל לא דעך עם השנים. מפני שאין כפרשת פולארד המערערת על ההנחה הרווחת, שזכויותיהם האזרחיות יצוקות בסלע. מדינתם היא היחידה בה היהודים לא נאלצו להיאבק על שוויון זכויות. הוא צמח עם ההיסטוריה שלהם (למעט כמה חוקים מפלים אך שוליים בהיות ארה"ב 13 מושבות בלבד). חשיפת פולארד ערערה את תחושת הביטחון הזו.

 

מבחן התוצאה חשוב ומרכזי, אך אינו יחיד. פרשת פולארד ראויה גם לבחינה מנקודת ראות של ההוויה שרווחה עם מעצרו ב-1985. נכון שהביצוע בזמן-אמת היה כישלון מובהק. פולארד הופקר מזה, ותת-אלוף אביאם סלע שילם מחיר אישי כבד מזה, כדי לצמצם את הנזק הלאומי. אך השאלה העומדת על הפרק היא אם עצם גיוסו היה שגוי.

 

ראוי להרהר מחדש בטרם משיבים ב"לא" מן המותן. מפני שישראל ידעה פולארדים בכל רחבי העולם. נוכח חרם מוחלט היא נאלצה להתנהל בשבילים צדדיים. לנוע ב"אין כניסה" בנתיבי המדע הביטחוני, כדי לשמור על עליונות צבאית באזור עוין. יש טביעת אצבעות עלומה של פולארדים למיניהם במכשור מתקדם, באלקטרוניקת-על וביכולת הגרעינית של ישראל.

 

כאשר מדינה מגייסת סוכן אין בכוחה לדעת מראש מי יילכד. היא מבינה בוודאות כי מישהו ייתפס מפני שאין הצלחות מלאות. מי שסבור בחוכמה-לאחור כי לא צריך היה לגייס את פולארד חייב תשובה לא רק לשאלה אם ראוי היה לוותר על טנא המידע החיוני שהביא לישראל, אלא על כל הסלים שזרמו בכל התחומים שנים רבות. מי שמכיר את היקף ההצלחות - באיכות ובכמות - אינו נחפז לומר כי מוטב היה לוותר על כל הפולארדים האלמוניים. ההפך נכון.

 

אין זאת אומרת שישראל שגתה, כשבעקבות פרשת פולארד התחייבה לפני ארה"ב לחדול מהפעלת מרגלים הפועלים בתחומה. יש יסוד להניח כי הקפידה לעמוד בדיבורה. הניסיון להפוך את השיח הלגיטימי בין לארי פרנקלין לבין השדולה הישראלית באמריקה והדיפלומט נאור גילאון לפרשיית פולארד חדשה, מעיד על זדון כלפי יהודי אמריקה ועל מגמה להרתיעם מלממש את זכותם כחוק בארצם.

 

אין זו הפרת אמונים מצד ירושלים כלפי וושינגטון. עושים כן החוגים המפלים לרעה את פולארד. להשוואה: הוא פגע בארה"ב פחות מכפי שמרדכי וענונו ריגל נגד ישראל. וענונו רצה במפורש לחבל בעוצמת מדינתו. פולארד - במפורש - לא רצה להזיק כהוא זה לאמריקה. וענונו כבר בחוץ. פולארד עדיין בפנים. פולארד מופלה גם בהשוואה למרגל כמו אולדריג' איימס, שהזיק במודע לארה"ב. מי שדיווח לברית המועצות וגרם לרצח סוכנים אמריקנים נידון למאסר קל מאשר פולארד. עומדת לו רק זכות אחת שאין לפולארד: הוא אינו יהודי.

 

יהודי ארה"ב (והשמאל הישראלי הקיצוני, שעוצם את עיניו למראה כל אנטישמיות) מסתייגים מאזכור עובדות אלה. יהודי ארה"ב מתהדרים, בצדק, בפריחה המזהירה שלהם באמריקה, וזה אכן כך. אך ראוי שיזכרו כי מה שנחשף במהלך פרשת פולארד אינו רק משגה ישראלי אלא גם סדק במעמדם האזרחי. כפי שעולה ברמז גם מהניסיון המרושע לנפח את פרשת לארי פרנקלין. אי אפשר לברוח מהמסקנה המאכזבת.