דיון
בכנסת פעולת
ממשלת ישראל
למען שחרורו
של יונתן
פולארד
ד' אדר א'
תשס"ה (15/מרץ)
דיון
במליאת
הכנסת היו"ר
יולי-יואל
אדלשטיין: צבי
הנדל (האיחוד
הלאומי -
ישראל ביתנו): חברות
וחברי הכנסת -
יש חבר כנסת
אחד - הנושא
כבד ואני
חושב שהוא
חוצה מפלגות,
דעות.
פוליטיקה
קטנה אין כאן,
והוא כבד
שבעתיים
וכואב
שבעתיים
כשאתה יודע
שהאיש במצב
בריאותי קשה. קשה
לי להבין,
באמת קשה לי,
ואני אומר את
זה עכשיו לא
בשביל
להקניט ולא
בשביל לקנטר,
מה חשב לו ראש
הממשלה
כשקיבל, נדמה
לי, כמאה
חתימות של
חברי הכנסת,
ונתבקש
להעביר מכתב
בקשה מחברי
הכנסת, מרוב
מוחלט של
הבית הזה,
לנשיא ארצות-הברית,
הוא סירב
לקחת אתו וזה
נשאר בישראל,
או שכח -
בשבילי זה
אותו הדבר.
אפשר לפקסס
את זה. זה
סיפורים. אני
לא מבין את
האידיאולוגיה
שבזה. מה עוד
שהאיש הוכר
כבר על-ידי
ממשלת ישראל,
שהוא היה
שליח שלנו שם.
ידוע לכול
איזה רווח
והצלה היו
מעבודתו
ומהמידע
שהוא העביר
לנו. ידוע גם
שכל מיני
מניפולציות
והאשמות
שווא שכאילו
בגינו או
בגללו או
בגלל ידע
שהוא העביר
ניזוקו
שליחי ארצות-הברית
בעולם הגדול,
היום כבר
ברור שזה היה
שקר וכזב. יש
כאן כנראה
איזושהי
גאווה או
רצון להסתתר
או להחביא
משהו, דבר
בלתי מובן
אצל ארצות-הברית.
אבל
עוד פחות
מובן הדבר
אצל ממשלת
ישראל.
ריבונו של
עולם, אנחנו
לא ערבים זה
לזה? הרי האיש
לא פושע. האיש
עשה כי הוא
האמין
באמונה שלמה,
ואכן כך היה -
אנחנו היום
יודעים את זה -
שהוא עושה
לטובת עמו
וארצו. בלתי
מובן איך
אנחנו
מסוגלים,
אנחנו כבר
מתקרבים
לשנת העשרים,
אם אני לא
טועה, לשהותו
בכלא. אני לא
יודע אם יש
הרבה
תקדימים
בארצות-הברית
לאדם שזה
המעשה
הפלילי
הנורא שהוא
עשה. הרי
ישראל היא לא
אויב של
ארצות-הברית.
הוא לא גרם
נזק לארצות-הברית.
הוא בסך הכול
רצה להועיל
לעמו. באיזו
עקשנות,
באיזו
אדיקות, כמעט
עשרים שנה
מחזיקים
אותו בכלא.
ומה עוד
שברקע, וזה
באמת קורע את
הלב, מצבו
הבריאותי
המידרדר. אני
חושב
שבעניין הזה
אנחנו לא
נקיים. בדרך
כלל אני לא כל
כך אוהב
להלקות על
חטא, אבל
כולנו, יש
מעטים - יושב-ראש
הישיבה הזאת
ודאי אחד מהם -
שנדרשים
לנושא הזה
ולא מרפים
ממנו לרגע.
אבל כנראה
שהזעקות
החלושות
שעולות גם
מאתנו, מהבית
הזה, אינן
מספיקות. גם
היום
כשהצעתי
לחבור יחד על
איזושהי
הסכמה על
הודעת סיכום,
היו לא מעט
מחברי
הציונים,
הטובים,
שאמרו שזה לא
טוב כי אתה
מזכיר שם
איזה מילת
כעס קטנה על
ארצות-הברית.
ריבונו של
עולם, גם זה
אסור? אסור
שכנסת ישראל
תראה במהלך
כזה של עשרים
שנה, שיהודי
כזה נמצא תוך
כדי מחלה
בכלא ארצות-הברית
- אפילו לכעוס
אסור לי, אסור
לנו? לכן
אני לא רוצה
להאריך,
הדברים כל כך
ידועים
ופשוטים.
הדבר היחיד
שאני מבקש
מכולנו, לא
להרפות
בעניין הזה.
לא להניח
לממשלה, לא
להניח לראש
הממשלה. אין
בעניין הזה
פוליטיקה. יש
מספיק דברים
שאנחנו
נושאים
ונותנים עם
ארצות-הברית.
מותר גם לנו
לדרוש משהו.
הרי אנחנו
מתקפלים
בפני כל בקשה
שלהם. לא יכול
להיות שלא
תהיה לנו
בקשה אחת,
אנושית,
שאינה מזיקה
להם. קצת, קצת
מעוררת את
הכבוד שלנו,
את הכבוד
הלאומי
המינימלי. אני
מאוד מקווה
שהממשלה
והעומד
בראשה -
ואנחנו
כחברי כנסת,
לא נניח
לעניין, - תעשה
את מה שהיא
מחויבת
לעשות, זאת לא
טובה, ותלחץ
בארצות-הברית
תוך קול זעקה
גדולה, תוך
הפעלת כל
הזרמים
היהודים
שנמצאים שם,
כל
הלוביסטים
למיניהם. לא
להתבייש ולא
להשתיק אותם
כאשר הם
רוצים לפעול.
לא להיבהל כי
אנחנו
צודקים. רק אם
לא ניתן ברגל
גסה לדרוס את
הכבוד
הלאומי
המינימלי
שלנו, של איש
שלנו שנמצא
שם - רק אז יש
סיכוי שיהיו
מוכנים
להאזין לנו,
שיהיו
מוכנים אולי
לבוא ולסגור
את הפרשייה
הלא טובה
הזאת ולשחרר
סוף-סוף בשעה
טובה את
יונתן
פולארד. היו"ר
יולי-יואל
אדלשטיין: גילה
פינקלשטיין (מפד"ל): העובדות
נשארו כשהיו.
יונתן
פולארד נותר
מאחורי סורג
ובריח ללא
הליך משפטי
הוגן, ללא
קציבת עונש
וללא משא
ומתן על
שחרורו. ב-21
לנובמבר
האחרון נכנס
יונתן
פולארד
לשנתו ה-20
בכלא
האמריקני,
ושחרורו לא
נראה באופק. חוסר
הצדק משווע,
ולכאורה אין
לנו להלין
אלא על הממשל
הידידותי
בארצות-הברית
שרגשות
הבושה
והעלבון
בעקבות
העברת המידע
לישראל
עדיין
צורבות בו,
ועל כן מסרב
לבצע הליך
משפטי חוקי
לאיש, לא לחון
אותו אפילו
במעט, ואף לא
להכיר
בהסכמי
המידע בין
שתי המדינות. אולם,
בעוד שאת
התנהגות
הממשל
האמריקני,
בהיותו הצד
הנפגע בפרשה,
עוד אפשר
לגלות מעט
הבנה, הרי את
ההתנהלות של
ממשלות
ישראל
ובייחוד זו
הנוכחית
בעניינו של
פולארד אי
אפשר
לחלוטין
לסבול. ברשותכם,
אצטט מספר
משפטים
ממכתבו
ששיגר יונתן
פולארד מתאו
לראש ממשלת
ישראל, מר
אריאל שרון,
בתגובה
לראיון
שהעניק בערב
יום
הכיפורים
האחרון.
בראיון
המדובר
הצהיר ראש
הממשלה, כי "ישראל
עושה כל מאמץ
דיפלומטי
להשיג את
שחרור
פולארד",
אולם בתשובה
לשאלת
המראיין,
מדוע לא טרח
אפילו
להעביר
לנשיא ארצות-הברית
את העצומה
הקוראת
לשחרר את
פולארד, עליה
חתמו 112 חברי
כנסת, השיב
ראש הממשלה
באופן
מגומגם למדי
והסביר כי
איננו זוכר
שהיה אמור
להעביר
עצומה כלשהי. בתגובה
לדברים, פנה
פולארד לראש
הממשלה
במכתב
מתוסכל למדי,
במכתב הוא
כותב: "אדוני
ראש הממשלה,
אם נכון הדבר
שאתה עושה כל
מאמץ להשיג
את שחרורי,
אולי תואיל
להסביר לי
ולעם מדוע
אנשי קשר
בבית הלבן
אומרים כי
מעולם לא
העלית את
עניין
שחרורי בפני
הנשיא בוש
עצמו; מדוע
אתה מסרב
למסור לנשיא
בוש את
העצומה
ההסטורית
מלפני שנה,
הקוראת
לשחרורי,
והחתומה
בידי 112 חברי
כנסת; הרי אתה
עצמך חתמת על
העצומה לבוש?
מדוע לא
מכובדות
ההתחייבויות
של הממשלה
כלפיי,
המגיעות לי
בזכות
ההצהרה
הרשמית בשנת
1998 כי אני סוכן
ישראלי? מדוע
מסרבים
בישראל
ליישם את
מעמדי כשבוי,
הקובע את כל
הזכויות,
ההטבות
וההגנות
שאני זכאי
להן כסוכן
ישראלי?". מפאת
קוצר הזמן לא
אצטט משפטים
נוספים, ורק
אציין
שהמכתב המלא
קורע לב
ועמוס תסכול.
בעיניי, הוא
ביטוי חד לכך
שהכתובת
לחוסר
האחריות
במחדל
פולארד אינו
הממשל
האמריקני
אלא דווקא
הממשל
הישראלי. לצערי,
כשלון המאבק
לשחרור
פולארד נובע
מכך שאין
שיתוף פעולה
ממשי עם
ממשלת ישראל.
כל פעילות
פרלמנטרית
וציבורית
מתמסמסת
באין
מעורבות
אמיתית בעלת
מוטיבציה
מצד קברניטי
המדינה.
בניגוד חריף
לעניינו של
פולארד, עשתה
ממשלת ישראל
מאמצים
כבירים
לשחרור
טננבויים,
סוחר סמים
כבד, שכל
זכותו
הסתכמה
בהיות אזרח
ישראלי. אם
היו מנהיג
ישראל מעלים
דרישות חד-משמעיות
מול הממשל
האמריקני
בעניינו של
פולארד, אם
היו מציבים
תנאים, אם היו
מסרבים
להתפשר, אם לא
היו חוששים
להפסיד
רווחים קלים
ורגעיים - אזי
היה יונתן
פולארד היום
איש חופשי,
אזרח ישראלי,
התורם לעמו
ולארצו. תודה. היו"ר
יולי-יואל
אדלשטיין: (היו"ר
גילה
פינקלשטיין,
שעה 16:53) איוב
קרא (הליכוד): היו"ר
גילה
פינקלשטיין: מאיר
פרוש (אגודת
ישראל - יהדות
התורה והשבת): אבל,
לא רק זה. יש
מקרה נוסף.
היה לנו פה
חבר כנסת,
שהייתי אומר
שהוא חבר
כנסת תמים,
חבר הכנסת
מיכאל איתן
שהלך מחבר
כנסת אחד
למשנהו
וביקש ממנו
לחתום שכאשר
שרון נוסע
כראש ממשלה
לפני חצי שנה
לארצות-הברית
להיפגש עם
הנשיא בוש
הוא יתן לו 110
חתימות של
חברי כנסת
שמבקשים
מהנשיא בוש
לחון את
פולארד ולתת
לו לצאת
מהכלא. אני
אמרתי לחבר
הכנסת מיכאל
איתן: "כחבר
כנסת, אני
אומר לך
ששרון לא יקח
את ה-110 חתימות".
לאחר ששרון
נסע, ופגשתי
את חבר הכנסת
איתן ושאלתי
אותו: "תגיד
לי, הוא לקח את
ה-110 חתימות?",
הוא אמר: "לא,
הוא לא לקח,
ואני מתבייש
להגיד לך. אני
מתבייש לספר
את זה לחברי
הכנסת שהוא
לא לקח את
החתימות".
כנראה שמה
שרואים משם
לא רואים מפה. אני
חושב שהכנסת
צריכה היום
לזעוק
ולשאול: עד
מתי? עד מתי
יונתן
פולארד יישב
בכלא? אני לא
אומר שלא
עושים כלום.
עושים. השאלה
היא עד מתי
אנחנו לא
נעשה את מה
שצריך לעשות
כדי שיונתן
פולארד אכן
ייצא מהר ככל
האפשר מהכלא
האמריקאי.
תודה רבה. היו"ר
גילה
פינקלשטיין: בנימין
אלון (האיחוד
הלאומי -
ישראל ביתנו): מדינות
אחרות
כשנתפס
מישהו שם
יודעות
לעמוד על
שלהן והן
דואגות לכך
ביתר תוקף
וביתר הצלחה.
במדיניות
הפסיכולוגית
של מדינת
ישראל,
ובמדיניות
הנוכחית על
אחת כמה וכמה
של הממשלה
הזאת חדלת
האישים, אין
אנחנו
יכולים
לצפות
לגדולות, כי
אין את אומץ
הלב לבוא
ולומר: " כן,
האיש היה
שליח של
המדינה". הוא
לא לבד. הוא לא
היה לבד, הוא
גם כרגע לא
לבד וזה בכלל
לא רלוונטי
כל הדיונים
האחרים.
אנחנו
כמדינה
עומדים
מאחוריו לכל
דבר גם אם טעה,
אנחנו גרמנו
לו לטעות
ואנחנו
אחראים לכל
הזלזול
בפולארד מצד
שילטונות
ארצות הברית,
באי המוכנות
להקשיב,
באפלייה של
היחס השלילי
כלפיו מול
אחרים במעמד
דומה. זהו
זלזול
במדינת
ישראל
ולצערי
מדיניותם של
ראשי ממשלת
ישראל ושל
שרי ממשלת
ישראל, לצערי
ולבושתי
מצדיקה יחס
כזה, כי אנחנו
לא מכבדים את
עצמנו, אנחנו
לא נוהגים
כבוד
בעצמאותנו
ובריבונותנו
לאורך כל
הדרך, גם מול
המעצמה שהיא
ידידת אמת
אבל גם בין
ידידים יש
כללי
התנהגות,
ודווקא ידיד
אמת הוא ידיד
שנבחן בזמן
צרה, כמו שהם
אומרים
בשפתם: a friend in
need is a friend indeed.
דווקא בשעת
מצוקה נבחנת
חברות. אין את
אומץ הלב ואת
הבריאות
הנפשית הזאת
לנו, חבל.
הלוואי
ונהיה
בריאים. היו"ר
גילה
פינקלשטיין: יצחק
לוי (מפד"ל): יש
אסיר אחד
יהודי, שיושב
לו בכלא שנים
רבות, נמק לו
שם בכלא,
ואותה מעצמה
ידידותית,
אותה מעצמה
שדורשת
מאיתנו את
החמלה הזאת
כלפי
המחבלים
הרוצחים כאן,
לא מוכנה
בשום פנים
ואופן לבוא
ולגלות את
אותה חמלה
שהיא דורשת
מאתנו לגלות
כלפי אנשי
טרור. אני
שואל את ראש
הממשלה, מדוע
אינך מקנה את
העניין. מדוע
אינך אומר זה
תלוי בזה. אתם
רוצים
שהוועדה
בראשות השרה
ליבני תשב
לדון בשחרור
מחבלים?
תושיב אדוני
הנשיא ועדה
בראשות שר
המשפטים שלך,
שתתחיל לדון
בשחרור
יונתן
פולארד. זה
מול זה. יונתן
פולארד לא
מחבל, יונתן
פולארד לא
הרג איש,
יונתן
פולארד הציל
אנשים, יונתן
פולארד פעל
כאיש ציוני,
יהודי, אמיתי.
ופה במדינת
ישראל לא רק
שידעו על
פעולתו אלא
הפעילו אותו.
מה יש להשוות
בין יונתן
פולארד לבין
אותם מחבלים
ורוצחים
שיושבים
היום בבית
הכלא בישראל? לכן,
אדוני ראש
הממשלה, יש לך
הרבה אומץ. יש
לך אומץ
להוציא
יהודים
מבתיהם, יש לך
אומץ לעקור
יישובים, אתה
מגלה אומץ
בהרבה מאוד
דברים, למה
כאן אתה לא
מגלה אומץ?
למה אתה לא
אומר לגברת
רייס,זה מול
זה. ועדת
השחרורים
אצלנו תשב
כאשר ועדת
השחרורים
אצלכם תשב.
מחבלים פה
ישוחררו,
כאשר יונתן
פולארד
ישוחרר. חמלה
מול חמלה,
רחמים מול
רחמים, חנינה
מול חנינה,
ולא, אין
שיחרור
מחבלים. ולא,
התהליך נפסק.
ארצות הברית,
האם אתם
מוכנים
להעמיד את כל
התהליך
המדיני על
יונתן
פולארד?
אנחנו
מוכנים
להעמיד את זה. יונתן
אחינו, אתה
היום יושב
בכלא אבל
אנחנו
מרגישים
כולנו את
הצער, את הכאב,
ואת הכליאה
שלך, כי אנחנו
יודעים
שהיית
שליחנו,
אנחנו
יודעים
שהצלת הרבה
יהודים בארץ,
ואנחנו
בושים ביחס
של מדינת
ישראל אליך
כל השנים
האלה. גם
בשתיקה, גם
בהתכחשות,
וגם במאמצים
הלא גדולים
והעמידה הלא
איתנה
שהממשלה
מגלה כדי
לשחרר אותך.
אני שוב פונה
לראש הממשלה,
אנה, ראש
הממשלה, גלה
אומץ בעניין
הזה. לא
בהורדת
יישובים, ולא
בפינוי
יהודים,
בעניין הזה.
אל תשחרר אף
מחבל ערבי כל
עוד יונתן
פולארד לא
נמצא בארץ
ישראל. תודה
רבה. היו"ר
גילה
פינקלשטיין: נסים
זאב (ש"ס): הבעיה
היא שמדינת
ישראל
התנערה במשך
שנים רבות,
והתכחשה גם
לאחריותה
כלפי יונתן
פולארד. הוא
נמק בכלא
כמעט 20 שנה.
וכל פעם
שאנחנו
מעלים את
הנושא הזה,
ואני
השתתפתי
בהפגנות
ציבוריות
למען יונתן
פולארד, וגם
בכל פעם
שאנחנו
מעלים את זה
בכנסת,
אומרים,
הנושא הזה
מחייב
פעילות שקטה.
ככל שאנחנו
מעלים את זה
לרף ולדיבור
באופן גלוי
ודרישה
לארצות
הברית, זה
יותר מביא את
ההתנגדות של
ארצות הברית
לשחרורו. יש
הסכמים בין
ארצות-הברית
למדינת
ישראל, שאסיר
יכול לרצות
עונש במדינת
ישראל, לפי
פסקי-דין של
ארצות-הברית,
של המשפט שם.
אבל לא
מאפשרים. יש
בקשה, ולא
מדובר
בעבריין,
מדובר בבחור
שעשה תאונת-דרכים,
אומנם קשה,
נהג בלי
רישיון, הרג
מישהו ונתנו
לו עונש של 21
שנים בכלא.
במשך שלוש
שנים יש
פעילות
ובקשה
ותחינה
לממשל ארצות-הברית,
למושל ניו-יורק,
לאפשר לאותו
אסיר לרצות
את עונשו
במדינת
ישראל, ויש
הסכם כזה. אבל
זה לא נעשה
ולא מתבצע. אני
רוצה לומר את
המסקנה
המתבקשת.
כאשר ארצות-הברית
מחליטה
להעניש
מישהו, היא
נותנת לו את
העונש במידת
הדין ולא
במידת
הרחמים. לכן
אל תבקשו
מאתנו לנהוג
במידת החסד
והרחמים
כלפי אותם
מחבלים שבאו
לטבוח וטבחו
בנו, מחבלים
שנשלחו על-ידי
ארגוני טרור.
אולי לפחות
את המסקנה
הזאת צריכה
הממשלה הזאת
להסיק, שעם
ארצות-הברית
לא עושים
דילים. היו"ר
גילה
פינקלשטיין: אליעזר
כהן (האיחוד
הלאומי -
ישראל ביתנו): אני
רוצה לפנות
לחברי
ולהגיד לכם
כמה דברים
מעניינים על
פולארד.
הייתי מקורב
לחיל האוויר
ולמבצעים של
חיל האוויר,
ואני רוצה
לגלות לכם
שהאונייה "ליברטי"
היתה אוניית
ריגול
אמריקנית.
האמריקנים
אפילו לא
התביישו
לבקש מאתנו
פיצויים
אחרי שמטוסי
הקרב שלנו
פגעו
באונייה.
בזמן מלחמה
האמריקנים
מרגלים
אחרינו,
אנחנו
פוגעים
באונייה
שלהם שחודרת
למים
הטריטוריאליים
שלנו, והם עוד
מבקשים
מאתנו
פיצויים על
כך שפגענו
באונייה
הזאת, והם
קיבלו אותם.
מה אני רוצה
לומר?
לאמריקנים
מותר לרגל,
בגדול,
באונייה
מלאה בעשרות
ובמאות
מרגלים. מרגל
אחד שכשל
אצלנו, אוי
ואבוי. וזה
מרגל? מה
פולארד עשה?
פולארד השיג
ניירות
וחומר
בנושאים
שבתוקף
ההסכם
האסטרטגי
בין מדינת
ישראל
לאמריקה,
מדינת ישראל
היתה צריכה
לקבל אותם
ממילא.
השירות
הדיפלומטי
האמריקני
היה צריך
להגיש את זה
למדינת
ישראל. הוא לא
הגיש לנו
דברים
סודיים
ביותר על
אמריקה. אני
יודע על חלק
קטן מהדברים
שהוא הגיש
לנו, אלה
דברים שאני
יודע שישראל
נותנת
לאמריקנים
כאלה כאשר
לישראל יש
ידיעות. למה
האמריקנים
לא שלחו לנו
את זה? פולארד
היה צריך
להביא לנו את
זה? אמריקה
היא הידידה
הגדולה שלנו,
האח הגדול
והעשיר שלנו,
אבל יש גבול
לכל תעלול.
כמה מחברי
אמרו דברים
חכמים על מה
שאפשר לעשות
ולבקש, ואני
מבין שאנחנו
נסכם את
הדיון הזה
היום. אבל ידי
האמריקנים
לא נקיות כאן,
הם חייבים
לשחרר את
פולארד, הם לא
עושים לנו
טובה. היו"ר
גילה
פינקלשטיין: אריה
אלדד (האיחוד
הלאומי -
ישראל ביתנו): יש
גבול. זה נכון
שהם גדולים
וחזקים,
ואנחנו
קטנים
ותלויים בהם,
אבל יש גבול.
יש גבול לכמה
השפלה
לאומית אפשר
לשאת, ונדמה
לי
שהאמריקנים
במעשי
הריגול
האחרונים
שלהם חצו את
הגבול הזה,
אבל יחד עם זה
זימנו
לידינו
הזדמנות,
אפשרות, לבוא
ולתבוע:
כיוון
שריגלתם
אחרינו,
אנחנו
מבקשים
עכשיו את
המרגל שלנו
חזרה. לתבוע
את יונתן
פולארד על
בסיס מטוסי
הריגול
האמריקנים
ששיבשו
ניסוי
ישראלי בים-התיכון.
איך
מפקירה
מדינת ישראל
את נאמניה? לא
צריך ללכת
להיסטוריה
הרחוקה. אנשי
צד"ל והמשת"פים
של כפר
דהנייה, ו-16
המשת"פים
שהמופתי של
ירושלים,
עכרמה צברי,
חותם. בכיסו
תעודת זהות
כחולה, משטרת
ישראל יכולה
היום להכניס
אותו לכלא
ולמנוע
הוצאתם
להורג של 34
מועמדים
נוספים
שהתיקים
שלהם על
שולחנו, אבל
ישראל
מפקירה את
נאמניה, את
אלה שעובדים
למענה - בין
בהכרח, בין
מרצון, בין
בהכרה, בין
ברצון ציוני,
בין אם
מטעמים
כספיים - אבל
אנחנו
מפקירים
אותם, וכך
הפקרנו גם את
פולארד. אבל
עוד לא מאוחר
מדי, האיש חי.
נמק בכלאו
שנים ארוכות,
אבל עוד חי.
באמת שהגיעה
העת למחוק את
החרפה
הלאומית
הזאת ולעמוד
על שחרורו.
תודה רבה. היו"ר
גילה
פינקלשטיין: צבי
הנדל (האיחוד
הלאומי -
ישראל ביתנו): גברתי
היושבת-ראש,
אני מאוד
מבקש
שהפרוטוקול
של הדיון של
היום יועבר
לשגרירות
ארצות-הברית
בישראל. תודה. היו"ר
גילה
פינקלשטיין: הצבעה
מס' 2
היו"ר
גילה
פינקלשטיין: תשעה בעד,
אין מתנגדים
ואין נמנעים.
הצעת הסיכום
אושרה. |