לאה לוין- סיפור חיים

הוצאת יד שרה, תשס"א 2001

כאן נולדתי, בת שנייה למשפחת טירנובר

נולדתי בירושלים בדירה קטנה מאד, בשכונת "בית ישראל". ליד ביתנו היה מגרש כדור רגל, ואף על פי שהייתי קטנה מאד, אני זוכרת היטב את הבית ואת השלג שירד בחורף אחד וכיסה את הכניסה אליו. אבא שלי, מנחם מנדל, נולד בשכונת "שערי פינה" ליד שכונת הבוכרים. הוא היה מכין את ה"בתים" לתפילין. בימינו קונים את רצועות העור מוכנות לתפילין, אבל באותם ימים אבי היה רוחץ את העור ומייבש אותו.

אני זוכרת את המחסן בו היה שומר את העור. כמו כן, היה חזן ראשי בבית הספר תחכמוני, במשך ארבעים שנה, והכין ילדים לקראת הגיעם למצוות, ובמשפחות לא מסורתיות הוא היה מכין גם את האבא לקראת בר מצווה. עד היום ישנם רבים שזוכרים לטובה את הדרך בה אבא הכין אותם לבר מצווה. לאבא היו אח ואחות חורגים: מרדכי יצחקי, וליבע שהייתה נשואה למשה מונזון, בעל בית דפוס. היו להם ארבעה ילדים, בת ששמה שרה ושלושה בנים: אריה, שמעון וחיים. שמעון וחיים נפטרו, ואריה מצליח מאד, יש לו חברת ביטוח. אשתו אהובה היא אחות גיסי, הבעל של אחותי אורה קליין. לאבא הייתה גם אחות, מרים, שבעלה נסע לארצות הברית ואחר כך היא הצטרפה אליו. הם גרו בשכונת "בית ישראל" ואני זוכרת את החצר הגדולה של הבית בו גרו, בחצר זו ישבו וכיבסו כביסה בפאילה, כפי שהיה נהוג באותם ימים. האחיות של אבא היו יפות מאד. שם אמי נחמה יינטע לבית זיו. לאמא שלה (כלומר לסבתא), קראו שרה רבקה ולאביה (לסבא) קראו אהרון זיו. הוא היה אחד המייסדים של בית החולים "ביקור חולים" בירושלים. היה לאמי אח שנקרא שלמה זיו, שהיה עורך דין מאד ידוע בתל אביב, כמו כן היו לה עוד שלוש אחיות, לאחת קראו דודה לאה והיא גרה בארצות הברית, לשניה קראו דודה שושנה, היא הייתה נשואה לאח חורג של אבי, מרדכי יצחקי. הייתה לו מעבדת שיניים שנקראה "מעבדת גיזי" ברחוב הסולל, כיום החבצלת, ואצלם בבית נישאנו.

האחות השלישית של אמא, מרים, נפטרה בצעירותה. את הסבא מצד אבי לא הכרתי, קראו לו חיים מוישע ישראל הלוי. לאמא של אבי, כלומר לסבתא השניה, קראו חיה הינדע. בשלב מסוים הסבתא חיה הינדע עברה לגור קרוב אלינו בשכונת "זיכרון טוביה״. שכרנו לה חדר אצל אחד השכנים וכמובן טיפלנו בה. לילה אחד היא נבהלה מאד מברק ורעם ובחצות לילה היא באה אלינו ונכנסה למיטה שלי, אני כמובן יצאתי מהמיטה. כיומיים לאחר מכן נפטרה. היא הייתה זקנה מאד ובאותם ימים לא ידעו בדיוק מאיזה מחלות אנשים סבלו וכמובן טיפלו בהם אחרת מהיום. אני למשל זוכרת שפעם לאבי היה לחץ דם גבוה וכדי להורידו הבאנו מהמספרה עלוקות ושמנו עליו ובדרך זו הורידו את לחץ הדם. כך היה נהוג באותם ימים. בילדותנו גרנו אולי בצפיפות אבל לא הרגשנו זאת. בביתנו הייתה תמיד שמחה, כל הזמן צחקנו ושמענו או סיפרנו בדיחות. בעיקר אבי תמיד נפגשים אנחנו סיפר בדיחות. עד עכשיו כשאנחנו, האחים והאחיות, נזכרים באותם ימים נפלאים.

אחיי ואחיותיי

היינו שמונה אחים ואחיות. אמא ילדה עשרה ילדים אבל שניים נפטרו. חיים הוא האח הבכור ואחריו אני (לאה), מינה, ניסן, אורה, ציפה, יוס'קה, ובן הזקונים זאב שנקרא ואוה (וועלועל).

חיים היה שובב גדול כבר מילדותו, קשה לתאר מה הוא עשה בבית. גרנו בדירה קטנה, היינו אמנם מאד מאושרים אבל כפי משפחה גדולה שציינתי, הצפיפות הייתה גדולה, ולתוך הדירה הקטנה הוא הביא כלבה גדולה, שנקראה אמיצה, ואין מלים לתאר מה עשתה בבית. לאחר מכן הביא את אפרוחי, אפרוח קטן שהסתובב בכל פינה ועל כל רהיט. עד היום אני לא שוכחת זאת, קבלתי ממחזר שלי חתולה מחרס משחקת בכדור, שמרתי אותה על המזנון (הקמוד, כפי שקראנו לזה). אפרוחי הסתובב חופשי על המזנון ושבר את החתול. הדבקתי את החתול ועד היום אני שומרת עליה בחדר מספר ארבע (כן, לכל חדר בדירה שלי יש מספר. חדר מספר שלוש היה של בתי נורית וחדר מספר ארבע של בתי צילי. לשרה'לה לא היה חדר כיוון שכאשר נכנסנו לדירה הזאת היא כבר הייתה נשואה). כל מציאה שחיים ראה בשוק היה קונה. הוא עבד פעם במשרד עורכי דין ומי שפשט רגל חיים קנה ממנו מציאות והביא הביתה דברים מוזרים, בין השאר הוא קנה פעם מכשיר לתיקון נעלים. הוא עבד זמן רב בסוכנות היהודית. יש לו כשרון רב בכתיבה קליגרפית ועד היום כותב תעודות עבור הקרן הקיימת, קרן היסוד, הסוכנות היהודית, הוד ירושלים ויד ושם. גם לבני המשפחה הוא מכין ברכות לאירועים שונים. לחיים ואשתו רחל יש שני בנים ובת: ליאורה, אבי ומני. ליאורה נשואה לנחום ליפשיץ, הוא מהנדס, והיא מורה בבית ספר "סליגסברג" ועושה טיפולים ברפלקסולוגיה, בשיאצ'ו ומסג', יש להם שני בנים ובת. לאבי ואשתו אורית יש שלוש בנות. מנחם (מני) בן הזקונים, בארצות הברית ומאד מצליח, שם אשתו הדס, יש להם בת ובן, הוא חזן, מכין נערים לבר מצווה ומוהל. חיים ורחל מתנדבים בבית חולים "שערי צדק" והרבה שנים התנדבו יחד אתי באלי"ן.

למינה ולבעלה מנדלע טוכנר הייתה חנות מכולת ברחוב דוד המלך. יש להם שני בנים ובת: שי, דני וורדה. מינה מאד אהבה להופיע בשירה והייתה מופיעה הרבה בצבא. עכשיו הם גרים בדיור מוגן ״הוד ירושלים", במקום בו מתגוררים גם חיים ורוח'לה. בעלה של מינה נפצע במלחמת השחרור ונשאר נכה אף על פי שלא סבל מכך. אבא שלי הכין את שי לבר המצווה שלו אבל נפטר שבוע לפני האירוע. שי מופיע הרבה בטלוויזיה בנגינה על גיטרה, הוא עובד במחשבים ויש לו שני ילדים. דני בארצות הברית, הוא איש עסקים בינלאומי, מאד מצליח, שומר מסורת. יש לו שלושה ילדים. ורדה אחות ראשית במחלקת אף אוזן וגרון בבית חולים "הדסה" עין כרם, יש לה שני בנים.

ניסן נשוי ללאה ויש להם בת ובן. הבת רחל, עורכת דין והייתה בפרקליטות הצבאית ובעלה רופא, יש להם בן ובת. הבן אייל עדין רווק. אני זוכרת שכשניסן היה ילד הוא היה פעם ברוגז, אינני זוכרת למה, והוא סגר עצמו בארון הבגדים. ניסן שירת בצבא קבע במשך שנים. לפני קום המדינה נעצר ב"שבת השחורה" בתל אביב ונשלח למעצר ברפיח, ומשם ללטרון; אבל היה לנו קשר אתו, אבא הגיע לגבול והעביר אליו קצת אוכל ובגדים. הוא היה גם מכובשי הר גילה. עכשיו הוא עובד בחברת ביטוח. ניסן שר במקהלת "יובל" בתל אביב, ומנצח על מקהלת הגברים ע"ש בן-ברוך. ביחד עם המקהלות הוא מופיע הרבה, כמעט בכל שבת בעיר אחרת.

יוס'קה היה השובב והמפונק בין הילדים הקטנים במשפחתנו. לפעמים היה בא לעזור לי לנקות את דירת החדר שהייתה לנו אחרי שנישאנו. יש לו שני בנים עופר ומנחם (מני) מאשתו הראשונה חוה, שנפטרה שבוע לפני חגיגת הבר מצווה של עופר, ועוד בן, רוני, מאשתו אלקה. רוני סיים לא מכבר את לימודיו במלונאות ולאחרונה התחתן. עופר חזר בתשובה כשהיה בחור. בצעירותו בילה הרבה אצלנו, ממש כאילו היה הבן שלנו. הוא כותב ספרי תורה ומזוזות ומצייר יפה. עופר נשוי לחגית, בת למשפחה יוצאת מן הכלל טובה, יש להם שבעה ילדים, מתוכם שני זוגות תאומים. אחד מבניו נקרא מנחם מנדל טירנובר, כלומר ממש השם של אבי. הוא עטור זקן, דתי מאד ובביתם אין אפילו טלוויזיה, ולדעתי זה אולי לטובה. רוב תכניות הטלוויזיה מאד לא חינוכיות. לפעמים כאשר אני צופה בתכניות לילדים ושומעת באיזה שפה ילדים מדברים לאבא שלהם ובאיזה ביטויים מדברים האחד עם השני אני חושבת שבאמת עדיף שילדים לא יצפו בתכניות.

מני נשוי לבחורה מקסימה ששמה חנה (חני) ויש להם שתי בנות ובן. פעם הלכנו עם יוסיקה לסרט בקולנוע "אדיסון", מישהי ישבה לידי ושאלה אותי בן כמה הוא והוא ענה לה בכמה שנים פחות מגילו האמיתי, ואילו אני אמרתי לה "מאס", שפירושו בספרדית יותר, עד היום הוא לא סולח לי מדוע אמרתי זאת. הוא היה סוכן ב"אוסם" במשך הרבה שנים ואלקה פקידה בכירה באוניברסיטה העברית.

אורה נשואה למוישע קליין מטבריה ויש להם שתי בנות, רונית ושלומית. רונית נשואה לנועם נבו ולהם שלושה ילדים. היא עובדת באוניברסיטת תל-אביב. שלומית מורה ונשואה לגדעון אורן ולהם שתי בנות. אורה הייתה שחקנית כבר מילדותה ואני לא אשכח שכאשר גרנו בשכונת "כרם", היא הייתה עולה על אדן החלון, פותחת את הוילון ושרה כאילו היא מופיעה על במה, היא הייתה אז בערך בת שלוש או ארבע. לכל אחיותיי קולות יפים אבל לאורה קול יפה במיוחד. כשהייתי בהריון עם צילי, ונכנסתי כבר לחודש התשיעי, אחותי ציפה עזרה לנו מאד והייתה באה לישון אצלנו, כדי שאם אצטרך ללכת לבית החולים בלילה היא תשמור על שרה'לה. באחד הימים ציפה הייתה במתח, סיפרה שיש לה מסיבה ב"מכבי" וחשוב לה מאד ללכת למסיבה. היא הציעה שנבקש מאורה שתבוא לישון אצלנו באותו לילה, קראתי לאורה והיא אמרה שגם היא רוצה ללכת למסיבה. שאלתי מה אעשה אם אצטרך בדיוק באותו לילה ללכת לבית חולים ללדת, והיא אמרה ״אז תחכי עד מחר, מה יש?" פעם אורה הייתה ברוגז, היא נכנסה לדירה, ובאותם ימים לא היו מפתחות לדירה, את הדלת נעלו בבריח. היא סגרה את הדלת עם הבריח, נכנסה למיטה של ההורים ונרדמה. ניסינו לפתוח את הדלת וכמובן שלא הצלחנו, דפקנו וזה לא עזר. הלכנו מאחורי הבית, שברנו שמשה, לקחנו מקל גדול ששימש אותנו להגביה את החבל, כשתלינו עליו כביסה, הכנסנו אותו דרך החלון, ורק אז הצלחנו להעיר אותה והיא פתחה את הדלת. אורה הייתה דיילת ב"תנובה", ובעלה היה שנים רבות מנהל הסופרמרקט בכלבו שלום.

ציפורה (ציפה) כפי שכבר ציינתי, עזרה לי מאד בניקוי הדירה שלנו, ואני עזרתי לה בכל מיני דברים כמו בתיקונים. במלחמת ששת הימים משפחתה התגוררה ב"תלפיות" ואנחנו ב"קריית משה". פגז חדר למטבח שלהם והם לא יכלו להישאר בביתם ועל כן באו לגור אצלנו. באותה תקופה היא ילדה בן והברית שלו הייתה בביתנו. ציפה נפטרה לפני שלוש שנים. היא אמנם סבלה קצת מלחץ דם וסכרת, אבל קיבלה תרופות והכל היה מבוקר. בוקר אחד היא ובעלה, צבי רוזן, שהיה נהג באגד, בילו בתל אביב אצל אחותי אורה ולאחר מכן שבו לירושלים. בשלוש אחר הצהרים נכנסה למטבח, הכינה לעצמה כוס קפה, ופתאום חשה ברע, היא מיד קראה לבעלה ותוך זמן קצר איבדה את הכרתה. הוא כמובן מיד הזעיק אמבולנס שלקח אותה לבית חולים והיא נפטרה זמן קצר לאחר מכן. לציפה ארבעה ילדים. הבן הבכור שמשון היה קצין גבוה בחיל אויר, שם אשתו ענת ויש לו שלושה ילדים. הבת השניה, גילה, נשואה לעופר פאול, ויש לו משתלה גדולה במוצא. חגי נשוי לאורלי ולהם ארבע בנות ובן הזקונים זאב (זאביק) נשוי לסיגל ולהם תאומים.

זאב או כפי שאנחנו קוראים לו ואוה, (מהשם ועלוועל) היה זמר מאז היה ילד, ותמיד שר והופיע במקהלות. כמו כל אחיי גם הוא למד בבית הספר תחכמוני, ושר שם במקהלה. עכשיו הוא חזן ידוע במונטריאול. לפני כן התגורר מספר שנים באדג'וור שבלונדון וגם שם שימש כחזן. כמעט בכל שנה נסעתי לבקר אותו ואת משפחתו. אשתו נקראת הילרי, ואיך הוא פגש אותה? אבא היה עורך סדרים עם כל ילדיו בבתי מלון גדולים כמו מלון "הנשיא" ומלון "המלכים". פסח אחד הוא ניהל את הסדר במלון "דיפלומט", היו שם בעיקר תיירים וביניהם הילרי עם הוריה. שם הוא פגש אותה והתפתחה ביניהם אהבה. יש להם שני בנים, האחד, נחמיה (נחי), על שם אמי נחמה והשני מרק. נחי הגיע לארץ לשרת בצבא, גם הוא בילה הרבה אצלי. עדיין יש לי מכתבים שכתב לי כששירת בצבא. הוא היה החייל היחיד הדתי ביחידה שלו. הרבה פעמים קרה שבערבי שבת כל החיילים יצאו הביתה והוא היה נשאר לבד במחנה. כאשר חיילים היו נשארים לשבתות במחנה, המשפחות שלהם באו לבקר אותם, ושוב הוא היה יחיד שאותו לא באו לבקר. כשהיה יוצא לשבתות היה מגיע אלי. כל המצב הזה לא היה קל עבורו. כיום הוא דתי מאד, שם אשתו כרמית ולהם חמישה ילדים. הוא עובד בחברה קדישא ועד היום משרת במילואים ביחידה קרבית. אנחנו כולנו מאד שמחים שהאבא שלו, זאב, עומד להגיע חזרה ארצה ביחד עם אשתו, לצמיתות. אחיו מרק יישאר בטורונטו.

כמעט כולנו היינו חברי אצ"ל, והיו הרבה פגישות של אצ"ל בביתנו כשגרנו ב"זיכרון טוביה". פעם ילדים שיחקו בכדור רגל, הכדור עף לחצר שלנו ופגע בראשו של אבא. הוא צעק על הילדים ואמר להם שאם לא יפסיקו הוא יקרא למשטרה, כמובן שלא התכוון לכך ורק איים עליהם. הילדים התפזרו והלכו לבתיהם. אחרי זמן מה באו הורי הילדים ואיימו על אבא שאם ילך למשטרה הם ילשינו עלינו שאנחנו באצ"ל. עדיין יש לנו קשרים עם אנשי אצ"ל. הבנים של משפחת ריבלין שגרה לידנו גם כן היו באצ"ל. כל אחד שעבר ברחוב על מנת להגיע למשפחת ריבלין עבר ליד חלונות ביתנו. פעם בן אחד שלהם בא מארצות הברית לביקור בארץ הוא ראה אותי עומדת בחלון ודיבר אתי. למחרת בא אל אבי ושאל "מי היפהפייה שדיברה אתי", "זאת הבת שלי" ענה אבי. ואז הוא אמר "חבל מאד שהיא כל כך נמוכה", הוא עצמו היה מאד גבוה ואילו הייתי קצת יותר גבוהה היה משתדך אתי.

חיים, ניסן וזאב עיברתו את שם המשפחה מטירנובר לתורן. אני מאד כעסתי עליהם שעשו זאת, אבל עכשיו הם מוסיפים לשם תורן גם את השם טירנובר. יוס'קה היחיד שלא עיברת את שם המשפחה ואני שמחה על כך.

כשגרנו בבית ישראל למדתי בגן הילדים "שפיצר" שבשכונת הבוכרים, לא רחוק מהבית בו גרנו ב"בית ישראל". כשעברנו לגור בשכונת "זיכרון טוביה", שליד שוק "מחנה יהודה", כבר למדתי בבית הספר "למל'". אני שומרת כל מיני תעודות, מכתבים ואפילו את ספר הזיכרונות שלי מבית הספר. בתעודה שלי בסוף כתה ב' כתוב שאני עולה לכיתה ג' בהצטיינות, חתם על התעודה המורה מטות. בספר הזיכרונות שלי כתבו לי ברכות ואיחולים, חברות, מורות ומורים מבית הספר. המנהלת, גברת ברט, כתבה לי: "אדם גדול ואדם קדוש הוא אדם צנוע". המורה טנא כתב: ״ללאה טירנובר, זכריני לטוב". המורה בן-ארי כתב: "יהי רצון שעליזות רוחך ילווך בדרך עד זקנה ושיבה ". והמורה לאנגלית גברת פינצ'ובר כתבה: "Think long before you act. You are too quick in speaking out your mind. Although I'll keep you in good memory"  היא כתבה זאת מפני שלפני שהיא שאלה, אני כבר עניתי.

אני זוכרת שבהפסקות המורה אפרתי להתעמלות היה נושא אותי על הכתפיים מכתה לכתה, אינני יודעת למה עשה זאת. אחרי בית ספר "למל" עברתי לבית הספר לבנות ג', שהיה ברחוב שמאי. לאחר מכן עברתי קורס לפקידות, למדתי להדפיס על מכונת כתיבה בשיטה עיוורת וכשסיימתי התחלתי לעבוד בחברת ביטוח, שם עבדתי שנים רבות.

מ"בית ישראל" עברנו ל"מאה שערים", ואני זוכרת בדיוק איפה היה ביתנו, מהרחוב הראשי של "מאה שערים" יורדות מדרגות ישר לבית. משם עברנו לשכונת "כרם", ליד בית הספר תחכמוני, אני זוכרת את הסמטה הצרה שעברה בין החלונות של הדירה שלנו למחנה "שנלר". בדירה זו גרנו מספר שנים, גם הדירה הזאת הייתה קטנה אבל חיינו בה באושר ובשמחה והיה לנו כיף.

משכונת "כרם" עברנו לשכונת "זיכרון טוביה". בדירה זו כבר היה חשמל ומים מהברז אבל חדר אמבטיה ובית שימוש היו בחצר. בדירה הייתה טרסה סגורה עם שמשות ופרוזדור צר ששימש כחדר אוכל, ולא יאומן, היינו מקיימים ערבי ריקודים עם חברים באותו פרוזדור קטן. אנחנו הילדים ישנו בחדר אחד, מלבד הילדים הקטנים ביותר שישנן עם ההורים. בחורף אחותי שילמה מיל לאחות היותר קטנה על מנת שתחמם לה את המיטה לפני שהלכה לישון.

אבא

אבי, הוא אשר הטביע בכל המשפחה את האהבה לשירה הליטורגית. הוא שר שירה שנקראת קופשטימע (כלומר שירה מהראש). הוא העביר לנו את המסורת של שירה בשבתות, בחגים ובמועדים ואנחנו מעבירים לילדינו ולבני בנינו ובאמת כל משפחתי שרה. קראו לנו משפחת מלבסקי הירושלמית. משפחתנו הופיעה ברדיו ובטלוויזיה, בכמה תכניות חודש טוב ושבוע טוב. אני שומרת בחנוכה, בפסח, בסוכות, בתכנית את המודעות בעיתון בהן היה כתוב על הופעותינו. בתכניות אלה שרנו את כל השירים שנהגנו לשיר בבית. התכנית האחרונה בה הופענו בטלוויזיה הייתה בחג החנוכה, היה זה לרגל יום הזיכרון של אבא שלנו, באותה עת עדיין לא מלאו שנה למות בעלי ואני לא רציתי להופיע, הרב קרא לי ואמר שאני חייבת להשתתף בתכנית ובסופו של דבר הסכמתי אבל בנותיי לא השתתפו בתכנית זו.

עד היום אני פוגשת חזנים שהיו באים להשמיע קולם בביתנו, אבא נחשב "המבין" הגדול, ובעצם כולנו הפכנו ל"מבינים" בחזנות ובשירה. שלמה זלמן ריבלין היה חזן ידוע ובנו שמואל ניצח על המקהלה בבית ספר תחכמוני. שלמה זלמן היה ידיד טוב של אבא, ומידי פעם היו משוחחים האחד עם השני דרך חלונות בתיהם, מספרים ספורים ומחליפים'' ניגונים. דברו אז על שתי מקהלות, זו של ריבלין וזו של המשפחה של אבא בנוסף לחזנות ושירה אבא גם ניגן על מנדולינה, אף על פי שלא למד לנגן לפי תווים היה מנגן נפלא, ובעקבותיו גם בנותיי צילי ונורית, הן ניגנו על המנדולינה של אבא. חיים מנגן יפה על מפוחית פה, וגם אני, מנגנת עד היום גם על מפוחית וגם על חלילית. שרה'לה רצתה ללמוד לנגן אבל היא אמרה "או פסנתר או כלום" לא היה לנו פסנתר אז היא לא ניגנה. אחרי שנישאה קנתה פסנתר והוא עומד בביתה.

ר' אריה לוין היה ידיד קרוב מאד של אבא. כזכור אנחנו גרנו ב"זיכרון טוביה" ור' אריה ב"משכנות". כל בוקר היה עובר ליד ביתנו וביחד היו הולכים לבית הכנסת. כל בוקר היה שואל את אבי אם יש לו משהו יפה לספר, אם זה בגימטרייא או ראשי תיבות מיוחדים, כמו מדמ"ש, כלומר מרבה דברים מרבה שטות, או שפושמ"ן, דהיינו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. זה המוטו עליו חונכנו ואותו אנחנו שומרים עד היום. אבי אמר שאמנם יש לו שמונה ילדים אבל בעיות להשיא אותם אין לו, אם יצטרך להשיא את בתו יאמר שהחתן צריך לשלם, אם יצטרך להשיא בן יאמר שהכלה צריכה לשלם, וכך יתפטר מכל ילדיו. אחרי שחיתן את כל ילדיו אמר שחסרה לו עוד בת, שאלו אותו " ר' מנדל, למה עוד בת?" והוא הסביר "בעלה של לאה, שמעון, עובד ב"שמן" ולכן אני מקבל תוצרת שמן. למינה יש חנות מכולת. בעלה של ציפה חבר אגד ולכן לאשתי יש כרטיס נסיעות חינם באוטובוס. בעלה של אורה מנהל סופרמרקט בתל אביב. בקיצור יש לי כמעט הכל, חסרה לי רק עוד בת שבעלה יהיה קצב...."

כשגרנו ב"זיכרון טוביה" אבא נהג לעשות את הקניות. לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת היה הולך לשוק "מחנה יהודה" ושם כולם הכירו אותו. פעם בשבוע, בשבת בבוקר, אבא היה מכין שמונה כוסות קפה, לכל הילדים, ובכל צלחת שם קוביה אחת של שוקולד. בשבילנו זה נחשב כאילו נתן לכל אחד מאתנו בונבוניירה שלמה. במשך כל השבוע חיכינו לאותה קובית שוקולד נפלאה. אם אחד מאתנו הילדים היה חולה אבא היה יושב לידו, צם, קורא תהילים ומשחק אתו עד שהחום ירד, רק אז היה הולך לאכול.

אבי אהב לספר בדיחות וחלק מהן עוברות במשפחה מהאחד לשני. למשל, לאדם אחד הייתה אישה לא הכי יפה, ולאן שנסע הוא לקח אותה אתו. שאלו אותו: "ר' יענקל, בינינו, מה אתה סוחב אותה לכל נסיעה ?" והוא הסביר "כשאני נוסע אני צריך לנשק אותה, כשאני חוזר אני צריך לנשק אותה, עדיף לקחת אותה...". ועוד מסיפורי אבא: אישה באה לרבי וטענה שבעלה עזב אותה. הרבי אמר לה "גברת, תלכי הביתה, בעלך יחזור". היא יצאה החוצה והשמש שאל אותה "נו, מה אמר לך הרבי" והיא ענתה "שבעלי יחזור". כך זה נמשך שבועות מספר, בכל פעם באה לרבי והוא ענה אותה תשובה. לבסוף, באחת הפעמים כשיצאה מהרבי שאל אותה שוב השמש: ״נו, מה אמר לך הרבי הפעם ?" והיא ענתה אותה תשובה. השמש שאל אותה ”כשהרבי עונה לך, על מה הוא מסתכל" והיא ענתה "כמובן, הוא מסתכל בספרים". אמר לה השמש: "הרבי מסתכל בספרים ואומר לך שבעלך יחזור, אני מסתכל עלייך ואני אומר לך, בעלך כבר לא יחזור".

בשכונה אף פעם לא קראנו לשכנים בשמותיהם הפרטיים או בשמות המשפחה שלהם, אבא נתן לכל שכן כינוי. הייתה למשל מרייטה, שכל שבוע הייתה מסיידת ואבי קרא לה "די גיקאלעכטע" (המסיידת). למשפחה אחת הייתה חנות ביצים בשוק "מחנה יהודה" ואבא קרא להם ״די ביצים". ולמזל עם הרגליים הארוכות הוא קרא ״די פיס פין בויך".

אבא לא אהב ללכת לרופא. טענתו הייתה שכשמחפשים מוצאים. כשחלה הוא היה מאושפז בבית החולים "ביקור חולים" במשך חודשים בוקר אחד אחי חיים ואני הגענו אליו לבית החולים וראינו אותו עומד עם דמעות בעיניים, הוא אמר לנו "קינדערלאך, איך וייל געין אהיים" (ילדים, אני רוצה ללכת הביתה). שאלנו אותו איך הוא יצא הביתה והרי הוא לא מרגיש טוב, אבל הוא התעקש ואמר שהוא מרגיש טוב, בקש להתלבש ולצאת הביתה. אמרנו לו שאנחנו רוצים קודם כל להתייעץ עם פרופסור גיטלסון שטיפל בו. ניגשנו אליו והוא אמר "אני לא משחרר אותו מבית חולים, אם אתם רוצים לקחת אותו יהיה זה על אחריותכם". באמצע השיחה בינינו פתאום בא ר' אריה לוין ושאל על מה הוויכוח. ספרנו לו שאבא מתעקש לחזור הביתה ואילו הפרופסור לא מרשה. ר' אריה אמר: "קינדערלאך, אם אבא רוצה לחזור הביתה, תיקחו אותו הביתה ותחתמו". אחי ואני חתמנו והבאנו את אבא הביתה. לא יאומן כמה מאושר היה, הוא נכנס לביתו והסתכל מסביבו. היה זה שבוע לפני חגיגת הבר מצווה של נכדו שי, הבן של מינה, והוא הרי הכין אותו. הוא ביקש ששי יבוא אליו כדי שיוכל לשמוע כיצד הוא קורא את הפרשה.

בעלי ואני היינו אתו בבית ובערך בשעה תשע בערב חזרנו לביתנו שבשכונת "קריית משה", באותו זמן עדיין לא היה לנו טלפון בבית. פתאום באה שכנה ואמרה שטלפנו אליה ובקשו שנבוא מיד אל אבא וכי הוא לא מרגיש טוב. מיהרנו אליו ולקחנו אותו לבית חולים "שערי צדק".

ההומור של אבא לא יישכח, עד רגעו האחרון דבר בבדיחות. כשהכנסנו אותו לחדר מיון שאל אותו הרופא: ״ממתי אתה חולה ?" ואבא ענה "כבר תשעה ירחי לידה". מאוחר יותר הלכנו הביתה וכשעתיים שלוש לאחר מכן טלפנו אלינו והודיעו שאבא נפטר. בהלוויה הספיד אותו ר' אריה לוין ואמר "קינדערלאך, עכשיו אתם מבינים, אבא בקש לשוב הביתה כדי להיפרד ". וכמה הוא צדק! יש בידי דברים שנאמרו ושנכתבו עליו אחרי מותו, ביניהם דברים שנשא מרדכי אילן, מנהל בית הספר תחכמוני, ודברים שכתב עליו מר רוזנטל, סופר עיתון "הארץ".

אמא

אמא חינכה אותנו למופת, היא למדה אותנו שהגדול יעזור לקטן ממנו. לא מכבר פגשתי את אחת השכנות שלנו, מאותם ימים, והיא זכרה איך אנחנו הבנות הגדולות פינקנו את האחים הקטנים שלנו ולקחנו אותם לטיול, כדי שיאכלו טוב יותר. למדנו הרבה מאמא וחינכנו את ילדינו באותה רוח כפי שהיא חינכה אותנו. אני מנסה להעביר חינוך זה גם לנכדינו. כשהיינו ילדים אמא תפרה לנו את הבגדים, ואיזה בגדים יפים לבשנו! מתוך התמונות שלנו, מאותם ימים, אפשר לראות כמה יפה היינו כולנו לבושים. היא תפרה גם לבנים וגם לבנות. הארוחות שאמא הכינה לנו היו כמעט זהות בכל שבוע: בימי ראשון ושני אכלנו שאריות משבת, יום שלישי היה יום כביסה. על מכונת כביסה כמובן שעוד לא שמענו, אמא הייתה קמה בשתים עשרה בלילה להדליק את הפרימוס, כדי לחמם את המים ולהכין את הכביסה בפאילה, לקראת בואה של הכובסת, שהייתה גרה קרוב אלינו, והייתה מגיעה לביתנו בשעה ארבע או חמש לפנות בוקר לעזור לאמא לכבס. אמא חינכה אותנו שבטרם נלך לבית הספר נתלה את הכביסה. ביום הכביסה האוכל שלנו היה מרק שעועית. ביום ששי אכלנו חומוס ופלאפל, שאמא כמובן הכינה לבדה. טשולנט לשבת אמא שלחה למאפיה ב"מחנה יהודה" שקיימת עד היום, ודרך אגב בעל המאפיה הזאת אימץ את הזמרת ריקי גל. בקיץ, בימי ששי, אמא הייתה יוצאת מוקדם לשוק, שם ישבו הערביות ומכרו ענבים. היא קנתה ענבים יפים וטעימים והייתה עושה מהם מיץ. את הכוס הראשונה של המיץ, שהיה הטוב ביותר, קיבל תמיד אחי חיים. כל המשפחה אהבה לבוא לאכול את המאכלים של אמא ואנחנו, האחיות, ממשיכות לבשל את התבשילים שלמדנו ממנה. בחורף כשאכלנו תפוזים, חלילה לא זרקנו את הקליפות אלא ייבשנו אותן על הגג ובהן היינו מחממים את הבוילר למים חמים.

כפי שציינתי בכל החגים וכן בשבתות ובראשי החודשים שרנו ושרנו. במוצאי שבת של חנוכה כשאבי ואחיי היו שבים הביתה מבית הכנסת, אבא היה מדליק נר הבדלה ולאחר מכן נרות חנוכה. אבא היה מכין את הפתילים לנרות שדלקו בשמן. אמא, שמאד אהבה לארח, הייתה מטגנת לביבות מיוחדות. כל לביבה הייתה בצורה אחרת, בחלקן נראו כמו חיות. עד היום אני מכינה בחנוכה את אותן הלביבות. לאחר הדלקת הנרות היינו שרים ומזמרים כולנו, וראשית שרים את "הנרות הללו אנו מדליקים על הנסים ועל הנפלאות..". חג הפסח ובעיקר לילות הסדר בכל שנה היו לשם דבר. כל השכנים היו עומדים ליד ביתנו ומקשיבים לשירה שבקעה מביתנו ושנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה. השכנים שלנו, שהיו בני כל העדות, נהנו לשמוע אותנו שרים, למדו הרבה מהניגונים שלנו ואנחנו למדנו מניגוניהם.

היינו הולכים להסתפר במספרה פעם בשנה, בערב פסח. פעם אמא נתנה לואוה מספר פרוטות ושלחה אותו להסתפר, הספר היה בשכונת "אוהל משה״. כיוון שמסתפרים פעם בשנה ומשלמים עבור התספורת, היה ברור לאמא שצריכים להסתפר קצר קצר. ואוה חזר מהספר ולא היה מסופר כל כך קצר, אמא כעסה "בשביל זה שילמתי כסף ?" שאלה, ושלחה אותו מיד לספר שיקצר את השער הרבה יותר. ביתר ימות השנה הסתפרנו לבד, אני סיפרתי את עצמי, אפילו לחתונה שלי הסתפרתי בעצמי. מי הכיר בכלל ספרים באותם ימים ?

לנישואים שלי צבעתי את שפתי בשפתון בפעם הראשונה וכל הזמן הרגשתי כאילו אני מלוכלכת. עד היום אני כמעט לא מתאפרת. פעם היו אומרים "לא חשוב איך מרגישים העיקר איך נראים" ועכשיו אני אומרת "לא חשוב איך נראים העיקר איך מרגישים". בפורים היינו שולחים משלוח מנות לכל השכנים בשכונה, והיו אז כשלושים ארבעים משפחות. על המגש הראשון היינו מניחים באמצע תפוז, אז תפוז היה משהו מיוחד, ומסביבו עוגיות שאמי אפתה. אותו משלוח מנות עבר משכן אחד לשני, התפוז היה נשאר באותו מקום והיו רק מוסיפים קצת עוגיות מסביב. בערב היינו מקבלים מהשכן האחרון משלוח מנות עם אותו תפוז באמצע וזה היה מצחיק.

מסעודת פורים עד פסח כבר לא אכלנו בבית. היינו אוכלים בחצר בפאילה. השולחן באותם הימים היה מעץ ולא מצופה בפורמייקה ככה שהיינו צריכים לגרד עם סכין ובדרך זו לנקות אותו. זה מצחיק היה שהכלים הכי יפים היו לפסח, כל השנה אכלנו בכלים רגילים ורק בשבוע של פסח אכלנו בכלים יפים. נעליים גם כן קנו לנו פעם בשנה והן היו עוברות מילד לילד, כיוון שאני הייתי הבת הגדולה בן הבנות זכיתי לנעלים חדשות והן עברו לאחיותיי. כשגרנו ב"זיכרון טוביה" היה לנו לול של תרנגולות בחצר. היום קונים ביצים במכולת או בסופרמרקט, אבל כשהיינו קטנים זה לא היה כך. חודשים לפני פסח אמא הייתה מתחילה לאסוף את הביצים לפסח. שמרו על הביצים בתוך קופסת פח גדולה עם מלח שהיה שומר על טריות הביצים. הגיע ערב פסח ואמא בקשה להגיש לה את הפח עם הביצים, היא פתחה ביצה אחת והנה היא ריקה, פתחה ביצה שניה וגם היא ריקה, ועוד ביצה, כולן ריקות. היא חשדה מיד באחי חיים, שיהיה בריא, הוא היה לוקח את הביצה, לא שובר אותה אלא מנקב משני צדדיה במחט ומוצץ את פנים הביצה. עד היום כשאנחנו נזכרים בזה אנחנו צוחקים.

כלי המיטה באותם הימים היו מפשתן והיה צורך לגהץ אותם. כחודש לפני פסח כבר הוציאו את כל המצעים הלבנים, מכבסים ומעמלנים אותם, ועמדנו ימים לגהץ כדי שיהיו יפים לליל הסדר, ובינתיים כמה שבועות ישנו בלי סדינים ובלי ציפיות והיה שמח וכיף. בסוכות היינו מסירים את הרעפים מהמרפסת עם הזכוכיות ששימשה כחדר האוכל שלנו והופכים את החדר לסוכה. אבא עשה בכשרון רב את כל הקישוטים לסוכה, הם היו יפים מאד. אני קיבלתי אותם מאבא ושמרתי עליהם, אבל פעם כשהופענו בטלוויזיה, לקראת חג הסוכות, הבאתי את הקישוטים לאולפן. בתום הקלטת התכנית שכחתי לקחת אותם וכשטלפנתי למחרת לאולפן ובקשתי אותם התברר לי שכבר זרקו אותם. קשה לתאר כמה הצטערתי.

בט”ו בשבט כמובן אכלנו פירות כנהוג ובשבועות היינו מכינים ביכורים ואוכלים מאכלי גבינה מסורתיים. בכל חג אחות אמא שלי, דודה שושנה ובעלה דוד מרדכי, היו מוזמנים אלינו ונהנו כמו כולנו מהמאכלים שאמא הכינה. עד עכשיו ילדיהם זוכרים את ימי החג הנפלאים בביתנו. שושנה הייתה אחות בבית החולים "ביקור חולים" והיא טיפלה מאד יפה ובמסירות באמא שלי. היא הייתה מזריקה לה זריקות אינסולין כיוון שלאמי הייתה סכרת. לאחר מות אבי, כאשר אחי חיים ומשפחתו, שהיו גרים ליד סניף פרוז'ינין של קופת חולים, עברו לגור ברחוב כורש, אמא קבלה את דירתם, ושם גרה עד מותה, סמוך למלחמת ששת הימים. אחי זאב (ואוה) לא היה בארץ ולא יכול היה להגיע להלוויתה ולשבעה כיוון שהיה חולה, כששמע שהיא נפטרה שלח לנו את המכתב הבא:

יום ששי, 21.7.67 "לאחיי ואחיותיי ולכל המשפחה האבלה, מכה גדולה הייתה זו כששמעתי אתמול על פטירתה של האמא שלנו היקרה... מאד כואב לי שלא יכולתי להיות עם האמא בימיה האחרונים, מה שהייתי עושה בכל מחיר, ואני יודע כמה שזה היה עוזר לה בשעותיה האחרונות.... סידרתי כאן בבית מניין לבוקר ולערב והרבה בני משפחה וידידים באים לכאן. הרב של בית הכנסת גם כן משתתף בתפילות ואף סיפקו לכאן כל מה שדרוש... תבינו עד כמה שקשה עלי הישיבה כאן לבד ועד כמה שמצטער אני שלא יכולתי להיות אתכם יחד עתה. כנראה שזה יד הגורל. אנא, כתבו לי בדיוק איך האמא הרגישה בימיה האחרונים ואיך הכל עבר. האם היא שאלה עלי הרבה ואולי היא הספיקה לראות את התמונות האחרונות ששלחנו לה... מאחיכם האבל, זאבי.

כשעבדתי בחברת הביטוח, בבניין סנסור שברחוב בן יהודה, ישבתי בחדר גדול מאד ובו ישבו פקידים ממשרדים שונים, ביניהם של משרד יהודיוף, שעסק בפרסום לבתי הקולנוע "עדן" ו"אדיסון", ולכן תמיד קבלתי כרטיסים בחינם לסרטים. באותה קומה היה גם המשרד של דויד וינגרטן, שהיה ראש הוועד היהודי בעיר העתיקה. בתו רבקה עבדה אתו ואתה אני בקשר עד עכשיו. כמו כן היה שם המשרד שבו עבד גיסי בצלאל, אח בעלי וכן עבד שם גם חבר לח"י שנקרא דובדבני. היה שם מישא הבוכרי, שמכר קפה בבניין. יום אחד ישבתי במשרד ופתאום ראיתי עכבר קטן בחדר, כל כך נבהלתי, עליתי מיד על השולחן ופתאום מישא ניכנס לחדר וראה אותי על השולחן, הוא נבהל וקרא: "שמע ישראל, שמע ישראל, מה קרה ?" אמרתי לו שיש כאן עכבר קטן ואני לא ארד מהשולחן עד אשר הוא יתפוס אותו. ליד המשרד שלנו היה מחסן לבדים וכפי הנראה העכבר הגיע משם. רק אחרי שהוא תפס את העכבר ירדתי 

שמעון

 כוכב רחוק שלי לויני,

 תאיר דרכי, אל תעזבני,

 או אז אדע: בודד אינני,

 כי מישהו חושב עלי עכשיו.  (דוריוואל קאימי, תרגום: יעקב שבתאי)

איך הכרתי את בעלי? היה לי ידיד ששמו היה דוד פודורובסקי, אגב לאחותו הייתה מאפיה ידועה לעוגות ב"גבעת שאול" שנקראה מאפיית ''פרומין". יום אחד הוא טלפן אלי ואמר לי "תשמעי לאה, אני צריך דבר מה ממך, את נראית לי הטיפוס הכי מתאים לכך. יש לי חבר שנקרא אותי ואני מוכרח לסדר אותו". שאלתי במה שמעון לוין, אשר סידר העניין. הוא נתן לי את מספר הטלפון של שמעון וביקש שאתקשר אליו ואומר לו ששמי רחל וכי אני גבוהה ובלונדינית. הסכמתי וצלצלתי אליו. הוא ענה לי מאד יפה ואמר שהוא באמת אוהב טיפוס כזה של בחורה. המשכנו להיות בקשר ובמשך חודשים דיברנו רק בטלפון. הוא אמר לי שהוא מאד מעוניין לפגוש אותי אבל פחדתי, הייתי רזה אבל לא גבוהה ולא בלונדינית ולכן דחיתי ודחיתי את הפגישה בינינו. במשך הזמן מאד נקשרנו ולבסוף לא הייתה לי ברירה וקבענו פגישה בבית הקפה "טוב טעם" שברחוב המלך ג'ורג'. קבענו להיפגש בשעה מסוימת, אני כמובן הגעתי לפני הזמן כיוון שרציתי לשבת כשיבוא כדי שלא יראה שאני נמוכה. נעלתי את הנעלים עם העקבים הכי גבוהים שהיו לי. כשהגיע ראיתי לפני בחור גבוה, הוא ניגש אלי ואמר לי "שלום רחל". ישבנו ודיברנו ואני התנצלתי שאני לא בלונדינית, כשרצה כבר לקום וללכת אני פחדתי לקום, לא רציתי שיראה שאינני גבוהה. לבסוף לא הייתה לי ברירה, קמתי הסתכלתי עליו ואמרתי "אני מאד מצטערת שאיכזבתי אותך, אבל אני לא גבוהה ולא בלונדינית אלא נמוכה ושחרחורת" והוא ענה לי "לאה'לה, אם את חושבת שלא ידעתי מי את ואיך את נראית את טועה". הייתי המומה, חודשים סירבתי לראות אותו מחשש שמא יתאכזב מהמראה שלי ואילו הוא ידע הכל. מה התברר? במרחק שני משרדים מהמשרד לביטוח בו עבדתי, לאחיו, בצלאל לוין, היה משרד עמיל מכס. הוא כמובן הכיר אותי, והיה זה שדחף שהשידוך בינינו יתבצע. מעניין שמספר חודשים אחרי שבעלי נפטר, חלמתי שאני הולכת ב"מחנה יהודה" וליד קולנוע "עדן" אני רואה את בעלי הולך עם בחורה בלונדינית וגבוהה. כשיצאתי עם בעלי הוא היה בא לקחת אותי מהבית, אף פעם לא קבענו להיפגש ברחוב. לאחר שיצאנו ביחד כחודשיים שלושה אבא רצה כבר לראות את החתונה, אבל לשאול את שמעון הוא לא רצה. מה עשה? היה לנו חדר ילדים אחד וארון בגדים אחד. כשידע ששמעון עומד להגיע הוא הוציא בגדים מהארון ותלה אותם על דלת הארון מבחוץ. כששמעון הגיע הוא הסתכל על הבגדים התלויים ושאל אותי "מה זה ?" אבי עמד קרוב לדלת החדר וציפה לשאלה זו ולכן מיד נכנס לחדר, ענה לשאלה ואמר, "פשוט כל כך צפוף בתוך הארון, מתי כבר הארון הזה יתפנה ?" היה זה רמז שהוא מחכה שאתחתן כבר.

פעם הייתי מצוננת ולאמא שלי היה חשוב שייראה כאילו בבית שלנו לא חסר דבר ומצבנו טוב, ובאמת לא חסר לנו דבר. אז כששמעון ישב בחדר אמי שאלה אותי ביידיש דרך החלון "לאה, אולי תשתי חלב עם דבש, זה טוב להצטננות ?", כיוון שלא היה לנו דבש, אני הייתי חייבת לענות לה ברוח השאלה שלה ואמרתי "לא אמא, אני לא רוצה".

נישאנו אצל הדודה שלי, משפחת שושנה ומרדכי יצחקי בבית, ברחוב מלאכי. הייתי אז בערך בת עשרים ואחת. השמלה שלבשתי לא הייתה שלי כי לא היה לנו כסף לקנות שמלה. קבלתי אותה בהשאלה מבת השכנה שלנו ב"זיכרון טוביה" שהתחתנה זמן קצר קודם לכן. בחתונה היו בעיקר קרובי משפחה, הכיבוד לא היה מיוחד. כיבדו ב"לקח" ואצל שכנה שגרה בקומה גבוהה יותר הייתה חבית מים עם מיץ להמתקה. דרך אגב, עדיין יש לי חלק מהמתנות שקבלנו לחתונה, ביניהם אגרטל לבן עם פרחים כחולים שקבלתי מפודורובסקי, ועומד אצלי על אדן החלון.

משפחת לוין

בעלי שמעון, בן למשפחת לוין. שם אביו יעקב לייב ושם אמו פרומה. לשמעון אחות וארבעה אחים: חיה גרה במונטריאול ובעלה שלום נפטר לאחרונה, ולהם ארבעה ילדים: שרה מלכה שגרה בניו יורק, ישראל איסר, צילה (צירל), היחידה שנשארה במונטריאול ושמעון. אחרי חיה בעלי שמעון, ואחריו בצלאל, שכאמור היה עמיל מכס, והוא האחראי על השידוך ביני ובין בעלי. אשתו צפורה עבדה אתו, יש להם ארבעה ילדים: רענן, אריאל, סמדר ומנחם ענבר. האח השני, אברהם, היה משנה למנהל בנק איגוד ברחוב יפו ואשתו רבקה הייתה מורה בגימנסיה רחביה. היא נפטרה ובכל בעיה אברהם מתקשר אלי, מספר לי ומתייעץ אתי. יש לו בת ובן, שלומית ויגאל. האח יצחק היה מנהל סניף בנק לאומי ב"קריית יובל". יש לו ארבע בנות: שרה, מרים, צילי ודסי. כשאשתו אסתר חלתה ומצבה החמיר, ארבע בנותיו היו אצלנו. היינו בקשר הדוק. האח הצעיר מרדכי גר בדרום אפריקה, הוא עורך העיתון הציוני ביוהנסבורג. אשתו נקראת לולה, יש להם שתי בנות ושני בנים: אברונה, שרון, יורם ועמי. הבנות ביוהנסבורג והבנים חבדניקים ומתגוררים בארצות הברית. מרדכי מאד קשור אלי, הוא לא שכח איך טיפלתי באמם, ואחרי מותה כשבא לביקורים בארץ רצה להיות רק אצלי. אני מתחברת בקלות עם אנשים והייתי תמיד ביחסים טובים ממש עם כל משפחת בעלי. אבא של שמעון קיבל התקף לב, היה זה בערב ליל הסדר, ובדרך לבית החולים הורידו את אמו בביתנו ב"קריית משה". הוא היה מאד דתי ואכל רק כשר למהדרין ובכל זאת הספיק לומר לאשתו שכאשר היא אצלנו עליה לאכול כל דבר שאנחנו ניתן לה, וכך היא עשתה. הם שניהם היו ממש צדיקי הדור, מה יש לדבר. סעודת פורים או ליל הסדר אצלם היו יוצאים מן הכלל. כולנו חגגנו אצלם ומנינו עשרות, כל הילדים והנכדים. ואיפה ישנו? כמובן על הרצפה, והיה ממש כיף. פעם יעקב לייב הלך ברחוב וראה את בנו מרדכי הולך למשחק כדור רגל בלי כיפה על הראש. הוא לא רצה שמרדכי יראה אותו ולכן סטה מהדרך, ורק אחר כך בבית הוא העיר לו. כשפרומה הייתה חולה מאד ומצבה היה אנוש, רצו לשחרר אותה מבית חולים, אבל אמרו לה שהיא לא יכולה להישאר לבד בבית, או שתיכנס למוסד או שתאמר לאן היא רוצה ללכת. היא קראה לבניה ואמרה שהמקום היחיד בו היא רוצה להיות הוא אצל לאה, כלומר אצלי. ואם לא אצלי היא תעבור למוסד. ואז כמובן היא באה לגור אצלנו, טיפלתי אז בילדים קטנים והשתדלתי להעסיק אותה כדי שתרגיש שהיא עוזרת ומועילה לי, והעובדה שהעסקתי אותה עזרה לה מאד. היא הייתה אצלנו עד ערב חג השבועות, ולמחרת החג נפטרה.

היציאה לדרך

"אם קשה לפרקים קצת הדרך

אם דברים מסתדרים רק בערך

לא נורא נתגבר!

עוד הכל עוד הכל יסתדר!"  (יחיאל מוהר)

 ביתנו הראשון ברחוב בן- ציון

 אחרי שנישאנו גרנו ברחוב בן ציון, אצל משפחת נייגר, בשכונת "בית ישראל". גרנו שם בחדר בלי מטבח. חדר האמבטיה ובית השימוש היו משותפים וכמובן היה מאד קשה. בדירה זו נולדה בתנו הבכורה שרה (שרה'לה). היה זה בתקופת המנדט הבריטי. כשעמדתי ללדת היה מצב צבאי ואסור היה לצאת מהבית בערב. קיבלנו רשיון ממשלת המנדט, אשר אותו אני עדין שומרת, ובו כתוב שכיוון שאני בהריון מרשים לבעלי לקחת אותי לבית חולים "הדסה" בהר הצופים ללדת, אבל עליו לחזור By himself (לבדו). קיבלתי צירים כבר ביום חמישי בלילה, אבל הלכנו לבית החולים רק ביום ששי בצהרים, כי פחדנו ללכת בלילה וילדתי. למחרת בבוקר בעלי ואחיו יצחק צעדו ברגל להר הצופים ובדרך רגמו אותם באבנים. אני זוכרת שפעם הבריטים עשו חיפושים בביתנו, והם הניחו את הנשק שלהם ליד המטה של שרה'לה וזה הפחיד אותי נורא. את הנשק של ההגנה הסתרנו על הגג. אני זוכרת שראינו מהמרפסת שהחיילים הבריטים פרצו לחנות מכולת ממולנו וגנבו מתוכה סיגריות ומשקאות.

תקופת "מקור ברוך"

מ"בית ישראל" עברנו לרחוב אלפנדרי, בשכונת "מקור ברוך". היה לנו שם חדר עם מטבח שגודלו היה מטר על מטר ומרפסת קטנה, גם בדירה זו השירותים וחדר האמבטיה היו משותפים, אבל עבורנו היה זה שינוי גדול מאד, כאילו עברנו לארמון, הדירה הייתה בקומה הראשונה וגרנו עם בעלת הבית, שלה היו שלושה חדרים ולנו, כאמור, חדר אחד. בחדר לידינו הייתה הספרייה של בית הספר "בית יעקב". כשפרצה מלחמת השחרור הבן של בעלת הבית בא לגור בחדר זה ואת חדר האמבטיה הפך למטבח. בקושי אפשר היה להתרחץ שם. מעלינו גרה משפחת פפנהיים הידועה, הייתה להם משפחה גדולה, שני בנים כבר היו נשואים והיו להם גם נכדים וכשפרצה המלחמה הם היו מוכרחים לעזוב את הדירה מעלינו ושאלו אם יוכלו לישון אצלנו. הורי גרו ב"זיכרון טוביה" בבית בעל קומה אחת וגם הם באו אלינו, וזה לא יאומן, נתנו להם את החדר שלנו, ובעלי, אני ושרה'לה, ישנו במטבח על הרצפה. שלושתנו שכבנו בצד אחד ואם אחד מאתנו רצה להתהפך, שלושתנו התהפכנו ביחד. באותה תקופה חלקו מנות לחם לכל משפחה ב"מחנה יהודה". כל בוקר אחד האחים שלי היה נוסע על אופניים ל"מחנה יהודה" לקבל את מנות הלחם. פעם כשאחי היה בדרך בחזרה הייתה הפצצה ומאד דאגנו לו. קשה לשכוח איזה תקופה קשה עברה עלינו.

ביתנו ב"קריית משה"

אחרי מלחמת השחרור עברנו לגור ב"קריית משה", שנחשבה אז סוף העולם. גרנו שם בבית בודד מוקף במרפסת מרווחת וגינה גדולה, בהם בילינו מרבית היום. בשכונה היו בעיקר בתים בודדים, והייתה ירוקה ושקטה. בסמוך לנו גרו המשפחות של פרופסור מן מנהל הדסה, פרופסור נחמה ליבוביץ פרשנית התנ"ך, ד"ר יונה בן ששון ההיסטוריון וד"ר ברוור הגיאוגרף. חלונות המטבח וחדר האמבטיה שלנו פנו לחלונות של הבית של ד"ר ברוור. ערב אחד בתי האמצעית צילי הייתה במטבח ופתאום היא קראה לי בבהלה: "אמא!", מה התברר, מציצן העמיד סולם מתחת לחלון של חדר האמבטיה של משפחת ברוור והציץ דרך החלון פנימה. מהצעקה הוא ברח. מיד טלפנו ליהודית הבת שלהם, שהייתה לבד בבית, סיפרנו לה מה קרה, הצענו שתצא החוצה לגינה שלהם ואנחנו יצאנו לגינה שלנו כדי לספר לה מה בדיוק קרה, והיא שאלה: "איך הוא הציץ ?" אמרתי לה שהוא לקח סולם עלה עליו והציץ דרך החלון, והיא אמרה: "אבל לאה, אתמול בערב ראיתי את הסולם מתחת לחלון חדר האמבטיה שלכם". מאז אטמנו את החלון.

מהמטבח שלנו הייתה דלת שהובילה למחסן גדול מאד. בעלי הרי עבד בחברת "שמן" ובמחסן שמרתי כל מיני מוצרים של "שמן" במזוודה. בוקר אחד הייתי לבד בבית, הבנות בבית הספר ובעלי בעבודה, והייתי צריכה להוציא משהו מהמחסן. פתחתי את דלת, והנה בתוך המחסן אני רואה נחש ענק על המזוודה עם מוצרי "שמן". אני זוכרת את הבטן הענקית שלו. מאד מאד ניבהלתי, מיד סגרתי את הדלת ברעש גדול, ורצתי למרפסת. ליד ביתנו עבדו באותה עת פועלים מהדואר והם ראו אותי ושמעו שאני צועקת ומיד נכנסו לביתנו וביקשו לדעת מה קרה. סיפרתי להם את הסיפור. הם מיד ניסו להרגיע אותי, נתנו לי לשתות ואמרו לי להזמין את המשטרה. טילפנתי למשטרה ושני שוטרים הגיעו מיד. סיפרתי להם שהנחש במחסן ולכן סגרתי את הדלת מהמטבח למחסן. הייתה דלת נוספת מהמחסן לגינה, פתחתי אותה ושני השוטרים נכנסו פנימה עם מקל. שאלתי אותם איך בדעתם לתפוס את הנחש הענק עם מקל והם אמרו "גברת את לא תגידי לנו איך לתפוס את הנחש". הם ראו את הנחש ואחד השוטרים נענע את המקל שבידו וכמו שחששתי הנחש אכן נעלם. סגרנו את המחסן והחלטתי שיותר אני לא נכנסת לשם.

בינתיים שמענו שהשמש של בית ספר "אליאס" שהיה ב"מחנה יהודה", מומחה לתפיסת נחשים. המומחיות הזאת עוברת במשפחתו מזה דורי דורות, הם טוענים שהרוק שלהם הוא רעל לנחשים. לא האמנתי ובכל זאת הלכנו אליו והוא הודיע שהסיפור ששמעתי עליו נכון. הוא אמר שאם יתפוס את הנחש חי נצטרך לשלם לו סכום מסוים. הסכמנו לשלם והעיקר שיתפוס אותו. הוא הגיע אלינו, חלץ נעליו, ובלי מקל או כלי אחר נכנס למחסן וחיפש בכל פינה ותחת כל חפץ, אף על פי שהיה עיוור, ובסוף אמר שאת הנחש לא מצא, אבל ביקש שניתן לו קצת סוכר. נתנו לו, הוא ירק על הסוכר ופיזר אותו מסביב לדירה שלנו במספר מקומות ואמר או שנמצא את הנחש מת או שהנחש יראה את הסוכר מסביב לבית ואז ידע שזה בית אוהב ולא אויב. זה ממש מעניין אבל מאז לא ראינו את הנחש. אחרי כמה זמן שכננו, יונה בן ששון, הגיע אלינו בריצה, הוא הכיר את סיפור הנחש שהיה אצלנו, וספר שאשתו לאה ראתה בחצר שלהם, מסביב לבור המים, נחשים קטנים. הוא ביקש שניתן לו במהירות את הכתובת של היהודי העיוור. הם הביאו אותו והוא שם סוכר שעליו ירק ואחרי כמה ימים מצאו את כל הנחשים הקטנים מתים מסביב לבור. בשכונת "זיכרון טוביה" היה כתב של עיתון "דבר" שכתב בעיתון את סיפור הנחשים והשמש העיוור, ואני מצטערת שלא שמרתי את העיתון הזה. לכל אחד אני מספרת את הסיפור הזה. פעם צילי ראתה נחש על המדרגות ליד ביתה. אמרתי לה שמיד תשים סוכר על החלונות וזה יהיה סימן לנחש שזה בית אוהב. היא שמה סוכר והופיעו נמלים... אמרתי לה עדיף נמלים על נחשים. בדירתי הנוכחית הגנן סיפר לי שהוא ראה נחש בגינה ומיד שמתי סוכר במקומות שונים במרפסת. על כגון זה אומרים "מכל מלמדי השכלתי". היה לנו גן גדול מאד עם עצים. תליתי חבל מעץ גדול לגדר שהיה בסמוך לכביש ועליו נהגתי לתלות כביסה. באותו זמן לא היה ביוב אלא בור שופכים שהיה ליד העץ הגדול וכל כמה חודשים הייתי קוראת שיבואו לרוקן את הבור. מכסה הבור היה שבור ולכן שמנו עליו קרש. יום אחד תליתי כביסה ולא שמתי לב שבמשך החורף העץ שכיסה את הבור נרקב, היו שם עוד כל מיני ענפים. פתאום נפלתי לבור אבל למזלי רק רגל אחת נכנסה לתוכו וכך הצלחתי להיחלץ. לא ויתרתי והתכופפתי גם לשלות את הנעל שנפלה לתוכו. בגן היה לנו עץ שזיפים, שיח עלי דפנה שכל מי שבא אלינו נהג לקטוף ממנו עלים, גם לול עם תרנגולות היה לנו. כל קיץ היינו מזמינים "שורף קוצים" - אדם שהיה מדליק את הקוצים בגינה, כדי שלא יסתתרו ביניהם נחשים ושאר מזיקים.

אחרי מות אבי, אמא נשארה לבדה וכל יום צעדתי מביתנו ב"קריית משה" ל"מחנה יהודה" להיות אתה. בכל שבת הלכנו ברגל מ"קריית משה" לבקר אותה, עם צילי שישבה עדיין בעגלה ושרה'לה שהלכה ברגל והחזיקה את העגלה. אחרי הביקור אצל אמא היינו ממשיכים לשכונת "גאולה" לבקר את ההורים של בעלי, ומשם חוזרים ברגל הביתה או מחכים לצאת השבת וחוזרים באוטובוס. היינו יושבים כולנו בחושך (לא היו אז שעוני שבת), סופרים את הכוכבים שיוצאים אחד אחד וכשמגיעים לשלושה, ידענו שיצאה השבת ואז היינו עושים הבדלה. הגברים היו מביאים ענפי רוזמרין שהיו קוטפים בדרך מבית הכנסת ומעבירים בין כולם להריח. כך הלכנו מדי שבת בחורף ובקיץ. שבת אחת הלכנו כדרכנו ברחוב אגריפס בדרך להורי בעלי, באותם ימים הרבה מכוניות לא היו, בודאי לא באזור הזה ובודאי לא בשבת. כולם יצאו מבית הכנסת והלכו לאיטם ברחוב, הרוב הגדול היו אנשים דתיים. פתאום שרה'לה, שתהיה בריאה, נעמדה באמצע הרחוב, היא הייתה אז בת חמש, ואמרה "אבא, יש לי שאלה" ובעלי אמר לה "תשאלי" ואז שאלה "מה יותר קשה ללכת או לנסוע?" בעלי ענה לה "ברור שיותר קשה ללכת" ואז היא הוסיפה ושאלה "אז למה אסור לנסוע בשבת ?", ברחוב כולם שמעו אותה וממש התפלאו מהשאלה.

אני שומרת על כל מכתב וכל פתק שאני מקבלת, גם כל חפץ שאני מקבלת יקר לי ואני שומרת עליו. בין המכתבים נמצא מכתב קטן שבעלי השאיר על השולחן. הייתי צריכה לצאת מהבית ובקשתי ממנו שלאחר עשר דקות יוציא מהתנור את העוגיות שאפיתי. כששבתי הוא לא היה בבית אבל השאיר את הפתק הבא על השולחן:

"בבת עיני, אהובתי, יקירתי,  מתחנן לפניך אל נא תאשימיני כי אני חף מפשע, 3-5 דקות אחרי שעזבת את הבית הוצאתי את התבנית מהתנור ועיני חשכו. בדמיוני ראיתי את מבטך הזועם. אני מבקש ממך, אל תיקחי ללב. תדעי לך שאת השרופים אני אוכל, אני מאד מבקש ממך שכשניפגש אל תצעקי ואני אשתדל לפצותך. מצטער מאד שגרמתי לך עגמת נפש, סליחה מהשלומיאל"

והנה פתק נוסף שאני שומרת, בעלי שלח לי פרחים לחג השבועות ועל הכרטיס המצורף כתב: "לרעייתי החמודה והמסורה שתחי', חג שמח והרבה נחת האחד מהשני ומהילדים, באהבה רבה, שלך לנצח, ערב חג השבועות שמעון" והוא מוסיף: "אצלנו ברוגז, כמו שלום אצל אחרים".

כשהבנות שלנו נישאו הצעתי לבעלי שנביא כלב הביתה, והוא אמר "או אני או הכלב" ויצא מהחדר. אחרי כמה דקות הוא חזר ואמר לי "את יודעת לאה, בבקשה, אני מוכן אבל בכמה תנאים, שתתחילי לעשן סיגריות ותתחילי לדבר צרפתית, אז אני ארשה לך להסתובב עם כלב בחוץ".

כשבעלי פרש לפנסיה מחברת "שמן" הוא היה מאד אהוד, והציעו לו לעבוד בבנק "הלוואה וחסכון" כיועץ. פשוט אנשים רצו אותו בקרבתם. קניתי לו מתנה תיק ג'ימס בונד גדול, מעור בצבע שחור ועליו ראשי התיבות של שמו ש.ל. רציתי שילך לעבודה עם התיק הזה. אבל הוא סירב. הוא אמר שהמנהל לא מגיע לעבודה עם תיק ולכן גם הוא לא יבוא עם תיק כדי שלא ייראה כאילו הוא מתנשא על המנהל. אני שומרת את התיק הזה, זה ממש נכס, וכששלי, שתהיה בריאה, תחזור ארצה מוינה אתן לה אותו, והרי ראשי התיבות של שמה גם כן ש.ל. (שלי לוי). לרגל הפרישה לפנסיה שמעון קיבל מהעובדים בחברת "שמן" שעון זהב. נתתי את השעון לאורי, שנקרא גם שמעון על שם בעלי. פה בתלפיות קראו לבעלי "הנסיך של השכונה". הוא תמיד היה מאיר פנים, לבוש טיפ טופ, עם חליפה, עניבה ומגבעת. מדי יום כשאכל בצהרים, הייתי חייבת להקפיד לפרוש מפה על השולחן עם מפית מבד מעומלנת וחלילה חלילה לא מפית מנייר. כשגרנו ב"קריית משה" והילדות היו עדיין קטנות, ידעתי שבעלי אוהב שמנת. עכשיו זה מאכל רגיל אבל באותם ימים נחשב כמשהו מיוחד. פעם בשבוע הייתי עושה לבעלי הפתעה וקונה לו שמנת, אחר כך מצאתי את הצנצנת ריקה. התברר שכשלא ראיתי הוא חילק את השמנת לילדות. זה מאד איפיין אותו, בשביל עצמו לא רצה דבר.

שמעון נפטר ארבעה ימים לאחר שקיבל התקף לב באופן פתאומי, היה זה לפני עשרים ואחת שנים. לאחר מותו מצאנו בארנקו פתק קטן עליו כתב לי ולבנות. אני העתקתי אותו על דף כדי שיהיה קריא יותר. הוא לא היה חולה ואנחנו לא יודעים איזה הרגשה הייתה לו ומה הביא אותו לכתוב לנו מכתב שהוא בעצם צוואה, וזה מה שכתב:

 "לרעייתי, לבנותיי ולחתניי שבעיני כבניי שלום רב, הגיעה השעה להיפרד. אין להצטער כי זה תהליך טבעי, ולכן אודה לקדוש ברוך הוא על כל הטוב שהעניק לי, אם כי היו גם שעות קשות, וכשם שמברכים על הטוב מברכים על הרע ואין בעד זה להתייאש. אני מבקש מכולכם לשמור ביניכם על ידידות כנה ומסורה, דאגו אחד לשני ושמחו ותראו יחד נחת, ותשתדלו לדון כל אדם לזכות. שמחו בשמחת השני ודאגו אחד לשני. אמנם ישנם בחיים חברים, אך ברוב המקרים, עם הזמן, הקשר החברתי נרפה והקרבה המשפחתי היא הקשר הנצחי, קשר של דם טבעי. את החברים הנך בוחר ביום, ולמחרת אתה או הוא מוצא לו אחר, מה שאין כך בין בני המשפחה ולכן אני מבקש מכם לשמור על קשר והיו נא מסורים לאמא, דאגו לה וקיימו כיבוד אם ובזכות זה בעזרת ה' תזכו לאריכות ימים טובים. שימרו נא על מסורת ישראל, מסורת האבות והמשפחה. חנכו נא את ילדיכם בדרך זו. שילמתי לבית היתומים דיסקין בשביל שהם ישמרו להגיד אחרינו קדיש וכו' וכו'. לפי מיטב ידיעתי אינני חייב לאף אחד כסף, אולי לבית הכנסת, נא לברר, ותודה על שפע הטוב שהעניקו לי. לידיעתכם קניתי לאמא ולי אחרי אחרית ימינו אחוזת קבר."

אני עונדת כל הזמן שרשרת עם תמונתו. בלילות שבת אני עושה לבדי קידוש, אבל אני לא מרגישה שאני לבד כיוון שאני מקפידה לענוד את השרשרת ומרגישה ששמעון אתי בקידוש. הרב זמל, רבה של תלפיות, מאד נקשר לבעלי, ובכל דבר נועץ אתו. הרב, שידע בעצמו צער במשפחתו, מלווה את משפחתנו כל שנה ללא יוצא מן הכלל, באזכרה לשמעון, ומרבה לדבר על אישיותו, חכמתו וצניעותו שכל כך הרשימו אותו.

אני כמעט לא הלכתי לרופא, אבל אחרי שבעלי נפטר התחלתי להרגיש לא טוב, ואז הלכתי לרופאת המשפחה ד"ר שוברט. בפעם הראשונה, כשנכנסתי לחדרה היא שאלה אותי מה יש לי. התפרצתי בבכי וסיפרתי לה שבעלי נפטר באופן פתאומי, וכי אף פעם הוא לא היה חולה. היא התפרצה גם כן בבכי והתחבקנו. התברר שבעלה נפטר שבועיים לפני בעלי. מאז אנחנו ביחסים טובים. כשבאנו לנחם, ד"ר שוברט ואני, את הרב זמל, שבתו הצעירה שהייתה אם לתינוקת, נפטרה הוא לא ישב עם הנשים, אלא בחדר עם גברים. אנחנו ישבנו עם הרבנית. היו להם שמונה ילדים. הרופאה שאלה את הרבנית "כמה ילדים נשארו לכם ?" והיא ענתה "אנחנו אחד פחות". כמה ימים לפני שהלכנו לנחם שמעתי ברדיו סיפור מדהים ואותו סיפרתי לרבנית, וזה הסיפור: יהודי אחד, שנפש יקרה שלו נפטרה, היה הולך ובוכה כל הזמן, וכך זה נמשך זמן רב. יום אחד ראו אותו במצב רוח רגיל, שוב צוחק ומדבר. מישהו שאל אותו "ר' יענקל מה השינוי הזה ?" והוא ספר: "לילה אחד חלמתי שאני עולה לרקיע לחפש את הנפש היקרה, והנה אני רואה שם ששון ושמחה, אורות דולקים ומאד שמח, אני מחפש את הנשמה היקרה שלי ואני לא מוצא אותה. ופתאום, בפינה בחושך אני רואה את הנשמה היקרה יושבת עצובה, ניגשתי אליה ושאלתי מדוע כולם שמחים והיא כל כך עצובה והיא ענתה לי 'הדמעות שלך כיבו לי את האור'". לאחר שהרבנית שמעה את הסיפור, סיפרה אותו לרב ועד עכשיו הוא מספר אותו לאחרים בכל הזדמנות.

 שתי בנות ובת

 יש לנו שתי בנות ו...בת. הבת השלישית, נורית, נולדה כשגרנו ב"קריית משה". אחרי שילדתי אותה ניגשה אלי שכנה מעדות המזרח ואמרה לי: "שלום גברת לוין, מזל טוב, טוב מה נעשה? זה מהשמיים". ואני אומרת הלוואי והיו לי עוד עשר בנות כאלה! שלוש בנותיי נשואות וגרות עם משפחותיהן בירושלים, יש לי עשרה נכדים ונינה אחת.

 שרהלה

שרה'לה הייתה עקשנית מיום שנולדה. אף פעם לא הירשתה לי לומר מילה טובה עליה בנוכחותה. פעם מנהל בית הספר "בית הכרם", מר בנבנישתי, הזמין אותנו לאסיפת הורים. ההורים ישבו שם ודיברו בינם לבין עצמם, אמא של אחת הבנות שאלה אותי, באיזה מקום שרה'לה בכיתה ועניתי שהיא יצאה מספר אחד. האמא הזאת חזרה הביתה וסיפרה זאת לבתה והבת סיפרה לשרה'לה מה אמרתי לאמה. שרה'לה מאד כעסה עלי מדוע אני מתפארת בה. הסברתי לה שרק עניתי על שאלה ואמרתי את האמת. שרה'לה נשואה ליוסי (יוסה) שפירא, פרופסור לרפואת שיניים לילדים בבית החולים "הדסה" עין כרם, והיא עובדת במרכז הארצי לבחינות ולהערכה שעוסק במבחנים הפסיכומטריים. היא

אחראית על הפרסומים. יש להם שתי בנות ובן: שלי, מורן וליאב-שי. השם שי מורכב מהאות שין על שם שמעון בעלי והאות יוד על שם ירוחם הסבא מצד יוסה. אני מאד אוהבת את הצירוף הזה של שמו. שרה'לה ממשיכה במסורת המשפחה והיא שרה ב"חבורת הזמר של בית הלוחם". שרה'לה נקראת על שם הסבתא שרה רבקה. כיוון שיש מנהג שהכלה לא נקראת כשם חמותה, והאמא של יוסה נקראה שרה, לכן היא נהגה לקרוא לשרה'לה בשמה השני, רבקה.

צילי

צילי אוהבת חיות, ובילדותה הסתובבו בביתנו כל מיני חיות בהן היא טיפלה. בין החיות הייתה חתולה שאותה אימצה. לילה אחד יצאתי רגע למרפסת והחתולה נכנסה הביתה, קפצה למיטה של צילי, תפסה את השמיכה ואי אפשר היה להפריד ביניהן. אחר כך קרה מקרה שהחתולה הגיעה לבית הספר והסתובבה על חלון הכיתה של צילי. יום אחד צילי ירדה העירה ונתתי לה חמישה מיל כדי שתחזור בחזרה הביתה באוטובוס. צילי איחרה לחזור ולבסוף הגיעה ברגל עם אפרוח ביד. התברר שבכסף שנתנו לה עבור הנסיעה היא קנתה אפרוח. כעסתי עליה והיא אמרה לי "מה זה משנה הרי זאת אני שהלכתי ברגל". ומה שהיה לנו בבית עם אפרוחי קשה לתאר, לא היה לנו יום ולא לילה, הוא היה כמו בן בית אצלנו, הגיע לכל מקום ולכל פינה. באותה שנה בסוף שנת הלימודים הכיתה של צילי עמדה לצאת לטיול השנתי, והיינו צריכים לחתום על אישור יציאה לטיול, אבל צילי הודיעה שהיא לא יוצאת לטיול, "למה" שאלנו והיא ענתה "אני צריכה לשמור על אפרוחי". הבטחתי לה שאשמור על האפרוח כבבת עיני ונתתי לה אישור לצאת לטיול לשלושה ימים. טיפלתי בו במסירות, לא נתתי לו לצאת החוצה וכשיצא למרפסת ללקט גרעינים שמרתי עליו. באותו יום בו אמורה הייתה לחזור הוצאתי אותו מהלול הקטן ורציתי לתת לו קצת מים, לשנייה נכנסתי למטבח להביא את קערת המים, יצאתי החוצה והאפרוח לא היה שם. נכנסתי ממש להיסטריה נוראה, התחלתי לרוץ לגינה ולחפש אותו ופתאום ראיתי מרחוק חתולה והאפרוח בפיה. חשבתי שיצטרכו להזמין עבורי אמבולנס, זה היה נורא. קודם כל ריחמתי על האפרוח מצד שני דאגתי לצילי. חשבנו מה לעשות, לא רציתי לספר לה זאת מיד עם שובה ולכן דיברתי עם הבת של שכנה ואמרתי שאומר שהיא עדה שנתתי את האפרוח לאחד העובדים שעבדו ליד ביתנו ליום יומיים עד שצילי תחזור. היא שבה מהטיול, זרקה את התרמיל לרצפה ומיד קראה "אפרוחי, אפרוחי", אמרתי לה "צילי, אני נורא מצטערת, אבל האפרוח היה מאד עצוב שאת לא היית, ליד הבית היו פועלים שסיפרו לי שיש להם אפרוחים בבית והציעו שיקחו את האפרוח שיהיה בין אפרוחים אחרים וסיכמנו שהם יחזירו אותו כשתחזרי מהטיול". היא נרגעה, אבל פתאום נכנסה אילנה, הבת של השכנים משפחת מאיר, שלא ידעה שאסור לספר לצילי מה קרה לאפרוח ומיד שאלה "מה עם אפרוחי?" צילי סיפרה לה מה שאני סיפרתי, אבל אילנה אמרה "שטויות הרי הוא כבר בבטן של החתול". צילי פרצה בבכי נוראי וקשה היה להרגיע אותה, ועד היום אנחנו לא שוכחים זאת. אחר כך הביאה הביתה עכבר לבן גדול, והייתה הולכת לגבעת שאול להביא לו נסורת, לבסוף אמרתי לה שאני לא רוצה את העכבר בבית. "מה את רוצה להרוג אותו?" היא שאלה, אמרתי לה שאינני רוצה להרוג אותו אבל באותו זמן יוסה, בעלה של שרה'לה היה סטודנט לרפואה. הצעתי שניתן לו את העכבר שייקח אותו ל"הדסה" למעבדה. לא הייתה ברירה, נתנו ליוסה ולשרה'לה את העכבר, באותה תקופה הם גרו ב"קריית יובל", והם שמו את העכבר בתוך קופסה מעל לאסלה בבית שימוש. למחרת בבוקר יוסה רצה לקחת את העכבר אבל הוא לא היה, לא ברור איך יצא מהקופסה. הם פחדו שהעכבר מסתובב בבית וכבר רצו לברוח משם, אבל אחרי כמה דקות גילו שהעכבר טבע בתוך האסלה. צילי הולכת כמה פעמים בשבוע לצהרונים ומביאה לילדים חיות שונות כמו תרנגולות, כלבים, חתולים ודגים. את החיות מספקים לה. בנוסף היא מתנדבת פעם בשבוע ב"בית שוסטרמן", בית מוגן לילדים בדרך בית לחם. כמובן שיש להם בבית כלבה שנקראת טרה וזוכה להרבה אהבה ותשומת לב. צילי מורה בבית הספר "סליגסברג", נשואה לאבי (סנדי) פפר, מנהל סניף בנק לאומי בבית הכרם, יש להם בן ושתי בנות: אמיר, עדי ודנה.

נורית

בת הזקונים שלנו נורית, נולדה להיות מורה. כבר מגיל שלוש או ארבע, הייתה תולה לוח קטן שהיה לנו במרפסת, היו לה גירים, היא שמה מספר כיסאות ושיחקה כאילו היא מנהלת כיתה. גרנו אז ב"קריית משה" ברחוב הראשי, וכל מי שעבר ליד הבית ראה אותה "מלמדת". היא נשואה לחזי שאשא, איש מחשבים במשרד הפנים. נורית מורה בבית ספר "סאלד" וכן מדריכה פעם בשבוע במסגרת הג'וינט ובנוסף נוסעת פעם בשבוע ל"קריית גת" להדריך מורות. יש להם ארבעה בנים: אורי שמעון (על שם בעלי), עומרי שאול (על שם הסבא מצד חזי), אהוד ואבנר.

הנכדים

פעם אמרתי שאני חולשת על המדינה. אנשים נדהמו: "מה פירוש?" ואני הסברתי: קודם כל אחת הנכדות, הבת של שרה'לה, שלי, הינה עורכת דין ונמצאת בוינה עם בעלה יונתן לוי, הנספח הכלכלי של ישראל באוסטריה, למשך 4 שנים. יש להם בת (הנינה הראשונה שלי) שנולדה בוינה ושמה ליהי. מורן לומדת ביולוגיה באוניברסיטת "בר אילן" וליאב משרת בצבא. הבן של צילי אמיר עושה עכשיו סטז' בראיית חשבון וגם מסיים משפטים. עדי לומדת חינוך מיוחד ונותנת שעורים פרטיים באנגלית לבן של בנימין נתניהו ודנה חיילת ומשרתת בבית הנשיא. הבן הבכור של נורית, אורי, משרת עכשיו בצבא כחייל קרבי. לפני שהתגייס למד בישיבת גלבוע. עמרי מסיים השנה בית ספר תיכון וגם הוא ילמד בישיבת גלבוע. הוא מאד פעיל ב"בני עקיבא". אהוד ואבנר, גם כן ב"בני עקיבא". ארבעת הבנים של נורית למדו ולומדים בבתי ספר דתיים. ואני חולשת על כל המשפחה.

 הסיפור של אמיר, הבן הבכור של צילי, ארוך מאד. בעלה של צילי אבי, או כפי שאנחנו קוראים לו סנדי, נפצע קשה מאד במצרים במלחמת יום הכיפורים. אמיר, שהיה אז בן שנה, היה אצלנו כמעט שנה, והתחיל לקרוא לבעלי אבא. סנדי שכב בבית חולים במצב קשה ושמחה הולצברג "אבי הפצועים" טיפל בו במסירות יוצאת מן הכלל. זמן רב אחרי שנפצע, סנדי ביקש לראות את אמיר. הביאו אותו לבית החולים והוא ביקש שאף אחד לא יהיה בחדר כשיכניסו את אמיר לחדרו. אחרי הביקור הזה אמיר פעם ניגש אל בעלי ואמר לו "אתה שקרן, אתה לא אבא שלי!" זה היה נורא, בעלי אמר לו שהוא באמת צודק. כשסנדי יצא מבית חולים הם היו אצלנו עוד תקופה מסוימת. בני זוג הרי תמיד מתווכחים ביניהם. כך גם קרה שפעם צילי וסנדי התווכחו ביניהם ולבסוף סנדי אמר לה "אני לוקח את המזוודה והולך לאמא שלך" והיא ענתה לו "אתה מתווכח אתי, לך לאמא שלך".   

כיוון שמדובר בבני זוג אני נזכרת שמספרים שכשבני זוג נוסעים במכונית הם תמיד מתווכחים, היא אומרת "תיסע ימינה" והוא אומר "לא, צריך לפנות שמאלה". האישה כל כך בלבלה לבעלה את הראש עד אשר עשה פשלה. שוטר עצר אותו והאישה אומרת לו "טוב מאד, עכשיו תיתן לו את העונש הכי גדול" והשוטר ענה לה "את העונש הכי גדול הוא כבר קיבל, הוא קיבל אותך!"

שלי, הבת הבכורה של שרה'לה, מקפידה לצלצל אלי מוינה כל יום שישי להגיד שבת שלום, וכל מי שנוסע לוינה לוקח אתו אליהם חומוס שאני מכינה. מורן נולדה בארצות הברית כשהוריה שהו שם בהתמחות. כששמעון ואני נסענו לבקר אותם, לאחר שפרש לפנסיה, הייתה זו הפעם הראשונה שיצאנו מהארץ וזו הייתה לנו חוויה מאין כמוה. מורן קוראת לי סבתוש.

עם דנה, הבת של צילי, יש לי סיפור נחמד. סנדי, בעלה של צילי נשלח מטעם בנק לאומי לארצות הברית והם גרו בפילדלפיה במשך ארבע שנים. נסעתי לבקר אותם ובאחת הפעמים מצאתי את דנה במצב רוח נוראי, שאלתי אותה מה קרה והיא ספרה שהאח שלה אמיר מציק לה מאד. בקשתי לשוחח אתה בשקט. נכנסנו לחדר וניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שלכל אדם יש יצר טוב ויצר רע והאדם עצמו צריך להחליט איזה יצר גובר. היא שאלה אותי "סבתא, אז מה אני צריכה לעשות ?" הצעתי לה שברגע שאמיר מתחיל להרגיז אותה שלא תענה לו אלא תפתח את הרדיו ותתחיל לשיר ולרקוד, היא שאלה אותי: "אבל מה אני אעשה בשבת כשאני לא יכולה לפתוח רדיו ?". אמרתי לה שבשבת היא רק תשיר ותרקוד. וזה פעל נפלא! כל פעם היא הייתה אומרת לצילי: "אמא, עכשיו יש לי יצר טוב", או "אמא, עכשיו יש לי יצר רע". כשחזרתי לארץ הייתה כותבת לי מכתבים, ואני שומרת את כולם, בכל מכתב הייתה מספרת לי איזה יצר יש לה באותו יום, עד אשר צילי פעם כתבה לי: "אמא תרחמי עלי ותפסיקי עם היצרים האלה...".

אורי, הבן הבכור של נורית, התנדב למגן דוד אדום בתקופה שלמד בתיכון. ואיזה מקריות, באותו יום שציפה נפטרה והזעיקו את האמבולנס להגיע בדחיפות לארנונה לקחת אותה, לא רצו לשלוח אותו, אמרו שמדובר במקרה קשה והוא היה עדיין צעיר מדי, ולכן הוא חיכה לאמבולנס בבית חולים "שערי צדק", מבלי שידע שמדובר באחותי. רק מאוחר יותר התברר לו הדבר. אהוד בן תשע, חמוד מאד וחצוף קטן. אמרתי לו פעם: "אהוד, אתה יודע שכתוב בתורה, כבד את אביך ואת אמך" והוא ענה: "אבל לא כתוב את סבתך" אמרתי לו: "אבל כתוב והדרת פני זקן" והוא שוב עונה לי: "אבל כתוב זקן ולא זקנה" לכל דבר יש לו תשובה.

כשאהוד ואבנר היו קטנים, אני טיפלתי בהם. יום אחד הם שאלו אותי: "סבתא, מדוע הצמחים בעציצים אצלך כל כך פורחים יפה ואצלנו הם נבולים"? לקחתי אותם ליד העציצים ואמרתי להם: "תראו, כל בוקר כשאני קמה אני ניגשת לעציצים ואומרת לצמחים בוקר טוב ואני נותנת להם לשתות". הם שאלו: "ולמה אצלנו הם נובלים" אמרתי להם שזה מפני שהם כל הזמן רבים ביניהם והצמחים עצובים. למחרת בבוקר אהוד מטלפן אלי ואומר: "סבתא את שקרנית" שאלתי "למה" והוא ענה "לקחתי את אבנר וביחד ניגשנו לעציץ, דיברנו עם הצמחים, צחקנו, נתנו להם לשתות ושום דבר לא קרה". אמרתי להם: "כבר שלוש שנים אתם מתחצפים ולא מתנהגים יפה, ומה חשבתם, שביום אחד הצמחים יתחילו לפרוח ?". נורית ניגשה לטלפון ושאלה אותי מה סיפרתי לילדים, סיפרה שהם קמו בבוקר, ניגשו לעציץ ושרו. ליאב ואורי, שכאמור משרתים בצבא, באים לבקר אותי בכל הזדמנות.

כפי שכבר ציינתי אני שומרת על מכתבים שאני מקבלת והנה אחד המכתבים:

 "לרבנית שתחיה לאה לוין, אנו, בני משפחת פפר, זועקים לעזרה. אמא חולה שוכבת במיטה, אבא שיהיה בריא עובד כל היום, אחינו הגדול בצבא, ואנחנו שתי הבנות מסכנות מסתובבות ללא אוכל וללא דברי מאפה. כיוון ששמענו שאת אישה חסודה וצדקנית, שתמיד פותחת את ידה לנזקקים, אנא, עזרי לנו ושילחי לנו הרבה דברים טובים ושהקדוש ברוך הוא ישלח ברכה בכל מעשה ידיך וייתן לך בריאות ואושר. תבואי על הברכה, בני משפחת פפר המסכנה" (הבנות של צילי כתבו את המכתב כשהיו בארצות הברית).

אני אף פעם לא נתתי מתנות לנכדים. לכל נכד שנולד אני פותחת תכנית גמל בבנק, וכל פעם שיש להם קצת כסף הם מכניסים לחשבון זה. מפעם לפעם כשהם באים אלי או אני הולכת אליהם אני מבקשת מהם שיעשו לי מסז', (אעס איז יענע מסז', אבל זה לא משנה העיקר שהם מרגישים שהם עושים עבורי משהו). לכל עשר דקות אני משלמת להם. הם גם מנקים את המכונית של הסבתא השנייה ומקבלים תשלום. את כל הכספים שהם מקבלים הם שומרים ומבקשים להכניס לתכנית הגמל שלהם. וזה מחנך אותם. כל ילדי המשפחה אוהבים לבוא אלי, כיוון שקודם כל יש לי הרבה משחקים וצעצועים, עוד מהתקופה בה טיפלתי בילדים, ובנוסף ליד ביתי מגרש משחקים ממש יפה. כפי שציינתי החגים שלנו היו תמיד מלאי שמחה ושירה נהדרת, כמו בבית הורי.

בראש השנה יש לנו ממש "סדר": לפני האוכל יש הרכב קבוע של מאכלים, שלכל אחד מהם מוקדשת ברכה מיוחדת לשנה החדשה: תפוח בדבש -" שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". דג - "שנפרה ונרבה כדגים". ראש דג - "שנהיה לראש ולא לזנב". רימון - "שירבו זכויותינו כרימון". תרד (סילקה) - "שיסתלקו שונאינו". תמר - "שייתמו שונאינו". קלוואסה (דלעת, או קארע) - "שייקרע רוע גזר דיננו", ועוד ברכת "שהחיינו" על פרי חדש כלשהו.

כל שנה בערב יום כיפור - עושים כפרות עם תרנגולת מעל לראשו של כל בן משפחה, ולמחרת הילדים והנכדים היו תמיד מגיעים לארוחת צהרים. כשעברנו לתלפיות - בין ארוחת הצהרים לסעודה המפסקת הייתי נוסעת עם משפחת שקדי וד"ר שוברט לכותל, שקדי היה אלוף בצה"ל ונפצע במלחמה, וכיוון שהוא היה נכה אפשרו לנו להגיע עם המכונית עד רחבת הכותל. ובמוצאי יום כיפור היינו תוקעים את המסמר הראשון לסוכה.

כל סוכות היינו בונים סוכה, עם הקישוטים ששמרתי מבית אבא, והשירה בסוכה הייתה נשמעת בכל השכונה. כל בוקר היינו מברכים כולנו, כולל הבנות, על ארבעת המינים, ובהושענא רבא היינו מכים בערבות על סף הסוכה ומברכים בקול: "קול מבשר, מבשר ואומר". בחנוכה אנחנו נוהגים עד היום לאכול חומוס ופלאפל ולביבות מיוחדות שלמדתי לעשות מאמא.

בט"ו בשבט שמעון היה מקפיד לקנות את מיטב הפירות היבשים, ולו בכמות הקטנה ביותר, והיה מכין צלחת לכל אחד, כשהוא מקפיד לספור שווה בשווה אפילו את הצימוקים, כדי שאף אחד לא יהיה חלילה מקופח. בפורים הילדים מגיעים מחופשים עם משלוחי מנות. שלחנו משלוחי מנות גם לשכנים.

מלמחרת פורים היינו מתחילים להכשיר את הבית לפסח, וכבר אסור היה לאכול חמץ בחדרים. בערב פסח ביעור חמץ בהשתתפות כל המשפחה, מחביאים חמץ בכל פינות הבית ומחפשים אחריו עם נר. בליל הסדר היו לי לפחות עשרים וחמישה או שלושים איש, הזמנו שכנים ומכרים, כולל אנשים בודדים שלא היה להם היכן לבלות את החג. על החרוסת שלי אף אחד לא היה מוכן לוותר, וכששרה'לה הייתה בחוץ לארץ הייתי צריכה לשמור לה בפריזר חרוסת עד שתחזור.

ביום העצמאות התכנית המרכזית הייתה המצעד. במשך שנים היה לנו מקום שמור במרפסת הקטנה של חברתי הטובה רחל תמרי, שצפתה לרחוב יפו, וכשעברנו ל"קריית משה" היינו שולחים את הילדים בחמש בבוקר עם כסאות לשמור מקום על המדרכה לכל המשפחה. ובשבועות אכלנו כמובן מאכלי החלב, שאהובים מאד על כל בני המשפחה.

שכונת "קריית משה" קרובה מאד לשכונת "גבעת שאול" ובזמנו היו שם כמה בתי מחסה לחולי נפש. כמה מהחולים התרגלו להיכנס לביתנו ולמדתי להכיר אותם. ידעתי מה כל אחד צריך. לדוגמה, היה שם איש אחד ממוצא פולני, שכל שבת בבוקר היה בא לאכול אצלי גפילטע פיש ולקרוא את העיתון. פעם קרה לי אתו מקרה לא נעים, הוא הגיע אלי בשבת בבוקר ביום גשם חורפי, הוא היה רטוב מאד וביקש לכבס את החולצה שלו שהתרטבה אבל הסברתי לו שאני לא מכבסת בשבת. הוא כעס מאד והלך למשפחת פוליטי שגרה מולנו, שם היה ברז בגינה והוא כבס בעצמו את החולצה. הייתה בחורה שנקראה אסתר שממש אימצתי אותה. בוקר אחד היא באה אלי וביקשה שאתן לה נר נשמה, אמרה שזה יום הזיכרון של אמא שלה. לפני כן נאמר לי שהיא ברחה מהמוסד בו גרה וכיוון שידעו שהיא תמיד באה אלי, ביקשו שכשהיא תגיע שאני אעכב אותה קצת.

הצעתי לה שתישאר אצלי עוד קצת ונתתי לה סנדוויץ, אבל היא אמרה שהיא ממהרת והתחילה ללכת לכיוון בית הכנסת להדליק את נר הנשמה. טלפנתי מיד והודעתי שהיא הייתה אצלי אבל מיהרה ללכת לבית הכנסת. לאחר המקרה הזה במשך כשבועיים היא לא באה אלי, כי ידעה שאני קראתי להם והיא נפגעה. בסופו של דבר היא הגיעה אלי בבכי וביקשה סליחה. התברר שרצו לתת לה שוקים חשמליים והיא לא הסכימה ולכן ברחה. אחרי זמן מה היו צריכים להעביר אותה ל"שער מנשה" והיא בשום אופן לא רצתה להיפרד ממני ומהבגדים שנתתי לה. דיברתי עם האחראים במוסד וביקשתי שירשו לה לקחת כמה מהבגדים שנתתי לה ורק אז היא הסכימה לעבור ל"שער מנשה". הייתי בקשר עם העובדת הסוציאלית והיא ביקשה ממני לשמור על קשר שבועי אתה כי אחרת אסתר תקבל התקפי דיכאון. היא הייתה כותבת לי מכתבים ומבקשת שאשלח לה קצת כסף וממתקים וגם אקנה בשמה לילדים.

באותה תקופה פנה אלי ד"ר שטרן שהיה מנהל במשרד הרווחה ואמר שאבא שלו הגיע מחוץ לארץ ולא רוצה לגור אתם, והוא מחפש לשכור עבורו חדר אצל משפחה. כנראה שהמליצו לו שיפנה אלינו. הוא אמר שמדובר בתקופה של שלושה עד ארבעה חודשים. התייעצנו בינינו והחלטנו שכיוון שמדובר בתקופה לא ארוכה הסכמנו. אביו היה יהודי יקר, הוא עבר לגור אצלנו ונשאר בביתנו שמונה שנים. הוא לא רצה לעזוב אותנו. אני הכנתי לו ארוחות בוקר וערב ולארוחת צהרים נהג לצעוד ברגל מ"קריית משה" לרחוב יפו ולאכול במסעדת "טרבלוס". הוא היה ייקה ואנחנו למדנו ממנו סדר וניקיון. כשהגיע אלינו הבנות היו עדיין קטנות, אבל כשהן גדלו היינו זקוקים לחדר בו השתמש. הוא ביקש שנחכה והוא יכתוב לכמה בתי אבות או בתי מלון ויבדוק לאן הוא יכול לעבור. אחרי כמה זמן הוא בא בבכי וסיפר על התשובות שקיבל: מבית אבות אחד כתבו לו שאם ימות תוך שנה זה יעלה לו כך וכך ואם ימות תוך שנתיים או שלוש המחיר יהיה כך וכך. מאד ריחמנו עליו והחלטנו שימשיך לגור אצלנו. כל השנים הוא היה בריא אבל אחרי שמונה שנים חלה מאד ואושפז בבית חולים "שערי צדק". אחר כך היו בעצם צריכים לשלוח אותו למקום בו יהיה תחת פיקוח, אבל כמו שהיה עם חמותי, גם הוא רצה להיות רק אצלנו. בנו אמנם גר לא רחוק מאתנו אבל הוא אימץ אותנו. הוא חזר אלינו מבית החולים. ערב אחד הוא חשב שזה יומו האחרון, וביקש ששכננו, נוח אפשטיין, שהיה בעל חנות דגים ב"מחנה יהודה", יהיה לידו ברגעיו האחרונים ושנשלח את הבנות מהבית. הוא ביקש ממני לתת לו את כוס התה האחרונה. הלילה עבר ולמחרת הוא קרא לבעלי ושאל אם לא נתנגד שההלוויה תצא מביתנו. כשנפטר כיבדנו את בקשתו. הרב שהספיד אותו אמר שהוא לא נתקל במקרה כזה. עד היום כאשר אני נזכרת בזה עורי מצטמרר.

נאלצנו לעזוב את ביתנו ב"קריית משה". הבית היה שייך ליהודי אמריקאי. חמי, אבא של בעלי ניהל את רכושו בארץ. הוא בא והודיע לנו שהוא מצטער אבל נצטרך לפנות את הבית כיוון שהאמריקאי מכר את הבית לקבלן, שהיה קצב ב"מחנה יהודה". בתחילה אותו קצב אמר שנוכל להמשיך לגור בבריאות בבית אבל יהיה עלינו לשלם לו את שכר הדירה. כמה שבועות לאחר מכן התברר לנו שהוא רוצה להרוס את הבית ולבנות במקומו בית משותף. התחילו הליכי משפט כיוון שהוא לא רצה לתת לנו דבר, אף על פי שלפי החוק היה צריך. בסופו של דבר קיבלנו ממנו ארבעים ושנים אלף לירות של אז.

המעבר לתלפיות

"אני תנור גדול אבנה

ואש תמיד תבער

בבית חלומותי שלי..." (נעמי שמר)

 מ"קריית משה" עברנו לדירה הנוכחית, ברחוב קורא הדורות. היה זה אחרי מלחמת ששת הימים. הדירה יפה ונוחה וזה ממש מצחיק שבמונחים של היום עלתה לנו שישה שקלים חדשים. הקבלן, דוד לוי, שבנה את הבית מאד התפעל מבעלי ונתן בו אמון ולכן הרשה לנו להיכנס לדירה עוד לפני ששילמנו לו פרוטה ואף הוסיף כמה תוספות ללא תשלום נוסף כמו סורגים לחלונות ושיש מעל הרדיאטורים. כשהגענו לדירה מצאנו עציץ ענק ליד הדלת שהוא שלח לנו. לעומתו הקבלן שקנה את הבית ב"קריית משה" לא רצה לתת לנו פרוטה עד אשר יראה את כל הרהיטים שלנו מחוץ לבית.

זמן קצר לאחר שעברנו לגור ב"תלפיות" פגשתי במקרה באוטובוס בחורה, שלא אומר את שמה. פתאום היא התחילה לשוחח אתי ומצאה בי אוזן קשבת, ומאז אני מטפלת בה. במה זה מתבטא? היא יודעת שהיא יכולה לטלפן אלי בכל יום ובכל עת, כולל בשבת, ואם כי לא למדתי פסיכולוגיה למדתי איך לטפל בה. כל דבר שהיא חשה אני אומרת לה שגם אני חשה כמוה. למשל אם היא אומרת לי: "עצוב לי ואני בודדה" אני אומרת לה שגם אני עצובה ובודדה. היא שואלת אותי "מדוע את טוענת כך והרי יש לך משפחה ?" ואני עונה לה: "אמנם יש לי משפחה אבל אני לבד בבית". אחר כך אני מצחיקה אותה, כרגיל, נותנת לה לאכול ובסופו של דבר היא נפרדת ממני במצב רוח טוב. אני עוזרת לה גם בכך שאני מתקנת לה את הבגדים שלה.

הייתה כאן מכולת בבניין בודד, בסמוך לבית שלנו, שהייתה שייכת לאדון כהנא, אדם מקסים, זקן ובודד. אשתו הייתה מאושפזת במוסד ולימים נפטרה. בתו היחידה הייתה בארצות הברית. לי יש מזל מיוחד שאנשים יוצרים אתי קשר. נהגתי לקנות אצלו במכולת ואפשר לומר שאימצתי גם אותו, ובמה התבטא האימוץ? הייתי מספרת לו את השיער, את הגבות ואת הריסים וכן קוצצת לו את הציפורניים, בנוסף הייתי עושה לו צנימים ומרק ירקות ואת כל אלה הוא לא שכח. היו לו כמה דברים שהיו יקרים לו והוא נתן לי את כולם, למשל פרימוס עם שמונה ראשים. נתתי את הפרימוס לבתי צילי, מספר דברים אחרים חלקתי בין הבנות שלי וחלק נשארו עדיין אצלי. בינתיים הרסו את הבניין בו הייתה חנות המכולת ובנו במקום בית מגורים. יום אחד אדון כהנא הרגיש רע מאד, אחד השכנים קרא לי וספר שהוא איננו רוצה שיקראו לרופא, הוא רוצה רק את "דודה לאה". עליתי אליו ביחד עם עוד שכנה, היה צורך לאשפז אותו וזמן מה לאחר מכן הוא נפטר.

בבניין הסמוך גר זוג, היא הייתה אשתו השנייה, במשך הזמן התערערו היחסים ביניהם, היא עזבה את הדירה והוא נשאר לבד, ומי טיפל בו? שוב "דודה לאה", הייתי מכינה לו אוכל. לאחר מכן חלה והיה מאושפז בבית חולים "הדסה". גם הוא רצה שרק אני אבוא לבקר אותו, עד שנפטר.

כל העזרות האלה שאני מושיטה לאנשים, לגבי הם מעשים מובנים מעצמם, כך חונכתי וכך אני נוהגת כל חיי. לפעמים אנשים טורחים להודות לי בכתב על העזרה שהושטתי להם, ואני שומרת מכתבים אלה. היה לי זוג ידידים שנקראו גילוני. הוא היה עורך דין, כשאשתו נפטרה הוא כתב ספר לזכרה שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". הוא נתן לי את הספר וכתב בו הקדשה: "ללאה'לה לוין, הידידה והרעיה היקרה, שינע (כך קראו לאשתו) אהבה והוקירה אותך, מוגש לך בזה, בשמי ובשמה, לאות הזיכרונות הנעימים, המרקים הטעימים שלך ועידודך בימיה הקשים, כשי צנוע ויקר ערך. הספר הזה, נושא הכלל הגדול בתורה, אשר שינע ז"ל הייתה נושאת דיגלו בחייה. מאחלים ומברכים אנו אותך לזכות להמשיך במשך שנים מרובות, לאהוב ולהיות אהובה על הכל, ובכך לקיים ולהגשים את הכלל המוסבר בספר היקר הזה, אשר כאילו הודפס לזכרה, ובמיוחד להנציח את שמה בקרב כל ידידיה ומכריה שאת היית הראשונה והאמינה ביניהם." עו"ד גילוני נפטר אף הוא לפני כשנתיים.

בין החוויות הלא נעימות שהיו לי אספר מקרה אחד שאפשר ללמוד ממנו לקח. יום אחד משהו מצלצל באינטרקום. חיכיתי באותו ערב לאחי וגיסתי שיגיעו אלי, כשפתחתי את הדלת עמד שם יהודי חרד וביקש שאתרום למשפחה נצרכת. ביקשתי שיביא לי פרטים בכתב על המשפחה, הוא הלך ודקות ספורות לאחר מכן דפק שוב ושאל אם יוכל לצפות במהדורת החדשות בטלוויזיה, אינני יודעת מדוע הרשיתי לו. בינתיים אחי יוס'קה ואלקה הגיעו והם לא הבינו מה עושה האיש הזה בביתי. הוא הסתכל על אלקה, אישה נאה, ושאל ביידיש מי האישה הזאת. הדבר לא מצא חן בעיני. למחרת הוא שוב צלצל באינטרקום וזיהה עצמו. אמר שהוא כפי הנראה שכח את שעון הזהב שלו בביתי. אמרתי לו שאת החדר ניקיתי בבוקר ולא ראיתי את השעון. הוא הציע שיכנס ונחפש ביחד. הזהרתי אותו שילך מיד אחרת אקרא למשטרה. כשבני המשפחה שלנו מגיעים אלי יש להם סימנים אשר לפיהם אני יודעת מיד מי מאחורי הדלת, למשל כשאני שואלת "מי שם" בן אחי עופר מתחיל לזמר "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני", יוס'קה עונה מאחורי הדלת "מאס", ובכך מראה לי שהוא לא שוכח את אשר קרה בקולנוע "אדיסון" כשגיליתי למישהי שגילו גבוה ממה שהוא אמר לה. כשאני מתאכסנת אצל אחד האחים שלי כולם שרים "צאנה, צאנה, צאנה, צאנה הבנות וראינה..." והכוונה להזכיר לי אם הבאתי עלי הסנה למניעת עצירות, וכמובן כולנו מתפרצים בצחוק.

ה"קריירה שלי" - הטיפול בילדים

כפי שכבר ציינתי במשך הרבה שנים טיפלתי בילדים וסיפורים על הילדים האלה יש לי בלי סוף. אספר רק על כמה מהם: טיפלתי בבת של משפחת שקדי, אירית. מאד מאד התיידדנו עם המשפחה, וכל שבת שמחה שקדי היה הולך עם בעלי לבית הכנסת ואחרי התפילה היה נכנס אלינו לקידוש, ולפעמים הוזמנו אליהם לארוחה שלישית או לארוחת צהרים. כשהיינו מגיעים אליהם דבר ראשון בקשו שאשיר להם את "מזמור לדויד" וכך זה נמשך שנים. כאשר הוא חלה ומצבו החמיר מאד, היה זה בשבת האחרונה שהיה בחיים, באתי לבקר אותם. חדרו היה סגור, הוא היה מחובר לחמצן, אשתו אמרה לי לא להיכנס אליו כי מצבו בכי רע. הוא שמע זאת, קרא לאשתו וביקש שאכנס אליו. נכנסתי והוא ביקש שאשיר את "מזמור לדויד". אני לא אשכח את זה, התחלתי לשיר, אשתו והבת אירית עמדו שם, אני שרתי וכולנו פרצנו בבכי, בשלב מסוים אשתו לאה אמרה "מספיק" ובקשה שנצא מהחדר. באותו לילה אחרי חצות הוא נפטר ומאז כשאני פוגשת את אירית היא מבקשת שאשיר את "מזמור לדויד" למרות שהיא מיד פורצת בבכי. שם משפחתה של אירית עכשיו אוסישקין, יש לה שני ילדים והם גרים ליד לוד.

ילדה אחרת בה טיפלתי הייתה של משפחה שגרה ליד אחותי מינה וקנו בחנות שלה. ממנה שמעו שאני גרה ב"תלפיות" ומטפלת בילדים והביאו את בתם. לאחר מכן נולדו להם עוד בן ובת ואני טפלתי בכולם. מקרה קשה היה לי עם הבת השניה שלהם. ביום אחד הושבתי אותה על אדן חלון והאכלתי אותה והכל היה בסדר, ופתאום, כחצי שעה לפני שאמא שלה באה לקחת אותה הבחנתי שהיא החווירה לגמרי והיא איבדה את ההכרה. מיד ניסיתי להנשים אותה, רחצתי את פניה במים קרים אבל זה לא כל כך עזר. בינתיים האמא שלה הגיעה, סיפרתי לה מה קרה והיא לקחה את הילדה הביתה. היא נשארה יומיים בבית, האמא שלה אמרה שהיה לילדה קצת חום ועכשיו הכל בסדר. ליתר ביטחון ביקשתי את מספר הטלפון שלה בעבודה, למקרה שתופעה זאת תקרה בשנית. ואכן, אחרי זמן מה שוב קרתה אותה תופעה. בעלי ז"ל אמר שהוא לא רוצה שאקח את האחריות לטפל בילדה במצב כזה. דברתי עם האמא אבל האמת היא שריחמתי גם עליה וגם על הילדה והמשכתי לטפל בה. יום אחד קרתה שוב אותה תופעה, הילדה איבדה את ההכרה. בדיוק באותו זמן בעלי חזר מהעבודה, טלפנתי לאמה ועמדנו בחוץ עם הילדה עד אשר הגיעה ולקחה אותה לבית חולים "ביקור חולים". התברר שאסור שהחום של הילדה יעלה מעבר לשלושים ושבע מעלות ולכן נקבע שעליה לקבל כדורי אקמול באופן קבוע כדי שהחום לא יעלה. המשכתי לטפל בה עד אשר נכנסה לגן הילדים. היה עוד מקרה שהבהיל אותי מאד. הקפדתי לא לתת לילדים לשחק בקוביות קטנות. ביום אחד הילדים שיחקו על המרפסת שלי ופתאום הבחנתי שאני לא שומעת קול של אחד הילדים. יצאתי החוצה ומצאתי שהוא כחול ולא יכול לנשום. ישר פתחתי לו את הפה, הכנסתי אצבע שלי פנימה ומצאתי שיש לו קליפת שקד בגרון. מיד הוצאתי אותה וממש הצלתי את הילד. התברר ששכנים שגרים מעלינו זרקו קליפות למרפסת שלנו. מזל שעברתי קורס לעזרה ראשונה וידעתי איך לטפל בו. אביו של אותו ילד היה רופא בבית חולים "הדסה" ואמו עובדת סוציאלית בבית ספר והם לא שכחו איך הצלתי את בנם. בכל תקופה שמרתי על מספר אחר של ילדים, לפעמים עד חמישה ילדים. אני חינכתי את הילדים שהם אינם לוקחים משחק חדש עד אשר שמים את המשחק הקודם במקומו. יום אחד הושבתי את הילדים ולכל אחד נתתי משחק אחר. טיפלתי אז בילד של משפחה אמידה מאד, שהיה חמוד אבל מפונק, קראו לו ערן. יום אחד הוא גמר לשחק עם משחק אחד וביקש לשחק עם משחק שני. הסברתי לו שעליו לאסוף את חלקי המשחק הקודם, אבל הוא סירב. הוא הסתובב ולא עשה דבר, הצעתי לו שנאסוף ביחד. הוא אמר "בסדר", התיישבתי על הרצפה אבל מצאתי עצמי אוספת לבדי את החלקים והוא עומד מהצד ומתבונן בי. אחרי כעשר דקות החלטתי לנסות שיטה אחרת. נכנסתי למטבח והבאתי צלוחית עם ביגלאך, הנחתי אותה על השולחן ואמרתי לילדים לגשת ולקחת. כל הילדים ניגשו לקחת מלבד ערן. הוא עמד מהצד ולא העז לגשת, לבסוף "נישבר", אסף מהר את הקוביות אבל לא ניגש לקחת ביגלאך. הבאתי מהמטבח צלוחית נוספת עם ביגלאך, נתתי לו והוא שמח ולקח. זה חינוך שלא מלמדים בבית ספר אלא מתוך ניסיון .

כשהובא אלי ילד תמיד רציתי לדעת מה שם האמא, האבא, הסבא והסבתא שלו וכשהייתי מדברת עם הילדים הייתי מתייחסת לקרובי משפחתם בשמות. היה ילד אחד שהאמא שלו הייתה משאירה אותו בחיפזון ולא היה לי זמן לדבר אתה. אחרי זמן הדודה הביאה פעם את הילד, שאלתי אותה איך קוראים לאבא של הילד, והיא אמרה לי שלילד אין אבא. שאלתי אם הוא נפטר והיא הסבירה לי שההורים נפרדו. אמרתי לה שגם אם ההורים נפרדו הילד צריך לדעת שיש לו אבא וכמובן צריך לדעת את שמו. היא לא ענתה לי. אחרי כחודש או חודשים, יום אחד צלצלו באינטרקום שלי, שאלתי מי המצלצל, ואישה ענתה ושאלה אם אני "דודה לאה", עניתי שכן, היא בקשה להיכנס ופתחתי לה את הדלת. נכנסה אישה מקסימה ואמרה שהיא שמעה שאני מטפלת בילדים ושאלה אם אני מטפלת בילד מסוים, השבתי בחיוב. היא שאלה אותי איפה משפחתו גרה ואמרתי לה. היא ביקשה לראות את הילד. שאלתי אותה מי היא והיא ענתה שהיא הסבתא, האמא של אב הילד. אמרה שהאמא אסרה על האבא ועליה לראות את הילד. היא ראתה את הילד ופרצה בבכי וזה היה מרגש מאד, היא לא ראתה את הילד במשך כשנה וחצי. אני פשוט אימצתי את הסבתא הזאת והרשיתי לה לבוא כל יום לשחק עם הילד לשעה או שעה וחצי. בעלי אמר לי שאני חייבת לספר זאת לאמו. יום אחד כשבאה לקחת את הילד קראתי לה לשבת, וסיפרתי לה. הסברתי לה שהיא אמנם ביחסים לא טובים עם בעלה אבל הילד צריך לדעת שיש לו אבא. היא נדהמה ולא הבינה איך קרה שהסבתא איתרה אותי. בקשתי ממש ברחמים שתאפשר לסבתא לראות את הילד כל יום לשעה. בסופו של דבר הסכימה אבל בתנאי שהסבתא לא תהיה עם הילד יותר משעה. הסבתא תפרה לו מכנסיים והתחילה לעזור לי עם הטיפול בילדים. אחרי כמה זמן הסבתא פעם בקשה לצאת לטייל לבד עם הילד עד קצה הרחוב. סיפרתי זאת לבעלי והוא אמר שעלי לבקש רשות מהאמא. כשהיא הגיעה בצהרים סיפרתי לה וברגע ששמעה זאת היא שילמה לי מה שהגיע לי ועזבה את ירושלים. נשארתי בקשר חם עם הסבתא הזאת, וכשבתי צילי ילדה בת היא לקחה את אותה סבתא כמטפלת והיא עבדה אצלם מספר שנים.

עד היום כל ההורים שבילדיהם טיפלתי זוכרים אותי וכל ערב חג מטלפנים אלי. כולם הודו לי מאד על הטיפול בילדיהם ויש לי כמה כרטיסי תודה יפים שכתבו לי, לדוגמה:

"לדודה לאה היקרה, חלפו שנתיים מאז הפקדנו בידך את הפיקדון היקר לנו מכל, את נועה. אחרי שנתיים קיבלנו דבר נהדר אשר אין אפשרות לתארו במלים, אך ננסה. היית עבורנו הרבה יותר מאשר מטפלת בילדה נהדרת, היית כמו אמא, דודה, סבתא ובעצם כמעט הכל. הלכנו לעבודה רגועים ושקטים, ידענו שנועה נמצאת בידיים הטובות ביותר שרק ניתן להפקידה. ההרגשה הזאת הייתה נכס גדול עבורנו. אין קשה יותר מהפרידה, ובמקרה הזה הפרידה קשה במיוחד. נמשיך לבקר אותך ולאחל לך מעומק הלב הרבה, הרבה, הרבה בריאות, בריאות, בריאות, אושר ואושר ואושר, ושתזכי לאריכות ימים ושנים, ותמשיכי להיות שמחה תמיד, ולעשות את כל המצוות הגלויות והסמויות שאת עושה בשפע.  נזכור אותך תמיד, משפחת נחמני רחלי, שמוליק, יעלי, תמר, מיכלי ונועה"

כשהייתה חגיגת בת מצווה של האחות של נועה כמובן שהזמינו אותי. המשפחה ישבה ליד שולחן בנפרד, אבל נועה, רצתה לשבת רק אתי, כפי הנראה הייתי יותר חשובה לה וראתה בי ממש כחלק ממשפחתה. לכל שמחה מזמינים אותי וזה כמובן מחמם את הלב.

ההתנדבות

בזמן הבריטים, כאשר הייתי עדיין רווקה, עברתי קורס עזרה ראשונה במגרש הרוסים מטעם ממשלת המנדט, ואף קיבלתי תעודה בסוף הקורס. הייתי עושה שם תורנויות בהתנדבות במשך הרבה שנים. לאחר מכן התנדבתי במשך מספר שנים ל"משמר האזרחי" באזור תלפיות. מכונית הייתה אוספת אותי בערב ונסעתי עם אנשי ה"משמר האזרחי" לסיורים בשכונה ובאזור ארמון הנציב. לא פעם היו משאירים אותי לבד במכונית בעוד שניים אחרים היו מסירים בסביבה.

במשך שמונה עשרה שנה התנדבתי באלי"ן, שממוקם בדרך ל"הדסה" עין כרם. בתחילה הייתי מגיעה מדי שבוע עם שניים משכני - פרופסור גולדשטיין והרב סגל, מאוחר יותר הגעתי לשם בכל יום ראשון עם אחי חיים ואשתו רוח'לה, היינו משחקים עם הילדים ומביאים להם גלידות וממתקים. הילדים נהגו לקרוא לי "דודה גלידה". חיים היה כותב, בכתב היפה שלו, ברכות לפי בקשות הילדים. הייתה שם ילדה מקסימה בת תשע או עשר, שקראו לה חיה'לה, יום אחד חיים כתב לה, על פי בקשתה, אינני זוכרת עם ברכה או הזמנה ליום הולדת. בדרך הביתה חיים גילה שהעט שלו חסר. הוא חשב שהשאיר את העט אצל חיה'לה, כשהגענו ביום ראשון לאחר מכן קראנו לה וחיים הזכיר לה שהוא כתב לה בשבוע שעבר והוא חושב שבטעות היא לקחה את העט. היא התפרצה בבכי נורא ואמרה "לא אני" ונסגרה בחדר. דבר זה עלה לנו בבריאות. למחרת חיים מתקשר אלי וביקש ממני שאסע מיד העירה ואקנה מתנה עבור חיה'לה בחמישים או ששים שקל. הוא מצא את העט, התברר שהכניס אותו לכיס אחר. שבוע לאחר מכן הגענו לאלי"ן וקבענו שנקרא לכל הילדים להתאסף במקום אחד וניתן לחיה'לה את המתנה. היא הגיעה אבל לא רצתה לקבל את המתנה ופרצה שוב בבכי, אבל לאט לאט היא התרצתה, הסברנו לה מה קרה והכל חזר לקדמותו.

ועוד מקרה נוגע ללב שהיה באלי"ן. יום אחד הגעתי לשם והאחיות בתדהמה מספרות לי שבאותו יום הן קבלו תינוקת בת שנה וחצי מהמנזר בעין כרם. התברר שהיא נולדה נכה וכשאביה ראה את מצבה הוא הודיע לאשתו שהיא נפטרה ומסר אותה למנזר. אחרי שנה וחצי האבא עבר טראומה והוא החליט לספר לאשתו את האמת. הם הלכו לבקר את הילדה והעבירו אותה לאלי"ן. היא נכה כמובן אבל בחורה מקסימה, יפהפייה, שמה שושי. יום אחד צילי מספרת לי שהגיעה לבית הספר "סליגסברג" ילדה נכה ששמה שושי, אמרתי לה שתספר לשושי שהיא הבת של "דודה גלידה".

היה עוד מקרה של ילדה מקסימה ונבונה שרק הסבתא שלה טיפלה בה. הסבתא ספרה לנו שהיא נתקה את היחסים עם הבת שלה מפני שהבת לא רצתה את הילדה, היא רצתה למסור אותה לאימוץ והסבתא לא הסכימה. בסופו של דבר הבת ובעלה עזבו את ירושלים והסבתא המשיכה לטפל בילדה. מאוחר יותר שמענו שהיא מסרה את הילדה לאימוץ למשפחה נהדרת. כשלילדים באלי"ן הייתה יום הולדת הם לא רצו לחגוג בלי "דודה גלידה", חיים ורוח'לה.

היה לי קשה להפסיק עם ההתנדבות באלי"ן ועד עכשיו זה חורה לי. כשהתנדבתי חיים היה לוקח אותי במכונית שלו אבל עכשיו אין לו מכונית ומאד קשה לי להגיע לשם עם שני אוטובוסים לכל כיוון.

אני והנטורופתיה

כפי שכבר ציינתי בזמן המנדט עברתי קורס עזרה ראשונה, ובמשך השנים זה עזר לי מאד. אחרי ששמעון נפטר חיפשתי דרכים להעסיק את עצמי. בנוסף לעבודה עם הילדים ולהתנדבות, למדתי נטורופתיה במשך ארבע שנים, כלומר איך לרפא ללא תרופות. אני גידלתי את בנותיי ללא תרופות. כל בן משפחה שמרגיש לא טוב בא אלי לבדיקה. קודם כל אני בודקת לו את הגרון. אם בנותיי היו מצוננות הייתי שמה גרגרי חרדל בגרביים. אם הייתה להן אנגינה הייתי לוקחת גרב של צמר, שופכת עליה ספירט, מהסוג שאתו היו פעם מדליקים פרימוסים, על זה סבון, מסוג שהיה ידוע פעם "נבלוס", שהיה משמן אמיתי. את הגרב הייתי שמה על הצוואר ואחרי יום יומיים היו מרגישות טוב. אם למישהו היה חום הייתי עושה מסז'ים עם חומץ והחום היה יורד. לברונכיט הייתי נותנת שמן עם סוכר, ולשיעול הייתי נותנת חלב פושר עם קצת סודה לשתייה, זה מנקה את כלי הנשימה.

עוד משהו שלמדתי ממרים שוורץ שהייתה נותנת שעורי התעמלות בימק"א, בהם השתתפתי: אם נמצאים במתח נכנסים לחדר האמבטיה, סוגרים את החלונות כדי שאיש מבחוץ לא ישמע, מרימים את הידיים הכי גבוה שאפשר, פותחים את הפה הכי פעור שאפשר וצועקים בקול הכי גבוה, ממש עד לב השמיים, כל זה משחרר את המתח ולאחר מכן מרגישים טוב והמתח חולף.

לפני השינה אני עושה כמה תרגילים, שוכבת, מכווצת את כל הגוף ומשחררת, אני חוזרת על התרגיל זה מספר פעמים. אחר כך נושמת עמוק, מכניסה אוויר לריאות ומעבירה מהריאות לבטן הלוך וחזור כמה פעמים. כל זה עוזר לי מאד.

אני דוברת שש שפות

בשכונה שבה גרנו גרו משפחות מכל העדות, מהן למדתי את השפות השונות, וכך יוצא שבנוסף לעברית אני מדברת יידיש, גרמנית, לדינו, ערבית ואנגלית. באותה שכונה היינו בסך הכל שלוש או ארבע משפחות אשכנזיות וכל השאר היו ממוצא עירקי, כורדי, תורכי, ספרדי וכו'. הגבאי של בית הכנסת שהיה מול ביתנו אהב לדבר אתי בלדינו. בוקר אחד הוא שאל אותי משהו בספרדית ורציתי לענות לו בספרדית אבל שכחתי את המילה. ובמקום לומר ימלבידי, כלומר שכחתי, שיבשתי את המילה שכחתי ואמרתי ימישכחי, אבל פירוש מילה זו בספרדית, לא נעים לי לומר, הוא השתנתי... ומאז כל פעם שהיה רואה אותי היה אומר "ימישכחי י בינו" ואני לא סלחתי לו על כך.

גרמנית אמנם אני לא יודעת על בוריה אבל אני יכולה לספר שלפני שהנכדה שלי, בתה של שרה'לה, נסעה לוינה לימדתי אותה מספר דברים בגרמנית שהועילו לה מאד. למשל היא עמדה ללדת, סיפרתי לה שחמותי סיפרה לי שלאישה אחת תקפו צירי לידה והיא כתבה על הקיר "ני מר" כלומר לא יותר, מיד אחרי הלידה היא מחקה את הנון ובמקומו כתבה אלף: "אי מר" כלומר תמיד. בגרמנית יש אמרה ידועה: "מורגן מורגן נור נישט הויטע זאגן אלע פוילע לויטע", כלומר מחר מחר רק לא היום אומרים כל האנשים העצלים, ועוד אמרה ידועה "אלט ווער ווי א קיא, און לערין אימער ציא" שפרושה אנחנו מזדקנים כמו פרה וממשיכים ללמוד כל הזמן.

ערבית אני מדברת ממש כמו ערבייה. קודם כל למדתי מהשכנים ובנוסף עובדת אצלי ערביה, היא ואחותה מארם ויש להן תעודות זהות ישראליות. אביהן עבד בקולנוע ציון. אני מדברת איתן ערבית כיוון שאינני רוצה לשכוח את השפה.

אותו דבר אמור לגבי הספרדית, כשאני פוגשת אנשים דוברי ספרדית או יותר נכון לדינו, אני מדברת אתם רק בספרדית ובדרך זו אני לא שוכחת שפה זו. קיבלתי ספר בספרדית מהסופרת מרים סרני-כהן והיא אף כתבה לי בתוכו הקדשה, זוהי שפה קלה. אנגלית למדתי בבית הספר ובנוסף, בנותיי היו הרבה בארצות הברית. שרה'לה ומשפחתה היו בפילדלפייה שנתיים וצילי ומשפחתה היו גם כן בפילדלפייה ארבע שנים. נסעתי לבקר אותן בחופשים וכך שיפרתי את השפה. יידיש כמובן אני יודעת מהבית אבל אף פעם לא למדתי לכתוב ובכל זאת אני כותבת. אני מתכתבת ביידיש עם גיסתי במונטריאול.

שלושה דברים אני לא מגלה: את הגיל, את המשקל ואת הגובה. כשהנכדים שלי שואלים אותי בת כמה אני, אני עונה between in the" "middle. אני הייתי בטוחה שהילדים שלי אף פעם לא "יסדרו" אותי עם מסיבות הפתעה, אבל הם הצליחו. יום אחד שרה'לה בקשה ממני להיות בייבי סיטר לליאב. הם גרו אז ברמות היא באה לקחת אותי. פתאום היא אומרת לי שבדרך היא רוצה לעבור לקנות משהו בשוק "מחנה יהודה" והיא קנתה פלאפל. אחר כך נסענו לרחוב אגריפס והבנתי שאנחנו בדרך לרמות, אבל היא אמרה שהיא רוצה לקנות שיפודים במסעדה "שיפודי הגפן", אמרתי לה שאני אחכה לה במכונית אבל היא הציעה שאני אכנס איתה. נכנסתי ושם מצאתי את כל המשפחה שבאה לחגוג את יום הולדתי, הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים ואני לא הרגשתי, לא ידעתי דבר מכל התכנון הזה.

פעם ליום ההולדת שלי הילדים כתבו לי : 

כל בדיחה שאני שומעת אני מספרת לנכדים, חלק מהבדיחות צריך גם להדגים על מנת להבינם. לדוגמה, בחורה פעם באה לרופא ואומרת לו שהיא ניסתה כל דיאטה אפשרית ושום דבר לא עוזר. אומר לה הרופא, "אני אתן לך הוראות ואם תמלאי אותן, תוך שבועיים תרדי יפה במשקל ותיראי כצ'יצולינה". "ומה עלי לעשות ?" היא שאלה. הרופא אמר לה לאכול הכל, מה שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה בלי שום הגבלה, הבחורה שמחה מאד, והרופא הוסיף "אבל בתנאי אחד שהאוכל יכנס לגופך לא דרך הפה אלא דרך הרקטום". הבחורה הסכימה ואחרי מספר שבועות חזרה לרופא שמחה ומענטזת בגופה. היא באמת הפחיתה במשקל ונראתה נפלא. הרופא שמח על ההצלחה ושאל אותה "אבל מה התנועות שאת עושה בגופך כל הזמן" והיא ענתה לו: "עכשיו אני לועסת מסטיק". וכשמדברים על דיאטה ועל אכילה, מספרים על זוג ישראלי שנסע לאיטליה ונכנס למסעדה. האישה אומרת לבעלה "איך נאמר מה אנחנו רוצים לאכול והרי אנחנו לא מדברים איטלקית" ובעלה ענה "אל תדאגי, יהיה בסדר". נכנסו למסעדה והבעל שואל את המלצר "אפשר לקבל עופינו ?" והמלצר מביא עוף. "סלטינו" והוא מביא סלט, "מרקינו" והוא מביא מרק, הכל היה יוצא מן הכלל, בסוף הארוחה ניגשו לקופה לשלם, האישה אומרת לבעלה: "כל הכבוד, לא ידעתי שאתה יודע איטלקית". שמע זאת המלצר ניגש אליהם ואמר: "אם אני לא הייתי ישראלינו הייתם אוכלים קקלינו".

הכיף שבהכנת תבשילים

ואם מדברים על אוכל, אספר שאני מאד אוהבת לבשל והרבה מהמאכלים שאני מכינה אני המצאתי, ממש פטנטים שלי שאף אחד לא לימד אותי. כמה מהמאכלים הפכו לשם דבר במשפחה ובין השכנים והידידים, כולם נהנים לאכול אותם. אני מכינה בכמויות, שומרת במקפיא ותמיד יש לי להציע למי שמבקר אותי. כשהנכדה שלי מגיעה לביקור בארץ היא לוקחת אתה לוינה חומוס שאני מכינה. כשאני מוסרת רצפט של מאכל מסוים אני קודם כל מדגימה איך אני עושה אותו, כי אינני יכולה לתת כמויות מדויקות. אני מכניסה לדוגמה את המלח לחופן ידי וקובעת כמה אני צריכה להוסיף לתבשיל. כשהראיתי לשכנה איך עושים קוגל, באתי לעשות אותו אצלה, ואז היא העבירה את כמות המלח שאני עומדת להכניס לקוגל לכפית ומדדה וכך היא ידעה במדויק איך להכינו.

מרק הירקות שלי הוא ממש משהו משהו! ואיך עושים אותו? קודם כל צריכים לקנות גריסים לבנים שניתן להשיג רק בשוק "מחנה יהודה", בחנות של פרסי אחד ברחוב המרכזי של השוק, ליד בית מרקחת באקשי. בכל פעם אני קונה חצי קילו, וזה מספיק לבערך שלוש פעמים. בסיר גדול אני מאדה בצל כמה דקות, לא שורפת, ומוסיפה את הירקות הכתומים: גזר מרוסק ובטאטה. כשאלה נותנים צבע כתום אני מוסיפה את הירקות הצהובים: כרוב, כרובית (חתיכות קטנות) וקישואים מרוסקים על פומפייה גסה, ומאדה יפה. לאחר מכן אני מוסיפה לקט ירקות קפואים, אותם אני מוסיפה לא כל כך בגלל הטעם אלא בגלל הצבע. אני מוסיפה הרבה מאד מים ומבשלת. אחרי חצי שעה אני שוטפת את הגריסים ותפוחי אדמה, שאותם אני חותכת לקוביות קטנות, ומוסיפה למרק. אחרי כמה דקות אני מוסיפה הרבה פטרוזיליה, שמיר וסלרי קצוצים וממשיכה לבשל עד אשר המרק מוכן ואז אני מוסיפה אבקת מרק עוף פארוה ופלפל שחור, לפי הטעם. מרק זה נשמר שבוע ימים. האמת היא שמה שאני אוכלת במשך שבוע הילדים אוכלים בארוחה אחת, בלי עין הרע.

פעם אחי חיים בא לבקר אותי ונכנס למטבח, כולם אוהבים להיכנס למטבח שלי, הוא ראה את סיר המרק הגדול ושאל מה יש בו, ידעתי שהוא לא אוהב קישואים ולכן מניתי את כל הירקות שיש במרק, מלבד הקישואים. הוא אכל את המרק ואמר "דוס הוט א נוך טעם" (כלומר יש לזה טעם של עוד). הוא אכל עוד והכל היה טוב ונחמד. אחר כך נסעתי אתו לאלי"ן וכשחזרתי הביתה רוח'לה מטלפנת אלי ואומרת לי שהיא שמעה מחיים שהוא אכל אצלי ונהנה, היא שאלה מה הוא אכל, אמרתי לה שהוא אכל את מרק הירקות שלי, כשחיים חזר הביתה רוח'לה אמרה לו: "יפה, יפה, אצל לאה אתה אוכל מרק ואצלי לא". חיים התקשר אלי ושאל: "לאה, למה היית צריכה לספר לרוח'לה שאכלתי את המרק שלך, בגללך כמעט התגרשנו...."

חומוס. קל מאד להכין חומוס, חתני מבקש שאני אעשה אותו בכמויות והוא מוכן למכור אותו. משרים חצי קילו חומוס ללילה ולמחרת שופכים את המים, שמים מים נקיים ומבשלים עד אשר מתרכך. כשקצת מתקרר אני מחלקת את הכמות בערך לשניים, קודם כל אני מכניסה למעבד מזון הרבה שום, בערך 8-9 שיני שום ומרסקת אותם ואחר כך מוסיפה חצי אחד מכמות החומוס וקצת מהמים בהם הוא התבשל, כי חבל על כל טיפה, ומרסקת לזמן קצר, זה לא צריך להיות משחה, צריכים להרגיש קצת את החומוס. לאחר מכן אני מוסיפה 3 כפות גדושות טחינה גולמית לרבע קילו חומוס, אני מוסיפה מיץ לימון מבקבוק, לא טבעי, כי כך זה נשמר זמן רב יותר, וכן 2 כפות כמון ומלח לפי הטעם ואם צריך אני מוסיפה עוד מים, כמובן מאלה בהם בישלתי את החומוס. לפני שאני מרסקת את גרגירי החומוס אני מורידה כמות קטנה, שאותה אני לא מרסקת וכשאני מניחה את החומוס בקופסאות אני שמה למעלה את הגרגרים השלמים לקישוט. למעלה אני מוסיפה שמן זית וזעתר מוכן שאותו אני קונה אצל הפרסי ב"מחנה יהודה", הכמות של חצי קילו יכולה להספיק לחודש ימים.

חצילים. אני קונה את החצילים הארוכים ולא מקלפת אותם. חותכת לפרוסות לא עבות מדי ולא דקות מדי. בצלוחית אני שמה כמות לא גדולה מדי של מי מלח, וטובלת בהם את פרוסות החצילים. לא משרה אותם! לאחר מכן שמה במסננת עד למחרת בבוקר. ואז, אני קודם כל מכינה בצלוחית גדולה חתיכות גמבה טרייה, הרבה חתיכות קטנות שום והרבה פטרוזיליה קצוצה. את פרוסות החצילים אני מכניסה לתבנית קצת משומנת, כדי שהחצילים לא ידבקו. אני מכניסה את התבנית לגריל עם דלת קצת פתוחה! קולה מצד אחד, הופכת את הפרוסות וקולה מהצד השני ואז הם נראים כאילו טיגנתי אותם. אחר כך אני מניחה את הפרוסות בקופסה ועליהם שום, גמבות ופטרוזיליה ועליהם שוב חצילים, כך אני עושה שכבות, שכבות. אני לוקחת שליש כוס חומץ טבעי ושני שליש כוס מים, קצת מלח ו- 2 כפות סוכר, לחצילים חייבים תמיד להוסיף סוכר! אני שופכת את הנוזלים על השכבות ודוחסת היטב עד אשר השום, הפטרוזיליה והגמבות שוקעים בנוזל. מלמעלה אני שופכת קצת שמן טרי ומכניסה למקרר. זה יכול להישמר אפילו חודש ימים, את החצילים טוב להגיש עם החומוס.

גמבות אדומות חתוכות. אני מכינה בכמות גדולה מאד. חותכת את הגמבות לרצועות קטנות ומניחה בסיר ועליהם הרבה שום חתוך לחתיכות קטנות. אני מוסיפה הרבה חומץ, בלי מים, קצת מלח, קצת סוכר וקצת שמן טרי ומבשלת זמן רב, עד אשר כל הנוזלים מתאדים. זה טעים מאד ואפשר לשמור במקרר זמן רב. טוב לאכול את הגמבות עם גבינה.

סלק ותפוחי עץ. אני מבשלת פרוסות עבות של סלק, בכמות קטנה של מים, כי חבל על כל טיפה, עד אשר מתרככות, אבל לא יותר מדי. כשמתקרר מרסקת הסלק על פומפייה גסה. קולפת תפוחי עץ ומרסקת גם אותם. מוסיפה סוכר, לפי הטעם, אני מעדיפה להוסיף קצת סוכר וקצת סוכרזית מומס במים רותחים ומוסיפה מיץ לימון לא טבעי. לזה אני מוסיפה אגוזים חתוכים. אני מניחה את האגוזים בשקית ניילון ועם פטיש מקצצת אותם.

קוגל. מרתיחים מים עם מלח וכשרותחים מכניסים חבילה של אטריות. ברגע שהמים שוב רותחים, בוחשים ולא מבשלים, מכבים את האש ומשאירים בסיר מספר דקות ואז מעבירים למסננת. בסיר קטן או במחבת שמים לא יותר מרבע כוס שמן עם 2 כפות גדושות סוכר ומחממים עד אשר משחים ונהייה כהה, אני מחזירה את האטריות לאותו סיר בו בישלתי אותן ומוסיפה את הסוכר המושחם, לא להיבהל מהגושים שנוצרים מהסוכר, הם לאט לאט נמסים באטריות החמות. אני מוסיפה לא יותר מ- 2 ביצים, מלח, פלפל שחור ולפחות 3 כפות סוכר. חשוב להכין את הקוגל רק בסיר אלומניום, מבשלים על הכיריים ולא בתנור. בתחילה בצד אחד וכשלא דבוק בצדדים הופכים לצד השני וממשיכים לבשל עד אשר שחום משני הצדדים. חשוב לזכור שכאשר מחממים את הקוגל יש לשפוך עליו קצת מים ואז הוא לא מתייבש.

לביבות חנוכה של אמא. על שתיים וחצי כוסות קמח אוסם תופח, מוסיפים 2 ביצים, גביע לבן, תמצית וניל ובערך 2 כפות סוכר, לא לשכוח להוסיף קצת אלכוהול, יין או ליקר, ולמה? כי אז הלביבות לא סופגות הרבה שמן, זה פטנט שלי. השמן במחבת צריך להיות עמוק, וכשהוא רותח שופכים לתוכו עם כף את התערובת המימית ואז נוצרים כל מיני צורות כמו ציפורים, כלבים וזה נחמד מאד. חשוב לכסות את המחבת ולטגן את הצד הראשון אחרת זה משחים מהר מבחוץ אבל נשאר רך מבפנים. כשהופכים לצד השני מטגנים עם סיר לא מכוסה.

סלט חצילים ירוק. סלט נהדר. קולים את החצילים אבל לא ישר על האש, יש לי מחבת טפלון ישן עם מכסה. אני מוסיפה טיפת מים ושמה את החצילים מחוררים בסכין דקה כדי שהקליפה לא תתפוצץ, כשהחצילים קלויים מצד אחד אני הופכת לצד השני וכשמוכנים אני מוציאה את הפנים ומכניסה למעבד המזון (מאג'י מיקס). מוסיפה בכמות די גדולה שום טרי, בצל טרי, פטרוזיליה ושמיר, לזה אני מוסיפה, מיונז, קצת סוכר (כזכור חייבים), מלפפון חמוץ ומלח לפי הטעם, לא לשים פלפל. סלט זה, אני לא מגזימה, יכול להיות במקרר חודשים ולא יתקלקל. מאד טעים לאכול אותו עם פרוסות חצילים, לפי המתכון שנתתי קודם לכן. סלט זה חייבים לאכול עם סלט צנון, ואיך עושים אותו.

סלט צנון. אני מרסקת הצנוניות על פומפייה גסה או חותכת לקוביות קטנות, חותכת בצל ירוק, מוסיפה מלח, מיץ לימון ודי הרבה שמן, זה בריא. סלט זה גם כן אפשר לשמור במקרר כמה ימים.

צלי של כנפיים. תבשיל ממש משגע. אני לא קונה את הכנפיים בחבילה סגורה אלא בוחרת אותם ומנקה אותם, אני משתמשת בתבלין יבש לשניצלים שאני קונה בסופרמרקט. אני מחממת שמן וכל כנף אני טובלת בתבלין ומטגנת צד אחד לשתיים או שלוש דקות, כאשר אני הופכת אותו אני ממשיכה עוד קצת לטגן ואחרי כמה דקות אני שמה מעל הכנפיים הרבה פרוסות בצל ושום וממשיכה לטגן. אני לא מוסיפה תבלינים אחרים, כשאני רואה שהצבע של הכנפיים יפה אני שופכת עליהם רוטב סויה וקצת מים וממשיכה לבשל עוד די זמן עד שמוכן. גם תבשיל זה נשמר במקרר, כשאני מכינה כנפיים יש לי מה לאכול ממש שבוע ימים.

פשטידת כרוב. מקצצים את הכרוב בלי הליבה, רק העלים, כמו אטריות, לא דק מאד, את החלק הפנימי של הכרוב אני לא זורקת אלא מכניסה למרק. שמים בסיר קצת שמן ומוסיפים את הכרוב, לא מוסיפים מים ולא תבלינים ומבשלים על אש נמוכה, עד שהכרוב קצת שקוף ורך. כשמתקרר אני מוסיפה רק 3 כפות אבקת מרק פטריות, 2 ביצים וסולת ומכניסים לתבנית. למעלה אני זורה פירורי לחם שאני עושה בעצמי מצנימים וגם אותם אני כמובן מכינה לבד ואופה בתנור, והטעם נפלא!

לביבות קישואים. לא כל אחד אוהב קישואים ולכן, יש לי למשל אח, שאני מספרת לו שאלה קציצות ממשהו אחר ואז הוא מאד אוהב אותן. ואיך אני מכינה אותן? אני מכניסה למעבד המזון בצל טרי, 4-5 קישואים טריים גדולים ומרסקת. אחר כך מוסיפה קצת מלח, 2 ביצים, סולת ושמן טרי. אני מטגנת במחבת טפלון. לפני שאני משמנת קצת את המחבת ויותר לא. אני מטגנת את הקציצות, זמן קצר על חום נמוך צד אחד, הופכת לצד השני ושוב מטגנת קצת. הקציצות האלה נשמרות המון זמן.

סלט ירקות. אני חותכת כמויות גדולות של ירקות ולא מוסיפה מלח ולא לימון רק קצת שמן, מי שרוצה מוסיף את יתר התבלינים, כך זה נשמר במקרר כמה ימים.

 "רסק תפוחי עץ" מקישואים. במלחמת השחרור לא היו פירות וירקות, אבל לי תמיד היה בבית מפני שבעלי עבד בחברת "שמן", אני הייתי נותנת בשוק מוצרי "שמן" שהיו לי בבית כמו סבונים ובתמורה קבלתי בשר, פירות וירקות. תפוחי עץ לא היו ולכן עשיתי מקישואים רסק, שכשאוכלים אותו לא מאמינים שזה מקישואים, הטעם הוא בדיוק כמו תפוחי עץ. הייתי מרסקת קישואים טריים ומוסיפה סוכר, וניל, קצת קינמון ולימון. יום אחד בעלי בא הביתה, אכל את הרסק ושאל "מה, עשית את זה מתפוחי עץ?" ועניתי "בודאי מתפוחי עץ" והוא אהב את זה מאד. אחרי כמה חודשים לא התאפקתי וסיפרתי לו שהלפתן מקישואים והוא הפסיק לאכול את זה.

עוגת תפוחי עץ שכולם מאד אוהבים. הטעם של העוגה הזאת הוא פשוט לא רגיל. אני קולפת וחותכת את תפוחי העץ לקוביות, לא קטנות, ועל לפחות שתיים וחצי כוסות תפוחי עץ אני מוסיפה 4 כפות יין ומשרה מספר דקות. בינתיים אני מקציפה 3 ביצים שלמות עם שלושת רבעי כוס סוכר ובערך חצי כוס שמן, 2 כוסות קמח ושקית אבקת אפיה, או קמח תופח, וניל וקליפת לימון. לתוך התערובת הזאת אני מוסיפה את תפוחי העץ עם היין. אני מניחה את התערובת בתבנית ומלמעלה מוסיפה צימוקים, אותם אני מסדרת בצורה יפה, קצת אגוזים וקצת קינמון. אני דוחסת בעדינות כדי שיכנסו לעיסה, אבל לא עמוק. בגלל היין שבעוגה היא נשמרת זמן רב.

ריבועי שיבולת שועל ( קוואקר). את אלה אני עושה מ- 2 כוסות קוואקר גס, 2 כוסות קמח רגיל ושקית אבקת אפיה, 1 כוס סוכר חום וחבילת מרגרינה מומסת, בלי ביצים ובלי סוכר לבן! את העיסה אני מניחה בתבנית ודוחסת עם היד חזק, כדי שיהיה ישר ואופה עד אשר משחים ומוכן, ואז, מוציאה מהתנור וחותכת לקוביות ומחזירה לתנור לזמן קצר כדי שייהפכו כאילו לצנימים. כשהריבועים יבשים מוציאים מהתנור וכשהן עדיין חמות, אני מפרידה מהתבנית, חייבים להפריד מיד כיוון שאחרי שיתקררו יהיה קשה להפרידן. בקופסה בה אני שומרת את ריבועי הקוואקר נשארים פירורים, אני אוספת אותם ומוסיפה אותם לאשל וחתיכות תפוחי עץ, הטעם של הפירורים הוא כשל גרנולה, טעם נפלא!

הבנות שלי מבשלות ואופות דברים נפלאים. צילי מורה בבית ספר סליגסברג לבישול ואפייה, והיא כמובן מבשלת בחסד עליון, נורית עושה פשטידות נפלאות, וכך גם שרה'לה. בנותיי ומשפחותיהן בקשר הדוק וחם האחת עם השניה ומאד דואגות לי, משמחות ומכבדות אותי, הן מקיימות את מה שבעלי ביקש במכתבו אלינו, לשמור על היחסים בין בני המשפחה כי חבר בא חבר הולך אבל בני משפחה לעולם נשארים. מאז התחלתי להעלות זיכרונות אלה מעברי נוצר מצב שבלילות אני לא ישנה, שוכבת וחושבת מה עוד עבר עלי. הוצאתי את כל התמונות, המכתבים והפתקים ששמרתי כל השנים ומצאתי דברים שכלל לא זכרתי שיש לי. ריכזתי את כל אלה בפינה על הספה בחדר האורחים שלי, אפשר לקרוא לפינה זו - פינת הזיכרונות. אני מוצאת עצמי מעלעלת בין המכתבים והתמונות משנים עברו וזה ממש נפלא.

תמונות

לאה'לה ושמלת השבת יחד עם אחי חיים.                הורי מנחם מנדל ונחמה (נחה) טירנובר

המתפרנסים

לתת (תמונות מפעילותי ההתנדבותית)

שמעון

החתונה