הבלוג של מינה טוחנר. הועלה לרשת 06/04/11

(טירנובר) טוחנר מינה (1925 - 2015) בתם של מנחם מנדל הלוי טירנובר ונחמה, נעכע טירנובר

אשתו של מנחם טוחנר. אחותם של חיים משה תורן; ניסן תורן; לאה לוין; אורה טירנובר; ציפורה, ציפה רוזן; יוסקה, יוסף טירנובר; זאב  תורן טירנובר;

ערב יום זכרון לאבי ר' מנחם מנדל טירנובר 40 שנה לפטירתו.

 גדולי החזנים ריתקו את הקהל בערב לזכרו של החזן הדגול ר' מנחם מנדל הלוי טירנובר זצ"ל בבית הכנסת "אוהל מרדכי" (מקודם "תחכימוני") .

ידיד המשפחה מאיר גבאי נשא דברים: "מימי ילדותי בשכונת זכרון טוביה בירושלים, עוד זוכר אני כיצד בלילות שבת בקעה מבית משפחת טירנובר הסמוכה לביתי מקהלה מרננת של המשפחה בשירי שבת ופיוטי מסורת משהו נוסח משפחת מלבסקי כאשר המנצח עליה היה ראש המשפחה החזן בימים ההם רבי מנחם מנדל טירנובר זצ"ל. שירים אלה דומה שעוד מהדהדים באזני. והאמת, עד שלא התקיים ערב מיוחד לזכרו של שכני מילדות החזן טירנובר, לא ידעתי על גדולתו כחזן בעל קול טנור וצלול. השתפכות וסלסולים- גדולי החזנים בדורנו הופיעו בערב מיוחד זה (י"ח כסלו תשס"ה,נפטר בתאריך הזה בשנת תשכ"ד, 1964) שהתקיים בבית הכנסת "אוהל מרדכי" (מקודם תחכימוני). הגיעו לכאן חזנים דגולים מפריז, שיקאגו, קולומביה ומערים בארץ, שריתקו את הקהל בחזנות מיוחדת משהו כמו אופרה שופעת בהשתפכות וסילסולים שהרעידו נימי לב (מוואלים כאלה נוסח אשכנז). בית כנסת גדול זה היה מלא עד אפס מקום, ועוד רבים שצבאו מבחוץ כדי להקשיב. משך 40 שנה שימש המנוח טירנובר כחזן במקום זה בליווי מקהלה שמנתה כ-40 איש בת ארבע קולות והעמיד תלמידים רבים ששאבו מתורתו. הערב התחיל בתפילת ערבית חגיגית עם החזן זאב (ואווה) תורן טירנובר (בן הזיקונים של מנדל) שהרשים בנועם קולו. זאב שימש כחזן ב"היכל שלמה" ואח"כ שנים רבות בלונדון ובקנדה. בני טירנובר עלו לבמה ושרו "ישמחו במלכותך" וכן "הנרות הללו" ויוסקה הוא המנצח. כבר בביתם בזכרון טוביה האחים והאחיות שימשו כאמור מקהלה בלתי נשכחת: חיים, ניסן, יוסקה, זאב והאחיות לאה, מינה, אורה וציפה ז"ל. אגב ניסן היה מנצח של מקהלת "בן ברוך" בתל אביב וחבר במקהלת "יובל", בניצוחו של ד"ר מרדכי סובול. הערב התקיים בליווי מוזיקלי של ישראל אידלסון. וד"ר צבי טלמון-מונזון המלחין והמוסיקאי נשא דברים יפים ומכובדים. מילת יישר כח ליוזם האירוע הגבאי של ביה"כ ר' משה טורצקי. סייעו באירגון הערב הזה יוסקה טירנובר ואשתו אלקה.

משפחת טירנובר, משפחה מזמרת

 ביתנו היה בית ששר והשירה מלווה אותנו. מאז נולדנו נחשפנו לשירים שונים של שבת וחג ובמגוון שפות: עברית, יידיש, לדינו, אנגלית, ואפילו בערבית שרנו שירים ששמענו ברדיו. אבא ניגן גם במנדולינה ובכינור. גם אמא שרה מאוד יפה, ממנה למדתי שירים ביידיש. יש לי הקלטות עם שירתה. אבא עסק בתחום המוזיקלי ואנחנו גדלנו ונשאבנו לתוך זה. אני אוהבת מוזיקה מסוגים שונים ויש לי קליטה מצויינת. כל השכונה ידעה שאצל משפחת טירנובר שרים והיו באים לשמוע אותנו. כל המשפחה שלנו מוזיקלית והיינו המשפחה הכי מפורסמת בירושלים בזכות אבא והשירה המשפחתית, כמו גם מהופעות ברדיו עם אבא ואחר כך שהופענו בטלוויזיה. כשגדלנו והתחתנו היינו עושים מקהלה של כל המשפחה יחד עם הילדים והנכדים. כשאבא היה בחיים הוא ניהל את הסדר עם כל המשפחה כמובן, תמורת תשלום בבתי המלון הכי גדולים ומפוארים, כמו מלון "הנשיא", מלון "המלכים" ומלון "קינג דיויד".

באחד מסדרי הפסח אחי זאב הכיר את אשתו הילרי, כשזו הייתה בת 17, ובקרה עם הוריה בישראל. לאחר שאבא נפטר המשיכו להזמין אותנו לבתי מלון, ויוסקה וחיים ניהלו ביחד את ה"סדר" כשהבנות שרות במקהלה. הופענו בשיתוף פעולה ולא הייתה קנאה בין האחים. לא הייתה חלוקת תפקידים בינינו, כל אחד קיבל הזדמנות לסולו, לא היינו זקוקים לחזרות כי כל מפגש היה כמו חזרה. היינו שרים אותם שירים מוכרים אך הוספנו גם שירים חדשים ביידיש ובלדינו. הופענו עם אבא בתוכניות רדיו, ויש לי קלטות מאוד יפות של פסח ומוצ"ש. כשהתחילו השידורים בטלוויזיה הופענו פעמים רבות ללא אבא שנפטר לפני כן ב1964. היינו מופיעים בטלוויזיה במוצ"ש בתוכנית שבוע טוב, ובחגים- סוכות, חנוכה, פסח, ובתוכנית "חודש טוב". יש לי קלטות וידיאו של התוכניות, שניתן לראות בהן כיצד שרנו בהרמוניה ובהנאה, וכל אחד מהילדים והנכדים קיבל "סולו" וכך גם הכלות. הנכדה ליאורה, בתו של חיים, שרה בתכנית של פסח ברדיו את "מה נשתנה". חיים או ניסן היו המנצחים. סיפרנו כיצד היינו חוגגים בבית בשבתות וחגים, ושרנו את השירים והניגונים שהיינו נוהגים לשיר עם אבא ואמא. מרדכי פרימן היה שכן של חיים והנחה לפעמים בנוסף למנחים אחרים. הופענו בטלוויזיה גם עם צמד רעים שהיו מאוד נחמדים ולמדו גם הם את הניגונים שלנו ושרו איתנו. מינה טוחנר טירנובר.

מינה שרה שירים ממלחמת השחרור בשנת 1948

אני מינה טוחנר לבית טירנובר ילידת ירושלים דור שישי בת של ר מנחם מנדל חזן בית הכנסת תחכמוני לשעבר בירושלים במשך ארבעים שנה עם מקהלה בת ארבעה קולות ארבעים ילדים נערים ובוגרים .בית הכנסת תחכמוני היה מאוד מפורסם ובו התקיימו אזכרות לגדולי האומה בירושלים ויש לי בביתי בהוד ירושלים תמונות יפות מארועים אלה וגם תמונות מאוד מרגשות של אבא עם מקהלתו בבית הכנסת תחכמוני לפני כמאה שנה לא מזמן נערכה אזכרה לזכרו בבית הכנסת תחכמוני במלאת ארבעים שנה לפטירתו בהשתתפות קהל גדול מתפללים לשעבר חזנים מפה בארץ וגם חזנים מחוץ לארץ ורבנים שדברו בשבחו של אבא של בית הכנסת תחכמוני מנהלו ןמוריו של בית הספר הצמוד וגן הילדים תחכמוני שבו התחנכתי בילדותי עם הגננת היקרה והאהובה שלי מרים גלעזר .באזכרה לאבא שרנו גם אנחנו האחים והאחיות לבית טירנובר שירי מסורת וחגים שנהגנו לשיר בבית ההורים ושרים גם היום כל אחד בביתו ומשפחתו וגם במפגשים ושמחות משפחתיים ויש לי קלטת וידיאו מאותו ערב זכרון לאבא שנמשך שלוש שעות . שירים שמינה טוחנר מירושלים שרה לחיילי צהל במלחמת השחרור בשנת 1948 בבסיסים במשלטים ובמועדונים וגם לחיילים הפצועים בבתי החולים בירושלים ולמתנדבי משמר העם במועדונים שלהם ויש לי בביתי מכתבי תודה והפניות ובקשות להופעות בבסיסים בתוך העיר ובגבולותיה.

ברכה של אבא וסרט אדום מאמא

ברכת אבא על ראש ילד קטן אי אפשר לשכוח! כאשר הייתי ילדה קטנה נהגנו לנסוע פעם בשנה כל המשפחה לקבר רחל באוטובוס. תחנתו הראשונה הייתה, נדמה לי, בשער שכם, ונהגו היה ערבי. אמא קנתה מראש גליל סרט אדום לא רחב כמו שרוך וכאשר הגענו לקבר שנראה בעינינו ענק, עטפנו-כרכנו את הסרט סביב הקבר, סביב סביב כולנו ביחד, ואחר כך אמא גזרה מהסרט לכל ילד סרט קטן כמו צמיד וקשרה אותו מעל כף היד. הסרט נשאר על היד כל השנה וגם כאשר התרחצנו לא הסרנו אותו. הסרט היה נגד עין הרע, וכברכה לבריאות טובה. אחרי התפילה אבא ברך כל ילד לחוד עם ידו על ראש הילד. את הילד הוא ברך: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". ואת הבת ברך: "ישימך אלוקים כרחל וכלאה". לאחי ניסן תורן היה את הסרט הזה עד יומו האחרון, והוא שמר אותו בכיסו כל הזמן בתוך ספר תהילים קטן. בחוץ עמדו מקבצי נדבות, ואבא נתן לכל אחד מאיתנו מטבע כסף לתרומה לשים בתוך הפחיות הרועשות של הקבצנים. חזרנו הביתה שמחים ומאושרים עם הסרט האדום. את החוויה הזאת לא אשכח לעולם. מינה טוחנר טירנובר.      02/04/11

אמא יקרה לי יקרה ז"ל

אמי זל היתה אישה צדקת ויקרה לי מאוד .שמה גב. נחמה טירנובר היה מוכר בכל הסביבה בה גדלתי שכונת זכרון טוביה והנחלאות בירושלים .חברה לה שכנתנו היקרה הגברת סלחה גבאי .כולם ידעו בסביבה שלנו שכאשר בגדי ילדיהם היו קטנים עליהם כשגדלו הביאו אותם אלינו הביתה ואמי וחברתה היו יורדות לשכונת נחלאות ומחלקות אותם לנצרכים וגם מאכלים מזדמנים. אמא היתה עקרת בית למופת .גדלנו שמונה ילדים בבית ואמא לא קנתה בגדים מוכנים. היתה לנו מכונת תפירה בבית והיא תפרה לכולנו את השמלות לבנות עם קישוטים וריקמה ויש לי תמונות למזכרת בלילות . את הבדים לגופיות ותחתונים היא קנתה בשוק זה היה בד מנסורי לבן שהיה חזק ודרש הרתחה בכביסה וגם חולצות יפות . בגדים עליונים יפים קבלנו מאמריקה ממבני משפחה קרובים של אמא. לעולם לא אשכח את מיץ הפירות שאמא הכינה לנו כשחזרנו מבית הספר מכל פרי בעונתו היה מיץ תפוזים והיה מיץ ענבים וזה היה דרך קבע קיבלה אותנו בכוס מיץ מוכן וארוחת צהרים מוכנה ומזינה . אני לא זוכרת כעס של אמא או מכה או סטירה . כאשר התווכחו הילדים או כעסו אחד על השני היתה אמא קוראת לאבא "מנדל בוא להרגיע את הילדים ועשה שלום" אינני זוכרת איזשהו מקרה אלים בכלל . ואני חייבת לציין שעד היום היחסים בין האחים והאחיות יפה נפגשים ותמיד שרים ושמחים. רק מקרה אחד זכור לי בו קצת הופתעתי, נדהמתי ואולי קצת כעסתי אבל סלחתי. כשנולד אחי הצעיר ביותר ואמא חזרה הביתה מבית החולים, היא הייתה עייפה וחלשה וזה היה אחרי שבן שנולד לפניו נפטר כתינוק. היא הייתה קצת נרגשת וקשה היה לה לתפקד. בוקר אחד אני קמה כרגיל ומתלבשת, אני מחפשת את הילקוט ואיננו- הנעליים והן אינן. אני מחפשת ומחפשת ואין... אני ניגשת בעדינות ובשקט ושואלת את אמא "אולי ראית את הילקוט והנעליים שלי". ומה ענתה לי אמא? "אני מצטערת מינה, אבל היום את לא הולכת לבית הספר כי פשוט קשה לי, ואני זקוקה לעזרה. הופתעתי, לא אמרתי דבר ונשארתי בבית, תפקדתי יפה מאוד, סידרתי את הבית, אירגנתי את ארוחת הצהריים, ערכתי יפה את השולחן עם מפה יפה. והכל התנהל בסדר גמור. זה היה המקרה היחיד שנשאר בזכרוני עד היום, זה היה לי קשה - אני לא זוכרת כמה ימים החסרתי לימודים. וזה היה לא קל להשלים את מה שהחסרתי, כי ספרים לא היו לי ונאלצתי ללכת לחברות כדי להשלים מה שהחסרתי. אני לא כועסת על אמא - אף פעם לא כעסתי ואני באמת סולחת לה מכל הלב, אני זוכרת אותה כצדקת גמורה. הבת האוהבת, מינה טוחנר, הוד ירושלים.

השכונה בירושלים בה גדלה מינה טירנובר טוחנר.

ביום א' של חול המועד סוכות נערך מפגש של וותיקי שכונת זכרון טוביה לשעבר. הגיעו למעלה ממאה איש גם מחוץ לירושלים עם הצאצאים. היה ממש מרגש לפגוש שכנים של ילדותנו שלא התראינו איתם כבר שנים רבות. לפתע,מצאנו את עצמנו שוב בשכונת נעורינו-"זכרון טוביה". היה מרגש לפגוש שכנים לשעבר שלא התראינו איתם שנים רבות, כשהיינו משוחחות בינינו דרך החלונות הפתוחים והדלתות הפתוחות. שכונה זו נוסדה לפני מאה ועשרים שנה ע"י חברת "זכרון טוביה" שבראשה עמד יוסף ריבלין שקנה את הקרקע. במהלך הביקור ישבנו בבית הכנסת "אוהב ציון" שהיה פעם תלמוד תורה "בית אהרון" בו למדו גם בני משפחת "בנאי" אותם ראיתי באים לבית הספר. את יוסי ויעקב אני זוכרת. סיפרנו נשכחות בשכונה הזאת הרגשנו כולנו משפחה אחת. בשבתות ישבנו בחוץ על שרפרף ושתינו קפה מתחת לפנס עד השעות הקטנות,שוחחנו, צחקנו ובילינו נהדר. הילדים שחקו בכדורגל ובחבל,טלוויזיה עוד לא נולדה אז. לא היה צורך במפתח, הדלתות והחלונות היו פתוחים לרווחה היו יחסיי שכנות חמים וכנים,הספרדים למדו יידיש והאשכנזים למדו ספרדית. את המים שאבו מהבור שהיה במרכז השכונה,פעמיים בשבוע הופיע אדון הולצמן,נציג של העירייה ופתח במפתח את ברז המים העירוני ואנו עמדנו בתור עם הפחים לידנו וסחבנו את המים הביתה. ביום השלישי בשבוע,היינו תולים את הכביסה מקיר לקיר ומכוניות לא יכלו אז להיכנס לשכונה. בתחילת שנות ה40 סללו כביש לאורך השכונה והשמחה הייתה גדולה. את הבור סתמו והכנסנו מים הביתה וגם ברזים ואפילו חשמל הכנסנו הביתה. אבא שלי מנחם מנדל טירנובר זצ''ל נחשב לאחד מגדולי החזנים בדורו ואנו-כל המשפחה היינו במקהלה בנוסח משפחת מלבסקי המפורסמת וכל שכנינו נהנו מהפיוטים שבקעו מביתנו בלילת שבת וחגים. בימי מלחמת השחרור תש''ח כשהייתי נערה צעירה שרתי בהתנדבות לפני חיילים במשלטים השונים,בתוך העיר וגם מחוצה לה שהיו משלטים והפכו למושבים וערים. במועדונים ובתי החולים שבהם שכבו הפצועים נהגו לקרוא לי יפה ירקוני של ירושלים. והנה בביקורנו זה ראינו שהשכונה בה גדלנו ובה עברו נעורינו שונתה ללא הכר,אין זכר לניחוחות ה''חמין'',הכל נעלם עם שנות נעורינו. מינה טוחנר טירנובר ''הוד ירושלים''.

מנחם מנדל טוחנר ז''ל

בעלה של מינה טוחנר טירנובר היה נכה צה''ל שנפצע בתאריך 20.05.1948. נכתב על כך בעיתון: הראשון שפתח את חנותו ברחוב סנט-יוליאן הוא אחד מגיבורי המלחמה בירושלים-מנדל טוחנר. הוא היה גם האחרון שעזב את האיזור של רחוב סנט-יוליאן, שבועות לאחר שהמרכז המסחרי נהרס ע''י האספסוף הערבי בחסות המשטרה הבריטית. מנדל טוחנר נפצע פעמיים בקרבות ירושלים, וכאשר נפצע בפעם השנייה, בהגנת הגבורה על שכונת צפון העיר, נשאר בודד,פצוע קשה ברגלו, מול טור משוריין של הלגיון הערבי, שהצליח לפרוץ בעד הקווים הקדמיים של מגיני צפון העיר. הוא הצליח להטיל פצצה קטלנית לתוך המשוריין וכל הליגיונרים שבו נהרגו. המשוריין שהתהפך-חסם את המעבר לשאר המכוניות המשוריינות של הלגיון וההסתערות הקשה של הלגיון הערבי-נעצרה. רק כעבור שעה הצליחו חבריו להוציאו מאיזור הקרבות ולהעבירו לבית חולים. כאשר נישאה מינה למנחם טוחנר עברה לגור ברחוב המלך דוד מעל חנות המכולת של המשפחה. עבדנו ביחד בחנות המפורסמת 50 שנה, וגידלנו 3 ילדים שי ורדה ודני. כאשר יצאנו לגימלאות, סגרנו את החנות ועברנו לגור בדיור המוגן הוד ירושלים. מאוד נהנו ביחד בהוד ירושלים קרוב ל10 שנים ומנחם בעלי היקר ז''ל נפטר ב23.10.04. רגלו השמאלית של מנחם היתה קצרה בכמה סנטימטרים והוא בכל זאת היתנדב עם גבס ברגל במסעדת חיילים בירושלים וגם המשיך לעבוד בחנות. עכשיו אני גרה לבדי בדירה שלנו כ7 שנים בהוד ירושלים, וממלאת תפקיד חשוב מאוד בהיתנדבות כמובן. אני רכזת התרבות כבר 17 שנים ומרוצה מאוד מקבלת מכתבי תודה והערכה וזוכה למחמאות מהדיירים מהמנהל ואנשים הצוות אצלנו. מינה טוחנר  מרץ 2011.

מכולת טוחנר 1935 עד 1995 בירושלים..

סיפורו של בעלי: "מנדל'ה," שואלים אותי, "האם אינך מתגעגע למכולת שלך?" ואני אומר "לא, לא לעבודה הקשה, אבל אני מתגעגע מאוד למראה הנהדר של שקיעת השמש מעל "מגדל דויד" וחומת העיר העתיקה, ביושבי על-יד הקופה ובהשקיפי מבעד לחלון. אני מתגעגע להיסטוריה שעברנו באזור. המכולת שלנו היתה ממוקמת ברח' המלך דויד (יוליאן לשעבר), מול שכונת ממילא, המרכז המסחרי ורח' "העמק". מאחורי הבניין רח' דבש (דויד בן שמעון) ומלון פאלאס, משרד המסחר והתעשיה היום. גרנו באותו בית, החלונות פנו לעבר מלון פאלאס ושכונת "מחנה ישראל". שכונה וותיקה מאוד שנבנתה ע"י דויד בן-שמעון. דיירי החצר היו לפני מלחמת העצמאות, אשורים ועוד משפחות ערביות נוצריות. במרכז החצר היה בור מים גדול שדיירי השכונה שאבו ממנו מים. השפות המדוברות היו ערבית ואשורית. מאחורי החצר הזאת קיימת שכונת המוגרבים, יוצאי מרוקו, בתוכה בית כנסת לעדת המערביים. חיינו כולנו בהרמוניה יוצאת מן הכלל: ערבים-נוצרים, מוסלמים ויהודים. השתתפנו בשמחותיהם, וביקרנו איש את רעהו. במלחמת השחרור הסתתרו חלק מהם בקונסוליה האמריקנית, בבנין י.מ.ק.א. , והניפו דגל אמריקני על בתיהם. בזמן הקרבות, היה אזור המרכז המסחרי סגור עקב השריפה שהעלו הפורעים הערביים. אחרי המלחמה, חזרו הערבים לבתיהם עולים חדשים הגיעו מתורכיה, בולגריה, יוגוסלביה, פרס וכורדיסטן ואכלסו את האזור. הממשל הצבאי ביקש ממני לפתוח את החנות ולספק מזון לתושבים תמורת תלושי מזון שסופקו ע"י הממשל הישראלי. המזון חולק בהקצבה. התיידדנו עם העולים החדשים ולמדנו את שפתם, "לדינו", והם למדו עברית. בתקופת המנדט היו רוב לקוחותינו ערבים, אנגלים, פקידי ממשלת המנדט, ואורחי "מלון המלך דויד". ביניהם המלך החבשי הילה סילסי, שהגיע עם משפחתו לאחר כיבוש ארצו ע"י האיטלקים, כמו כן טוסקניני המנצח המהולל ועוד גדולי עולם. וילקי ונדל, מועמד הרפובליקאים לנשיא ארה"ב (נשלח ע"י רוזוולט כשליח מסביב לעולם), קנה אצלנו בובוניירה, מתנה להנריאטה סאלד. אני עצמי הבאתי לה אותה הביתה ברחוב רמב"ן. בימי ראשון, כשהיו הבריטים חוזרים מהכנסיה, היו נפגשים אצלנו בחנות - מפגש חברתי בחנות בשם "Tochner's club". הנהגים עם המכוניות היו מחכים להם בחוץ. בין הבאים הייתה גם אמו של גלאב פאשה, מפקד הלגיון הערבי. קראו לה "ליידי גלאב". היא עלתה אלינו כדי לנוח עד שיבואו לאסוף אותה. כפי שנוכחתם, השתנתה האוכלוסיה אחרי המלחמה. כעת חילקנו מזון ל-670 רשומים. אבא יוסף, ישב ליד שולחן קטן וגזר את תלושי המזון. נדמה לי ש-67 אגורות עלתה מנה. העולים היו מאוד סבלניים, לא התלוננו כאשר האספקה אחרה להגיע. הם נהגו לומר: "צריך סבלנות ומרגרינה". מי שהתלונן היו הוותיקים שלמעשה לא היו זקוקים כל כך למנות.. לפני מלחמת ששת הימים, באווירת המתיחות ששררה אז, נכנס לחנות הקונסול האמריקני מהעיר העתיקה ואמר: אצל הלגיון אני רואה צבא חזק, מאורגן ומאומן, אצלכם נוסעים החיילים בטנדרים המיועדים לחלוקת חלב ומצרכי מזון, וכך אתם מוכנים להלחם, ואתם אופטימיים? עניתי: אנחנו לא דואגים, יהיה בסדר. הוא עמד והשתאה, תוהה ולא מאמין.

כשהסתיימה מלחמת ששת-הימים. הרחוב היה שקט, לא נראו כמעט אנשים. יחידים נראו מהלכים, מסתכלים לצדדים ומחפשים מכרים. אט אט, התחילו להכנס קונים לחנות המכולת שלנו, כשהם מסתכלים לעבר חומת העיר העתיקה כלא מאמינים. והנה נכנס לחנות המכולת מכרנו הנכבד "אוד בול", שהיה ראש משקיפי או"מ. הוא נראה עייף, חיוור ונרגש, קצת כפוף ונעזר במקל הליכה. הוא סיפר לנו שנאלץ לצאת מבניין האו"מ, בארמון הנציב, תחת מטר יריות ומתגורר עכשיו במלון "הנשיא" וסיפר לנו גם כי הגנרל דיין הבטיח לו שיחזיר לו את בניין האו"מ והוא מרוצה. הכרנו את כל משקיפי האו"מ עוד לפני מלחמת ששת-הימים. הם נהגו לקנות אצלנו בדרכם מהמשרד מאבו טור, לבתיהם שבעיר העתיקה. הם קנו מצרכים גם עבור ידידיהם בירושלים המזרחית. את המצרכים כמו פחיות שמן, דגים ועוד שהיו מודבקות עליהם כתוביות בעברית. הם מחקו את הכתוביות מפחד הערבים בגבול. כמו כן קנו נקניק כשר ודגים עבור המוסלמים. גם לבית המלוכה הירדני קנו אצלנו נקניקים כשרים. אנשי האו"ם, סיפרו לנו שהם בידידות גדולה עם משפחת חוסייני המכובדת והיו מוזמנים אליהם תמיד עם משפחות ערביות אחרות. זכורני, שתוך כדי הקרבות, נכנסה אלינו אשתו של קצין בכיר מהאו"מ, כשהיא פרועת שער ולבושה מרושל ואמרה לנו באנגלית כמובן: אני חייבת לומר לכם שהחיילים שלכם נלחמים מלחמה נקיה, מתנהגים מאד יפה, אינם אלימים ואינם בוזזים. הם הביאו אותי הנה בשלום. אשתו של אוד בול אהבה לשוחח איתנו וסיפרה שבארצה נהגה לקנות חלות לשבת. בא אלינו גם היועץ הצרפתי בשם ויז'ה. אשתו גם היא אהבה לדבר איתנו ואמרה: הגבינות שלכם בישראל טובות יותר מהצרפתיות והשוויצריות בעיקר גבינת האמנטל. הוסיפה בבדיחות הדעת: בעלי אוהב אותי, הוא אוהב את תבשילי.

מנדל טוחנר ממשיך: את השפה האנגלית ידענו וכן הוריי יוסף ופייגה טוחנר, ולכן הסתדרנו איתם יפה. אפילו ילדינו שימשו ביבי סיטרס (שמרטפים), לילדיהם, כשהם הלכו לסידורים ולקניות בעיר. משרדי הממשלה נמצאו אחרי "ששת הימים" בקרבתנו: משרד המסחר והתעשייה, מכס, בריאות ומשרד הסעד. רוב השרים, המנהלים והפקידים היו נכנסים אלינו. ד"ר בורג, גדות, פת, בר-לב ועוד. עם כולם התיידדנו. ד"ר בורג הזמין אותנו לכל אירועי המשפחה. התארחנו בחתונת אברהם בורג וכן בזו של אחותו. גם אשתו נהגה להכנס לפעמים. כל שנה בשמחת תורה היה קידוש בביתו של ד"ר בורג אחרי התפילה בבית-הכנסת, ואז היינו מוזמנים, כמובן. פעם, כשלא הופענו לקידוש בביתם בשמחת תורה, הוא בא למחרת ושאל: מה קרה? מדוע לא נכחתם אתמול בביתנו? תמיד כשפגש אנשים, אהב לדבר ולהתבדח איתם בשפות רבות - אדם מקסים. אחרי שחרור העיר העתיקה, הגיעו אלינו ידידים מכל העולם - ערבים שהכרנו מלפני מלחמת השחרור. הגיעו אנשים מהעיר העתיקה, מעבר הירדן, מקנדה, אמריקה, אוסטרליה, - התחבקנו והתנשקנו והייתה התרגשות גדולה. הזמנו את כולם אלינו, הביתה. הם הגיעו עם נשותיהם וטפם. נזכרנו בכל מיני חוויות יפות שהיו לנו בעבר. ביקרנו כמה מהם שגרו בעיר בעתיקה והבטחנו לאחרים שנשתדל לבקר אותם כשניסע לארצות בהן הם מתגוררים. מהעיר העתיקה הופיעו גם ידידינו הארמנים והיוונים, ביקרנו אותם בבתיהם, בכנסיות שלהם, במוזיאון וברובע הארמני. אחרי מות הורי היקרים, רבי יוסף ופייגה טוחנר עליהם השלום, המשכנו מינה ואני לנהל את החנות בעזרת בחור בשם אבי. נהלנו את החנות עד שעייפנו והחלטנו לפרוש. רוב הלקוחות הצטערו ואמרו: תחסרו לנו, יחסר המוסד "טוחנר" שברחוב המלך דויד, הרחוב כולו לא יהיה כפי שהיה. פרשנו והגענו ל"הוד ירושלים". אנחנו שמחים ומאושרים, רכשנו ידידים ושכנים טובים. תודה לאל! מנחם מנדל טוחנר בן אבא יוסף, ז"ל נפטר ביום שבת קודש ח' לחודש חשוון, תשס"ה 23.10.04 בגיל 84.

מעשה בכלבה בשם אמיצה

מעשה בכלבה בשם אמיצה כבת בית במשפחת טירנובר בשכונת זכרון טוביה בירושלים היתה לנו בבית כלבה מיוחדת שאחי חיים קיבל אותה מחבר יקר ונתן לה את שמה אמיצה ובחצר ביתנו היה לנו לול תרנגולות שהטילו ביצים ובחצר הסתובבו גם חתולים וכולם חיו בשלום ומה קרה אמיצה שלנו היקרה נכנסה להריון ועם זאת שמרה ליד שער הברזל בחצר ואיש לא יכול היה להכנס ללא הביקורת של אמיצה הגיע עת ההמלטה ואמא שלי רואה באמבטיה את אמיצה ממליטה את גוריה שנים עשר במספר אחי חיים חילק את הגורים לחברים. חיים אחי ואני עבדנו אז במשרד של הצבא הבריטי והרעש שגרמה אמיצה בביתנו כשאבא הכין בביתנו תלמידים קריאת התורה והפטרה בבית הכנסת ביום הבר מצוה שלהם נמצאה הזדמנות למסור את אמיצה לסרזנט מייג'ור פיטן שעבר לעבוד בבאר שבע יחד עם אמיצה . אך הנה הפתעה למחרת בבוקר שמענו דפיקה חזקה על שער החצר ומה אנחנו רואים אמיצה מסתכלת בנו בתחנונים שנקבל אותה חזרה סופו של סיפור סרזנט מייג'ור פיטן עמד לחזור לאנגליה ומעונין לקבל את אמיצה הוא קיבל את אמיצה בשמחה ומאז לא ראינו אותה יותר. מינה טוחנר הוד ירושלים 26/02/11

חייה של מינה טוחנר חלק א

מינה טוחנר לבית טירנובר ילידת ירושלים בת ר מנחם מנדל ונחמה נחה טירנובר לבית אהרון ושרה רבקה זיו כולם ילידי ירושלים. מינה נולדה בעיר העתיקה בבית החולים משגב לדך . אני מינה טוחנר גרה עכשיו בהוד ירושלים בית דיור מוגן בשכונת קרית היובל בירושלים כבר שתים עשרה שנים. באתי הנה עם בעלי האהוב והיקר מנחם זכרונו לברכה .התאקלמנו כאן יפה מאוד ונבחרתי כעבור זמן קצר לועד הבית ואחרי כמה חודשים נתבקשתי על ידי הועד לקבל על עצמי את תפקיד רכזת התרבות . ומאז ועד היום כשתים עשרה שנים אני ממלאת את התפקיד הזה בשמחה רבה ובסיפוק רב ומקבלת מהדיירים והמנהלת ואם הבית וכל צוות עובדי הבית הרבה מאוד תודה והערכה בדרכים שונות. בביתנו הוד ירושלים יש פעילויות במשך כל היום ובשעות הערב . בבוקר מתעמלים בחדר כושר ואחר כך יש חוגים שונים כמו למשל ספרות שי עגנון, כתיבה יוצרת, הסיפור הקצר, תנך ועוד... ויש כמובן גם חוגים שונים לפעילות גופנית כמו צי קונג, חדר כושר התעמלות למניעת אוסטופורוזיס ונופש פעיל גם לדיירים מוגבלים, תרגילים ופעילויות שונות בישיבה ... ויש לנו גם סדנאות כמו ציור קרמיקה חוג יצירה משחק ברידג בינגו גוקר ומשחקי קוביות ועוד. גם סדנא אנגלית ותלמוד. בשעות הערב יש מופעי תרבות מגוונים שאני מכינה מארגנת ומנהלת בחדר התרבות כמו הרצאות מעניינות עם מרצים מעולים בנושאים שונים כמו היסטוריה, גיאוגרפיה, רפואה, אסטרונומיה, רפואה אלטרנטיבית, אומנות, פסיכולוגיה, תזונה בריאה, ידיעת הארץ, שכונות ירושלים וכל ערי הארץ, גדולי האומה שלנו ומנהיגיה, בטחון בדרכים, ובכלל וגם בטיחות בבית. ובנושא הבידור אני מזמינה ומביאה קונצרטים קלאסים בביצוע נגנים מעולים חברי תזמורות שונות בליווי פסנתר כמו כינור אקורדיאון קלרינט צלו גיטרה חליל סקספון קסילופון כלייזמרים וצמדים שונים באים ומופיעים אצלנו זמרים וזמרות עם מלווים מצוינים מקהלות שונות מקהלת הלל של ההיברו יוניון קולג מקהלות הלדינו של ירושלים מקהלת דרור מקהלת רננה מקהלת דיפלומט עם רקדניות בה משתתפים עולים מברית המועצות ועוד מקהלות ולהקות רקדנים וישנם גם חזנים המופיעים אצלנו בפרקי חזנות שירים באידיש ושירי ארץ ישראל בקיצור מעניין שמח נעים ונחמד לחיות ומה אוהבים אצלינו מאוד כמובן שירים בשפת הלדינו.

חייה של מינה טוחנר חלק ב

בקיצור טוב לנו לחיות בהוד ירושלים ביתנו החשוב והיקר לנו מאוד ושנהיה בריאים עוד כמה שנים טובות בעזרת השם אני מעתיקה הנה מכתב תודה והערכה וברכה מיושב ראש הוועד מר דוד שפורר לכבוד חג הפסח שנת 2009 "מינה היקרה שלנו שלום רב . מתקרב חג הפסח שנוהגים בחג זה לשלוח ברכות לקרובים וידידים אני מנצל הזדמנות זו כדי לומר לך שכל יום שעובר אני מגלה יותר ויותר איזה נכס עצום יש בבית שמינה טוחנר כאן אתנו . אני עוקב אחריך בפעילויותיך כחברת ועד במשך כעשר שנים וכמי שבהתנדבות דואגת שלבית זה יהיה מידי יום איזה אירוע תרבותי והכל יחסית בכסף קטן וברמה גבוהה. בזמן שהגענו להתגורר בהוד ירושלים היה לנו מספר חודשים רכזת תרבות בשכר שעבודתה לא הגיעה לקרסולייך. אין מילים להודות לך על עשייתך בצניעות רבה ובהצלחהמרובה אשרי הבית שבתוכו נמצאת אשה שמסוגלת לעשות דברים כל כך טובים שכל דיירי הבית נהנים מעשייתה . תפילתי שעוד הרבה שנים נוכל ליהנות מעבודתך המבורכת ושאת בבריאות טובה תמשיכי ותצליחי עוד שנים רבות. אני בטוח שכל דיירי הבית מברכים אותך כמוני ואומרים לך שאוהבים אותך ונוסף לזאת עוד שתי מלים ש מעריכים אותך מאוד מאוד . בתקוה זו אני מברך אותך בשם כל הבית חג שמח וכשר בידידות והוקרה דוד שפורר".

5 באפריל 2009 מי יתן ובעזרת השם נחיה ונהיה בריאים ונזכה לעוד הרבה ארועים מעניינים ושמחים אצלינו בבית ובמשפחותינו . שנה טובה לכולנו שנת בריאות ושלום . כמו כן אני מאחלת לעצמי שיהיה לי כוח ובריאות כמה שיותר זמן ואוכל להמשיך למלא את תפקידי כרכזת התרבות בהתנדבות אצלנו בבית ולעשות כמה שיותר שמח ונחמד כפי שביקש ואיחל לי בעלי היקר מנחם טוחנר ז"ל לפני פטירתו כשאמר לי אני שמח לראות ולאחל לך שתמשיכי לעשות לדיירים טוב וזה יעשה גם לך טוב כאשר כבר לא אהיה ... באהבה רבה מינה טוחנר הוד ירושלים.

 אכן צדיק היה בעלי היקר והאהוב מנחם טוחנר ז"ל תהי נשמתו צרורה בצרור החיים אמן .... אלה קורות חיי משפחתו של מנחם טוחנר לפני בואם לישראל בשנת 1935. בעלי היקר מנחם טוחנר הגיע מאוקראינה בשנת 1935 לירושלים בהיותו בן 15 עם משפחתו אביו יוסף הלוי טוחנר אמו פייגה ציפורה לבית דיניץ ואחותו לאה . באוקראינה גרו בעיירה קטנה בשם דונייבצה שהתגוררו בה שנים עשר אלף תושבים. מיקומה בקרבת שלושה נהרות על גבול פולניה בסרביה ורומניה . בין תושבי העיירה שהיו ברובם יהודים חיו גם מספר קטן של אוקראינים רוסים פולנים וגרמנים . בעיירה היו בתי חרושת לבדים שהיו שייכים לגרמנים עד שהוחרמו על ידם.

חייה של מינה טוחנר חלק ג

רוב הפועלים היו יהודים דבר שלא היה מקובל אז לפני המהפכה באזור זה שבאוקראינה . עד 1928 היה אביו של מנחם בעל טחנת קמח ומחסני תתבואה ששמשו ליצוא ואחרי שנה זו השתנה הכל .האב עבד כשכיר בממשלה באיסוף תבואה מהקולחוזים משקים משותפים ומצרכי מזון שונים ושלח חלק ליצוא וחלק לערי תעשיה שבהם חיו הפועלים כי היתה דיקטטורה של הפועלים תחת שלטון הקומוניסטים בהנהגת סטאלין היו בעיירה שלוש כנסיות אורתודוקסית פרובוסלאבית קאתולית פולנית ולוטראנית גרמנית והיו שלושה בתי ספר אוקראיני יהודי בו למדו באידיש וגרמני .מנחם בעלי למד בבית הספר האוקראיני כי בבית הספר היהודי היתה תעמולה אנתי יהודית . מנחם זכה לחינוך ליברלי כלומר כולם שווים ואין הבדל בין יהודי ולא יהודי . בשנת 1935 אחרי מאמצים גדולים ותשלום כסף רב על ידי דודים שהיו בארץ לאינטוריסט משרד נסיעות ממשלתי של ברית המועצות הורשו לצאת משם ולעלות לארץ . בסוליות נעליו שסנדלר גרמני הסתכן בהכנתן תמורת תשלום נאות היו חבויים דולרים...בארץ כבר היו כמה בני משפחה שהגיעו ב 1920 סבתא דודה ושלושה דודים אחים של אביו של מנחם בעלי היקר .. המשפחה הגיעה לירושלים התמקמו בה וחיו בה בשמחה ובכבוד רב.

 מינה טוחנר בת מנחם מנדל ונחמה טירנובר נ כ ד ה של שרה רבקה ו אהרון זיו וחיה הינדה וחיים משה טירנובר. סבתא של סער ברק בן לי טל רואי וחן. אמא של שי ורדה ודני סבתא גם של נילי, כלה של חן נכד של מינה ומנחם ומלי ובן של שי אחות של חיים לאה ניסן אורה ציפורה יוסף וזאב. נכדה של חיים מוישה הלוי וחיה הינדה טירנובר וגם של אהרון ושרה רבקה זיו.

חייה של מינה טוחנר חלק ד

דור שישי בירושלים. נולדתי בירושלים בעיר העתיקה בבית החולים משגב לדך והמילדת שמה לי עגילים באוזניים בתוך חורים. גרנו בילדותי בשכונת בית ישראל ואחר כך עברנו לגור בשכונת כרם קרוב לבית הכנסת תחכמוני. זה היה בית כנסת וגם בית ספר לבנים. אבא היה חזן בית הכנסת, לימד את הנערים והכין אותם לבר מצוה לימד אותם את קריאת התורה ההפטרה וחיבר לכל ילד דרשה אישית אותה קרא באוזני המתפללים והאורחים. לאבא היה גם בית מלאכה בו ייצר תפילין יפהיפיים שנודעו ונמכרו גם בארץ וגם יוצאו לארצות הברית. גן הילדים בו חונכתי היה גן הילדים תחכמוני עם הגננת הנהדרת מרים גלעזר שם שרתי וגם רקדתי למדתי בבית הספר למל כאשר גרנו בבית ישראל וכשעברנו לשכונת כרם עברתי לבית הספר רוחמה וסיימתי כתה ח'.

אחרי בית הספר רוחמה למדתי בבית המדרש למורות של המזרחי שלוש שנים והפסקתי שנה לפני הסיום והיתה לכך סיבה: מנהל בית הספר רוחמה המליץ עלי מאוד וסידר לי הנחה גדולה בשכר הלימוד אך גם בתנאים אלה לא ניתן היה להמשיך. גדלנו בבית שמונה ילדים ולאבא היה קשה לממן את שכר הלימוד הפעוט, ויצאתי לעבוד ולעזור למשפחה. לא היה קל למצוא עבודה והתקבלתי לעבודה בבית חרושת לתחמושת לצבא הבריטי ונודע לי מפי אחי חיים שעבד אז במשרד של הצבא הבריטי בו התנהלו חשבונות הצבא הבריטי במזרח התיכון כי מעונינים שם בפקידים נוספים ניגשתי לשם זה היה בבניני שנלר והזמינו אותי למבחן הגעתי למבחן היו שם עוד אנשים שבאו לבחינה אני עברתי את הבחינה כתבתי חיבור באנגלית ועוד ראיון קצר ואמרו לי שהתקבלתי ושמחתי מאוד. עבדתי שם כשנתיים נהניתי מאוד לעבוד בשנלר. היחסים בין מנהלי המחלקות והפקידים היו יפים ומכובדים ובימי ראשון היו טיולים יפים ובמוצאי שבתות היו מסיבות במועדון מנורה עם תזמורת לריקודים לכל טיול ומסיבה הלכנו גם חיים וגם אני ונהנינו. אבא שלי לא היה מרוצה שבמשרד הבריטי עבדנו בשבת ולכן כשהוצעה לי משרה בסניף של בית החרושת עלית התפטרתי מעבודתי במשרד הבריטי פיי מסטר והתחלתי לעבוד בסניף עלית בירושלים. נהניתי מאוד הכרתי שם את כל סוחרי המזון ועוד הרבה אנשים תושבי ירושלים וסביבותיה וגם סוחרי מזון ערבים מהעיר העתיקה וסביבותיה וגם הישובים הסמוכים לירושלים. היינו צוות מאוד נחמד ומסור היה מנהל מנהלת תשבונות וקופאית מחסנאי ואני מקבלת הזמנות וגם המוכרת.

חייה של מינה טוחנר חלק ה

אני ידעתי כמה שפות חוץ מעברית כמו אידיש אנגלית לדינו גרמנית וערבית וזה עזר לי מאוד בעבודה בחנות המכולת שהייתה לנו ברחוב המלך דוד אחרי מלחמת השחרור. כי בירושלים היתה תמיד אוכלוסיה מאוד מגוונת ודוברי שפות שונות עבדתי לפני כן בחנות עלית כמה שנים גם בזמן מלחמת השחרור ושם השתמשתי בשפות שונות לאוכלוסייה מגוונת. הלכתי כל יום תחת מטר פגזים לעבודה בעלית. היתה תקופת צנע לא היה אוכל לתושבים ואני עזרתי לחלק תלושי מזון לאנשים בהם קבלו מעט לחם מרגרינה אבקת חלב אבקת ביצים לא היתה שום תוצרת טריה השתמשו בעיקר בירקות גינה. היה מאוד מסוכן לצאת מהבית אבל אנחנו בעלית עזרנו מאוד לאנשים שבאו לחנות אלינו כי היינו גם סוכנים של בית החרושת פרומין לביסקויטים. וזה עזר מאוד. וגם לנהגי השיירות שהביאו מצרכים לירושלים הנצורה שישבו לנוח בקפה אלנבי למנוחה. כאשר הגיעו לירושלים הבאתי להם ביסקויטים ושוקולד ובעל בית הקפה נתן להם שתייה. ישבתי איתם בקפה אלנבי ומהם קבלתי ולמדתי את שיריי המלחמה ששרו הזמרים והלהקות הצבאיות. אותם שירים שרתי לחיילי צהל ולמתנדבי השרות הלאומי במשלטים בבתי החולים בבסיסים ובמועדונים במשך כל המלחמה בתש"ח ב1948 בהתנדבות. אחר כך שרתי את כל השירים האלה ושירים אחרים שידעתי על כל המשלטים מירושלים ועד בית ג'וברין ועד באר שבע.

באותה עת למד אבי מנחם מנדל גם חזנות היה לו קול ערב והתפלל ברגש לכן התקבל למשרת חזן בבית הכנסת תחכמוני בשכונת מקור ברוך ועברנו לגור בשכונת כרם ליד בית הכנסת שהיה צמוד לבית הספר הידוע תחכמוני . מבית ספר זה יצאו קרייני רדיו ואנשי תרבות מפורסמים אבי שימש גם מורה ללימודי קודש והכין ילדים לבר מצווה ושמו הלך לפניו בכל העיר בדיור המוגן הוד ירושלים .פגשתי שתי אמהות ששני בנים של כל אחת מהן אבא שלי הכין לבר מצווה קריאת פרשת השבוע וההפטרה עם כל הטעמים ובנוסף גם דרשה לקריאה באוזני הקהל בבית הכנסת בבית הכנסת תחכמוני שהיה היפה והמכובד בירושלים ליוותה את אבי מקהלה בת ארבעה קולות וכללה ארבעים נערים ומבוגרים בניצוחו של שמואל ריבלין וצבי טלמון . כל טכסי האזכרה לגדולי האומה התקיימו בחצר בית הכנסת תחכמוני בהשתתפות החזן והמקהלה שהשתתפו בה גם כל אחי. גרנו בשכונה בבית נחמד עם חצר גדולה החדר הגדול בבית שימש כבית מלאכה לתפילין שאבא ייצר במו ידיו. לבית הספר תחכמוני היה גן ילדים צמוד בהנהלת הגננת גלעזר ולי היה הכבוד להתחנך בגן הנפלא הזה בו למדתי לשיר ולרקוד ועד היום אני זוכרת אותו לטובה ולא יכולה לשכוח המשפחה גדלה היינו שמונה ילדים ועברנו לגור בשכונת זכרון טוביה אחת השכונות הוותיקות של ירושלים קרוב לשוק מחנה יהודה כדי שלאמא יהיה קל לעשות את הקניות הגדולות לכל המשפחה. היתה לנו חצר גדולה בה טיילו תרנגולות להנאתן.

דירה 1005 הוד ירושלים

מינה טוחנר דיור מוגן הוד ירושלים רחוב גואטמלה 3 קרית יובל ירושלים דירה 1005 קומה 10 ילידת ירושלים בבית החולים משגב לדך בעיר העתיקה בשנת 1925. בת של מנחם מנדל הלוי ונחמה טירנובר לבית שרה רבקה ויוסף זיו מינה דור שישי ילידת ירושלים במשפחה בת שמונה ילדים ארבעה בנים וארבע בנות חיים לאה מינה ניסן אורה ציפורה יוסף וזאב כולם ילידי ירושלים זכרונות מבית אבא ר מנחם מנדל טירנובר ואמא נחמה למשפחת שרה רבקה ואהרון זיו ילידי ירושלים ושמונת ילדיהם חיים לאה מינה אורה צפורה ניסן יוסף וזאב כולם ילידי ירושלים בית אבא היה בית מטופל בשמונה ילדים והפרנסה היתה מצויה בו בקושי למרות זאת זכורים לי ימי הילדות כימי אושר ושמחה ואני מיחסת עובדה זו במידה רבה לזכותו של אבא הוא היה בעל חוש הומור בלתי רגיל והשרה תמיד אוירה עליזה בבית ואני רוצה לספר כאן מספר אפיזודות שימחישו את האוירה ששררה בביתנו הדוד שלנ ו אחיה של אמא עורך הדין שלמה זיו שהיה עורך דין מאוד מצליח ומצבו הכלכלי היה מצוין וגידל שני בנים בלבד ביקר בביתנו הוא פנה לאבינו ושאל את אבא כיצד תוכל לחתן שמונה ילדים .ומה ענה לו אבא אינני דואג כאשר אחתן בת משפחת החתן תישא בהוצאות וכשאחתן בן משפחת הכלה תישא בהוצאות והשבח לאל כולם נישאו באושר ולאבא ואמא היה נחת כאשר נישאו כולםאמר אבא אני זקוק לבת נוספת מדוע צאו וראו בת אחת נשואה למנהל בחברת שמן לבת שניה יש מכולת בת שלישית בעלה חבר אגד והנסיעה חינם בעלה של הבת הרביעית מנהל חנות ממתקים של עלית ובכן מה אני חסר בת שתינשא לקצב ואזכה גם בבשר בביתנו ספרו שפעם אמר לו הרופא אדון טירנובר אתה צריך לעלות במשקל ומה ענה לו אבא אני כל יום עולה על המשקל כאשר ישבנו ושוחחנו שיחת חולין ומישהו החל לרכל היתה שגורה בפינו המילה שפושמן ראשי התיבות של שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

המשך יומן אישי.

בית הקפה אלנבי היה שייך למר דנקנר אביו של העתונאי אמנון דנקנר הוא טיפל בנהגי השיירות יפה ודאג להם מאוד ואצלו הם נחו עד חזרתם לתל אביב בדרך בורמה כמובן.. גם בביקורי אצל החיילים הפצועים בבתי החולים נהגתי להביא להם ממתקים וסיגריות למעשנים את הסיגריות הבאתי מהבית אלה היו סיגריות שקבלנו מקרובי משפחה בארצות הברית במלחמת העולם השניה ובמשפחה שלנו אף אחד לא עישן את הסיגריות חציתי לשניים הבערתי אותן ושמתי כל חצי סיגריה בפיו של המעשן ..העישון היה חשוב להם יותר מהכל .אני זוכרת ולא אשכח לעולם את חיוך הכרת התודה שקבלתי מהם ..

מינה טוחנר כזמרת

זכרונות ממלחמת השחרור בירושלים. נכתב 16/08/10

בשנת 1948 הופעתי כזמרת מתנדבת במחנות צהל במועדונים בבתי חולים ובמשלטים חיילי מחל וגחל. כשהתנדבתי לצבא במלחמת השחרור בירושלים ניתן לי התפקיד להיות זמרת .בירושלים לא היו להקות בידור אז ולא זמריםמוכרים וזה היה מאוד חשוב. בצוות הבידור היינו מוסיקאי, נגן אקורדיאון, שחקן או שחקנית ואני הזמרת וכך הופענו במחנות צהל ובמשלטים ובבסיסים בתוך העיר ובגבולותיה במועדוני הצבא ומשמר העם בתוך העיר במועדונים השתתפו אית גם פסנתרן וכנר ובאקורדיאו ליוו אותי נפתלי ואברהם אהרוני, אפרים ווייל ויהודה אופנהיימר, ובפסנתר ליוה אותי בנימין אורן אורנשטיין. ההופעות התקיימ בעיקר במשלטים כשהלוחמים חזרו מהקרב ובבסיסים הירושלמיים כמו סן סימון, בית הספר לשוטרים וכנסיית הר ציון ששם היה בסיס של צהל ורק מטרים ספורים הפרידו בינו לבין חומת העיר העתיקה עליה ישב הלגיון הירדני שצלף בנו בכל הזדמנות. פעם בחג החנוכה טיפסנו במעלה הר ציון כדי לערוך מסיבה לחיילים היה מאוד חשוך ואחד הנגנים מהתזמורת הדליק פנס להאיר את דרכו והנה כאשר נכנסנו פנימה לכנסיה הומטר על ההר מטר פגזים מפחיד אבל המסיבה התקיימה אנחנו ניגגנו ושרנו והחיילים רקדו ונהנו. אחד המשתתפים באותה מסיבה היה מאיר גבאי שהיה שכן של משפחתי כשהיינו ילדים בשכונת זכרון טוביה בירושלים ולא יכול לשכוח את החוויה הזאת ומזכיר גם לי אותה. הופענו גם בבתי חולים בפני חיילים פצועים וכך זה התנהל: מוסיקאי ואני נכנסנו לחדר והופענו בתכנית כבקשתך בפני כל חייל פצוע בנפרד והיו גם פצועים קשים. לעיתים אני פוגשת נכי צהל כמו למשל דויד ארד עורך הדין והוא קורא לי בשם השיר ששרתי לו כששכב בבית החולים הזמני במנזר סן ז'וסף פצוע קשה מאוד והשיר שהוא בקש ושרת לו היה שופעות עינייך אור ירוק. הצבא לא היה עדיין מאורגן ואני קניתי את המדים שלי בחנות של בגדים צבאיים מהצבא הבריטי ברחוב בן יהודה ובמדים אלו הופעתי גם במשלטים בהרי ירושלים וסביב לה שהפכו למושבים. טיפסנו למשלט בקושי ברגל ואת האקורדיאון העמסנו על חמור שמצאנו בדרך. לעתים נאלצנו ללון במשלט עם כילות בד טול לבן מעלינו לבל נעקץ. בין המקומות שהופענו בהם היו קרית ענבים, מעלה החמישה ומוצא שהפכו לבסיסים צבאיים. הגענו גם לבית גוברין, עברנו דרך גוליס לבאר שבע. שרתי שם עם נפתלי אהרוני באקורדיאון ועשינו שמח בתוך אוהל שהקימו בחולות. השחקנים שהופיעו איתי היו יעקב בנאי ומרגלית לאופר. הופענו גם בתוך העיר במועדונים ובבסיסים בקטמון ובבתי הספר כמו סטון וסמינר בית הכרם וכן בתי מלון..את השירים החדשים שנכתבו בזמן המלחמה קבלתי ולמדתי מפי נהגי השיירות שהביאו מזון לירושלים בזמן המצור. הם בילו בשהותם בעיר בקפה אלנבי ברחוב קינג גורג. עבדתי אז בסוכנות בית החרושת עלית לשוקולד וממתקים ופרומין לביסקויטים ששכנה מול בית הקפה הזה שלשם נכנסתי בהפסקת הצהריים ומהם למדתי למשל את "בערבות הנגב", "את חכי לי ואחזור" ועוד. הם היו בחורים מקסימים ומאוד התיידדנו וקרה שראיתי שמישהו חסר ושאלתי עליו, ואמרו לי כבר איננו וזה היה שוק שכאב לי מאוד. בשל מחסור באוכל הבאתי לאותם נהגים מוצרים מהחנות וזה עזר מאוד.