1  בין משמרת למשמרת

מאימתי והיכן מתחילה השירה העברית הצעירה בתקופתנו, זו שנשאה בחובה מיפנה יסודי במוטיבים השיריים ובהשקפת-העולם שלה? מותר לומר - מקומה: ארץ-ישראל; זמנה: ימי העליה השלישית, זה למעלה מעשרים שנה.
אפשר שבתחילה הגו אותה יוצריה אי-שם בגלויות פולין ורוסיה, אך תיקונה בתנופת-הרוח ובמבע הלשוני החי לא בא אלא במגע הישיר עם נוף ארץ ישראל ועם האנשים, ששוב עלו לגלותו ולהאדירו בבריאת חיים עבריים בעבודה ובמחשבה כבשנים קדמוניות. לא היתה זו אותה "שירה לאומית" המתעלסת בזמר של געגועים על חירות הנשמה היהודית בתפוצות ישראל, זמירות של התרפקות על ציון וירושלים המעוטפות ערפלי מרחקים שאין להגיע אליהם; לא זו השירה של ה"מסיתים", ככינויו של ביאליק, "הסרסרים שבינינו ובין הטבע והחיים, שהרעיבו והצמיאו את לב היהודי לחיים וליפיים ובאותה שעה קרעו גם חלון כנגדו וגזרו עליו: "ראה" ; לא השירה היפה, המרוממת, שירת היחיד, "שירה סתם", שתכליתה האמנות הזכה, הנקייה, שירה שנתברכה במעלות הבריאות האישית, הרעננות המחשבתית, הקפדנות הצורתית, בליטוש השורה השקולה ובכיוון צלילה ההארמוני.

דור חדש קם בישראל, דור מרדן, משנה עתים והליכות, מואס בהסתפקות במועט וחפץ חיים מלאים, דור מעפיל ומסתכן, מפרך גופו ומחרף נפשו, מגשים ובונה. ועם הדור הזה נולדה גם שירתו.
אל אנשיו החלוצים נתלוו משורריו הלוחמים, אלה ואלה סערת נפשם עשתה אותם קשים ועזי-רוח: לפרוק מעליהם נטל חולשות ופגימות העבר ולהעמיס על עצמם עול ימים חדשים של אומה המקיצה לגאולה ולקוממיות של ממש. פגע בהם חץ-הזמן בענות האדם היהודי ויגון העם בפיזורו, וסחופי-סער ופצועי-לב הגיעו הנה, מורתחי מאורעות ועלילות-עולם, כשבקרבם געשו החרון והשוועה הגדולה למרפא ולשמש וליצירה על אדמה משלנו. ממילא לא יכלו להתענג במופשט, באיסטנסיות של עידוני-נפש, ולהתמסר לפרט השירי התגוונו חליפות במראה ובקול, אם לא נגע לתכלית כלל השירה אשר בחדש. מוכיחים היו על מכאובי העבר, דורשים במצוקת ההווה, - שואפים לחזון העתיד; להתנער מעפר-חורבן ומחשכי-מוות, לעמוד כאן בתוך הממשות הקרקעית, להפרות את השממה ולהעמיק את החיבור בין העם וארצו בתשוקת ההתמדה והרציפות, עד שיבורכו "ברכת זרע, שדיים ורחם".
בא השמש וזרח השמש. טרם נחתמה תקופה, וראשיתה של תקופה חדשה נשתלבה בה. הקודמת נתפעמה ברננה, היתה מלאה נסיונות גדולים בביטוי השירי; משורריה המריאו אל ראיית ההוד והאור של הבריאה; ביקשה לשוב אל הדר הטבע, מיצתה עתרת הניבים העבריים, נתרפקה על חלום המולדת העברית-צידוקה עמה. וזו שבאה אחריה פשטה מעליה שמלות-פאר של שירת-תכלת; ערטילאית עלתה מן האש ומן הדם של עולם שנסתאב, כולה נבלעה בנפתולי העתים לשם המוצא והפדות בגופה ובעיקרה של הארציות העברית-הכרחית היתה. אפשר נתעכרה שירה חדשה זו בליחות העשן ואבק המפולת שבתבל, ולא דיברה אל לב המבקשים בשיר פינת חמדה ומרגוע ושיקוי-מעדנים לנפשם העייפה; יתכן שלא קנתה לה זכות "נצח" במבע היופי הנפשי, השגב הרוחני והקצב המוסיקאלי - זה מעשה ההרכבה שבפואיזיה, המשמש אמת-מידה למוד בה את ערכה של היצירה האמנותית לשמה. אולם שירה זו הכתה על לבנו, בהתמכרה לעיקרי-חיים ממשיים. העמידה זו עצמה בין האמת הקיבוצית במצב האומה לבין גינוני נפשו של היחיד, עד שצרפה את תחומיהם למשא-לב אחד. ראשית תפיסתה היתה כוללת, פורצת בכוח, מדעת ושלא מדעת; הנה היא מתמלאת מרי וגאון, שופכת זעם, והנה מתרפקת ונושאת תפילה של רחמים רבים; יש שגבהה למרומים ויש ששחה לעפר. השאיפה רק אחת היתה: הלוך ונקוב עד תהום הכרתה של הוויתנו האומה רבת יחס וכוח, ובניה עינם כהתה לראות בהתגלות חזונה. דורות על דורות דולק נר-התמיד של שירתנו העברית והוא לוחש קינה, התחטאות, כיסופים, התקוממות לשעה לתקופת-מה, ושוב - צידוק הדין. מאז העלינו על שפתותינו אותם פסוקים מרעידי-לב: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעלות - -" וכו',-נשתנו הדברים לטובה וגם לרעה. אולם - הלא אין חטאינו גדולים מחטאיהם של אחרים, ואדמתנו אינה רחוקה כל כך, וכבר התקרבנו אליה, ואנו יכולים לעלות ולהיראות קבל אלהים ותבל בזכותנו לחיים ככל חי. האם אחרנו? העוד חזון למועד? אך, הנה שבים בנים לגבולם ועולה מקור הנעורים הסוערים של העם להפרחת השממות, שממת הארץ ושממת האדם של ישראל.

באותם הימים, בתקופת העלייה השלישית, עדיין לא הגיעה השירה הצעירה לקיום עצמי. שעת דמדומים נפרשה בין משמרת למשמרת. עדיין נגעה תקופה בתקופה, אבות בבנים, תלמידים ברבותיהם. שר השירה העברית, חיים נחמן ביאליק, עלה לארץ-ישראל להשתקע בה והאציל באישיותו על היצירה הרוחנית בישוב ובתפוצות. ככהן גדול הופיע, ומסביבו מתאספים בני לויים ואומרים שירה. הוא, המשורר, ראש המדברים, המגדר והמסייג באוצרות תרבותנו וקובע בהם גבולות, חוקר בשירת הישן ומעיין בשירת החדש, מורה - הוראה המקרב תלמידיו מהכא ומהתם, וממנו הם הולכים, נושאים ברכתו, ונפלגים לזרמי השירה במקום ובזמן. ולא זו בלבד; כנבחר העם התייצב, ולדברו, דבר איש-הרוח, מקשיבים גם סוללי-הכבישים בארץ, עובדי-האדמה ובעלי-המלאכה החדשים - בני הכפר ואנשי העיר. העמל והמחשבה, שניהם נכרכו בחזון האחד לקוממות גופו וחיסון נפשו של העם. (האם לא שימשו מופת לכך יוסף חיים ברנר ואהרן דוד גורדון, שכיוונו לבם לצרכיה של האומה כאן ולמשאלותיה, בעשותם יחד עם החלוצים במחנות הכבישים וישובי החקלאים?). הספרות העברית הולכת ונעשית ספרות ארצית של אנשים-יהודים שקרקע להם לעבדה ולשמרה, ספרות הניזונה לא רק מזכרונות העבר אלא מן התחושות העמוקות העולות מתוך הצער והחדווה שבחיי האדם והבהמה, הצמח והדומם, על האדמה הזאת, יום יום ולילה לילה, בחול ובשבת, בחג ומועד. היש תכלית נעלה מזו בהרגשה ובדמיון לעיצוב היצירה העברית על כל גילוייה? עוד הללו שרים בנפש קצובה ובשיקול דעת וחותרים לריבוי הצורות בשירה העברית, בליריקה, בסוניטה, באידיליה; עודם מתבשמים מחידושי נופה וריח אדמתה של ארץ-ישראל-ומשוררים כיעקב פיכמן, יהודה קרני, יעקב קופליביץ, רחל, דוד שמעונוביץ, אביגדור המאירי ועוד - וכבר התגלתה באופק חזות אחרת של שירה, חזותם של משוררים עברים צעירים זה מקרוב באו, ועל כתפיהם נטל היגון של אומה נרדפת, מזעזעים בדמם המורתח, בלתי-סבלניים, רועמים בשיר ההווי והחזון של עבריות חדשה. משולהבים עמדו מול פני הדור ומאווייהם לגדולות, ואמונתם היולית בחידוש עלילותיה של השירה, כאותה רליגיוזיות המחייבת השתוקקות ומצווה התמסרות ללא שיור לשם השגת הנכסף והנאדר. בשירתם חשו עצמם כעומדים בתוך זרם המחשבות והמאורעות של תקופה, זרם ההולך וכשוטף בכוח האידיאה והרצייה של דור משנה ערכים. עדיין שונים היו הכיוונים, דרכים-לא-דרכים, אל מיצוי הפולחן האחד. דבקים במסורת הדמיון החזקה שבמסתורין ובסימבוליקה העבריים ונתונים לזרמי הריאליזם והאכספרסיוניזם שבאמנות הימים ההם - שיבצו המשוררים הצעירים בשיריהם מין קול מפליא, מבריק בצלילו, מקורי, שקצבו הולם בעוז החצוצרה והתוף, גם מתלחש ברעד מיתריו של הכנור. מזגו בשיריהם רגש ומחשבה, חלום ורצון, כיסופי אידיאה לאומית ותכלית-הממש לביצועה בחיים, מהלו יין נפשם התוסס, המשפר, מושפעים ומשפיעים, מבקשים את המלה הגואלת להוויתנו, למעמדנו היהודי בעולם, להכרת ישותנו וגילוי עמקה בחיי הכלל והפרט.

ערטילאי בביטויו העברי החותך, כאוב דם ובשר של דורות בישראל, השתער אורי צבי גרינברג באש הזעם של פיוטו הנבואי-ממלכתי. עגום-נפש ומתרונן בקצב התמורה המהפכנית חתר אברהם שלונסקי אל פורקן התנופה בביטוי הסמלי והנוגן שבשירתו. כמה-חזון ומבקש שילומים ליחיד הישראלי בהעפלתו מנכר למולדת, שר יצחק למדן את שירת החלוציות וההגשמה שבתנועת השחרור העברית. מצטלל ונטהר ביקוד הנשמה היהודית, המייחלת לפלא תיקונה, יצא לבקש עצמו הצעיר שבחבורה ש. שלום, ושירתו העמיקה בראיית גוף הפנים ונוף החוץ שלנו.. מכאן ומכאן באו, צמחו במולדת והשתרשו וגבהו, עד שהיו לנציגיה של השירה העברית לאחר משמרת ביאליק. אין לומר, שדרך נטייתם מן המסילה של המקובל והקיים בשירה העברית, קלה היתה. משא גדול ועצוב זה שבלבם, הן יכלו לכרוע תחתיו; ולא עוד אלא שנתנו עיניהם הגלויות בתוך התוהו ובוהו של העולם העייף, וכל חפצם להתעלות ולהתחזק בו בשירה בונה לא יצא עדיין אלא מבחינת נסיון ההתחלה לעיצוב חזותם.
המשוררים האלה לא נתרחקו ממעיינות היצירה השירית העברית שקדמה להם. אדרבא, שיקעו עצמם במעמקיה, חפנו ממנה מלוא ידיהם, אף לקחו מנדבכיה המוצקים. אלא, בעוד טעמו הטוב וזהרו של הישן טבוע בקרבם, נמשכו אל אור-הנגוהות הרומז שבחדש; וחדש זה אינו אלא העבריות הזקופה בעצמיותה הנפשית וגבהותה האנושית. דרכם נסללה בידי עצמם, מן היהדות, בכל תכניה וצורותיה הקיימות, אל זו המעפילה לקראת הווית האדם העברי המשוחרר, להיות אנוש ככל אנוש, המבקש לחיות את חייו ולייחד את שירת עמו מול שירת העולם.

2.  אורי צבי גרינברג

הזמן יצק דם על עיני, על ידו, על עטו,
זרמו בצרוף אותיות; הוא הנו בשירה

גדולה זכותו של משורר ששירתו היא מבע של גיבוש רצון פנימי דרוך, פרי חוויה אורגאנית ללב ולנפש, שירה שאף אם תעביר בה חתך לרוחב ולעומק, תמצא בה תמיד מהותה של אידיאה מרכזית, עקבית, שהיא הרגשת אמיתו, נשימת אפו, וזרמת דמו של היוצר; אידיאה שהמשורר מקריב למענה את כל עצמו. ואמנם תכונה זו, שהמשורר מתרכז בחזות שירית אחת, בקו הישר של מיצוי הנושא האחד, סכנה עמה; כי איך יעלה את הדברים ליצירת-קבע בביטוי הראוי לשירה נעלה, איך ימנע עצמו מתת מבע לרחשי הנפש של תחום יחידותו, וכיצד יוותר על ריבוי הצורות בעירוב הקול והגוון שבשפע החיים האישיים בתחושת האהבה ובראיית הטבע? ואורי צבי גרינברג יצק מקור נפשו בנושא חזותו הלאומית-המדינית ואיחדם ורוממם לשירת - כלל איתנה הקיימת ועומדת לאדם-אומה ולמולדת-עולם.

אורי צבי גרינברג הוא המיוחד שהניף את דבר המדיניות העברית למדרגת שירה גדולה, שירה שואפת אל על, נוקבת עד תהום, חדה וממטת כחרב קדושה למלחמת העם וצרכיו הארציים. השירה לא נוצרה אלא כדי לשמש אור-להט ורינת-רצון לפיכוי החיים והתגלותם השלימה. ולא יפכו החיים היהודיים, ככל החיים בעולם, אם לא ייפדו משפל הזמן והדור, אם לא יקומו היהודים ויעשו בעצמם כל הנצרך להם, מן הלחם והמים ועד הרגשת ההוד שבנפשם. ו"מי יעורר, אם לא קול המורד, הנוהם?" מי יעורר את "זה העם הנפלא, האומלל בעולם, הניגף, / הזב דם לא מפצעי בשרו, כי מכל הגיגיו. / שחוקת הפיזור שלו היא כמו חוקת הכובד / של כדור עולם בשימשו ביריחו בגשמיו / וחומות ירושלים שלו טבועות בדמיו - - " מי יעורר אם לא המשורר? עם זה, ש"כמנין גלויות הוא מנין דעותיו, / מרומה בעולם ממרמיו השונים וחנפיו, / אך ראוי למלכות, כי כה רב בו הדם בשבילו כך! / דמות שמש בטלאי-הקלון אני חז בכתפיו".
בשירתו של אורי צבי גרינברג דבוקים הדמיון והשכל, העצב והזעם - תאומי רוחו, רוח המרד והמהפכה, רוח הסער בל-ישקוט לחירות הכלל הישראלי ותיקון היחיד בו.
כלל היהודים - הוא נושמו כלילך וכגפרית; מואס בקטנותו, בחוסר רצונו, בפחדו וקלונו; חפץ בגדלו, ביקרו, נושא מסה-פאר לגזעו העתיק, החזק, האלוהי. אין נורא ואין נהדר מאיזמל לשונו, איזמל מושחז לביטוי החותך, המבער, הבונה. הוא חושף בו מראות לעמקיהם ומציגם ערטילאים ורוטטים לצורך רעיונו השירי. בעיניו יראה עד תחתיות ובנחיריו יחוש עד מרחקים. אם מתנכרים, מכשילים-ירצה לרסקם, לפלחם, להעבירם מן העולם; אם זורחים בחזון, מטיבים לזקף קומתם - יאהבם, יחזקם, יעלה ברכתם. מתח הרגשתו ותגובתו - אין לקרב אליו תמיד. יש איזו ריתחה מסביבו, מלפניו ומאחוריו. ערפו קשה כברזל; במבטו אפשר להיכוות. בעיניו כאילו מסתמק הכל; משתקפת בהן בערת הזריחות והשקיעות של השמש המזרחית, העושה כאן מהלכה על הרי יהודה והגליל. הרוח ועוף השמים המרחפים עליהם מגידים לו את סוד שיח הבשורה הנבואית לכיבוש האדם והמכורה של ישראל, "לקיום, לגבורות, לכבוד".

בחרב השיר אני בא, העשויה בחזון אש
בפטיש השכל הטוב על סדנו המוצק.

"אין איש זולתכם, שיבין שישיג את הדוי ואת אימת הגורל הלזה!"

אין לנחם ולחזור אל השקט, כי

"גדול הוא השבר, הוו עצובים יהודים!
אדירים בעצב - ומעצב אל זעם מקרין
ומזעם למעש כפים של מליונים מרודים! "

המשורר הוא השואל עצמו והשומע גם קול תשובתו בו:

"אי חכמת הגזע, דור דור במסות מלוטשת,
שעמדה על קהלות הקדש בכל צבעי הקשת?
אני רואה את אלהי-ישראל העומד כמצביא
הדורות וקובע פסיפס-פרצופים במו אש
ומעל למצחים - הוד טוטפות מלכים;
ורנן אני שומע וגם זעק: אייכה? באש!"

תשובתו היא החלטתו, יעודו השירי, האכזרי, קול הדם שבו שאין מפלט ממנו. הנה הוא מצליף:

"חזונכם אשר מת בכתריו - הנה הוא מוקע: מגודף!
שותת דם התמצית בסודו!
ואתם שקטים ונבוכים, או נוגים וטובים כשיות" - -

והמשורר מכריז:

"לא אבלע מגלת נבואה שצריך לגולל בפני עם.
כסנונית אשא אש בשפתי מני סף אלי סף!
את כל היגונות בקרבנו אריע מדום, וגעגועים למלכות בית דוד אוביל מן הגי,
/ אי שקעו לבבות / אלי הדלקה גבוהה - -
עם דמדומי שחרית וערבית אעלה מאויינו סביב החומה והמו
כפיות אל העיר.

אני חיה בעינה הרעבה: הנני מחכה ליומי האכזר וללילי
הגדול במדבר,

לפגישת החמה והירח בהר המוריה _"

רוח שירית זו הבאה מברקיו של לב חם ומסוער מאוד, כל אותה תנופה פראית במוחש ובמורגש--כמה יש בה ממיצוי מהות הימים הטראגיים של עברנו וזמננו, ימים שאף אם נארגת בהם השמחה האישית, הרי נוטפים הם כאב-עם ויגון-דורות, זה ים-הדמעות שטובלת בו נשמתנו כולה. המשורר הזה בעצבונו הקטביי, בגברותו העולה, בהתלהבותו הדתית, בתשוקתו הגזעית, בקטרוגו ואמונתו, המראתו המחשבתית ורעם דבריו-האם אין הוא נראה לנו כממשיכה של שירתה נבואה העברית, מחדשה של שירת רבי יהודה הלוי, אבן גבירול , ומחזקה של שירת הזעם לחיים נחמן ביאליק? אכן, משורר זה דמות מופלאה לו: אביר ועני, חוזה-יה ומתפלש בעפר, מברך ומקלל, שונא ואוהב, כופר ומאמין, מאשים ומטיב ומתקיף וסולח ומרחם, צמא קרב ושואף נצחון - אין לו כלום ויש לו הכל! שירתו עולה כממוזגת מן האש והמים; לוהטת מן הדליקה המכלה שבגולה, ומוארת בנגוהות האודם של זריחה ושקיעה במולדת; לחה היא ומרוססת מאויר מרחבים, מלוחה מסערות עמקי הים. והמשורר: סנה בוער, ראשו להבה; מוקרן שמש, עולה מתהום ומגיע אל מרומים.

לא תמיד אנו קובעים את צעירותה של שירה לפי גילו של המשורר; מוטב כי נעריכה לפי רוחה. לאורי צבי גרינברג מלאו זה מקרוב חמשים שנה. נולד בגאליציה בשנת 1894. שיריו הראשונים ראו אור ב"השלוח" בהיותו בן תשע-עשרה. אחר כך נתפרסמו שיריו ב"התקופה". בשנות 1915-1923 כתב אידיש. ידועים ספריו "מפיסטו", "פארנאכטענגאלד", "קריג אויף דער ערד" ערך את מאספי "אלבאטרוס", הבימה הספרותית המהפכנית באידיש, והיה מראשי היוצרים בשירת-אידיש האכספרסיוניסטית, שאת יסודות ביטוייה המרדניים החדיר אל השירה העברית.

כשעלה אורי צבי גרינברג לארץ-ישראל, בשנת תרפ"ג, עלה וגבר עמו כוח יצירתו. כאן החלה האידיאה של שירתו העברית להתמלא תוכן, לקבל את ביטויה הארצי-המדיני החדש; כאן ביקש בעוז וללא רתיעה את ההגשמה לרעיון המשיחי של הממלכתיות הישראלית, בגוף וברוח; כאן ניתן החיזוק הנפשי במבוכת חייו היהודיים המעורערים; כאן השיג המשורר את מהות גזילתה ואבדנה של הקוממיות העברית בעולם-הנכר, ותפס מעמקי הכיסופים של הדורות את ערך החייאתה והשיבה השלימה אליה. שממת הארץ נסכה בו תוגה וכאב, אך מגעו עם העולים, שבאו לחונן עפרותיה, הביאהו לידי התלהבות מתרוננת עד לידי סחרחורת. הוא שר לאדמת ישראל העזובה ולעמלים להפרותה בסלע-ההר ובביצות-הבקעה. לה הכבוד ולהם התהילה. היו דבריו קולחים-לוהטים במאמרי פרוזה ומזנקים בעצמה בפסוקי-דזמרה.
הם הושרו ממשוקע שבלבו. אכסניה ראשונה ניתנה לו בשבועון הפועלים "קונטרס", אך צר היה המצע-ולא שלו. בשנת תרפ"ה יסד במה לעצמו: "סדן" בארבע החוברות שיצאו נתחדד ביטוי התנגדותו למהלך השקט, האיבולוציוני, שהיה שליט באותם הימים בספרות העברית ובציונות האזרחית הרשמית. הוא תבע תמורה, הרחבה, ממדים גדולים. "ואף-על-פי-כן" של יוסף חיים ברנר, הכאוב והשדוד, נארג בו כסמל. את החוברת הראשונה של "סדן” פתח אצ"ג במשפטים אלה (אני מצטט עפ"י הזכרון):

"ואף-על-פי-כן, למרות כל החשבונות ליאוש, אני מעמיד "סדן" לשם ביטוי חדש על אדמת ישראל. השעה עמוקה מאוד, יודע אני את קדושת המקום, אני עומד על בשר ירושלים המנותחת - -, כי לאחר יאוש אין יאוש עוד!"

אמרותיו הקולעות, המתקיפות, נתבססו על האמת של הרגשתו וראייתו האישית, ונתקבלו לא אחת כמוזרות ובלתי נעימות; היתה זאת הכרזת מלחמה במהלך המחשבה המקובל בישוב; אך הדברים השפיעו, אף שיכנעו, ביחוד מצאו הד בין חוגי הצעירים, סוללי הכבישים ועובדי האדמה, מבני העלייה השלישית. אצ"ג לא הסתפק בהדפסת דבריו בלבד; היה עובר בין הציבור בכפר ובעיר וקורא מתוך חוברות "סדן" מתוך שיריו, מטעים ומדגיש ומרתק קהל מאזיניו בקולו העמוק, המתכתי. זכורני ערב אחד בשנת תרפ"ה בירושלים; בבית-העם שבשכונת זכרון-משה נתאספו המונים, ואצ"ג קרא לפניהם מיצירותיו. האור הצהוב של פנסי-הלוקסים המזמזמים, המשתלשלים מן התקרה המקומרת, שולף על פני הצעירים השזופים בחולצותיהם המבהיקות מלובן, ואותה אוירה בין הכתלים העבים שבבית-האבן הישן, שיוו לקהל ולמשורר באותו מעמד השראה מיוחדת. על הבמה עמד דוכן ירוק, מין "עמוד" גבוה, שבגשת המשורר לקרוא מן הספר שעליו, נראה היה רק ראשו האדום, מתנועע כלהבה.--מי היה זה? משורר שעזב עולם רחב בשירת אידיש ועלה לכאן לבנות עולם חדש במקומו, לצקת אותו בדפוסי היצירה העברית. במועד הנכון גזר את החוט שחיבר אותו אל אכסטריטוריאליות היהודית, והתייצב בתוך מערכת המעש של הדמויות, בני עמו, המעפילות אל המפעל "עלי קרקע כאן", כדי להשתחרר עמן יחד. נפשו הצעירה זרמה ונתמזגה בנפשות העמלים הצעירים; נתרתק אליהם, שיקע עצמו בהם, שילב גורלו בגורלם. ואף-על-פי שלא ניתנו לו, כמו להם, אלא אותו קושי שבהתערות, מחסור וסבל וגם בזיון - לבו להט עמהם ובשבילם. הוא האמין עמם באמונה שלימה, כי הטוב יבוא עוד והגאול יבלע את המשועבד, וצער הוויתנו המחודשת יזוכך ויהא טעם לה ותכלית. בדחילו עמד המשורר וקרא: "פרולטרים בישראל קראו לי להיות פיטנם, וכמוהם לחצוב בטוי מני שיש לחייהם!"

עם השתתפות אצ"ג בעתון היומי של פועלי א"י "דבר" (בתרפ"ו) ולאחר שיצאו לאור שני ספריו הראשונים בארץ:
"אימה גדולה וירח" ו"הגברות העולה" - נודע בין כל חוגי הקוראים. ההתפתחות החיונית והחפשית בכתיבתו הראתה בעליל את היסוד ההיולי שבכשרונו. בימים ההם נסתמנה תחילתה של אסכולה חדשה בשירה העברית; האם היה אצ"ג ראש מדבריה, או אחד שעלה מתוכה? אפשר להניח כך וגם כך. על כל פנים הוא דמה לעצמו, רק לעצמו. כל אפייו מיוחד בקנאותו, ברגזו ובריבו. בחוזק יצריו, בעקביות רצונו, בשנינות ביטויו. ראשית משאלתו: שבירת כלי השירה הפלאסטית-האסתיטית וכיתותם לצרכי השירה המדינית-הסוציאלית. כך הוציא את בת-השיר מחדרי חדרים של יחידותה המעודנת והחשיבה על רכב-המלחמה הסואן והמטרטר, לחתור תוך מכשול ופגע אל נקודת המטרה הנכספת שלו. אם היה קודם לבן מחשיב את צורתו היפה של השיר, וגם הראה את יכלתו בבנין החרוז המדוייק והריתמי (ולא כפי שסברו אחדים-באי-ידיעתם-שאינו שולט בסגולה זו), הרי עתה לעג להשתעשעות באותה מלאכה, שלל את געגועיהם של סופרינו "לפלס-אתונא, לאולימפוס ותשע מוזות". "הוויתנו הרי זעקה גדולה בעולם היא! איך יכפתו אותנו הכופתים לקלאסיציזמוס?"

"הספרות העברית המחודשת, המתחילה מביאליק באימפולסיביות, ושאינה אלא תולדות ציוויה של תנועת המהפכה ששמה: ציונות עברית", ספרות זו לא תצלח אם לא תיכתב "לתכלית האדם-האומה, לטובת האומה-המדינה". כשם שחלה כאן התמורה על ידי חלוצי האומה בהפיכת הסלעים והביצות "לנכסי תרבות ירוקים - לחלקי פיוט חי ומזין, שמהם אפשר לאכול ולשתות ולהזין עד העומק את הנפש היוצאת רעבה אל הקרקע", כך צריך לחול השינוי אצל הנוצרים הרוחניים "בדם ובנפש ובמסכת העצבים ובתפיסת קולות וגוונים, מאורעות ומעשים". - מה הוא סח? קראו לעומתו מכמה וכמה צדדים; אבל הקוראים קריאה זו, וגם המאזינים לה, ידעו גם ידעו כי דברים אלה יש להם על מה לסמוך. שירי אצ"ג עצמם, משנקבצו ב"אימה גדולה וירח", ב"הגברות העולה" ואחר-כך ב"אנקריאון על קוטב העצבון" - הוכיחו, כי לא רק "פרוגרמה" כאן; כאן גם הכשרון וכוח הביצוע לבנין ספרות-של-יעוד באפייה ויסודה החדשים, ספרות הצומחת על אדמה עברית ומוקרנת מזהרה של שמש עברית למען חיי היום והמחר של האומה. הוא כבש את לב הקורא; היו שידעוהו בעל-פה. הסם שבשיריו חלחל והכאיב, אך סם-חיים היה, מעורר למחשבה, להכרת האמת, להעזה יהודית ולזקיפות אנושית.

כוולט וויטמן - בתרבות האמריקנית - כן ראה אצ"ג את העיקר של תרבותנו בספרות, בפיוט ובפרוזה, המעצבת את הגניוס של האומה, מבטאת טיבה, מהותה, הכרת ערך עצמה, משמיעה קולה בשירת-חיים חדשה; היא הכוח המוליד את צורת-החיים המבוקשת ללאום, המעלה את דמותם הפנימית של בני-העם כיחידים, מעשירה נפשם ומחזקתם לכלל יוצר הראוי לכבוד. כשבא וולט ווהיטמן, המשורר-החוזה, ונשא את דבריו הנלהבים על החירות ועל גאון האדם בימינו, ושירתו התנוססה בשפע כוח של הרגשת הטבע ועוז החיים למען העם ותיקון משטרו הסוציאלי-המדיני, שיהא בריא בגופו ורוחו, יודע למשול על עצמו, ליצור כלכלה ותרבות גדולות ולשאתן על שכמו - וולט ווהיטמן זה, בן אומה אדירה היה, היושבת על אדמתה ומסגרת-חיים לה, בין טובה ובין לקויה, הצריכה לשינוי-תפיסה לקראת חזון-הבאות לגבהות האנוש ואדנותו בעולם. אולם מה קשה היה תפקידו של תלמידו, משורר-חוזה של עם עני ומפוזר, שספינתו הנטרפת בים הסבל חותרת בשארית הכוח אל האחיזה, וחוף-מבטחים עדיין אין לו; ורק האידיאה של הגזע העתיק ממלאת לבו ודוחפתו לגלות צפונותיו לקראת חידוש חייו במתכונת הפאר של עברו הגדול. אכן, קשה היתה ראשית דרכו של המשורר העברי לקום ולתבוע ביזמת עצמו (ובכשרון עצמו) את המהפכה היסודית בראיית גורלנו, לבטאה באמצעי השירה אשר תראה לנו "כבאורים-ותומים חזון חיינו הפראים, הכאובים, העוברים-בדמים על-גדות-כל הכלים".

"המשורר הפרא" קרא לעצמו. ידע היטב כי דרכו אין בה כדי להשביע את רצון חבריו לעט, ואפשר הוא גם "חוטא" לאמנות הטהורה לשמה,- אך זו הדרך הגואלת ליצירתו, אין לשנותה:

"אתם, קלי-המשקל בנפש בלב בחייכם לעומת כובד הפיוט
בדבשו ביינו ובדמעו.
ותאבו כי אלך עמכם, המשורר הפרא, שאתכם בצבור אשורר
שירה, כמצווח בתורת האיסטניסים העברים -
אמן אני אומר לכם: גשו סגרו חלונות לבעבור לא יברח לבבכם
הרוטט ככספית בעברי בזהב חמסיני שהוא לי כאדר מסביב לגופי הבוער - -
לנפחים בהאדם הברזל פה אתן את ידי ולהולכים אחרי בהמתם הטובה בישימון.
אך כגמל המובל בחול פה ונושא משאות בשקט-בשקט ומצלצל בזוגו: הכנעה יומם ולילה, אנכי לא אהיה,
אלא כשור גועה בוקר לצאתו של שמש: אדם יוצא לעמל עד ערב
ואחד לרעב - -
ובלילה אשותף לים פה בכבדו ובפחדו וכמוהו גם ארבץ עלי זה הקרקע הצהוב,
ויש שלכלב אדמה בהמון רחמי וגעגועי.
לא אשיר בחרוזים ברוכים: שערי לבי פתוחים . . . כל-עוד לא
אוכל באמת לעשות זה לבי בית-מועד לכל הנכאבים,
שהם כמהי-מולדת - לעצמם בתוך המולדת, שיכנסו לתוכי כמו למרזח ומקדש - -
ושבעים שנות חיים, אם אחיה, אצטרף אליהם ואלך בראש
השיירה הזאת הנכספת, לחפש הבאר של הנבואה העברית" - -

ב

"וכי איני יודע לשיר תאות הוד לנשותי?
וכי איני יודע פיוס כל נוף בטעמי נגינה?
וכי איני שומע בכמירת-רחמים לכל שה הפועה
רך - למגע בצל סבך?
אך איני שר הוד לנשותי ולא עלי נוף ועל שה,
אני שר על אדם ומולדת בתוגת חכמת המסכן.
קללתני אולי אלהי".

אנוס על פי עצמו ועל פי הכרת דורו בתורשתו הגלותית, הנתון כקודמיו במערבולת הזמנים ללא בית וללא אחיזה - דורות נודדים ושואפים, סובלים ומתאכזבים עד ששוב עולה בהם הרצון להחזיר לעצמם את מהותם האמיתית - רואה הוא עצמו חייב לשקף את הסכנה הגדולה שבבריחה מן העיקר הארץ-ישראלי, להזהיר מקבלת תחליפים במקומו, להתריע על הרפיון היושב בקרבנו מאז תקופות ארוכות:

"מאז ומעולם לא אהב זה העם
את הבא וקורא לו: עלות אל ההר
לסיני המשיח שכולו באש.
כי בגיא בחר עם, שבת שקט בגי;
ותמיד היה מי אשר שר לו שיר-גי
וברק גורל קל, כקלות רסיס טל.
ואולם אני לא אשיר על הקל,
כי כבדה עלי פה תוגת חיי מאד".

"הן יודע אני, כי מוצא אין מזה,
רק מהלך אמות לפנינו לתחום -
אם פתאום לא יקום מתוכנו האיש
ואתו סקריקין אשר זעמם יכה
מצח בעלי החנות המשיחית
ובשלשלאות יובלו בעיר
לכס המשפט של המרד בעם".

והרי באותו שיר עצמו מבחין המשורר היטב בין ימי הסיקריקין וימינו, כי אז

"בימי המקדש היה עם ומלכות
מולדת כורמים ויוגבים וחוזים.
אניות בים וצבא על יבשת.
כהן רם בהיכל ושופט גם בשער,
וכעת המולדת - מולדת ערב".

גם אז היתה "חנוונות" ו"עבודה זרה" בתוככי ירושלים. האם רצון-הגאולה אינו דורש איסוף העם וליכודו להגשמה נכונה, חיובית, על אדמת אבות? אם העם יהא כאן, במולדת העברית, המכשילים שבו ממילא יפלו. אפשר, ומובן מאד, כי המשורר האימפולסיבי נמשך אל המוגמר שבחזון, ומרירותו על קשי הימים יש שמעבירה אותו על דעתו, אך הן קיים גם אותו דבר הקרוי טיפוח-היסודות לשם הבנין המוגמר, וכיצד יסמיך פה המשורר סתירה אל בנין, פתאום יעלים עינו מן החלוצים ויבליט בדגש את הסיקריקין - לצורך מה? מי מהם חשוב יותר בעת בזאת?

קו נוקב ומכאיב זה, שיותר משיש בו שאיפה נפשית מתקנת, מקורו בהתאכזרות המשורר על עצמו למראה המפגרים במעשה התקומה העברית - גובר והולך בשירי אצ"ג מגיע לפסגתו ב"ספר הקטרוג והאמונה". הוא גונז כלי שירתו בכינור ובעוגב, אף מניח חצוצרה ותוף, ואוחז בקורנס הולם, מכה בו בעצמו, בקרבים אליו ובנראים אליו מרחוק, נוקם ונוטר, שופך באש דבריו, אש לוחשת איומות, מתפשטת בלהבות-הוד השורפות את הכל. - רק זה מקרוב חתר להשתייך "למעבה החברה הזאת, שבמערכת הימים והלילות שלה באתי בהכרה לשאת חלק כחלק. כך מצווים החושים ביקיצתם העברית בתור משועבדים - ברצון לחוקת תנועת השחרור העברית: שהיא בוקר בעם ושחרית היא גם בי". הנה הוא "המשורר הפרא" הנותן ידו "להולכים כאן אחרי בהמתם הטובה בישימון" ועושה לבו "בית-מועד לכל הנכאבים"; וכיצד הוא אומר? ושבעים שנות חיים אם אחיה, אצטרף אליהם ואלך בראש השיירה הזאת הנכספת, לחפש הבאר של הנבואה העברית - -"; ולא עוד אלא "בנפש האדם - בתוך - העם יש אורים - ותומים גנוזים, אותם יש להעלות מן העומק - ורק בם לחקור". ועתה - הנה אין מוצא; פעורה התהום; אין עוד אותה "השכינה המוצאת תקונה דווקא כאן: בחיי החולין שלנו ועבודת הפרך בארץ הקדושה. עתה נהפך המשורר הלוחם לקרקעיות, מתווה הדרך הבונה בשירה העברית הצעירה, ל"פיטן האבדון". הוא יודע היטב את משמעותו של הכינוי שהעניק לעצמו, יודע זאת בחושיו, בהכרתו. יצרו הוא, נפשו המנוגדת, שניות שברוחו. הוא מנחש דבר גורלי; ברור לו, כי הנה יוציא עצמו מן הכלל, זה הכלל שלבו נרעד בשירתו, שאהב אותו מאוד, ואולי לא יסלח לו על כך. כל זה ידוע לו למשורר, אך הוא הולך ומושך לקראתו, ואף אם ישנאוהו, יסקלוהו:

"כל איש בשבטי מכירני בשמי: השורף ונשרף - -
מרגיז ומכעיס רב.
לא שלחני אל טוב וצוהל מפסגת האולימפ,
או מגינת ורדים: להיות לששונכם פה נביא,
בעברי רחובכם פתחו חלונות ושפכו עלי דומן וסחי,
כי צרי לפצעכם מידי אלהים לא אביא!
ושמן המור על בשרכם הכאוב לא אטיף - -
הנני בבגדי ונעלי פרוע קרוע יחף,
ומאלף חצי משנאים בשרי הרוחני כה סטיף - -
שטמוני. אחי! כן, שטמוני _ פיטן האבדן.
לא אדע למשות דג צחוק מאגמי הדמים".

ואולם היוצר האמיתי, עם כל התהומיות שבנפשו המסוערת, לא ירחיק לסטות מן האפיק המרווה את שדה יצירתו בשביל הניזונים ממנו. הוא ישוב אל הדרך המובילה לאמונה ולאהבה למען העם, ישוב אל חיוב הבנין למען בנין העם. כאוב ומדוכדך ישוב ויתרצה בזכות דביקותו בבנים ובבנות של ישראל, בכוח אש-החיים האצורה בו למען בית-ישראל כולו, תוכחתו המצליפה לא באה אלא כדי לטהר נגעים, תוכחה לשם הברכה, ברכת-עם. המשורר חי בדמו, ובו הוא שר. מן המיצר פורץ הדם העברי המחלחל ומזנק על נס שירתו, שירת הקול הגזעי המהרהר מקוטב אל קוטב כמשא-גורל. כשם שעמד להתמודד עם הנצרות, זו שהפכה במערב לקתוליציזם עריץ ומכזיב; כשם שבא להוכיח את האיסלאם המתנכר, המטיל כאן עלינו את אימתו - כך נצטווה במצפונו להלחם בשבושים וברפיונות שבתוך נפש עמו, כדי לחזק בו את העיקרים העבריים המקוריים, שבליסטראות האש והחורבן השכיחום ממנו. דורות רדפו דורות, תכנים הלכו ותכנים באו - והנפש הישראלית לא נתמלאה. הנבחר בחיים, אם לא חיים משלנו? מלכות ישראל הנכספת צריכה להראות בעין, מוכרחה להיות ממשית בכל גילויים של אומה האחוזה ודבוקה באדמתה. האנושיות שבנו -מתוך היהדות תבוא, ולא להפך! על כן נזדעק, הדליק עצמו כלפיד; הריהו בוער כעמוד-אש של אזהרה נוכח הסכנה לכשלון אחרון. יש ויצלול לקדמת ימי העבר, ושוב יעלה ואתו בבואת החזון של העתיד. כולו נתון למרד בקיים החלוש, כולו תובע את גילויי הגבורה הישראלית. הוא סותר, אך בונה; זועף, עוקץ כבשפודים מלובנים, שואג, מאיים - אך הוא כואב ואוהב, בוכה במסתרים, חרד לבנים הנאמנים המקימים את המולדת המחודשת, שלא תסולף במיעוט דמותה, שהעושים בה יכירו את יסוד חיינו וצרכיהם בזמן הזה; הוא מתרפק על בית ישראל השדוד והאובד בגולה, מחבקו בזרועותיו בלהב ובגאון - הלא הוא היש הגדול של המילואים, שלמראהו תתעצם שירתו בכוח של מבע עברי חדש, מיוחד במינו:

עם, אתה אדיר! בשבי אתה מסתעף למליונים!
לך שפע בנים רחבי כתפים ונפש, זרועות ברזל, שוקי עשת;
טובים לעבודה בשדות טובים לעבודת הבנין והשכלול
של בתים, של גשרים, של חרושת של ניקבות, של נמלים, של כבישים,
טובים למארש_חמושים-אלי- קרב_עם אויב ולהפיל עליו פחד . . .
גזעם הקדמון
טובים לנהל רכבות, אניות, מטוסים, ולזמר ברחבות זמרת מלחים
בעברית
בכל כרכי הים בעולם, באשר עוגנות ספינותיהם עם מטען;
בגוון דמדומים בפניהם וברב ים בעיניהם.
עם! לך שפע בנות, בריאות ויפות, טובות לעבודה בערים וכפרים;
הן עצמן מבורכות כעצים ללדת לך דור מסועף: בריא ויפה ושזוף;
וממנו - נביאים, גדולי-דעת, גבורי מעש, מעפילים, שליטים!
מה יעשו פה היום בניך בנותיך בהמון כחותיהם,
בזה עודף השפע של רוגז ימי, בזה מרץ מורדים,
מה יעשו בריטמוס הקרב בדמם?
צוום לכבוש שטחי ארץ, להעפיל עם דגלים אל פסגה,
צוום לכת באש ולהרעיש חומת טיטוס, בסטיליות,
הם ילכו כמורדים ואתה תשמעם בשירם:
חרות, כבוש, גאולה, התרחבות, מלכות!
צוום גשר למתוח על תהום ומתחו מגופיהם גשרים!
צוום גשר לנתוץ ונתצו את עצמם עם הגשר!

קטע זה מן השיר "נאום אל העם", ושירים אחרים שב"ספר הקטרוג והאמונה", מעוררים תמהון והתפעלות גם יחד. לא בלבד חוש-ההמצאה האפי בתיאורו הנרחב של הנושא, במתן הביטוי לשפע הרגש שבלב המשורר, הדופק ומתלכד עם לבות אחיו,-אלא ששירה זו בת הזמן שממנו באנו, יש בה כל כך מסער-הקדומים, מן ההשתוקקות וחוסן הנעורים האמיצים, החידוש הפורח, והיא חודרת עמוק לנפשנו ונעשית עלינו נאמנה ויקרה. כאן אתה חש את משב הגעגועים להשבת דבר אהוב שאבד, שאיפה ליציאה למרחב, לגבהות, המחשבה שקולה, הצעד חזק, בוטח בהשגת המטרה, והלב מלא ברצון הגדול לחיים. "יש עת להתלקחות כסנה ויש עת להזדככות". במוצאי הקטרוג המהמם בשבט עברתו מתכנסים הביטויים הצלולים לביתה הנפשי של האמונה, אמונה מלמדת, עוטה צעיף מדמע וזוהר, מבקשת נתיבות, מחנכת. מה צמאה נפשו של המשורר לראות בהתנערות עמו, לשתות מנבכי יגונו אור ורון. כשהוא בא בסודם של בני-העם, הרי הם קורנים וקולם עולה בנגינה. דומה, הנה הם מחכים לבואו של המשורר. השר אותם, "כמו הכנורות למנגן".

ב"ספר הקטרוג והאמונה" נתגדלו המוטיבים שבשירת אורי צבי גרינברג ונעשו יציבים. אמנם, גם בספריו הקודמים כבר נתבהרו יסודות שירתו - היגון, הזעם, המרדות, הגזע העברי הכאוב, החיים היהודיים המעורטלים והמדומדמים, אור המשיחיות, הוד הממלכתיות הישראלית, הפיוט המדיני-החברתי הלוחם, השכל הקר בצדו של הדם הלוהט לחזות בזמן ובמקום את טובת כלל-האומה, אולם בספר זה נצטללו הדברים בצורת מבעם האפי, בניבם העמוק והמרוכז, המוארים בתבונה רבה. מבין השירים האלה מצטיירת דמותו הרמה של משורר עברי בעירום רגשו וכובד הגותו, משורר שאין מאושר ואין טראגי כמוהו. אכן, שירה זו כבדה בזעקת השבר שלה כאותם הסלעים הנחצבים ממקורם, מתגלגלים בתרועה, כקול-קורא אל תוך החלל. באה לו לעולם כמעט בלי כל עטיפות, כולה פורחת במערומיה, ערטילאית, מזועזעת, כופה באמיתה, מכניעה. כל שיקרא בה ויתן דעתו עליה, יבין את מקור הכאב והרצון להכאיב, המרי, הפחד, החרדה והצפייה לחירות - כל אלה שהוצתו כדליקה בלב יוצרה, דליקה משתוללת, לוחכת, אך גם מאירה בשלהבת החזון הנעלה את דרך-היגונים של אומה עתיקה-חדשה. יותר מבספריו הקודמים נוכחים אנו, כי השירה הלאומית הזאת, המדינית-הקיבוצית, אינה מושתתת אלא על היסוד האישי של התוודות לב היחיד בעצבון הבדידות הגדולה; ואולם המשורר ושירתו לא נפרדו; הם נתמזגו למהות אורגאנית אחת; הוא חי בה, עקוד לה מתוך הקרבת כל ישותו, והיא נמסכה בדמו. אכן, מועטים מאוד היוצרים, שהאופי והרוח, תחושת הגוף ותנועת הנפש, הופראו וניזונו זה מזה והגיעו לידי אחדות שלימה כזאת כמו אצל אורי צבי גרינברג.

מין סגפן הוא אצ"ג, שרוי בהתייסרות הגוף המתמדת לשם עילוי הנפש, הגוזר על עצמו התנזרות מכל אותן ההנאות העשויות להרהיב את דעתו הגשמית של אדם - לצורך חיזוק פנימיותו. חדוות גופו אינה אלא להב-ראשו המזדכך בדריכות הרצון לרעוב בעניו ולשאת במכאובו, כדי לזנק בסערת התשוקה אל נקודת-המוקד של מיצוי רעיון רוחו-שירתו. כך הוא מתהלך בודד, עני, זועם, מלבה חזון נפשו ורן לעם ולמולדת. עמוקה הבאר ממנה הוא דולה את שירתו העצובה, שירת היחיד למען הכלל, אך היא נחמתו, כי ממנה "ישת מחר פיטן הדומה לי ודבר הכאב יוציא מפיו כתער".

למעלה משבע שנים, מאז צאת "ספר הקטרוג והאמונה", לא פרסם אורי צבי גרינברג דבר. בינתיים הובל העם אל גיא ההריגה ושוב נוכחנו עד להזדעזעות ועד לטירוף מהו מעמדנו בין הגויים, לאיזו תהום הושלכנו ולשם מה גידלו אמהותינו את ילדיהן. דור ודור ומציאותו האיומה, והמציאות הבאה איומה מזו הקודמת לה, כאילו חוק הוא כי יקוימו בנו דברי התוכחה: לכלותנו באומות. ועתה? היש דמיון שיתאר את כאב-הידיעה של החיים, עד כמה נכפל ונשלש אסוננו? כלום לא ידענו כי מיותרים אנו בכל מקום בעולם הנכר, כי האש כבר אחזה בקהילות ישראל שבגולה כשארץ-ישראל היתה בעין-ושוב היססו המהססים והנהיגו שיטות עלובות של פירורי גאולה, והעם לא קם להציל את עצמו. כמה אטית ומצומצמת היתה דרך הבנין והעלייה לארץ? האם לא ידענו, כי עד שאנו המועטים, זה "השבט הקטן", באנו להקים כאן תחילתו של בנין לפדותו של העם, שנשאר מאחרינו - הרי בהישארותו שם הוא נידון לאבדן?! ואם היו יחידים בינינו שחזו את הדבר, שחזו את השואה המתקרבת כאותו סיימוגראף, שהתריעו על הסכנה, זעקו בדם לבם שהגאולה לא תבוא על ידי הבטחות מחוץ ועל ידי קטני-אמונה מבית, אלא במעשה ידיהם ורצונם של בני העם עצמם בכוח המליונים שלהם - אם היו, כמה לא שמעו להם, השתיקום, ביטלום, שנאום!

נקל לשער מדוע התכנס המשורר אל תוך יגון עצמו, מה משמעות פרישותו, בריחתו אל מדבר השתיקה, איך מתבוסס הלב באלם זה שכפה על עצמו. ואולם שירתו עולה ומוארת מחדש באור הלהבות של ימינו. עתה מובנת היא. שירה "אקטואלית" זו, שנולדה מתוך צער וכיסופי ישראל במלחמה הקודמת ולאחריה, שנלחמה לבאות, לא היתה שירה ליומה, בת תקופה מסויימת בלבד: האמת שבה הכאיבה מדי ומסקנותיה היו מרחיקות, מפליגות מדי. עתה מתקבלת היא על הדעת המפוכחת, גם על זו של מתנגדיה המלומדים. נושאה ותכניה, גם השליליים ו"יוצאי-דופן", ממלאים ברעד את חלל אוירנו, נוקבים בלב. אילו לא נתחייבנו, והשמדת העם לא היתה מגיעה לממדים אלה, ואילו ניתן לנו להציל מליונים, ואם נזכה ליישובה המלא של ארץ-ישראל ופליטת-האומה תשכון בה לבטח - גם אז היתה ותהא שירתו של אצ"ג תעודה רוממה לשאיפותיו ולמלחמותיו הנועזות של משורר עברי כמה-גאולה, עז-רוח וגדל-הבעה, יחיד ומיוחד. ועתה, עד למילוי חפצנו, ובאימת-העתים הזאת . . .

לא השמיע אורי צבי גרינברג את קולו - ובוודאי לא הפסיק ביצירתו, לא הניח את שירתו. כאמור, נקל להבין את סיבת הרתעותו אל תחום יחידותו-בדידותו; כי כוח בלתי רגיל דרוש לו למשורר-בחסד לחישול עצמו בקטאסטרופה הזאת, שיהא בידו לצאת שוב לרשות הרבים ולהעלות את שירתו במתח חדש של עלילה ואידיאה.

האין לו לאורי צבי גרינברג כוח זה? האם לא קופל בו עולם ומלואו, ישראל וחזונו?

קומה, המשורר, בזעמך ובאהבתך, והוסיפה לתת ביטוי למאבק חיינו, וראו כולם: "כיצד ארי קם פתאום מרבצו וזנק על שוביו".