אורי צבי גרינברג

עם אלי הנפח / אורי צבי גרינברג.

שיר ארספואטי – המשורר מתאר את תהליך היצירה ואת משמעותה של יצירתו.

על-פי אצ"ג (אורי צבי גרינברג) המשורר הוא נביא, ודברי השירה שלו הם פרקי נבואה.

השקפת זו יוצרת משוואה בין דמותו של הנביא, האיש שנבחר על-ידי אלוהים להעביר מסר אל העם, להביא את העם לחזרה בתשובה וגאולה לבין דמותו של המשורר.

מתוך משוואה זו נובע השיר כולו.

א. המשורר הנביא.

לתפקיד הנביא משמעויות נלוות רבות, המלמדות על המשורר ומשמעות יצירתו:

הנביא – האיש הנבחר. מי שאלוהים הכיר בכישוריו ויכולתו.

ß          המשמעות: המשורר הוא האדם הנבחר. כישוריו ויכולתו הם ייחודיים.

הנביא הוא שליח האל - על כל הנביאים הוטלה שליחות.

ß          המשמעות: המשורר הוא בעל שליחות. כמו הנביאים כך המשורר: לשירתו יש ייעוד חברתי, מוסרי וכו'. שירתו אינה נכתבת כדי למען היופי או ההנאה אלא למען מטרה חברתית. כמו כן אי אפשר להתחמק מהשליחות.

הנביא הוא אמצעי מתווך – מתפקידו להעביר את דבריו של אלוהים אל העם.

ß          המשמעות: קשר ישיר ובלתי אמצעי עם אלוהים. רעיון זה משתקף כבר בכותרת השיר "עם אלי הנפח".

ß          לשירה יש מעמד של דברי נבואה – מתפקידה להביא לתיקון או לגאולה של העם.

תפקיד הנביא כרוך בסבל והקרבה, אותם מקבל הנביא על עצמו באהבה ובהשלמה.

ß          המשמעות: כתיבת השיר כרוכה בסבל וייסורים, אבל המשורר מקבל זאת כגורלו מתוך הכרה שזה ייעודו.

המשוואה לפיה המשורר הוא נביא תבוא לידי ביטוי בשיר, בעיקר בקירבה הגדולה שבין המשורר לאלוהים.  קירבה זו משפיעה על המשורר באופן אמביוולנטי: סבל וייסורים  מצד אחד (הבית הראשון בשיר מבטא זאת); קירבה ואינטימיות עם אלוהים מצד שני (הבית השני בשיר מדגיש זאת).

ב. תוכן השיר.

בית ראשון.

הבית הראשון בנוי על מטאפורה (תמונה) רוויית חום, סבל ויצרים:

נפח שעומד ומכה בעוצמה בגוש המתכת שחם מההיתוך. כל מכה בגוש המתכת יוצרת תגובה של גצי אש שנפלטים ופורצים ממנו.

הנפח הוא אלוהים, וגוש המתכת הוא המשורר. גצי האש הנפלטים הם דברי השירה:

האל מכה במשורר שבתוכו בוערים דברי הנבואה. מכותיו של האל מצליחות לשחרר חלק מהבערה שבתוכו, וכך נוצר השיר.

הערה: האש הבוערת בתוך המשורר – זהו רמז לנביא ירמיה: "והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותיי..." (כ' 10-9). כמו שדברי הנבואה בערו בנביא ירמיהו כך בוערים דברי השירה בלב המשורר.

תמונת הנפח המכה בעוצמה בגוש המתכת היא מוחשית וחזקה. היא מציגה את המשורר כחומר נתון בידי היוצר:

"וגופי ביניהם כגוש המתכת להיתוך"

האל מעצב את המשורר על-פי רצונו. הוא אינו מרחם עליו, ומכה בו "בגבורה". (אבל מעשיו מתקבלים ברצון, כפי שיעיד בהמשך הבית השני).

"כל פצע שחתך הזמן בי פותח לו חיתוך"

האל מכה במשורר על פצעים וחתכים שכבר יש לו בגופו – מה שמדגיש את עוצמת הסבל של המשורר. הפצעים שנפתחים מחדש, מאפשרים לגצי החום להיפלט החוצה, מאפשרים לשיר להיווצר.

שני כוחות פועלים בתהליך כתיבת השיר: כוח פנימי - האש הבוערת בתוך המשורר וכוח חיצוני – האל שמכה בו. שילובם של שני אלה מאפשר את השיר.

בית שני.

בבית השני חל שינוי באווירת השיר, והיא הופכת למפויסת ורכה יותר.

"זהו גורלי - משפטי עד ערב בדרך."

"זהו גורלי-משפטי...", אלה הם חיי - המשורר מקבל בהשלמה את גורלו. השירה היא גורל, דרך חיים. אין כאן בחירה! האש הבוערת בימיו של המשורר אינה מאפשרת לו לשנות את ייעודו ולברוח מסבלו.

"עד ערב בדרך" -  כל שעות היום משמש המשורר בידיו של האל, אבל בבוא הערב כשהמשורר מטיל את גופו (גושו) על ערש הוא זקוק למנוחה:

"ובשובי להטיל את גושי המכה על ערש

פי – פצע פתוח."

הפה הפצוע  פתוח כדי להמשיך ולומר את דברי הנבואה-שירה, אבל בבוא הלילה המשורר זקוק למנוחה, ולכן הוא פונה לאל, בפנייה שמעידה על אינטימיות ואחווה:

"ועירום אדבר עם אלי: עבדת בפרך...

העירום מעיד על האינטימיות הקרובה, אין שום מחיצה או משהו שיפריד בינו לבין האל. קירבה זו מאפשרת לו לדבר עם האל כשווה מעמד. הבקשה "תן- שנינו ננוח" מחזקת אף היא את תחושת האינטימיות והשוויון בין השניים.

"ועירום אדבר עם אלי: עבדת בפרך,

עתה בא לילה; תן – שנינו ננוח."

מילות הסיום של השיר נאמרות בתחינה , ברכות, בעייפות. בקשתו של הדובר נאמרת בנימה של פיוס - גם המשורר וגם האל זקוקים למנוחה לאחר העבודה ה קשה של היום. יש שותפות בין האל לנביא המשורר, ומאחר ותהליך היצירה דרש כוחות ומאמץ משניהם, עתה  הם זקוקים למנוחה.