אורי צבי גרינברג

מחצית היובל להופעת "ירושלים של מטה"

מ. נגיד

בעקבי השיר א', העורך ד"ר י. ה. ייבין, ירושלים תש"ט

משורר צעיר ידוע שם הגיע לארץ. זה היה אורי צבי גרינברג, המפורסם ומהולל בספרות היהודית

ומחוצה לה.

הוא בא לארץ לא על פי התעמולה הציונית. היה צו אחר, צו אלקי, שהוא נשמע לו. ואיזו דרך

סמויה מן העין הובילה עמוקות מביתו - בתוך בית ישראל שעמד "בדמדומי הקץ", ובו מבליחים

באור אחרית סמלי מלכותו, וירושלים של מעלה שורה בו ועליו - אל ירושלים של מטה בהרי

יהודה.

הארץ היתה שממה. מסוגרת בלבוש סלעיה, אפופה מדבריות. רק שמיה מעליה כבימי המלך

דוד.

חלוצים מעטים עמדו ב"נקודות" וראו את עצמם בודדים ועזובים לנפשם. הם באו לתת את ימי

עלומיהם לארץ הזאת בכדי להחיותה. הם סקלו את חלקות השדה באהבה שבלב וידים; ונשאו

את עיניהם לשמים בגעגועי גשם חמים. קדחו בכל מיני הקדחת הממאירים, שרו, רקדו, נאנחו

וחלמו...

על מה חלמו החלוצים?

עם חבת ציון בלבם הם גם המשיכו לחלום חלומות על "חיים חדשים", על "עולם יותר טוב" לפי

התורות שהביאו אתם מן הגולה או שקראו עליהם בספרים בכל השפות, ולפי כל זרמי המחשבה

בעולם; וגם את התורות השונות האלה שאפו להגשים כאן על אדמת האבות.

בתוך ערבוביה רעיונית ורגשית עשו החלוצים את העבודה המצווה עליהם מפי שר האומה:

להוריק את הרי ישראל לפני בוא הגואל.

הם מלאו שליחות מבלי שידעו מהי - על פי המטרה הסופית.

אורי צבי גרינברג הלך לצדם לנחמם בקשי יומם, לחזקם בסבלותם, שר את תפארת שליחותם:

"לעורר את חוש הצומח שנרדם בשדותיו של אבינו מלכנו דוד", מבלי ששעה לתורות השונות

שלא עלו בד בבד עם "חזונו הירושלמי" ו"תפישת המושגים" הממלכתיים שלו. את החלוציות

ראה כשליחות, כיעוד, ולא כ"ירושת מעמדית".

הוא הלך בארץ והארץ היתה לו מדבר. הוא המדבר הקדמון בו הלכו הנביאים וראו את המראות

ושמעו את קול אלקים המדבר אליהם.

וכאן קרה הדבר:

וכך הבקע מלגו חלל הנפשיות הסגורה ויכה בה החזון הירושלמי ודבר הנס בי נפל כמו אבן

הלוהטת. בכל זוית בי חרישית הויה רתיחה והזדהרות

"החזון הירושלמי" הוא חזון "המלכות העולה" שאותה בישר אורי צבי גרינברג בשורות הראשונות

של "ירושלים של מטה":

בערה יש בתוך היסוד, כמו לפני יציאת חמה.

יש בבטנה של השמה עבר נפלא, כי היא הרה

למלכות עולה מני מדבר אל-עריש ועד דמשק - -

עודו שמור שטר-הזהב: כבוש דוד עוד שמיה כבוש!

זה היה חזון - מראה ברור, ברור יותר מאשר הוא נראה בבוא השעה לעיני כל בלבוש כליו

הארציים. מראה המלכות על מהותה וחוקיה.

ובאשר המשורר נתן את הנראה-לו בכלי שירו, ראשוני ונועז, הרי הוא נתן לעצמו ערכי מלכות,

שהעם בהכרח יקיימם בגופיו בכלים הארציים בשעה היעודה.

גבולות "המלכות העולה" מסוכנים וחתומים בשיר בחותמת כפולה: "מאל עריש ועד דמשק"

ו"כבוש דוד".

ומהותה של המלכות - ירושלים.

ירושלים מתגלית למשורר בגילוי חדש: "ירושלים המנותחת".

באמרו בראשית השיר מהי ירושלים בתפיסות השונות בנפש האדם, מציין המשורר את המיוחד

במראה שהתגלה לו:

אולם לי ירושלים גוית אמי המנתחת: סלע סלע אבר אחד אשר נכרת או שנקטע.

והדם, הנוטף תמיד, אינו נראה: דם הנפש!

המראה המחריד אינו מרפה ואינו מש ממנו, מרוכז בנקודה אחת כבמוקד: ראש האם כרות:

ראשך אין, ראשך התז. אל צוארך חבר מסגד בית תפארת למושלמים, כמו גולל על גו יקר והדם

מתחת נספג.

ושוב:

ראשך כרות ואיננו, אפס כח - פה - המושך יש בלכתי עלי בשרך, אם מדמי הזורח,

והוא מוצץ מוצץ דמי עד חוור כל עורך דם בי ויש נס שאיני נופל -

ובשלישית באותו השיר:

ולו יכלתי להעלותך, עיר ואם, כרותת קדקד, מתוך תשפוכת קללה סלעית- - -

 מכל כסות חיצונית רודפים זה את זהכיסופים ויגונות עמוקים וכאבים חריפים מעורטלי

ומשתלבים זה בזה במתח גבוה מאד של מראות וניגון. ומבעד לכל המראות והקולות מבהיק

באימתו וזועק סוד האסון: "גוית אמי"... "כרותת קדקוד"...

לפני עשרים וחמש שנים נתפרסמו (ב"הפועל הצעיר", תרפ"ד, ניסן-תמוז) שירי "ירושלים של

מטה". מחזור שירים הבורקים במפולש לתוך בית ישראל שהיה בפיזורו: "מלכות ישראל בגולה";

ולתוך אדמת המלכות הכאובה, היא ירושלים.

הכיסופים הגדולים לגאולה ירושלמית בתוך אימת הימים והלילות תחת צלבים; זריחת הנפש

הגדולה של נושאי המלכות בדמם בדרכים בגולה; ההתרוננות בדם אצל אלה שזכו לעלות על

הספינה ולנסוע ו"תוקעים כשפודים את ראשיהם הבולטים בחמה"; הנכונות החמה של שורפי

עלומיהם באהבת הארץ הזאת; וירושלים המקפלת בתוכה את גורל כל העם על חלקיו גווניו וכל

הארץ כולה:

על כתפיך מת אפרים בן היקיר בארגמנו. מת בנימין כלו משי אשר בחר בירח.

ודמדומים בגוש-חלב ספגו אודם מדמיך.

לא הרגש או הדמיון העלו את התמונות בזו אחר זו. יד אלקים העבירה על רקע המדבר את

המראות: באור גדול, בסער וגעש, בגילוי מעמקים ופסגות, בתמצית כל מהות; בלהט הנוף

הנבואי.

כאן ראה המשורר מה שלא ראו מנהיגי ישראל בגולה שעסקו והעסיקו את העם המפוזר ומפוקר

בריב מפלגות ומעמדות; ואף לא מנהיגי הציונות השאננים שאף הם על אדמת הארץ היעודה

למלכות הגואלת עסקו בענינים דומים: פועליות, אחות עמים וכדומה... שלא ממין החזון המלכותי

של כל בית ישראל.

כאן הביט המשורר:

- - לחמה העומדה לשקוע, חלילה, כי יצא חרון אלהים על ישראל בגויים.

כאן ראה את בתינו העומדים בגולה:

בידיעה, כי יעלו במוקד ביום מן הימים.

מובלים עוד הלאה והלאה יקרים לגרדם ורבים המחכים לצאת ביום מחר לגרדם

אילנות נכונו לתליות בגלל בריונינו.

לפני כ"ה שנים נחרתו הדברים!

והמשורר הצעיר אינו נבוך ואינו מהומם חריפות הכאבים ומעצמת המראות, שהם כולם חלקים

של חזון אחד, הוא "החזון הירושלמי".

כמו הנער שמואל הוא מוכן - "דבר כי שומע עבדך" - ומקדש את עצמו, מעלה בטכס הגבהה את

השליחות הירושלמית על חייו הרוננים:

ותהי העיר אז בצרעתה כמו עטרה עלי טלית ואני מעלה אותה מעלה עלי ראשי ועל חיי

חרש חרש, עדי עולם בה אתכסה, עדי עולם! מני אז לוחם שיור "שכחרב הוא לי" וכל דברו

וכל פעלו מלחמה רצופה לחזון הירושלמי.

אכן היה חזונו חזון אמת - נבואה המתקיימת.

אחרי עשרים וחמש שנים אנו רואים את שולי החזון מתכסים והולכים לבושים ארציים: צבא

ישראל עומד על נשקו, מתמודד עם אויביו; והלבבות עורגים לשקלי הזהב של חרות.

בכנסת הראשונה לישראל נשא אורי צבי גרינברג את נאומו הפוליטי הגדול. ובנאומו דרש מאת

הכנסת וממשלת ישראל להגשים את אותה "המלכות העולה" שאת דמותה ומהותה ראה בחזונו

במדבר ובישרה לעמו בשירו. הוא דרש את גבולותיה הנכונים ואת מהותה הנכונה הירושלמית.

"...ויכלנו עכשיו באמת בלי הגזמה - לו מוכנים היינו מבעוד זמן - להיות עומדים מעבר -

לירדן ובמורדות הלבנון ובדרך לנילוס..."

ירושלים שנראתה למשורר לפני עשרים וחמש שנים כ"אם מנותחת", "כרותת קדקד" - הרי היא

נראית כך כעת לעיני הכל.

ואורי צבי גרינברג זועק בפני נבחרי העם, והעם כולו, את זעקת ירושלים, ש"אצל שר האומה -

היא הכל, כל ארץ-ישראל ממש". ("דברי הכנסת", ב)

אך כבר אז, באחד השירים של "ירושלים של מטה", נתן אורי צבי גרינברג את התשובה את

הפתרון ל"ירושלמים המנותחת":

אנו נכונים בגופים נאמנים-בקדחם להיות הגשר החם

למלכותך הבאה מעל לתהום דמים.

לו חרב הוחדה בכנען ובאה עדיך - ועשינו לך גלעד מגופים כחומה לחומה!

מקור: http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/uri5-2.htm