ראשי פרקים:

1.      השואה היא התלכדות נדירה של אינטרסים בינלאומיים בנושא אחד ויחיד: העלמת זכר העם היהודי מהעולם.

2.      השואה לא היתה מתאפשרת, אלמלא שיתוף הפעולה הישיר, או העזרה שבשתיקה מצד העולם החופשי.

3.      הסוכנות היהודית העניקה עדיפות לשיתוף פעולה עם הבריטים על חשבון מאמצי ההצלה .

4.      האבסורד הוא שדווקא היהודים שנרצחו (בין השאר) בגלל מדיניות העלייה הסלקטיבית שנקטה הנהגת המדינה שבדרך, הם שאפשרו את הקמת המדינה.

5.      השואה היא מעין התממשות שאיפה נסתרת של מנהיגי הציונות הסוציאליסטית בארץ ישראל, לפתרון הבעיה היהודית בגולה, לא במפתיע, הפתרון אכן התגשם אבל בצורה הטראגית ביותר.

6.      השואה היא קו פרשת המים בגורל העם היהודי המסמנת את  סיום עידן הגלות ותחילת תקומת ישראל.

7.      השואה היא אסון משולש לעם היהודי: אובדן תרבויות שלמות, אסון הומניטארי של סבל בל יתואר ואסון שהעמיד את קיומו של העם בסכנת הכחדה.

8.      אבל השואה היא למעשה ההוכחה לנצחיותו של האל. הכל היה צפוי מהתורה.

9.      השואה היא עדות עד להיכן התדרדרה האנושות שאיבדה צלם אנוש. תרבויות שהוציאו מתוכן את מיטב הפילוסופים ואנשי הרוח - יכלו להוציא מקרבם גם את חיית האדם.

10. השואה היא דוגמה זוועתית על הסכנה והחומרה שבהסתה: אנשים מהוגנים לכאורה הגיעו לשפל מדרגת האדם רק כתוצאה מההסתה שהתנהלה במקצועיות חולנית.

11. השואה היא העדות האילמת לגבורתו האמיתית והטהורה של העם היהודי. גבורה של הקרבה ונאמנות.

12. המושג "כצאן לטבח" הוא עיוות דמגוגי של המציאות הבאה לבטא את סלידתם של יהודי ארץ ישראל מהיהודי הגלותי ובכך להפיל על יהודי השואה את האחריות על אסונם.

13. השואה היא גם סיפור חלקם האפל של יהודים שמכרו את נפשם לשטן. בכך הם אפשרו להוציא לפועל בצורה חלקה את מערך ההשמדה נגד היהודים ביעילות רצחנית שאין כדוגמתה.

14. השואה היא סיפורם של יהודים שכלפי חוץ הם חיים כרגיל אולם ליבם פנימה נפגע אנושות בגלל רגשי אשם כבדים על כך חיים ואילו כל בני משפחתם נרצחו בתופת.

15. השואה היא סיפורם של יהודים שהושפלו בצורה כזאת עד שלא היו מסוגלים להעביר לדורות הבאים את שעברו מרוב בושה.

16. השואה היא עדות נוספת לאפסות כוחו של העם היהודי כל עוד הוא מנותק מארצו.

17. ולבסוף, השואה יצרה את הפרדוקס היהודי. בגלל שהיהודים סבלו בעצמם את איימי השואה- מצפים מהעם הזה להקפיד שבעתיים על זכויותיהם של האויבים המוסלמים, גם אם אלו כל כוונתם התמקדה בשאיפה להמשיך את מה שהגרמנים החלו בו ונכשלו.

 

עשר אמיתות על השואה, או: "אני מאשים"

השואה היא מקרה פרטי של השמדת עם, השמדת העם היהודי, שבוצעה בשיטתיות ואדיקות שאין דומה לה בעולם, ע"י אנשים מן היישוב שראו זאת כמשימה קדושה לטובת האנושות. השואה היא גם דוגמה זוועתית עד להיכן יכולה תרבות נאורה להתדרדר כתוצאה מהסתה המנוהלת במקצועיות חולנית.

למרות הכותרת, אין בכוונתי להאשים את עצמנו ובוודאי לא את הציונות, באחריות לשואה, וגם אם העובדות להלן נכונות, הרי זה טפל ולא עיקר, מאחר והתרחשות השואה היא מעבר ליכולת הבנתנו הארצית, ובכל אופן היא חלק מתהליך גורלי שהעם היהודי עובר בדרך לגאולה. אולם מטרתי היא להביא להפסקת הצביעות המופעלת נגד היהודים בכל פעם שמזכירים את השואה, במטרה להמית את אינסטינקט ההישרדות שהוא כה נחוץ במאבק לשרוד את השואות הנוספות המאיימות עלינו כאן ועכשיו.    

1.  השואה היא קו פרשת המים בגורל העם היהודי. השמדת שליש מהעם היהודי בשואה (אבל יותר מ 90% - מקהילות מזרח אירופה), מסמנת גם את  סיום עידן הגלות ותקומת ישראל. ובהקשר לסיום הגלות, מרכזי היהדות היהודיים שנותרו בגלות הולכים ונעלמים בגלל מה שמכונה השואה הנסתרת, ההתבוללות, שתוצאותיה לא שונות מבחינת העם היהודי מהשואה עצמה. מצד שני, אף הלא מתבוללים לא יישארו בגלות אלא יעלו ארצה- כשהזמן יהיה נכון, כך שחיסול הגלות יתממש בכל תסריט. מבחינת הפרספקטיבה ההיסטורית- חשוב להבין כי השואה היא התשלום האחרון מתוך חוב ענק אותו העם היהודי משלם על החטאים שנוצרו עוד מימי היווצרות העם. זה מה שכתוב בתורה. שנות הגלות הנוראות אינן אלא רק הריבית על החוב כאשר החוב עצמו הושלם בדמם של שליש העם היהודי בשואה שזיכתה בכך את היהודים בעליה לשלב נוסף של הגאולה. למרות הכאב הטראומתי על האבדן והכעס על מותם של צדיקים, חייבים להודות על האמת: המדינה הוקמה לא מעט בזכות דמם של טבוחי השואה (1). אין לי ספק כי המדינה לא היתה קמה אלמלא השואה, או לחילופין לא היתה שורדת את השנאה האסלאמית אם היתה קמה במתכונת הזעירה כפי שהיתה ללא העלייה המאסיבית. אמנם בזכות הקמת המדינה, יהודי העולם קיבלו ביטחון שיש על מי לסמוך, במיוחד שהגויים כבר לא יכולים לשחק בגורלם של היהודים בלא כל חשש. אבל כל היחס של המדינה ליהדות השואה (וליהדות העולם בכלל) היא צביעות אחת גדולה. הציונות של לפני הקמת מדינת ישראל כה תיעבה את היהודים הגלותיים, עד שלמרבה האבסורד, מדיניות הספר הלבן שירתה אותה היטב. הבריטים נתנו בידם של ציוני הסוכנות היהודית את פנקס הסרטיפיקטים, ואלו נוצלו היטב לחסימת בואם של החרדים או הציונים שאינם מהמפלגה הנכונה.

האבסורד הוא שאותם יהודים שנרצחו בין השאר בגלל מדיניות העלייה הסלקטיבית, הם שאפשרו את הקמת המדינה. המציאות היא כה אכזרית עד שאם בחייהם היו יהודי הגולה כאבק אדם בעיני הציונות העובדת, הרי שגם לאחר מותם דבר זה לא השתנה כלל. זה התחיל כאשר ללא בושה ביקשה המדינה הצעירה כסף מהרוצחים, דבר המלמד על צעד ראשון לקראת מחילה לפושעים, וזאת תוך ביזוי קדושת הקרבנות שזה עתה הועלו על המוקד. גם אם מטרת הסכמי השילומים היתה חיונית לקימום כלכלת המדינה, אסור היה לחתום עליהם. וגם אם היתה כוונה נסתרת שע"י ההתעלמות, יקל עלינו להצטרף למשפחת העמים, אותם עמים - הפושעים שכה השפילו את העם היהודי- אסור היה לחתום עליהם. שהרי גם בכך מבזים את הקרבנות ועושים הומניזציה של הרוצחים. גם התירוץ כי הפיצויים הם רק עבור הרכוש ולא עבור הפגיעה בנפש לא אמיתי, כי העולם לא נכנס כאן לדקויות. מבחינתו משמעות השילומים הנה מחילה על רצח העם היהודי ופתיחת צוהר למחילה בינלאומית לרוצחים. ולמי שיש ספק, הרי הכתם הזה חקוק על קיר ההיסטוריה לדראון עולם, והנו אחד ממעשי הבגידה החמורים ביותר שעם יכול לעשות כלפי עצמו.

2.  חולשת חסר הישע: השואה מעידה על חולשתו של העם היהודי שלא היה מסוגל להגן על עצמו בגלות לנוכח חולשתו, ככתוב: "והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נידף" (ויקרא כ"ו, ל"ו): אף אחד בעולם לא עזר, גם לא המעצמות הגדולות שלא נקפו אצבע למען היהודים, סגרו את שעריהם ובכך חרצו את גורל יהודי אירופה. בצדקנותם הם עוד הסבירו שאין להפנות משאבים להצלת יהודים כי זה על חשבון המאמץ המלחמתי, או לחילופין יעשיר את הגרמנים. להצדקת חדלונם מול זעקות ההצלה, הם עשו הכל כדי להסתיר את העובדות. יהודים שברחו מהשלטון הגרמני- הוחזרו אחר כבוד ל"מולדתם" גם כאשר ידעו על השואה. אני מאשים את ארה"ב של רוזוולט שהשתדלה להתחמק מאחריותה המוסרית (2), כנראה בהשפעת גורמים אנטישמיים במשרד החוץ ויועצים בולשביקים בחוג מקורביו של הנשיא עצמו. על פניו נראה כי הגויים הטובים באמריקה ואנגליה קיוו בציניות כי משרפות הגז והטרנספורטים בעצם "יבזבזו" את משאבי הגרמנים על חשבון הכוח הלוחם. מרבית יהודי העולם לא היו מודעים לחומרת היקף השואה. אלה שידעו וזעקו חמס מול התקשורת (האמריקנית בעיקר), סבלו ממסכת של השמצות שהגיעו מכיוונם של יהודים דווקא. אחד מהבולטים בפעילותם היה פיטר ברגסון או הלל קוק (3, 4) בשמו העברי. רבים ממנהיגי היהודים שיתפו פעולה עם ההשתקה כי לדעתם זה עלול לעורר אנטישמיות (5). באירופה היו מספר ניצולים שהצליחו להבריח עדויות בכתב על הנעשה בתופת, גם זעקתם הושתקה ברוב המקרים. יהודים אחרים פעלו מתוך התופת להפסקת הטבח ביהודים (וייסמאנדל, בראנד, אייז, שטרנבוך), וגם גויים חסידי אומות העולם. ואילו בארץ ישראל בעצם ימי השואה, הסוכנות היהודית העניקה עדיפות לשיתוף פעולה עם הבריטים על חשבון מאמצי ההצלה (6). לנוכח זאת אין לנו אלא להסיק כי השואה לא היתה מתאפשרת, לפחות לא באותם מימדים, אלמלא שיתוף הפעולה הישיר, או העזרה שבשתיקה או ההתעלמות מצד העולם החופשי לנוכח השמדת העם היהודי.

3. מכה קשה לזכר הקהילות: השואה היא אסון משולש לעם היהודי. מעבר לפגיעה ההומניטרית האנושית בחפים מפשע, יש כאן פגיעה אנושה בתרבויות בעלות מסורת של מאות ואלפי שנים שחרבו בלא שנותר להן כל זכר. ברגע אחד בהיסטוריה בת אלפיים השנה בגלות- קטן העם היהודי ביותר משליש. חשוב גם שלא להתעלם גם מהפגיעה הקשה ביהדות התורה שסבלה גם צמצום כוחם היחסי בעם היהודי, וגם פגיעה במורשתם כך שעד היום הם מלקקים את הפצעים מחוסר יכולת להסביר את האסון. ואולי גם נטישתם של המוני ניצולים את רוח ישראל סבא שהצדיקו את צעדם כי בשואה הוברר להם כי אין אלוקים בשמים אם היה יכול לאפשר את רציחתם של מליון וחצי ילדים שאפילו עדיין לא הספיקו לחטוא. ואגב בניגוד לטענת הירידה באמונה, השואה היא למעשה ההוכחה (למי שהיה חסר לו זאת) לנצחיותו של האל. הרי שהכל היה צפוי מהתורה והרשות נתונה. וצריך לזכור כי התורה הבטיחה גם את שיבת ציון וחיסול הגולה.

4. איבוד המוסר: השואה היא עדות מרה עד להיכן התדרדרה האנושות שאיבדה צלם אנוש. ולא מדובר כאן על פראים מארצות נחשלות, אלא על העילית שבארצות התרבותיות. עדות שגם העולם שנחשב מתורבת ומוסרי, במהותו אינו אלא צבוע מתחסד חסר מוסר הנתון בשבי דפוסים ודעות קדומות. עד היום יש שאינם מבינים כיצד תרבות שהוציאה מתוכה את מיטב הפילוסופים אנשי הרוח המוזיקה - יכלו להוציא מקרבם גם את חיית האדם השפלה ביותר. וכך למשל במכתב שכתב חייל גרמני למשפחתו בו הוא מתאר בפרוטרוט את חוויותיו מריצוץ גולגולותיהם של תינוקות, הוא ממשיך ושואל לשלומה של ארוסתו ונדה, שאם תעזוב אותו אזי יאבד את אמונו באדם לתמיד.

ובאותו זמן אנשי משרד החוץ באנגליה ואמריקה חככו ידיהם בהנאה בראותם את חלומם מבוצע לעילא ולעילא בידי אחרים. גם היהודים באמריקה לא השתדלו במיוחד לטובת היהודים הנטבחים, וזאת מרוב פחד שגם גורלם בארה"ב עלול להיות דומה אם ירגיזו את רוזוולט. הם עשו לא מעט על מנת להשתיק את זעקת הטבוחים ואת הביקורות על ממשליהם (7). רק היהודים במחנות לא הבינו איך מכל העולם כולו אין להם אף מציל ומושיע.

5. השואה התחילה בהסתה שאת תוצאותיה אף אחד לא שיער מראש: הופעלה מכונת הסתה אנטישמית משומנת בניצוח ראשי מדינה. כאן יש את ההוכחה כי די בהסתה יעילה בכדי להביא כל אדם נורמטיבי ומתורבת, לידי איבוד צלם אנוש. מכונת התעמולה המשומנת הצליחה להסיר את החסמים המוסריים הקיימים אצלנו באופן טבעי, ויצרה אנשים-רובוטים שבסך הכל מלאו פקודות גם אם זה כרוך במעשי זוועה נגד יהודים (8). ההסתה היתה כל כך יעילה עד שהצליחה לשכנע גם את היהודים עצמם לקבל בהשלמה את מצבם. ההסתה הביאה ציבור גדול לידי הכרה במציאות מעוותת עד כי היו משוכנעים באמת ובתמים כי היהודי הוא השטן שמצווה לבערו מן העולם למען האנושות. רק מיעוט מהגויים התמידו באמונתם באדם ושמרו על צלם אנוש.

6. הגבורה: השואה היא העדות האילמת על גבורתו של העם היהודי. גבורה אמיתית, זכה וטהורה. גבורה של הקרבה ונאמנות. גבורה של שרידות. אנשים מסרו נפשם ללא היסוס. למען אמונתם, למען משפחתם, למען קרוביהם ולמען קהילתם. שואלים היום למה לא ברחו, לא התנגדו, התשובה ברורה: ראשית הם פשוט לא ידעו, ואח"כ אפילו סירבו להאמין לשמועות שהגיעו מהמזרח. אבל גם כשידעו, נשארו מלאי תקווה שאולי יבוא איזה מושיע. היהודים גדלו על ערכים של נאמנות ומשמעת לריבון, לכן הם תמיד היו ממושמעים גם כשציוו עליהם לעלות לרכבות המוות או להיכנס לבורות ההריגה, צייתו בדקדקנות לכל פקודה. המהססים שוכנעו לציית לאחר שהובהר להם במפורש שכל פעולת התנגדות או מרי, תביא לרציחת יהודים מהקהילה ודמם עליהם. היהודים ניסו בכל צורה שהיא לשרוד עד יעבור זעם והגרמנים יובסו, הם החליטו לא לקחת סיכונים מיותרים, בתקווה שהרוסים שכבר החלו לשבור את הצבא הגרמני, יקדימו לשחררם. להמשיך ולשרוד- גם זה סוג של גבורה וכל יהודי ששרד- משמעותו עוד ניצחון יהודי על הגרמנים. רבים רצו לשרוד רק כדי שיזכו לראות בנקמתם בגרמנים. הם חששו שלא יישארו די שרידים בכדי להעיד בפני העולם על אכזריות הגרמנים, או לתעד את הקהילות שנעלמו. איפה נמצא בהיסטוריה מקרים דומים של ביטויי גבורה מסוג זה?

חלק מהגבורה היתה המלחמה היומיומית לשרוד, להישאר בחיים כדי להותיר עדים על השואה. תשכחו מהדימוי של "כצאן לטבח". אין בזה כל אמת. דמגוגיה מהסוג הנבער ביותר. במושג הזה השתמשו אולי יהודי ארץ ישראל כדי להפיל על הקרבנות את האחריות למצבם ולהרחיק מעצמם כל קשר להפקרת יהודי אירופה. מלחמת ההישרדות היא שנתנה את הטון ומציע הסבר הגיוני על התנהגותם הכנועה לכאורה של היהודים. בכל מקרה, אין זה הוגן שאנו במצבנו נעלה ביקורת בלי להבין את מה שעבר על היהודים בשואה. היהודים היו אמיצים ולא נמלטו מאחריות ולא הפקירו את בני משפחתם, קהילתם, לצר ולרודף. אל לנו לשכוח כי היהודים עברו שנים על שנים של הסתה אנטישמית. זה היה תהליך איטי של השפלה, של איבוד צלם אדם (9) עד כי מעמדם המושפל כבר נצרב עמוק בתודעה היהודית. והם עוד היו צריכים לומר תודה על כך שהשאירו אותם בחיים. אפילו בעלי חיים זכו למעמד גבוה יותר. מיד עם הכיבוש הגרמני, מצב היהודים התדרדר עוד יותר- הגרמנים זימנו את היהודים לכיכרות השוק בכדי לגזוז את זקניהם בצורה המשפילה ביותר ולעיני כל הגויים. לכן אין להתפלא שבזמן השואה הגענו למצב האבסורדי בו די היה בפלוגת שוטרים ליטאים/אוקראינים/פולנים ועוד כמה גרמנים בכדי לחסל גטו שלם של יהודים כנועים וממושמעים. נכון, מרבית היהודים חששו למרוד אבל הסיבה היתה שמירה על שקט תעשייתי, שלא לעורר את חמת הגרמנים על שאר בני הקהילה. רק לבסוף כשהתבררה המציאות המרה, שגורל כולם בכבשנים, נלחמו השרידים בגבורה עד המוות, אבל המרד נעשה כצעד ייאוש לאחר שאפסו מאמצי ההצלה. משום מה היה זה דווקא המרד שיצר את מורשת השואה אליבא הציונים, כפי שבא לידי ביטוי בהצמדת יום השואה והגבורה למרד גטו ורשה.

7. הבגידה: אמנם קשה לשפוט את אלו שהיו בשואה, במיוחד לאור המצב הקשה שהעביר אנשים מדעתם, אולם השואה היא עדות זועקת לשמים על להיכן ניתן לרדת מבחינה מוסרית, גם בקרב הקרבנות עצמם. שיתוף הפעולה של מיעוט, עם הרוצחים, הוא שאפשר את היעילות הבלתי נתפסת במעשי הטבח. יהודים היו מוכנים לשתף פעולה בהסגרת (אח"כ זה עבר לרצח) אחיהם (?) כי האמינו שהם עושים דבר טוב. חלקם האמינו שבמעשיהם הם אמנם מקריבים את הזקנים והחלשים אבל מצילים את כל השאר, ואחרים עשו זאת כי האמינו כי זה מה שיציל אותם ומשפחתם מידי הצורר. כשגילו את האמת המרה, זה היה מאוחר מדי עבורם והיו אף כאלו שהתאבדו כשלא יכלו להתמודד מול תוצאות מעשיהם (10). בשתי האפשרויות- טעות או בצע, שיתוף הפעולה עם הרוצחים הביא לתוצאה אחת- ה"הישג" הגרמני בביצוע חלק ומהיר של טיהור אירופה מיהודים. האם זו היתה בגידה לשתף פעולה עם הגרמנים גם אם חלקם חשבו זאת לשליחות? לדעתי התשובה היא חיובית. על ראשי היודנראטים ושאר משתפי הפעולה היה לראות את התמונה בגדול ולהבין שמעשיהם הם יותר משפלים ונבזים. בגידתם של יהודים ביהודים היא תופעה חמורה לאין שיעור בהשוואה למעורבותם של הגויים בהשמדה. מספיק היה כי בודדים ישתפו פעולה עם הגרמנים, בכדי לתרום להתנהלותה החלקה של מערכת ההשמדה. אין פלא כיצד הצליחו הגרמנים להשמיד יותר משישה מליון יהודים והכל רק ע"י כמה מאות או אלפים בודדים של חיילים וקצינים שעסקו בנושא באופן ישיר. אם היהודים לא היו משתפים פעולה בנאמנות כה מרובה, כל תכנית השמד הגרמנית היתה מתמוטטת והיו נדרשים פי אלף יותר כוחות הגרמנים ואמצעים למען השגת המטרה הסופית.

8. קנוניה בינלאומית: השואה היא התלכדות נדירה של מטרות ואינטרסים עולמיים, בנושא אחד ויחיד: העלמת זכר העם היהודי מהעולם הזה. לא רק הגויים האנטישמיים של מרכז אירופה אחראים לשואה, זו לא היתה מתרחשת אלמלא שיתוף הפעולה הבריטי-אמריקני. אין זה סוד כי בתחילת המלחמה מטרת הגרמנים היתה לנקות את אירופה מיהודים בכל אמצעי שעמד ברשותם. יהודים הורשו לעזוב (אם רק היתה ארץ שהיתה מוכנה לקלוט אותם). סיפורה של האוניה סנט-לואיס מעיד על הטרגדיה. באוניה היו יהודים שנמלטו מגרמניה, אבל שום מדינה לא היתה מוכנת לתת להם להיכנס לשטחה וסופם שהם הוחזרו לנמל המוצא ונרצחו בתאי הגזים. ועידת הפליטים באוויאן (1938) היא הוכחה לצביעות: מבין המשתתפות לא היתה מדינה אחת שהסכימה לקלוט את היהודים. על כך אמר היטלר: "זהו חיזיון מביש לראות את כל העולם הדמוקרטי מזיל דמעות של אהדה על סבלם של היהודים המסכנים, אך נשאר קשה לב וקשוח כשזה נוגע לעזרה ליהודים אלו" (11). רק בוועידת ונזה (ינואר 1942), החליטו הגרמנים על יישום הפיתרון הסופי באמצעות מחנות ההשמדה, עד אז עוד ניתן היה להציל רבים. לא נעים לומר אולם אם רק היו הבריטים עומדים במקצת מחויבותם למנדט בארץ ישראל ליישום הבית הלאומי ליהודים, רבים מיהודי אירופה היו נותרים בחיים. שר המדינה הבריטי לענייני המזרח התיכון ומי שהיה אחראי למדיניות הנוקשה נגד ההעפלה, הלורד מוין, היטיב לנסח (1944) את המדיניות בתגובה "מה נעשה עם מליון יהודים"? גם אם לפני השואה עוד האמינו הגרמנים כי מקומם של היהודים הוא בפלסטינה, לדעתי, הם מאוד התאכזבו מאדישות העולם לגורל הפליטים היהודיים והבינו כי העולם מטיל עליהם לפתור את הבעיה היהודית לבדם. אולי בתחילת המלחמה הם עדיין לא האמינו כי המערב ייתן להם להגשים את האידיאולוגיה השטנית שלהם, אולם עם התמשכות המלחמה גם שאלה זאת כבר לא היתה קיימת לנוכח שתיקת העולם (12). כמו ב 1938, גם ב1942 שום מדינה בעולם לא היתה מוכנה לקבל את היהודים האירופאים שגורלם כבר נחרץ, לא ארצות הברית של רוזוולט (13) (14) ולא בריטניה (15) (16) שהחזיקה במנדט על ארץ ישראל שנועד מלכתחילה לתת פתרון לבעיית היהודים. גם לקראת סיום המלחמה, כשהיתה אפשרות תיאורטית להפסיק את השמדת היהודים ע"י מו"מ עם בכירים גרמניים לכניעה, אנגליה, רוסיה וגם ארה"ב לא היו מעוניינות בשום הסכם עם הגרמנים פרט לכניעה מוחלטת, גם אם המלחמה תתארך בעוד שנה. גורלם של היהודים עניין אותם כקליפת השום (17) (18). נקודת אור אחת היוותה ספרד הפאשיסטית שהיתה המדינה היחידה בעולם שפתחה שעריה ליהודים בזמן המלחמה.

9. השנאה המחלחלת: השואה היא מעין התממשות שאיפה נסתרת, לא מודעת בד"כ, של מנהיגי הציונות הסוציאליסטית בארץ ישראל, לפתרון הבעיה היהודית, פתרון שהתממש באופן טראגי. לפני השואה דיברה הציונות הממסדית על חיסול הגלות (תרתי משמע): אין זה סוד כי ההנהגה, בהם וייצמן, בן גוריון ואחרים (19) (20) (21) (22) (23) , לא רצתה בארץ את "אבק האדם", החרדים, הזקנים ושאר פרזיטים שלא יכלו לתרום להתיישבות. הם רצו את הצעירים שיגשימו את האג'נדה הסוציאליסטית-ציונית החדשה, אנשי ההתיישבות והעבודה (ח. אשכולי). והנה קם לו היטלר הגרמני והצליח לבצע בשש שנים מה שאחרים לא חלמו שיקרה במספר דורות, תקוותם של הציונים היתה להתמיד בציונות תחת חסות המנדט הבריטי ככל שאפשר, ובזמן זה להקים בארץ חברה ערכית ברוח הציונות של דונם פה ודונם שם. והנה, מעבר לנושא הטראגי של השמדת קהילות שלמות ושליש מהעם היהודי, יש גם צד אחר שאף אחד לא מדבר עליו באופן גלוי והוא עצם העובדה שהגולה העיקרית כבר לא קיימת למעשה. היהדות החרדית ספגה מכה אנושה ביותר.  כבר אין רלוונטיות ל"אבק האדם" של מזרח אירופה (בשפתו של וייצמן). זה בהחלט מסביר מדוע לא נרתמו מנהיגי היישוב לעזרת הנרצחים בשואה (24), ולעומתם דווקא יהודים אורתודוקסים נטלו חלק מרכזי במאמצי ההצלה בעולם (25). מנהיגי היישוב בארץ הסתפקו בהרבה נאומים, אבל מיעט במעשים (26) פרט לשביתת רעב בת כמה ימים. היישוב המאורגן לא יזם פעולות ולא תרם כספים למען יהודי אירופה, צריך לקרוא את הפרוטוקולים מאותם ימים בכדי להזדעזע. עוד על הנושא בפרשת קסטנר (27) (28) (29), ועדויות יואל והנזי ברנד (30) (31) ואחרים.

10. הכלימה: א. ניצולי השואה לא אהבו לדבר על הקורות אותם. כתוצאה מהאווירה השלילית שרווחה כנגד ניצולי שואה, התפתחה תופעה של שתיקה (32), הם הרגישו אשמים שנותרו בחיים, פחדו שאף אחד לא יאמין להם, האשימו את עצמם במותם של חבריהם או בני משפחתם. הם אמרו כי אף אחד לא יבין מה עבר עליהם ולכן לא רצו להיזכר בסיוט שעברו. והאמת הם צודקים: לא מאמינים להם, לא מבינים אותם. היתה האשמה כי מי שנותר בחיים היה זה שהצליח להסתדר על גבם של האחרים. שאלות וסר כבדות כמו האם מותר לגנוב את מנת הלחם הדלה מהחלשים שממילא לא ישרדו, הכבידו על שאריות מצפונם של הניצולים. את אות הקלון הזה נושאים ניצולי השואה במעמקי ליבם ולכל ימי חייהם כאות קין, דבר המסביר במשהו את חוסר רצונם לדבר על הנושא בטענה כי מי שלא היה שם ממילא לא יבין. ב. השואה היא גם החור השחור של היהדות החרדית. מנהיגי החרדים אכזבו (33), חלקם אף השתיק את האזהרות, התעלמו מהמציאות, נקטו במדיניות פאסיבית בעת עונת הרציחות, וגם כאשר פעלו, היה זה רק ברגע האחרון בשביל לחלץ רבנים חשובים וראשי קהילות בעוד שהקהילות עצמן הופקרו. ביהדות החרדית זה יצר משבר קשה אבל כמעט שלא פורסמו ספרים בגלל הנושא הבעייתי.

לקחי השואה

פרדוקס קרבנות השואה: פרדוקס זה הנו מכת המוות האחרונה שאף אחד לא מעז לדבר עליה, אבל היא מאיימת על קיומו של העם היהודי לא פחות מהשואה עצמה. זהו הנטל המוסרי הדורש מאיתנו להפנות את הלחי השניה למרצחים ולא להתגונן כמו כל עם אחר, אחרת לא יהיה מה שיבדיל ביננו לגרמנים.

לשואה ישנם שני לקחים עיקריים, העומדים לכאורה בסתירה האחד לשני:

הלקח האחד הוא שלרוע האנושי אין גבולות תרתי משמע, לא גבולות גיאוגרפיים ולא גבולות מוסריים. ומכאן שניתן למצוא את הרוע בצורתו השפלה ביותר גם אצל האנשים הכי מתורבתים ונורמטיביים,  כמוך וכמוני.

הלקח השני הוא שיש להלחם ברשע באשר הוא ולא לחשות ולא לשתוק, כי אם נשתוק, דמנו בראשנו.

הלקח הראשון מביא לתובנה כי דווקא מאיתנו, היהודים, אפשר לצפות לרמות מוסר הכי גבוהות ולכן עלינו לתרגם זאת גם למעשים בשטח, למשל להקפיד במיוחד על היחס לגויים הנמצאים תחת שליטתנו, להתייחס בהכי רגישות כלפי הערבים, שנמצאים תחת הכיבוש היהודי, כי דווקא בעקבות השואה, מסתכלים עלינו בזכוכית מגדלת. ודווקא בנו, אסור שידבק שמץ ממה שסבלנו אנו עצמנו תחת מוראות המשטר הגרמני (עם אלף אלפי הבדלות). ולכן לפי תזה זאת, המסקנה הראשונה היא שאסור לעם היהודי להיות במצב בו הוא שולט בעם אחר.

המסקנה מהלקח השני היא כמובן הפוכה: אם באמת ניישם את הלקח השני, אזי היה עלינו להלחם באי הצדק וברשע בשום פשרות, לא רק בארץ אלא בכל העולם. ומי סבל יותר מהאדישות העולמית אם לא אנו היהודים? יתרה מזאת: הרי נציגי מדינת ישראל כבר טענו ביותר מהזדמנות אחת (15) כי אילו המדינה היתה קיימת אז- השואה לא היתה מתאפשרת. לא אתווכח עם הלוגיקה שבטיעון זה אבל המסר ברור. המסקנה האופרטיבית היא שיש להלחם מלחמת חורמה בהסתה ובמסיתים המוסלמים הקוראים לחורבן מדינת היהודים והשמדת העם היהודי באשר הוא (לטענתם הם לא אנטישמים, הם פשוט קוראים ליהודים ציונים). להקדים תרופה למכה, יש להילחם בכל הכלים בהסתה חסרת התקדים הבאה מכיוונם של המכונים ה"רשות הפלסטינית", ספרי הלימוד שלהם נוטפי שנאה אנטי יהודית, אמצעי התקשורת ממוקדים רק בנו. אם לא נמגר את אותם מכחישי השואה עד היסוד, סופנו שנישא בתוצאות המחדל בצורה הקשה ביותר בעתיד לבוא כאשר יורשי הגרמנים יתחזקו דיים בכדי שיוכלו גם לממש את איומם בצורה הזוועתית ביותר.

לצערי, הלקח הראשון, שנקרא לו גם "המוסר הנוצרי" הוא שאומץ על ידי מדינת היהודים, מדינת שרידי השואה.  וזה למרבה האבסורד הדבר שמביא לידי המכה הלא כתובה של השואה המכונה גם "פרדוקס השואה" ומשמעותו עיקור מנגנון ההישרדות היהודי, ביטול זכותנו להגן על עצמנו ועל ארצנו! ומכאן שעדיין לא למדנו ולא הפנמנו את השואה.

העובדה היא שמדינת ישראל לא מסוגלת להגן על עצמה מפני ממשיכי דרכם של הגרמנים. אלו מודים בגלוי (ועושים גם הכל בכדי לממש זאת), כי הם ישמידו את מדינת היהודים, יזרקו את הציונים לים.

עדיין יש למדינה את היכולת ואת הכוח לנצח, יכולת שהושגה בהקרבה של רבים וטובים, ואכן עד כה כל המלחמות הוכרעו לבסוף לטובתנו (אוי לנו אם המוסלמים ינצחו אפילו במלחמה אחת), אבל למרות כל הניצחונות ההירואים, אף קרב לא הוכרע אלא הסתיים בהפוגה עד למלחמה הבאה. אין ספק שהקונצפציה האסטרטגית הזאת היא קטלנית עבורנו. מספיק אם רק פעם אחת שניכשל ובזאת תסתיים האפיזודה הציונית לעוד אלפיים שנה. מדיניות זאת של עצימות נמוכה, ההבלגה של פעם, אף קיבלה גושפנקא חוקתית של בית המשפט העליון בפסק דינו האחרון של השופט ברק עם פרישתו, כאשר התייחס לנושא הלגיטימיות של הסיכולים הממוקדים.

אבל המדינה איבדה את הרצון, את האון הנפשי, את האמונה ב"נצח ישראל לא ישקר" ולכן לא מסוגלת מנטאלית לסיים את המלאכה, למגר את האויב. והכל נובע מ"הפגם הגנטי" הפסאודו מוסרי שלנו שאני לא יודע אם הוא נובע מהשואה או שהשואה התאפשרה בגללו או שניהם ביחד.  אנו לא מסוגלים לבצע את הדבר שכל עם נורמלי אחר היה מבצע בכדי לשרוד, מהחשש שבזאת אנו נדמה לגרמנים שאותם ואת מעשיהם כה תיעבנו.

המשמעות המעשית של הכישלון בהבנת לקחי השואה ("הפגם הגנטי", "המוסר הנוצרי"), הוא שלא נפגע בשום אופן באוכלוסיה אזרחית (יש דבר כזה?) גם אם היא תומכת טרור. אנו לא נכריע מלחמה שאויבנו החלו בה, אם כבר לא נשקפת לנו סכנת חיים מיידית. אנו לא נעשה דבר בכדי לסלק את האיום המתמיד העומד כחרב דמוקלס מעל ראשנו מצד תושבים-אויבים (34) שמצהירים במפורש שבכוונתם לפגוע בנו עד טיפת דמם האחרונה, רק מהסיבה שנכון להיום הם עדיין חלשים מכדי לממש את איומם. כולם יודעים שלא ירחק היום והתושבים הלא נאמנים למדינה ינחיתו את מכת החסד האחרונה על גווייתנו. אבל אז זה יהיה קצת מאוחר מדי. אנו נילחם באדיקות מרובה ובלא יחס למחיר, למען קיום הדמוקרטיה, גם אם ברור לנו שזו דרך ללא מוצא שסופה חיסול המדינה היהודית. אנו נמשיך להאמין בדו קיום (רק בכאילו, כי עובדה שכמעט לא מגייסים מוסלמים לצבא), ונמשיך לחלום כי כל אזרחי ישראל נאמנים למדינה, ללא הבדל דת ולאום, עד שיוכח אחרת.

לסיכום, מסתבר כי המכה הכי קשה שהעם היהודי קיבל בשואה באה לידי ביטוי דווקא הרבה שנים לאחר סיומה. למרבה האבסורד, השואה אחראית לכך שהפכנו בעל כורחנו לממשיכי פעלם של הגרמנים- אבל לא כלפי עם אחר כפי שמאשימים אותנו, אלא רק כלפי עצמנו, וזאת מבלי שאנו בכלל מודעים לכך (זה חלק מהכחשת השואה). ההסבר מובא בשני אופנים:

1)      הגויים הרי תמיד רצו לממש את השמדת העם היהודי בכל מקום שניתן. בדרכנו המכחישה והמתעלמת מאמיתות השואה כפי שהובאו למעלה, התוצאה היא שאנו נשלים בסופו של דבר את משימתם בעצמנו. העובדה היא שאנו רואים בעיניים כלות את נפילתנו לתהום, לסכנה קיומית וודאית, אולם לא עושים דבר וזאת רק כדי שלא נפגע בטעות  בערכים פסאודו מקודשים, כמו שוויון (זכות להחזיק בתעודת זהות וליהנות מתקציבי עתק של ביטח לאומי- גם אם בעצם אינם מכירים בזכות היהודים למדינה), דמוקרטיה (זכות הצבעה לאלו שקידשו עלינו מלחמה דמוגרפית), חופש ביטוי (הסתה אנטישמית).

2)      מדינת ישראל הוכיחה כי לגויים אין בלעדיות על הסתה ושנאה נגד יהודים, עובדה- גם אצלנו זה קרה. ואת התוצאה הטראגית כולנו ראינו בגירוש אחים יהודים מאדמתם, ללא כל צידוק מוסרי או ביטחוני. זה תוצאה מובהקת של סימביוזה בין פוליטיקאים מושחתים בשילוב עם כלי תקשורת חסרי מוסר וחסרי אחריות, אשר הסיתו באופן גורף נגד יהודים טובים ונאמנים. את הפירות הבאושים שיצרה ההסתה ראינו בהמשך כאשר מיטב החיילים שיתפו פעולה בלי שאלות מיותרות עם פקודה בלתי חוקית בעליל. אז שאלנו קודם לגבי השואה איך אפשר להסביר מצב בו אנשים מתורבתים צייתו לפקודות לא חוקיות כאשר לקחו חלק בגרוש היהודים למחנות הריכוז, אז עם אלף אלפי הבדלות, הוכחנו במו ידינו כי הנה הדבר אפשרי. הוכחנו כי להסתה יש פוטנציאל עצום, להוביל אנשים לפעול כמכונה ללא שיקול דעת, ללא דגל שחור. אחרת יקשה עלי להסביר הפכו הלבבות של רבים וטובים עד כי פעלו ללא היסוס (בנחישות ורגישות) כנגד האינטרסים הבסיסיים ביותר של המדינה וכנגד אמות המוסר האלמנטריות ביותר.

ד"ר חיים חרמון

 

 

 

האתר נכתב ללא מטרות רווח, כל הזכויות שמורות ליוצרים

הערות ושאלות ניתן לשלוח אל חיים חרמון

מוקדש ליהונתן פולארד