הראדון היורד לחיינו                   
מחבר: דניאל מורגנשטרן

ריכוזים חריגים של גז הראדון שנתגלו במרתף בית-ספר בירושלים, נתנו את האות למסע הפחדה ציבורי של התקשורת. האם הגז הזה באמת מסוכן וקטלני כפי שמנסים לתאר אותו? האם הפאניקה מוצדקת?

הראדון הוא ככל הנראה גז פוליטי", אמר לי בחיוך אחד מחברי ועדת החינוך של הכנסת. "אין לו ריח, הוא בלתי-נראה, הוא כבד ורעיל, אך יותר מכל הוא מפחיד."

את הפחד הזה ליבו היטב כותרות העיתונים. מונחים כמו 'סכנה' ו'חרדה' הופיעו שוב ושוב בדיווחים על גילוי ריכוזים חריגים של ראדון בשני מוקדים עיקריים - במרתף בית-הספר הממלכתי ב' בשכונת תלפיות מזרח בירושלים, ובמבנים באילת שנסדקו בעקבות רעידת האדמה העזה, בנובמבר האחרון.

על רקע זה ניסו אי-אלו פוליטיקאים, וסתם פריימריסטים בראשית דרכם, לתפוס טרמפ על הגז הלא כל-כך ידידותי, תוך ניצול חרדתם של הורים לפעוטות בגנים ובכיתות הנמוכות של בתי-הספר.

דווקא מנהל החינוך בעיריית ירושלים, עשה מאמצים ניכרים לאיתור אותם מקומות החשודים כנגועים בראדון, ואף קיבל החלטה אמיצה לסגור זמנית את בית-הספר. במקביל, יצא המנהל במסע הסברה משותף עם אנשי אגף הקרינה במשרד לאיכות הסביבה ועם מומחי קרינה מהמרכז למחקר גרעיני בנחל שורק.

הראדון, או בשמו המדעי ראדון 222, הוא גז אציל חסר צבע וריח, הנוצר בתהליך ההתפרקות הטבעי של האורניום. ראדון נמצא בריכוזים שונים במקומות שונים על פני הקרקע, אך במיוחד בתוכה. זהו גז כבד ועל כן הוא שוקע. ריכוזים גבוהים של הגז, הפולט קרינה מייננת (רדיואקטיבית), עלולים לסכן את בריאותם של אלה הנושמים אותו במשך תקופה ארוכה.

הראדון מפעפע מהקרקע, מסדקים נראים ובלתי-נראים, ומכאן נוכחותו בקומות מרתף או במבנים תת-קרקעיים (מקלטים, חניונים). על פני הקרקע הוא מתגלה בעיקר לאחר פעולות וולקניות או רעידות אדמה, אשר יוצרות סדקים חדשים ומרחיבות סדקים קיימים בתת-הקרקע, דרכם משתחרר הראדון אל פני השטח. לאחר התפרקות הראדון נוצרים ממנו יסודות אחרים, הנקראים "בנות הראדון".

היקום כולו חשוף, במידה זו או אחרת, לקרינה מייננת. יסודות פולטי קרינה קיימים בחלל הקוסמי, וכן בקרקע עשירה בפוספט. בני-אדם נחשפים לקרני רנטגן הפולטים קרינה מייננת, לצרכים רפואיים וכדומה. עם זאת, קרינת הראדון ותוצרי הפירוק שלו מהווה כמחצית מסך הקרינה המייננת על פני כדור הארץ - ובמקומות מסוימים אף למעלה מכך.

את מידת הסיכון קובע ריכוז הראדון באוויר ומשך החשיפה אליו. ריכוזים קטנים ונמוכים הם בלתי מזיקים לחלוטין. גם ריכוזים גבוהים יותר, אליהם נחשפים באופן חד-פעמי, או שלא בשהות רצופה וממושכת לאורך ימים וחודשים - אינם מסוכנים, או בשפת אנשי המקצוע, הם למטה מרמת הסף.

 

בקבוק פחם פעיל
ריכוזי הראדון נמדדים ביחידות בקרל (על שם הפיסיקאי הצרפתי אנטון בקרל, מגלה הקרינה הרדיואקטיבית) למטר מעוקב. פליטת הגז מתרחשת כל העת ובכל מקום, בקצבים שונים, ולכן גם ריכוזיו בסביבה הם פונקציה המשתנה תדיר באותו מקום, ובכל מקום. על-מנת לקבל מושג על ריכוז הראדון, יש לערוך בדיקות ומדידות רצופות במשך תקופה ארוכה (המומחים ממליצים על שלושה חודשים בחורף ושלושה חודשים בקיץ).


המדידה נעשית באמצעות בקבוק המכיל פחם פעיל. מניחים אותו שבוע ימים במקום החשוד כנגוע, שבמהלכו סופח הפחם את הגז. לאחר מכן חותמים ושולחים אותו לבדיקת מעבדה.

אגב, גם בין המומחים אין תמימות דעים, ביחס למידת הסיכון מריכוזים שונים של הראדון. מטעם זה ישנה התייחסות שונה לרמת הסף של הראדון בארצות השונות. השפעתו המסרטנת של הראדון נתגלתה לראשונה אצל כורי הפחם השוהים במעמקי האדמה, מקומות שם ריכוזי הגז גבוהים באורח טבעי, במשך תקופות ממושכות (שעות רבות ביממה והרבה ימים בחודש/שנה), ובתנאים של אפס אוורור. מכאן גם נקל להבין, כי שהות קצרה במקומות מוכי ראדון, או נקיטת צעדי-מנע, ובכלל זה אוורור יסודי, יתנו מענה מתאים. במקרים חמורים יותר מומלץ לאטום מבנים, או חלקי מבנים, בעזרת חומרי איטום מתאימים (יריעות פלסטיק, סיליקון). הדגש הוא על סדקים, מרווחים בין קירות או בין חלקי מיבנה ונקודות כניסה ויציאה של צנרת, אשר מועדים מעצם הגדרתם לאפשר פעפוע של הראדון.

הוועדה הבינלאומית להגנה רדיולוגית (ICRP) המליצה בשנת 1993 להגביל את ריכוזי הראדון במבנים המשמשים למגורים, ל-200 עד 620 בקרל/מ"ק. טווח הריכוזים נקבע בהתחשב בעובדה, כי באחוז ניכר של בתי מגורים צמודי קרקע, או בקומות מרתף, ישנם ריכוזים של ראדון, המגיעים לערכים שמעל ל-200 בקרל למ"ק. במדינות סקנדינביה, לדוגמא, עומדת רמת הסף על כ-800 בקרל למ"ק.

בישראל, המליצה הוועדה המייעצת לבטיחות קרינה (הפועלת מכוח "תקנות הרוקחים, יסודות רדיואקטיביים ומוצריהם, 1980") על סף של 200 בקרל למ"ק במבני מגורים. שהריכוז עולה, יש לנקוט בפעילות להקטנת שפיעת הראדון. זאת, בהנחה שהשהות הממוצעת בבית היא הממושכת ביותר. בממוצע שוהה האדם בביתו 12שעות ביממה, לעומת 8 שעות ביממה במקום העבודה וחמש-שש שעות במבני בית-הספר (ופחות מכך במבני ציבור אחרים, שאינם מקום עבודתו). הלוח הבא מסכם את הנחיות הועדה המייעצת לבטיחות קרינה, שפורסמו בנובמבר 1994:



על רקע טבלת-הנחיה זו, קל להבין את ההיסטריה שאחזה בהורים, במחנכים ובמערכת, כשנתגלה ריכוז של 137,000 בקרל/מ"ק (פי 700 מהרמה המותרת) באחד מצינורות האוורור של מקלט בית-הספר בתלפיות.

בשורה התחתונה, אין סיבה להקל ראש בסכנות הכרוכות בנשימת אוויר רווי ראדון. אך יש להתייחס לכך כאל אחת מעובדות היקום, לשמור על פרופורציה בכל הקשור לממדי התופעה, ולנקוט בכל הצעדים הדרושים לצמצום פגיעתו.