|
אורי צבי
גרינברג (אצ"ג)
או בשמו
העברי טור
מלכא, היה
משורר עברי
מגדולי
המשוררים
האקספרסיוניסטים
בשירה
העברית
החדשה. נולד
בחג הסוכות ט"ו
תשרי התשנ"ז (
22/09/1896)
בביאליקמין,
גליציה
למשפחת אדמו"רים
חסידית
מפורסמת.
בהיותו בן
שנה וחצי
עברה משפחתו
לעיר לבוב
וקיבל חינוך
חסידי
מסורתי. בשנת
1912 פרסם את
שיריו
הראשונים
בעברית
וביידיש אשר
פורסמו
בכתבי עת. אצ"ג
גויס לצבא
האוסטרי ב-1915
לחם בחזית
סרביה ושירת
בצבא עד
עריקתו ב-1918
זמן קצר לפני
תבוסת
האוסטרים.
לאחר מכן חזר
לעיירת
נעוריו
למברג שם
הסתתר. לאחר
סיום המלחמה,
בנובמבר 1918,
ניצל בנס
מפוגרום
שעשו מורדים
פולנים
באוכלוסייה
היהודית
הנויטרלית.
חוויה
שהותירה בו
משקעים
חזקים ביותר.
בשנים 1922 - 1923
הוציא לאור
בוורשה את
כתב העת
האקספרסיוניסטי
'אלבאטראס'
בו הוא כתב
את מרבית
הטקסטים,
אולם נאלץ
לעזוב
לברלין בגלל
הצנזור
הפולני.
בברלין פגש
את המשוררת
אלזה לסקר-
שילר, שבה
ראה את 'דבורה
בשביה'
בתרבות
הווימרית.
בשנת 1923 חל
במשורר מפנה
לכיוון
הציוני שבא
לידי ביטוי
ביצירה
הגדולה
האחרונה
שכתב ביידיש
'במלכות הצלב'
אותה כבר כתב
בברלין, שם
חזה בבירור
את רצח העם
היהודי
באירופה. רק
מי שיש לו
חזון יש לו
גם תחזית
לראות שאדמת
אירופה, אדמת
הצלב, בוערת
מתחת לקיומו
של העם שלנו.
אצ"ג רואה את
מתי עמו
תלויים
באירופה
ערומים על
העצים,
ערומים על
הצלבים, אבל
הוא גם רואה
את בחורי עמו
זה "עֲם
שֶכָּזֶה,
בַּחוּרִים-של-אָרָד,
גוּפִים
עֲרֻמִים
בִצְרָב –
שֶמֶש", (אלו
הם החלוצים
בישראל), ואז -
עם "עַבָּאַית-עֲרָב
רְחָבָה"
וטלית על
כתפו, עולה
המשורר על
סוס ומצווה
עליו להריץ
אותו הרחק
מכאן, למלכות
אחרת שמחכה
לו בחולות
המדבר. לפני
התכנסות
הקונגרס
הציוני ה-13
בקרלסבאד (1923)
הוא פרסם מאמר נגד
ההנהגה
הציונית
והעומד
בראשה, חיים
וייצמן על
שהפכו את
הצהרת בלפור
לבסיס
הרעיון
הציוני.
בראשית
דצמבר 1923,
בסיומה של
העלייה
השלישית, הוא
הגיע לארץ
ישראל במטרה
לחזק את
ההתיישבות
החלוצית,
ובמקביל החל
לפרסם את
שיריו
ומסותיו בהם
משולבים
מהפכנות
משיחית עם
מודרניזציה
של השירה
העברית. במחזור 'אימה
גדולה וירח' (1924), הוא
מעניק
בשירתו
חשיבות
עליונה להר-הבית
ומיקומו, לא
רק כמיתוס,
אלא גם
כביטוי
לחוויה
מציאותית. פרסום
השיר גרר מסע
גינויים
נגדו בחבורה
הספרותית של
ארץ ישראל.
אולם בניגוד
לאחרים,
ביאליק
התערב לטובת
אצ"ג כשטען
כי למרות הכל,
בשיריו יש אמת פנימית
חזונית שלא
ניתן לבטלה. אצ"ג
השיב
לתוקפיו
בעשרות
מאמרים,
ששיאן היה
בקונטרס 'כלפי
תשעים ותשעה'
(תרפ"ח). לאחר
עלייתו ארצה
נתונה היתה
אהדתו
הטבעית
למפלגות
הפועלים
הציוניות,
שבכתבי העת
שלהן פרסם את
שיריו ואת
מאמריו
המהפכניים. הוא
תבע הגדרה
ברורה של
מטרות
הציונות
המתחדשת ושל
שלטון העם
העברי על ארץ
ישראל.
בתחילה הוא
סבר
שהמפלגות,
בייחוד 'אחדות
העבודה'
שבראשות ברל
כצנלסון
ודוד בן-גוריון
יממשו את
המהפכה
בממסד
הציוני, אולם
אלו הנחילו
לו אכזבה
גדולה. בהמשך
העדיף
להוציא את
מאמריו
ושיריו
בעצמו ולשם כך
ייסד כתב עת, 'סדן'
(תרפ"ה-תרפ"ז),
אולם צעד זה
אף העמיק את
הביקורת
כלפיו והיו
שראו בו
מתנשא. הזדהותו
של אצ"ג עם הר-הבית,
מתבטאת גם
בשם העברי
שבחר לעצמו - 'טור
מלכא'. טור
מלכא בשירת
אצ"ג אינו הר
המלך הנזכר
באגדות חז"ל,
אלא הר-הבית,
כפי שנראה
בשיר "בכתב
המכווה"
וְאִתָּהּ
הוּא הֶרָה
עוֹלֶה:
הֶרָה - טוּר
מַלְכָּא.
קוֹל קוֹרֵא
לו: לַעֲלוֹת!
אצ"ג
ראה
במאורעות
תרפ"ט תוצאה
של מדיניות
מנהיגי
היישוב,
בראשות
מפלגת
הפועלים
וביקר אותם
על שלא
התנגדו בנשק
לפורעים
הערבים.
הוא
הוחרם ונודה
ע"י הנהגת
היישוב
ומרבית
האינטלקטואלים,
והצטרף
לתנועה
הרביזיוניסטית,
יחד עם יהושע
ייבין ואבא
אחימאיר. עם
ייבין
ורעייתו
מרים ושני
בניהם
התגורר מאז
ובמשך שנים
רבות. ב1930- החל
לכתוב ב"דואר
היום". כעבור
שנה כבר נבחר
למקום השני
ברשימת
המועמדים
לקונגרס
הציוני, לאחר
שמו של ז'בוטינסקי. בשנת-1931
יצא בשליחות
התנועה
הרוויזיוניסטית
לוורשה וערך
את העיתון
האידי של
התנועה
הרוויזיוניסטית,
"די ועלט" (העולם)
ואף השתתף
בכמה
קונגרסים
ציוניים. ב 1933
אצ"ג הזהיר
את יהודי
אירופה בפני
השואה
ההולכת
ומתקרבת
ותלה את חוסר
יכולתם של
היהודים
למנוע אותה
בגלל
אדישותם
לגורל
היהודי. רצח ד"ר
חיים
ארלוזורוב (1933)
בו הואשמו
הרוויזיוניסטים
הביא לכמעט
מלחמת אחים
בחברה
הישראלית.
והמשורר
שהגיע
מוורשה לתל
אביב הוקע על
אחריותו
לכאורה ברצח.
ביאליק
החולה סירב
להסתייג מן
ההאשמות
המופרכות
והביא בכך
לקרע בינו
ובין אצ"ג
שחזר לפולין
פגוע ומושפל. בקיץ 1936
חזר אצ"ג
לארץ לשם
פרסום ספר
שיריו.
העיתוי של
המרד הערבי
ופרעות תרצ"ו
השפיעו גם על
סגנונו
ותכניו של
ספרו הידוע "ספר
הקטרוג
והאמונה",
ספר בו
מלוכדים
השירה עם
הפוליטיקה
והנבואה
יחדיו. הספר
נפתח במשא
תוכחה חריף
נגד ההנהגה
הציונית
שהעמידה את
היישוב
היהודי
בעמדות
חולשה מול
התוקף
המוסלמי,
וממשיך
בכישלון
המהפכה
העברית
ובגידה
ברעיון
המלכות
העברית.
יריביו
האשימו את
המשורר בכך
שפרסם ספר
פוליטי
ונבואות
שווא ולא ספר
שירה. שירתו
הוצאה אל
מחוץ למחנה. לאחר
שחזר לפולין
ב-1937 (שם ערך את
העיתון "דער
מומענט"),
נמנע מכתיבת
שירה והתמסר
לסייע לזאב ז'בוטינסקי
במאבקו
למימוש
תוכנית
האבקואציה-
פינוי מאות
אלפי יהודי
פולין לפני
שתגיע השואה.
ימים ספורים
לאחר פרוץ
המלחמה (ספטמבר
1939) הצליח
לחמוק
מפולין
המופגזת
ולחזור לארץ
ישראל. אולם
השארת
משפחתו
בלבוב (למברג)
חרטה צלקת
קשה בליבו.
אצ"ג מצא
מקום מסתור
אצל נאמניו
מרים ויהושע
השל ייבין
בדירתם
שבירושלים.
אולם בכל
תקופת
המלחמה לא
יצא אל
הציבור ולא
פרסם דבר.
לפי העדויות,
המשורר
נשתתק משום
שלא ניתן לו
לפרסם את
שיריו לקהל
הקוראים
הטבעי שלו-
הקהל הרחב.
אולם עם סיום
המלחמה פרסם
אצ"ג את
קינותיו על
רצח העם
היהודי
באירופה
בספר "רחובות
הנהר" ובכך
קנה שוב את
מקומו בשירה
העברית ואת
אהדת
ההמונים
אליו. למרות
דעותיו של
עורך העיתון,
פרסם עיתון
הארץ מדי
שבוע את
שיריו במשך
תקופה ארוכה.
בספר
קינותיו על
האבל ועל
החורבן, הוא
מפנה את עיקר
זעמו אל עצמו
בכך נגע בפצע
עמוק ביותר
בתודעה
הציבורית של
אחר השואה. בשנת
1950 נישא
למשוררת
עליזה
גורביץ (טור
מלכא),
הצעירה ממנו
ב-30 שנה, והיה
נשוי לה עד
למותו. במהלך
שבע שנות
נישואיהם
הראשונות
נולדו לבני
הזוג חמישה
ילדים: חיים,
בת שבע, רבקה,
יוכבד ודוד.
הזוג התגורר
זמן מה בתל
אביב, אחר כך
בירושלים,
ובשנת 1954 עברו
להתגורר
ברמת גן,
בבית שבנו על
מגרש
שהעניקה
העירייה
למשורר. לאחר
הקמת המדינה
הוא יצג את
מפלגת החרות
בכנסת
הראשונה.
לאחר מלחמת
ששת הימים
הוא חתם (ביחד
עם נתן
אלתרמן ומשה
שמיר) על
העצומה למען
ארץ ישראל
השלמה. אצ"ג
היה שנים
מוחרם על ידי
קהילת
הסופרים
והמשוררים
בשל דעותיו
דבר שאילץ
אותו להוציא
את כתביו
בעצמו. או
בחר שלא
לפרסמם כלל
מחשש
שיעוותו על
ידי המבקרים.
רק עם מותו
יצאו כתביו
באופן מסודר
על ידי מוסד
ביאליק
בסדרה מקיפה
בת 17 כרכים
בעריכת פרופ'
דן מירון. שירתו
של אצ"ג -
שירה לירית,
שירה לאומית
ושירה
מטאפיסית -
מתייחדת
בסגולה
החורגת מן
המימד
הספרותי אל
עבר החזון
והנבואה,
ועוסקת הן
בבעיות
ההיסטוריה
של העם
היהודי במאה
העשרים והן
בנושאים
אוניברסליים-קיומיים
- על גורל
היחיד, על אם
ואשה, אהבה,
אלוהים
ומוות. את
הביוגרפיה
המקוצרת על
אצ"ג לא ניתן
לסיים בלי
ישראל אלדד
שהיה לא רק
חסידו של אצ"ג
אלא מפרשו
ונציגו עלי
אדמות. שני
הגליצאים אצ"ג
ואלדד נפגשו
בלבוב שם
שימש אביו של
אצ"ג, הרב
חיים
גרינברג הי"ד,
כרב והוא
שערך את טקס
הנישואין של
ד"ר ישראל
שייב (לימים
אלדד) שהיה
מוסמך
לרבנות מטעם
בית המדרש
לרבנים
בוינה. בדומה
לאצ"ג
ששיריו
נאסרו
ללימוד בבתי
הספר גם אלדד
הוחרם ע"י
הממסד והוא
נאלץ לפנות
לבג"ץ שימנע
את פיטוריו
ממשרתו
כמורה. לפי
אלדד, אורי
צבי יצר את
המחתרת. הוא
יצר את
ההיסטוריה,
לא רק ליווה
אותה. ואכן
אצ"ג ראה
עצמו כיוצר
המחתרות.
בוויכוח
בכנסת
הראשונה על
זכויות
לחללי
ופצועי אצ"ל
ולח"י, קרא
נציג מפא"י
שהתנגד למתן
הזכויות למי
שלא היה
בהגנה, "מי
שלח אתכם?",
ואצ"ג השיב
בקריאת
ביניים: "אני!"
אצ"ג
זכה בפרס
ביאליק שלוש
פעמים: 1947, 1954 ו 1977.
ב-1957 הוא זכה
בפרס ישראל
על תרומתו
לספרות
העברית וב-1976
לכבוד יום
הולדתו ה-80
הכנסת
התכנסה
במיוחד
בשביל לכבדו.
נפטר
ביום
העצמאות ה
באייר התשמ"א
(8/05/1981 ) ונקבר בהר
הזיתים
בירושלים להרחבה
ביוגרפית
ומקיפה,
מומלץ לקרוא
את הקדמתו
המאלפת של
פרופ' דן
מירון מתוך
ספרו "בעבי
השיר" (מוסד
ביאליק 2007) משיריו
כּרוז:
צא! -
אורי צבי
גרינברג
...וְעַתָּה,
אֲחִי, צֵא
מִן
הַמִּנְזָרִים,
כִּי בָא
מוֹעֵד,
וּלְמֵאָה
ֹשְעָרִים
לְכָה
וּקְנֵה
ֹשָם
טַלִּית
בִּמְחִיר
זָהָב
ספריו
לקריאה
נוספת 1.
כל
כתבי אורי
צבי גרינברג בעריכת
דן מירון
בהוצאת מוסד
ביאליק 2.
דן מירון,
אקדמוּת לאצ"ג,
הוצאת מוסד
ביאליק. 3.
ישראל
אלדד, דמע
ונגה, דם וזהב
- עיונים
בשירת אורי
צבי גרינברג,
הוצאת שוקן, 2003. 4.
עידו
בסוק, בצל
פרדסים על
אדמה מצורעת -
על יצירתם של
אורי צבי
גרינברג
ומשה
סמילנסקי,
הוצאת
הקיבוץ
המאוחד. 5.
חנן חבר,
מולדת המוות
יפה - אסתטיקה
ופוליטיקה
בשירת אורי
צבי גרינברג,
הוצאת עם
עובד (טרם יצא
לאור). 6.
אורי צבי
גרינברג,
מבחר מאמרים
על יצירתו
בעריכת
יהודה
פרידלנדר. 7.
יהודה
פרידלנדר,
אורי צבי
גרינברג-
עיונים
בשירתו (1966). 8.
ראובן
שוהם, סנה בשר
ודם- פואטיקה
ורטוריקה
בשירתו
המודרניסטית
של אצ"ג (1997). 9.
ברוך
קורצוויל,
בין חזון
לבין
האבסורדי, (1966). 10.
ביבליוגרפיה
של אורי צבי
גרינברג 1912-1978,
עריכה יוחאי
ארנון (1980).
כרקע
לעמוד
האינטרנט
בחרתי
בתמונתו
המפורסמת
של הצייר
רובין: אורי
צבי גרינברג,
1925, שמן על בד |
|||||||
